Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אין דרך אחרת להגיד את זה: "אני לא בפסקול" מעצבן. לא מפני שהוא רע, אלא מכיוון שהוא יוצר אפקט שמעט מאוד אלבומים יצרו כאן בשנים האחרונות – הוא גורם למאזין לזוז בחוסר נוחות. אפשר להסכים עם האמירות הקשות, לחלוק על הנאיביות הקלה שזולגת מהטקסטים או לקבוע בנחרצות שמקומם של הקליק בברלין, אבל מה שבטוח הוא שזה אלבום שאי אפשר להישאר אדישים אליו. 32 שנה עברו מאז אלבומם הקודם; ולדני דותן, אלי אברמוב, עובד אפרת והמתופף החדש עודד פרח אין פריבילגיה להיות נחמדים.
קטע הנושא של האלבום הוא אנטי המנון לנכסי צאן הברזל הלאומיים. בשתיים וחצי דקות של גאראז' סמיך ואגרסיבי. "מת להשתמט" נשמע תחילה ילדותי ומגוחך, אך בהאזנה חוזרת הוא מעורר מחשבה, בזכות הקונפליקט שהוא יוצר בין מילוי המחויבויות שלנו כאזרחים לבין קידוש הערכים המקובלים בחברה: להעלים מס זה סבבה, אך לגעת בשואה או לחתור נגד הכיבוש זה כבר סיפור אחר. "החוזה שלי עם הארץ" ממשיך באותו קו תוקפני. הטקסטים פשוטים אך ישירים וחותרים באנרגיה גבוהה תחת כמה מהסממנים הקולקטיביים שכביכול מאחדים אותנו, אך בעצם מנוונים אותנו כחברה וכאינדיבידואלים.
יש באלבום גם כמה שירים שהלהקה סוחבת עוד מהאיחוד הקודם שלה ב־2004, שעומדים, לטוב ולרע, במבחן הזמן. "המסיבה של ישראל" בולט בזכות ההפקה המדויקת של אלי אברמוב הכוללת אווירה מורבידית וגרוטסקית על רקע צלילי דיסקו סוער ונגיעות אלקטרוניות. "בין הקברים לפרברים", המנתץ את מה שנותר מאשליות מעמד הביניים, יוצר קונטרסט כאוטי בין הטקסט לעיבוד שמקבל נפח תחת ידיו של פרח, אשר נכנס לנעליו הגדולות של ז'אן ז'אק גולדברג (שהלך לעולמו לפני תשע שנים). הבחירה בפרח כיורשו של גולדברג מסתמנת כבול פגיעה: לגולדברג יש מורשת גדולה, אך הוא היה מתופף מונוטוני ומוגבל יחסית מבחינה טכנית. פרח מעניק יותר טמפו לסאונד הבסיסי של הקליק, ומוסיף חיים לחטיבת הקצב המשותפת לצד הבס של עובד אפרת, שנשמע הדוק מאי פעם.
"אתה לא יודע אם זאת ההתחלה, לזמן אין סימן", שר דותן ב"סוף המסע". אך "אני לא בפסקול" רחוק מלהיות אלבום פרידה מתרפק, זהו מניפסט זועם על הווה מטריד ועתיד שנראה מבהיל במיוחד. בתקופה שבה מנסים לעקר את הדיון ואת הביקורת מהתרבות, הקליק נשמעים רלוונטיים מאי פעם ומציגים כתב אישום חמור ביותר. הם אולי כבר לא יעשו פה את המהפכה שתמיד חלמו עליה, אך הם עדיין מעניקים קול לאמירות חשובות שצריכות להישמע כאן. בימינו זה לא מעט.
השורה התחתונה:מישהו שלח כבר עותק למירי רגב?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אפשר להגיד עליו הרבה דברים: שהוא נאיבי, שהוא נוטה לסתור את עצמו וגם שהוא לא בדיוק זמר גדול. אבל בכל הקשור לPאנק ישראלי דני דותן הוא הדבר האמיתי. אין צל של ספק שפיו ולבו שווים, שהוא עומד מאחורי כל מילה שהוא צורח לתוך המיקרופון, ושכמו בשנות ה־80, גם היום הוא מאמין שלהקתו יכולה להביא לשינוי.
“אנחנו מחכים בכיליון עיניים לראות את השיר שלנו, ‘אני לא בפסקול', הופך לפסקול של המדינה", הוא אומר בעיניים בורקות בראיון עמו במרפסת דירתו התל אביבית. הסינגל “אני לא בפסקול" – שיצא בתחילת השבוע מלווה בקליפ שביימה האמנית שאשא דותן, בתו של דני – לקוח מאלבום חדש באותו שם, שיראה אור במאי הקרוב (בהוצאת קמע), לא פחות מ־32 שנה אחרי צאת האלבום הקודם.
הקליק התפרקה ב־1984 אחרי שני אלבומים בלבד – “אימא, אני לא רוצה להיגמל" ו"עולם צפוף" – ובשיא הצלחתה. בחמש השנים שבהן פעלה הספיקה להיחרת בזיכרון של חובבי הרוק המחתרתי והגל החדש בארץ עם הופעות אקסצנטריות ושירים נהדרים, ובהם “אינקובטור" ו"אל תדליקו לי נר", שהפך למעין המנון אבל של מלחמת לבנון הראשונה. ב־2010 חזרה להופיע ואף חיממה את להקת ה־Pאנק הבריטית הבאזקוקס בבארבי.
בימים כתיקונם עוסק דותן, 61, בהפקת סרטים דוקומנטריים עם בת זוגו דליה מבורך. הוא גם ביים את הסרט המצוין "הקליק האחרון", שתיעד את איחוד הלהקה, על כל הקשיים והקרעים בין חבריה, ולא פסח על הפרידה המרגשת מהמתופף הענק ז'אן ז'אק גולדברג שהלך לעולמו ב־2006. בהרכב הנוכחי מחליף את גולדברג המתופף עודד פרח. שאר החברים בהרכב הם חבריו המקוריים: דותן על המילים והשירה, אלי אברמוב בגיטרות ובסינתיסייזרים (ומלחין ראשי) ועובד אפרת בבס.
"הלוואי שהוא ינחת כמו פצצה", מתאר דותן בהתלהבות של ילד את ציפיותיו מהסינגל, "המטרה שלי היא לפצוע אנשים וירטואלית, לפצוע בכל הצורות, לירות בתוך הנגמ"ש". "אני לא בפסקול" מבטא ניכור מהמציאות המקומית ותחושת תלישות מיום העצמאות, מהחדשות, מהזיכרון הקולקטיבי ומאופן הנצחת השואה הנוכחי. למרות זאת, דווקא בקניונים הוא לא חש את התלישות הזאת: "אני ממש אוהב לנסוע בדרגנועים ולהסתכל על אנשים".
"אנחנו מדברים בדיוק כמו מפקדים רשעים, כמו חיילים עצבניים, כמו פוליטיקאים כועסים, כמו זונות תקשורת. אנחנו מדברים בצורה מאוד אגרסיבית", חוזר דותן לפאזה הלוחמנית בתום הפוגה נוגה, "זאת עברית עכשווית לגמרי. קל להבין את הקליק".
כמו אז, גם היום השירים של הקליק נכתבים בהתאם למציאות הישראלית: "טיפשים טיפשים / תצאו למלחמה / מלחמת חורמה / בתאוות האומה / תאוות האומה למציאות מדומה / של שירים על שלום וחרחור מלחמה", שר דותן ב"אני לא בפסקול". לדעתו של דותן, אנחנו כבר שנים שרים על שלום ובו זמנית מחרחרים מלחמה. "אם אתה רוצה לשיר על שלום, לך תהיה היפי ותחלק פרחים בגדה. אבל אם כולנו פה רמבו, אז מה זה שירי השלום הדביליים האלה. לא בא לי על זה, לא בא לי על שירי אהבה".
השירים חייבים לייצג את המציאות כפי שהיא?
"אנחנו אנשים מאוד קשוחים בארץ, וזה צריך להיות הסאונד שלנו. תמיד שאלו אותי בשביל מה צריך את כל האגרסיות האלה במוזיקה של הקליק. 'כי זאת המציאות', אני עונה. אבל יש אנשים שחושבים אחרת, שרואים במוזיקה בריחה מהמציאות".
אני מניח שיש גם משמעות להוצאת הסינגל דווקא רגע לפני הבחירות. הרי יש בו קריאה לפעולה.
"לגמרי. אני אומר לכו תצביעו למה שאתם מאמינים בו. אנשים מצביעים למועמדים כריזמטיים? הרי זה מביך. מי כריזמטי בכלל? תקראו מצע, אם אתה מאמין לזה לך תצביע".
יש כאלה שהם כל כך תרבות נגד, שהם מתנגדים בכלל ללכת להצביע.
"אתה יודע מה, אני די שם. אבל אם אני לא אצביע, זאת תהיה הפעם הראשונה בחיי, ואני מרגיש שזו חובתי להצביע כאדם שדוגל בדמוקרטיה. מצד שני, ממה מורכבת פה הדמוקרטיה? בא לי להסתגר".
למי חשבת להצביע?
"מרצ".
זכותי לסתור את עצמי
התמה שמוצגת בשיר "אני לא בפסקול" חוזרת בשירים נוספים באלבום, בווריאציות אחרות. אפשר לשמוע אותה בחזרות המתועדות בסרט "הקליק האחרון", שהלהקה מבצעת את השירים החדשים "החוזה שלי עם הארץ" ו"בין הקברים לפרברים". את דותן לא מעניין ליצור מוזיקה שאין בה כוונה לשנות את המציאות, והוא מכוון בעיקר לקולקטיביזם הישראלי המוגזם מבחינתו – האדרת הסמלים על חשבון האינדיבידואל. "אני פוגש המון אנשים נפלאים, אבל בקבוצות אנשים נעשים לעדרים, למעריצים, למשתטחים, למלקקים, לנדחפים".
"אני לא בפסקול" מצהיר על חוסר שייכות, אך בו זמנית מסמן אתכם כאנשים שכן שייכים למשהו: לתרבות הנגד. זה לא שחור ולבן כמו שאתה מציג את זה.
"זה שוב חוזר לעניין הקבוצה לעומת אינדיבידואלים וזה כן שחור ולבן לדעתי. זכותי לסתור את עצמי, זכותם של אמנים לסתור את עצמם. וכן, אני שייך לתרבות הנגד – אני מרגיש אח לבוב דילן ולקלאש ולא מפחד להיות שייך לתרבות הנגד".
מעניין אם מפחיד אותך דווקא להרגיש שייך לקונצנזוס.
"אתה צודק, אבל מה שמוזר בקליק הוא שהמון אנשי מוזיקה אוהבים אותנו. אני בציפייה שכולם יתחברו למוזיקה שלנו. אולי זה חלום של אאוטסיידרים שרוצים שיאהבו אותם".
הרגשת את זה גם בשנות ה־80? גם בלהקה התנהלתם כאאוטסיידרים זה כלפי זה?
"בטח. הרי מה חיבר בינינו מלכתחילה? האנשים שיצרו את הקליק באו מעולמות כל כך שונים. אחד לא עשה צבא (אלי אברמוב) והאחר היה בשייטת 13 (עובד אפרת), וכל אחד דיבר בשפה שונה וזה עדיין ככה".
לשרוף את הפסקול הישן. דני דותן. צילום: איליה מלניקוב
נניח ש"אני לא בפסקול" יזכה להצלחה ענקית והקהל יגיע בהמוניו להופעות, יצעק את המילים וינופף באגרופים. איך תרגיש אם לאחר מכן אותו הקהל יחזור הביתה לאונן מול הפייסבוק במקום לצאת להפגין ברחובות?
"זה יכול לקרות, אבל עדיין המסר נכנס פנימה ויש הרבה עוצמה בשירים. אני מרגיש כבוד להיות שייך לאנשים יוצרים שעושים שינוי בעולם, גם אם שינוי קטן".
