"להיות אסטריד": סיפורה המרגש של האישה שבראה את בילבי
הסרט על חייה של סופרת הילדים אסטריד לינדגרן מלא כאב וצער, אך תשומת הלב לפרטים מונעת ממנו להפוך למלודרמה
ב־2007 יצא למסכים סרט אנגלי בשם "להיות ג'יין", שדמיין ביוגרפיה רומנטית של ג'יין אוסטן הצעירה לפני שהפכה לסופרת. זה היה סרט לא טוב עם כוכבים הוליוודיים אטרקטיביים. "להיות אסטריד", השם שניתן מחוץ לשבדיה לסרט ששמו המקורי הוא "אסטריד הצעירה" ("Unga Astrid"), נועד ככל הנראה להזכיר לנו את הסרט ההוא ולייצר תחושה שמדובר במעין סדרה קולנועית. גם כאן מדובר בביוגרפיה המתמקדת בשנותיה המוקדמות של סופרת אהובה, אלא שהפעם הסרט יותר קרוב למציאות המתועדת, ומה שיותר חשוב: הוא הרבה יותר טוב.
"להיות אסטריד" הוא סרטה הראשון של הבמאית הדנית הנהדרת פרנילה פישר כריסטנסן שמוצג בארץ באופן מסחרי. סרטיה הקודמים, "סבון" ו"משפחה", הוצגו כאן במסגרת פסטיבל הקולנוע של ירושלים, ובשנת 2000 סרטה הקצר "הודו" זכה בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב. בבואה לספר על לינדגרן, האישה שבראה את בילבי בת־גרב וקארלסון המעופף, כריסטנסן בחרה בחירה מעניינת ואמיצה לסיים את הסיפור לפני השנים שבהן כתבה את הספרים שפרסמו את שמה, וגם לא לדמות את חייה לסיפורים של גיבוריה. אין בסרט קוף, ואף אחד לא מצייר על הרצפה.
![מתוך "להיות אסטריד"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2019/02/sizes/4364_370848_movie_banner_1_wo_500_281.jpg "מתוך "להיות אסטריד"")
עוד כתבות מעניינות:
ההימורים לזוכים הגדולים באוסקר 2019
למה הקולנוע מתעניין פתאום באפקט מתילדה?
"המועדפת" צריך לקבל אוסקר ולו בזכות קלוז אפ עוצר נשימה אחד
בתחילת הסרט נראית אישה זקנה קוראת מכתבים מצוירים שנשלחו לה על ידי המוני ילדים ליום הולדתה. זיכרון הסופרת הזקנה והמכתבים המוקראים בקולות של ילדים מרחפים מעל הסרט, מהדהדים ברגעים של עצב וסומכים על היכרות שלנו עם הספרים עצמם, אבל לא חובה להכיר אותם כדי להזדהות עם סיפורה של הצעירה החיונית והמלבבת שמובילה את הסרט.
אלבה אוגוסט נהדרת בתפקיד בת ה־16 עם הצמות, שגדלה בכפר מושלג בשנות ה־20 של המאה שעברה, מספרת לאחיותיה הקטנות סיפורים פרי דמיונה. כשהיא מתחילה לעבוד בעיתון מקומי היא גוזזת את שיערה כמו הנשים בתמונות האופנה במגזינים, ומתאהבת בעורך העיתון בלומברג (הנריק רפאלסון), נשוי בצער ואביה של אחת מחברותיה. כשהיא מגלה שהיא בהריון, מוצגות בפניה בחירות קשות בלבד. התספורות הקצרות של הפלאפריות באמריקה אולי מסמלות חופש, אבל אבא שלה עובד אצל הכומר. אסטריד נאלצת לעזוב את משפחתה ולנסוע לשטוקהולם, שם היא עובדת כקצרנית ומתגוררת באכסניה עם נערות הרות כמותה. אלא שאפילו שטוקהולם אינה רחוקה דיה להסתיר את הבושה, ובבוא העת היא נוסעת ללדת בדנמרק, שם בנה יגדל אצל אם אומנת (טרינה דירהולם), עד שבלומברג ישתחרר מנישואיו ויוכל להפוך את יחסיהם לחוקיים. אבל האם זה כל מה שהיא יכולה לצפות לו?
הסרט מתאר את ההוויה הנשית בעולם שכלליו מוכתבים על ידי גברים, וחלק מכוחו נובע מכך שאין בו אף דמות שלילית שנשפטת לחומרה – גם לא הגברים שמתנהלים איך שנוח להם פשוט כי הם יכולים. יש בו המון יופי והתרגשות נעורים, וגם עצב וכאב עד בלי די. האמת של הסרט נמצאת בשיערה המדובלל של אסטריד אחרי הביקור אצל הספר שלא יודע איך להשיג את המראה המושלם מהמגזינים, ובפרידתה מבנה הקט שאינו זוכר אותה; היא נמצאת בהופעה הכובשת של אוגוסט שמתבגרת לנו מול העיניים, והאור שבעיניה מעומעם, אך לא כבה. תשומת הלב לפרטים של הצער היומיומי מונעת מהסרט להיות מלודרמה, וכשלקראת הסוף כריסטנסן מספקת לגיבורה ולנו תיקון קטן של המציאות, אנחנו מקבלים אותו בברכה. אנחנו נפרדים מהסרט בידיעה שאחרי שהתמודדה ושרדה, עכשיו היא רק צריכה להתיישב לכתוב על הילדה הג'ינג'ית שיכולה להרים סוס ביד אחת.
סרט על:שנותיה המוקדמות של סופרת הילדים אסטריד לינדגרן
ללכת?כן. סרט מלא יופי וכאב על התבגרותה של צעירה תאוות חיים
