Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
פיצחו את הקוד: האלבום השביעי של הפה והטלפיים יצא, והחגיגה בדרך
נתראה בהשקה או ב-2031. הפה והטלפיים (צילום: Dirk Bleicker)
בדיוק שש שנים מאז אלבומם הקודם, להקת הקאלט של אהד פישוף, אסף גברון ורם אוריון חוזרת עם "חופי קרשלטון", אלבום חדש שעומד (כמעט) בכל חוקי הקוד הנוקשה. וגם: תתכוננו לאירוע השקת/מחווה/האזנה לאלבום בהשתתפות המסך הלבן, ניקו טין, רייסקינדר ועוד
שבועיים לפני סוף השנה האזרחית, שנת 2025 הלוא היא שנת הפה השביעית לשמה, ואפשר להיות רגועים – האלבום החדש של להקת "הפה והטלפיים" יצא לאוויר העולם, והקוד נשמר לעוד שנה. להקת הקאלט של אהד פישוף, אסף גברון ורם אוריון הוקמה ב-1988 והוציאה את אלבומה הראשון שנה לאחר מכן, עם כלי נגינה בסיסיים וילדותיים, הומור תואם וקוד נוקשה שמגדיר את יצירת הלהקה לפי כללים קבועים.
במסגרת הקוד, שנקבע עם הקמת הלהקה כדרך לשמור על שרידותה, האלבום החדש יוצא 6 שנים אחרי האלבום הקודם, וגם לו יש כותרת גאוגרפית ("חופי קרשלטון", שמתייחס לחוף שכונה בדרום לונדון). גם בו יש שיר קצרצר עם מעט מילים והרבה נגינה ("אנשים טובים"), שיר הנושא את שם האלבום הקודם ("קו המשווה"), שיר עם מוטיב סופני ("כאן סיפורנו תם"), שיר בו הוזמנו חברים להתארח ("The Soul Of The World", שנכתב ע"י הפזמונאי הבינלאומי המצליח בילי סטיינברג) וגרסת כיסוי מחופפת בטייק אחד לקלאסיקה ישראלית פטריוטית ("הימים האחרים"). וגם הפעם עטיפת האלבום היא תמונתו של אסף גברון בכובע ומשקפיים, והפעם בצבע כתום – אם כי איש המוזיקה חד עין תומר קריבציין בטוויטרכי תמונת העטיפה הפעם היא לא אותה אחת בה השתמשו עד כה (לזה הגיב גברון "לא מדויק").
את האלבום החדש, וההערכה הכללית ללהקה, יציינו במופע מיוחד שיתקיים בהשקה מיוחדת שתתקיים במרכז פליציה לאומנות הצליל ב-8.1, במה שמוגדר כשילוב בין אירוע השקה, מופע מחווה וסשן האזנה לאלבום במפגש עם חברי ההרכב. במופע המחווה ישתתפו אמני אינדי שונים שגדלו על המוזיקה והרוח של הפה – המסך הלבן, ניקו טין, פלג, רייסקינדר וצוף/זוהר/ענבל. ומכיוון שהפעם הבאה שיצא אלבום של הפה והטלפיים זה שנת 2031, לא כדאי לכם לפספס את החוויה. תהיה זו שנת פה מוצלחת על כולם, ושנראה את הימים האחרים. השקת האלבום "חופי קרשלטון", 1.8, בית פליציה (ביאליק 26, תל אביב).לפרטים וכרטיסים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לפעמים מאחורי מגמות פוליטיות, סגנוניות ותוכניות בתרבות עומד שיקול הפקתי, אפילו רנדומלי. כשמדובר בקולנוע הישראלי דל התקציב, ההשפעה של האקספט הכספי על התוכן היא לעתים פואטית כמעט. קחו למשל את ירושלים, שבעוד 50 שנה חוקרי תרבות ישראלית יכתבו שהייצוג התדיר שלה בקולנוע ובטלוויזיה בארץ בתחילת שנות ה־2000 מעיד על המקום המרכזי שתפסה בתודעת היוצרים הישראלים, אך הסיבה היחידה לכך היא המיזם לקולנוע בירושלים, קרן במימון ציבורי שגרמה לחצי מההפקות המקומיות לגרור צוותים של תל אביבים מקטרים לבירה.
גם במקרה של המתנחלים – שהפכו בשנים האחרונות למוצר מבוקש בדוקו הישראלי, ולא עוד כדמויות אורחות של מחוללי פוגרומים בכפר כלשהו בגדה אלא כגיבורים בפני עצמם – הסיבה היא קודם כל הפקתית. כי בניגוד לפלסטינים שדוגלים באנטי נורמליזציה (הימנעות מכל שיתוף פעולה תרבותי, אזרחי וכלכלי עם גורמים ישראלים) ולכן קשה לשכנע אותם להצטלם, המתנחלים זמינים וזורמים. חוץ מהגרעין הקשה של נוער הגבעות שמגלה חשדנות כלפי יוצרי קולנוע (אם כי גם אותה אפשר להמס די בקלות), רוב הדמויות המובילות בקרב המתנחלים יסכימו להצטלם לסרט שלכם אחרי שיחת טלפון אחת בלבד. זה כנראה חלק ממגמת ההתנחלות בלבבות שהנהיג נפתלי בנט בתקופתו כמנכ"ל מועצת יש"ע וגרסה שבשביל להפוך למיינסטרים – המתנחלים צריכים לבוא לישראלים בטוב עם סיורי גבינות ויין בשומרון, מנהיג הייטקיסט וליצן בית ברנז'אי בשם חנוך דאום.
"המתנחלים" – דוקו חדש ורחב יריעה של הבמאי שמעון דותן שהוקרן לאחרונה בדוקאביב והחל מחמישי הבא (16.6) גם ברשת לב – מסתמן כנדבך נוסף במגמה מסתמנת בתרבות של ויתור על הניסיון לערער על אי הלגיטימציה של ההתנחלויות, ומעבר לשלב של קבלתן כעובדה מוגמרת. הסרט מראה את האבולוציה שעברה תנועת ההתנחלות מחבורת גרופיז של הרב קוק שביקשה להקים מאהלים בשטחים אחרי 1967 ונתפסה על ידי הממסד כנאיבית (אשכול כינה אותם "קינדרלעך"); לתופעה הפוליטית הכי משפיעה על המדינה כיום, עם כמעט חצי מליון איש שממלאים את הגדה ומקשים מאוד על חלוקת הארץ.
"המתנחלים" מצטרף לסרטים כמו "שליחי האל" של איציק לרנר מ־2014, שמתחקה אחר תופעת נוער הגבעות ומציג אותם כמין קאובויים פורעי חוק בני ימינו; לסרטו של רינו צרור "אני ה'" מאותה שנה שמנסה להבין מה הסיפור מאחורי האמונה של המתנחלים שהארץ קדושה; ולספר "הגבעה" של אסף גברון שמתאר את ההתנהלות הביורוקרטית והאנושית של מאחז בלתי חוקי פיקטיבי וטיפוסי בשם "מעלה חרמש ג'". כל היצירות האלה מבקשות לחקור לעומק אספקטים שונים בהתנחלויות, תוך קבלת ההנחה שמדובר במפעל גדול וחזק מדי בשביל שמישהו יפסיק אותו. אלה לא סרטים שמנסים להתעמת עם שאלת הלגיטימציה החוקית והמוסרית של ההתנחלויות, או לחלופין להצדיק אותה ולתקוף מימין את מבקריה. עם כל הכבוד לעובדה שהמתנחלים הם חומר גלם זמין יותר וקל לעבודה מאשר שכניהם הפלסטינים, נראה שהמגמה הזאת נובעת גם משינוי אידיאולוגי של היוצרים.
"הדוקו הישראלי מבטא את החברה הישראלית", אומר במאי "המתנחלים" שמעון דותן, "וכנראה החברה השלימה עם קיומן של ההתנחלויות. זה לא מקרי שאת הסרט שלי סיימתי בשאלה שאני מפנה לאחד ממבקרי ההתנחלויות שמרואיינים בסרט, 'מה ימנע מההתנחלויות להישאר במקומן גם עוד 500 שנה?'. כשהתחלתי לעבוד על הסרט חיפשתי להביא תמונת מצב של הנעשה ביהודה ושומרון דרך עיניי, אבל בשלב מסוים הבנתי שהסיפור חייב קונטקסט, והקונטקסט הוא האופן שבו המפעל הזה התחיל. כשמסתכלים על איך ההתנחלויות נולדו מקבלים תשובה לשאלה 'איך פרט יכול לשנות חיים של אומה שלמה', כי בסופו של דבר כל התופעה הזאת, שהיא הסיפור האפי המשמעותי ביותר בישראל ב־50 השנים האחרונות, התאפשר בזכות מעשים בודדים של אזרחים פרטיים. קח למשל את הסיפור שמובא בסרט על האימא שהתעקשה לקבור את בנה בחברון מיד אחרי 1967. הממשלה התנגדה אבל האישה קבעה עובדות בשטח כשצעדה עם גופת התינוק לתוך העיר, מה שהביא את הצבא להיכנע, להקצות כוח אבטחה שישמור על מתחם הקבר, וככה נולד היישוב היהודי בעיר".
איך ייראה לדעתך הטיפול של הדוקו הישראלי בהתנחלויות בעוד, נגיד, עשר שנים? עדיין שמאלנים כמוך (דותן מגדיר עצמו ציוני שמתנגד נחרצות להתנחלויות) יתרוצצו עם מצלמה סביב המתנחלים בקטע אנתרופולוגי?
"אותו דבר כמו היום. קולנוע באופיו הוא מדיום ביקורתי ולא מדיום שמשלים עם המציאות, ולכן התיעוד של ההתנחלויות לא ייפסק. כל עוד הבעיה קיימת – התיעוד יתקיים. מובן שיש גם יוצרים ימנים, ובעתיד אולי יהיו יותר כאלה, אבל זה לא מקרי שהסרטים הימניים על ההתנחלויות לא תופסים. המציאות שהם מנסים להלל פשוט מוטרפת ומעניינת יותר מכל ניסיונות התיעוד המחמיאים שלה".
"המתנחלים", מחמישי (16.6) בבתי הקולנוע
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שיחת ווטסאפ שניהלו לפני כמה חודשים האחים מוטי ורפי דה פיצ'וטו התפתחה לכיוון לא צפוי. השניים העלו זיכרונות מילדותם בשנות ה־80, על מכבי חיפה ועל הטיפוסים המשונים שפגשו במשחקי הקבוצה לאורך השנים. "שוב תהינו למה אנחנו לא מעלים את זה על הכתב ומוציאים ספר, ואז החלטנו שמעלים את זה על הכתב ומוציאים ספר", אומר מוטי דה פיצ'וטו, לשעבר פרשן כדורגל בעיתון "הארץ" ומיוצרי "בובה של לילה". "הציפיות היו צנועות מאוד. פנינו לכמה כותבים שאנחנו מכירים וההיענות המיידית והנרגשת שכנעה אותנו שצדקנו ויש כאן צמא למשהו כזה".
אל התוצר הסופי, "מה עשה הנוער?", נכנסו לבסוף טקסטים קצרים על כדורגל מאת 44 כותבים וכותבות. יוסי שריד, אסף גברון, נטע אחיטוב, גדי וילצ'רסקי, רון קופמן, בני בשן ואיתי אנגל הם רק חלק קטן מהם.
"זה לא רק סיפורים קצרים, אם כי זה הרוב המוחלט", מפרט דה פיצ'וטו. "יש גם שירים, איורים ואנקדוטות. כל כותב קיבל מעין אזור אישי שבו יופיעו הטקסטים שהוא כתב. רובם באורך של בין עמוד וחצי ל־20, אבל יש עוד הפתעות". החל מהשבוע מוצע הספרבמכירה מוקדמת דרך הדסטארט, והוא יירד לדפוס כשיגויס הסכום המינימלי להוצאתו. "אנחנו צופים ומאמינים שזה יקרה בשבועיים הקרובים. עד כה בפחות מ־24 שעות גייסנו יותר מ־10,000 ש"ח וזה כשאנחנו עדיין בשלב ההרצה".
אילו סיפורים הפתיעו אתכם במיוחד?
"הכי הופתענו מהרמה הגבוהה של הספרות שקיבלנו. קשה להצביע על סיפור אחד כי הם מאוד שונים זה מזה וזה לא יהיה הוגן. אנחנו רק יכולים להבטיח שמדובר בספר ברמה גבוהה מאוד גם בלי קשר לעובדה שזה על כדורגל, ושמי שיקרא אותו יבכה, יצחק בקול, יתרגש ובעיקר יזהה את עצמו בהרבה נקודות".
נדמה לי שבז' כבר בן 23. הוא רווק, עדיין אחרי צבא, ועדיין לפני משהו אחר. הוא יפה, וצנום, ומוכשר, אבל אין לו את הבלוז, ואין לו יום כתום, ככה הוא – בז'. וזהו – נגמר לו הזמן להסס. הימים חולפים, שנה עוברת. גם עלינו.
אני פוגש אותו מדי פעם לטורניר FIFA ב-PLAY STATION. ככה הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו וככה גם האחרונה. הרי אצלנו, המכורים לאושר שהמציאו לעצמם, בעובי הרגלינו הגדולים, זה תמיד אותו דבר, מתחבקים, משחקים, מתחבקים, אני הולך והוא נשאר.
ככה זה עם בז'.
הוא תמיד יודע מה הוא רוצה וזה תמיד אותו דבר. זה עד כדי-כך תמיד אותו דבר, שאפשר אפילו להגיד, שבארבע השנים האחרונות כל מה שבז' היה עושה במשך היום, זה להתעורר כל יום בשתיים-שלוש בצהריים, להדליק את ה PLAY-STATIONלהכין קפה, לשתות אותו, ו… נעשן קטנה?
וזהו. עכשיו מתחילים לשחק. ככה כל יום, ככה כל היום.
קפה, קטנה, FIFA, קטנה, קפה, קטנה, קטנה, FIFA, מגיעים חברים, קטנה, קטנה, FIFA, קולה, קפה, חיבוק, שוב לבד, קטנה, FIFA, ולישון, או לאכול ולישון, או לזיין ולישון.
הכדורגל הכי נפוץ בעולם. צילום: Shutterstock
ככה זה עכשיו, וככה זה כבר ארבע שנים. זה התחיל במדי צה"ל עם FIFA 98, והיום זה כבר עם החולצות של השחקנים ו-FIFA 2001 .
פעם באתי אליו, לבז', ואמרתי לו שזה קצת מוגזם ושיש עוד הרבה דברים טובים בחיים, אבל בז'? הוא רק חייך בהבנה, והסתכל על המסך במבט המבויש שלו.
אפשר להגיד שזה היה רגע מביך, אבל זה לא יהיה מדויק. מה שכן יהיה מדויק להגיד זה שהיו כמה דקות של שתיקה, ואז בז' התחיל לדבר ברצף ובמהירות, ולא הפסיק עד שחייכתי:"אתה לא מבין, אה? אתה לא מבין… זה לא משנה במה אתה מיומן כל עוד אתה מיומן במשהו באמת. אתה חושב שאני זורק את החיים שלי, אבל אני, יש לי בראש איזה שקט כזה… של אמונה בטוב, אתה מבין? פעם, כשהייתי ילד, קראתי אגדה יפה, שמספרת על נסיכה ערבייה אחת, שכל היום הייתה יושבת בארמון ותופרת. וכל האנשים החשובים של אותם ימים באו אל אבא שלה, המלך, ואמרו לו שיגיד לה להפסיק, ושזה לא מכבודה של אישה במעמדה ועוד כל מיני דברים כאלה. בא המלך החכם, לביתו החכמה עוד יותר, ושאל אותה: 'למה את כל היום רק תופרת בתי?' ובלי לחשוב הרבה היא ענתה לו שכל אדם חייב להיות מיומן במשהו עד הסוף. המלך החכם הבין וחייך. שבוע אחר-כך חטפו את הנסיכה חמישה שודדים וכלאו אותה בתוך מערה. שומע? הם כלאו אותה בתוך מערה ודרשו מהמלך משהו שאני כבר לא ממש זוכר. ומה עשתה הנסיכה החכמה שלנו? היא סיפרה להם שהיא יודעת לארוג שטיחים הכי יפה בכל הממלכה, והציעה להם שבינתיים, היא תכין בשבילם שטיחים, כדי לא להשתעמם, והם ימכרו אותם בשוק תמורת איזה נתח-כסף יפה. הטיפשים כמובן התלהבו מהרעיון וכבר למחרת הביאו לה את כל החומרים הדרושים להכנת שטיח. והיא, הנסיכה הזאת, שהייתה יפה עד-מאוד, וחכמה עד-בלי-די, הכינה עשרות שטיחים מרהיבים ביופיים וצבעם, כשעל כל אחד מהם רקומים כל מיני פרטים שמרמזים על מיקומה של המערה. כמה ימים אחר-כך המלך עבר עם פמלייתו ליד דוכני השטיחים שבכיכר השוק וכבר מרחוק היה נדמה לו שהוא מזהה את הסגנון של הבת שלו על חלק מהשטיחים. הוא ניגש, הבין, הציל, ואז חזר הביתה. בטח שאיתה! אתה מבין?"
בז'… הוא אוהב גם כדורגל אמיתי, הגיבור המהודק של הסיפור המנוון הזה. כזה עם שחקנים בשר ודם, שלא בנויים מאלקטרודות, ושבשובם הביתה משחקים גם הם עצמם ב-FIFA. הוא אוהב גם כדורגל אמיתי. אני מניח שאפשר לכתוב הרבה דברים שלא קשורים בשום צורה כרגע וזה עדיין לא ישנה את איך שהסיפור ממשיך. כי הוא אוהב גם כדורגל אמיתי. כי בשביל לאהוב כדורגל צריך גם לאהוב, וגם לאהוב כדורגל. כי אחרת אתה אוהד. כי הכול מגיע לכדי הגדרה בתחילתו ובסופו של עניין. כי אם נישיר מבט אל תוך הפוני המתוק של בז', נראה שאהבתו לכדורגל עלולה בהחלט להיות חשודה כאהבה התלויה בדבר, ושבעצם, בזכות אותם המשחקים שבז' נהג ללכת לראות במגרש ובזכות ההם שלכבודם הוחשך הבית וראה בטלוויזיה, הוא צבר את כל הידע שצבר על כל האסטרטגיות והשחקנים, ואז פשוט חזר אל הספה, והתחיל ליישם.
כדור יתום. צילום: Shutterstock
ופיטרו, כי למה שלא יפטרו אותו מעבודות, וזרקו, כי למה שלא יזרקו אותו בחורות, וההורים שלו צרחו עליו מרוב ייאוש, אבל הוא היה עסוק.
בהתחלה זה באמת היה בסך-הכול שעתיים ביום עם FIFA98, אבל מהר מאוד זה גם פלש לשאר חלקי היממה, עד שבאמצע העונה הראשונה הוא כבר התחיל לחלום בלילה על כל מיני מהלכים. אבל רק כשהגיע לבסוף אל עומק מבצרינו FIFA 99 זה נהיה חולני באמת. אז, לא רק שזה מה שהוא עשה כל היום, הוא גם לא נהנה מזה כבר יותר. הוא היה יושב בעיניים כבויות מול המסך ולוחץ, ולוחץ, ולוחץ, ולא מחייך לרגע. הוא הפסיק להתייחס ל FIFA כמו אל חברה, והתחיל לראות בזה חתונה. איך בז' אמר פעם: "אני שחקן FIFA".
ואחרי שהוא הצליח לעצור לי את המתפרצת הוא המשיך: "אלה החיים שלי, אהוד ברק ראש-ממשלה – אני שחקן FIFA". והוא נהיה גאון. עילוי מעולה ונעלה של FIFA. הוא היה הבטחה בתקופת ביבי, הגשמה בימי ברק, וגאון נוצץ ומפואר בימי שרון העליזים. ב-28.5.99 היה ההפסד האחרון שלו, ומאז אף-אחד אפילו לא הצליח להתקרב אליו. הוא היה עושה למחשב עשר-אפס, ב-world CLASS, כשהוא הפועל ת"א והמחשב נבחרת צרפת. הוא ידע כבר במחצית המגרש אם יהיה גול או לא. הוא ידע איזה חלקים של המגרש רטובים כשיש גשםואיזה שוער מסוגל לעצור באיזה זווית בעיטה של איזה שחקן, אחרי ריצה של כמה מטרים. בדיוק.
עילוי, גאון, מקצוען, שחקן FIFA.
אני זוכר שלפני שיצא FIFA 2002, הוא התקשר אליי גמור, וסיפר לי שהוא כל היום משלשל מרוב פחד. ואני מייד: “משוגע. תעשה משהו עם החיים שלך. תעשה משהו עם החיים שלך. אלה החיים שלך, משוגע, תעשה אתם משהו!!!”.
יום אחרי זה בז' התקשר אליי ערני מתמיד. "זהו, אני לוקח חופשה. הגעתי למסקנה שזה שיגעון, ושאני צריך לעשות משהו עם החיים שלי." והוא פרש. וטס. לשבועיים. לניו-יורק. בלי FIFA.
והוא נחת, וישן אצל חבר, ואכל במסעדות, וראה תערוכות, וטייל ברחובות, וזיין, ועישן קטנות ושתה קפה. והיה לו טוב. הוא הבין שהוא בעצם הגזים, ואולי אפילו טעה, ושהבן אדם צריך עבודה רצינית, ואישה אמיתית, ותשוקות פיסיות, ואיך אמרו לו כולם – לעשות משהו עם החיים שלו. את כל זה הוא הבין והפנים. עד אותו היום. אלוהים…
יום אחד, בדיוק כשבז' יצא מאחד הפאבים הקטנים שברחוב 79, והילך לו ברחוב שמח וטוב לב, יום אחד, קרה מקרה.
לפי מה שבז' מספר זה היה עוד לפני שהג'וינט הראשון של הבוקר נגמר, עם תומה של כוס קפה אחת בלבד, בפאב השכונתי שלו בזמן האחרון (אותו בחר רק בגלל שבו היה אפשר גם לשתות קפה וגם לעשן סגריה במקביל), זה היה אז לפי מה שבז' מספר, שלפתע ניגש אליו בחור מוזר ויוקרתי שנראה כמו ביל גייטס, הציג את עצמו בתור ביל גייטס, ושמאוחר יותר הסתבר, שגם באמת היה ביל גייטס.
האגדה, כמו ששמעתי אותה ממש במו אוזניי, אומרת שמר גייטס פשוט התקרב אל המושב של בז' ושאל אותו בעדינות ובנימוס אם אפשר ברשותו להציע לו הצעה.
