מי:גל ממליה(45),אורן פייט(40), אואישי (13)
איפה:רחוב הרימון
ותק:5 שנים
מטראז':78 מ"ר

ברקע מוזיקה יפנית, בכוס ליקר שסק הום מייד, ומסביב ג'ונגל מטריף של צמחים ופריטי וינטג' נדירים המאורגנים באופן אסתטי להפליא, באחד הרחובות הכי קסומים בעיר. את גל רובכם מכירים מ"פתיתים", הלא הוא בלוג האוכל (ועמוד האינסטגרם) המרתק והמקצועי ביותר בז'אנר. מלבד היותו פודי נסיין וסקרן גל הוא גם ארט דיירקטור וצלם. אורן הוא מעצב גרפי עצמאי, צלם מוכשר, ומומחה לגידול צמחים עוד הרבה לפני שזה הפך לטרנד.

"את הבית קנינו מזוג מבוגר במצב מוזנח, ולמרות זאת כשנכנסנו מיד זיהינו את הפוטנציאל. עשינו שיפוץ יחסית קטן שכלל בעיקר את החלפת המטבח וצביעת הקירות, שמהר מאוד שינו את הדירה מהיסוד והפכו אותה לשלנו", מספר אורן. "הבית הוא מגרש המשחקים שלנו, מעבדת התחביבים שלנו", מוסיף גל. "אנחנו הבית והוא ייצוג מושלם של מי שאנחנו, של הזיכרונות והחוויות שאספנו בדרך, של השינויים שאנחנו עוברים. הוא דינמי, חי ומשתנה כל הזמן. לכל אחד ממאות הפריטים המפוזרים במרחב יש סיפור, אחרת הוא פשוט לא היה פה. אצלנו אין דברים סתם כי הם יפים, לא בבית ולא בתוכן שאנחנו מייצרים. תמיד צריך להיות להם ערך מוסף".

המטבח

"האי הוא מרכז הבית והוא אהוב עלינו במיוחד", מספר גל. "תכננתי אותו עם חברת מטבחים, כשהויז'ן היה לי מאוד ברור בראש. מטבח יפני-נורדי שחור, מחופה אבן טבעית, שבחירתה הרגישה כמו בחירת תכשיט יוקרתי. דפדפנו בין עשרות דגמים עד שמצאנו את זאת הייחודית שהגיעה היישר מברזיל. בחרנו למקם עליה את הכיריים שפונות לסלון כדי לייצר תחושה של לאונג'. אנחנו מארחים המון, ומרגישים שתהליך ההכנה וההגשה של האוכל והדרינקים הוא חלק בלתי נפרד מהערב".

שידת הווינטג'

"את השידה קנינו לפני יותר מעשור בשוק פשפשים ורק אחרי כמה שנים התברר שהיא פיס דני ששווה אלפי דולרים. היא גם מלאה בפריטים יקרי ערך לא פחות", מספר אורן. "יש לנו חיבה גדולה לצילום במקומות נטושים, במיוחד מפעלים ובתי דפוס, מהם ליקטנו אוצרות של ממש שקיבלו אצלנו חיים חדשים. את מכונת הכתיבה העברית הנדירה מצאנו מתחת לקירות הרוסים, ואת האותיות אספנו מבית דפוס ישן. כחלק מפרויקט הגמר שלי בלימודי צורפות, מידלתי את שמות בתי הקולנוע שנהרסו לאורך השנים. גם אותם העברתי החייאה מסוימת, יש לזה משמעות אדירה עבורי".

הסלון

"לסלון קיר מרכזי שצבוע ירוק בגוון של העלים של אחד הצמחים האהובים עלינו. מאחורי הצבע התקנו לוח מגנטי, שמאפשר לנו לשנות, להזיז ולהחליף את הפריטים על הקיר בקלות ובאלגנטיות. ראינו את השיטה הזו באחת הגלריות ואימצנו אותה אלינו, כי הסלון שלנו הוא קצת כמו גלריה אקלקטית בעצמו. יש בו פרופלור ממזל"ט ישן, פוסטר של אל על משנות ה-70, הדפס יפני, איילים מצרפת ורוסיה וכוורת אותיות של פעם. הריהוט וינטג' גם הוא, והפריט האהוב עלינו הוא כיסא צורפים מקורי מהבורסה ונדיר במינו. הוא לא רק יפה, הוא גם נוח".

תיאטרון רמה

"הדירה הקודמת שלנו הייתה ממש מול תיאטרון רמה, שהיינו עדים להריסתו הכואבת. בין מנוף לדחפור הצלחנו להיכנס לביקור אחרון, ולחלץ משם את שלט ההכוונה לחניה שנכתב ידנית על פלטת עץ, ואת עגלת הטלפון ששימשה את מוכר הכרטיסים. שניהם יקרים מאוד לליבנו".

חדר הילדים

"לי ולאורן יש ילדים קצת אחרים בבית", מספר גל. "אני מגדל עובש, חומץ, פטריות, וצנצנות התססה. אורן מגדל יער גשם טרופי באקווריום. הבנו שלהתססות ולצמחי הגשם דרושים תנאי לחות, תאורה וטמפרטורה דומים, אז הם התכנסו לאותו המקום והם חיים נפלא זה לצד זה".

השירותים

"יפן היא הבית השני שלי", אומר גל. "זה בא לידי ביטוי בבישול שלי, בכתיבה שלי, בתחומי העניין והמחקר שלי, וגם בשירותים שלי. אחרי שגילינו את האסלות היפניות לא הייתה דרך חזרה והיינו חייבים להביא אחת הביתה. האסלה מכילה תוכנית שלמה בהתאמה אישית שהופכת את השימוש בה לחוויה היגיינית יוצאת דופן. אנחנו ממליצים בחום".

שעון הרכבת

"כשהיינו בברלין מצאנו באחד השווקים שעון רכבת משנות ה-50 והתאהבנו בו ממבט ראשון. כשחזרנו לארץ חיפשנו בנרות שען שידע להחיות אותו, ובסוף מצאנו אחד שנאלץ להחליף לו את המנגנון כולו וכך גם את המחוגים. הדבקנו על המחוגים החדשים את אלה הישנים והיום הוא הנס הקטן שלנו".

האותיות

"הבית מלא באותיות בגדלים וחומרים שונים", מסביר אורן. "הן שימשו אותי לצילומים שעשיתי לפני מספר שנים עם רקדנים בינלאומיים, חברים, ודוגמנים במקומות שונים בארץ, המציגים שילוב בין הטיפוגרפיה הסטטית לגוף בתנועה. הצילומים אוגדו לתערוכה שהצגתי בתל אביב וברוטרדם בהולנד שנקראה Once Upon a Type".

• דירה להכיר
• לייף סטייל
• אספנות
• וינטג'
• קולינריה
• עיצוב
• עיצוב הבית
• צמחייה
• עציצים
• צילום
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 945 // אל האינסוף

• Facebook
• Twitter
• Email

בקרב מוזיקאים, אנשי רדיו ואספני תקליטים רבים בארץ, מארקי פאנק נחשב לסוג של גאון. אמנם המילה סובלת משחיקה ומזילות מסוימת, אך כשמדובר במוזיקאי, הדי.ג'יי ואספן התקליטים הירושלמי – נדמה כי יש התאמה מופלאה בין הדרך שבה אנשים נוטים לדמיין גאונים ובין האנציקלופדיה המוזיקלית המהלכת שהיא המוזיקאי מארקי פאנק. תורמים לתפיסה הזאת האופן שבו הוא משלב, במשך יותר מעשור וחצי, את התשוקה היוקדת שלו למוזיקה, נדירה ויוצאת דופן ככל שתהיה, בתקלוטים שלו ובחומרים המקוריים שהוא יוצר, והלוק שלו – שמזכיר הכלאה בין מדען מטורף להיפי אירופי מהסיקסטיז.

בתחילת האלף החלמארקי פאנקלתקלט במסיבות אנדרגראונד היפ הופ בירושלים. פאנק, באופן טבעי, התחבר עם יוצרים בעלי רקע דומה לשלו והחל לנגן על פטפונים בלהקת ההיפ הופ דוברת הרוסית בנגלהדת', שבה היו חברים הראפרים אמ.סי קלין, מאסו, וולקן וצ'אק. דווקא דרך הלהקה הזאת, שאפשר לראות אותה כקבוצה השומרת על זהותה הרוסית ומבדלת את עצמה, החלה האינגטרציה שלו עם השפה העברית. זה קרה כשלהופעה שלהם הוזמן הראפר המצוין רוקי בי, וזמן קצר לאחר מכן החל פאנק לשתף עמו פעולה. שיתוף פעולה זה הניב את אחד מאלבומי האנדרגראונד היפ הופ הטובים ביותר ומהפחות מוערכים שראו אור בישראל – "שושנת הרוחות", ששילב את השירים של רוקי בי עם הביטים והסימפולים של מארקי פאנק אשר הושפעו ממוזיקה פסיכדלית משנות ה־60 לא פחות מאשר מהיפ הופ.

"כשהייתי בבית ספר התביישתי לדבר עברית", התוודה פאנק בתחילת השיחה, שהתקיימה לרגל צאת האלבום החדש שלו, "Instinct: A Study on Tension, Fear and Anxiety", עוד אבן דרך במסלול הארוך שעבר מבלרוס עד לב מחתרת ההיפ הופ והמוזיקה האלקטרונית בירושלים. "התחלתי לדבר עברית כשהתחלתי להיכנס לעניינים של הסצנה, או של הקהילה בירושלים", הוא נזכר, "רוקי היה איכשהו האדם הראשון שמשך אותי לדבר עברית".

אז אפשר להגיד שהאינטגרציה שלך בחברה הישראלית עברה דרך תקליטים?

"דרך היפ הופ, כן. עבדתי עם בנגלהדת' ובעקבות כך עם רוקי, שהיה האדם הראשון שעבדתי איתו וכתב בעברית, וזו הייתה עברית שחפרה עמוק מבחינה טקסטואלית. אני חושב שכשעבדנו על 'שושנת הרוחות' עוד היו חלקים גדולים מהטקסט שלא הבנתי. הוא עזר לי לפתח את השפה שלי".

עצור רגע. לפני שנמשיך, איך קוראים לך בכלל?

"מארקי. זה מספיק, לא?".

זה יכול להספיק, אבל עכשיו זה אפילו עוד יותר מסקרן אותי.

"קוראים לי מארק. לא יודע, אתה שואל את עצמך לפעמים מי זה בנקסי?".

לא, אבל אתה לא חורט את האנונימיות על הדגל שלך כמו בנקסי.

"כי אני לא מתעסק בדברים בלתי חוקיים בינתיים, לא יודע מה יהיה בהמשך. אבל מה שתמיד נתן לי השראה ביצירה הוא התקופה שבה מוזיקה נוצרה על ידי אמנים אלמונים – כשהפנים והשם היו פחות חשובים מהיצירה".

מארקי מציין את הניינטיז כשנים של פריחה של מוזיקה אלקטרונית, כתקופה שבה לא הייתה חשיבות לאיך היוצרים נראו, ובדרך כלל אכן לא היית יודע זאת עד שהיית זוכה לראות אותם מתקלטים. "וזה גם לא היה כל כך חשוב", הוא מוסיף, "עד שהומצא המניפסט של 'God is a DJ' ופתאום לכולם נהיו פנים. הרי לא היית שואל את עצמך איך קוראים לדי.ג'יי שאדו. מארקי פאנק הוא לא דמות, הוא מי שאני".

מי סימפל

בסצנת הברייקביט והתקלוטים של תחילת האלף בירושלים החל מארקי פאנק לתקלט לעתים קרובות לצד וולטר (כהן@מושון, תדר). "וולטר ואני השתתפנו בתחרות הפריסטייל הישראלית (תחרות תיקלוט. אז"א), וככה הכרנו את עופר טל ואורי וורטהיים (חברי הצמד רדיו טריפ, שלעתיד יתרחב ללהקת התפוחים. אז"א). פגשנו אותם במוקדמות, ואחר כך, כששניהם לא עברו לגמר, ישבנו איתם, ממש באותו ערב, משהו כמו חמש שעות והם השמיעו לנו סימפולים".

בהמשך הפך לרזידנט בליין ההיפ הופ והפריסטייל "מקלט מוצאי שבת" בפאב הירושלמי המיתולוגי דיוואן, ושנה לאחר מכן נעשה לאחד ממייסדי הלייבל הירושלמי אגיטפופ שפעל בשנים 2004־2007. כמו כן, במשך שנים הופיע לצד אמנים שונים ובהם רדיו טריפ, התפוחים, קולולוש, קותימן, די.ג'יי מש, Tree, ואמנים בינלאומיים ובהם קיד קואלה, Daedelus ואנדי סמית'. הוא הפיק מוזיקה לסרטים ומיצגי אמנות וגם היה אחראי על מספר רב של אירועים במעוזי האלטרנטיבה בירושלים – אוגנדה והסירה.

נוסף על רמיקסים, מיקסטייפים ושתי תוכניות רדיו, הוציא מארקי פאנק ב־2008 בלייבל אודיו מונטאז' את אלבום הסולו הראשון שלו, "Forgot the Word", אלבום שמבוסס על סימפולים מתוך ספריית התקליטים הענקית שלו. אחרי שיצא החל לשתף פעולה עם נגנים חיים. "הרגשתי שחקרתי את המדיום של סאמפלינג לאורך ולרוחב. אחד הדברים הכי חשובים בעבודה על האלבום הזה היה שהרחבתי את הטעם שלי ונחשפתי להרבה מוזיקה שלא הכרתי קודם לעומק".

על איזה כלי אתה מנגן שהוא לא פטיפון?

"קלידים. לא הייתי מגיע כל כך הרבה לתל אביב לפני העונה הראשונה של התדר ופתאום הייתי מגיע פעם בשבוע-שבועיים. כך קרה שישבתי עם הראל שרייבר (Mule Driver) אחרי שעשינו תוכנית רדיו משותפת על אלקטרוניקה מוקדמת, אחרי שאנחנו כבר מכירים שנים ומודעים לנקודות החיבור בטעם המוזיקלי שלנו. כתוצאה איכשהו נולד הרעיון להיפגש אצלו ולעבוד על משהו ופתאום קלטתי איזה כיף זה לנגן על סינתיסייזרים אנלוגיים".

שיתוף הפעולה עם שרייבר הניב ב-2012 את האלבום המצוין “The Mystery of Mordy Laye”, שיצא תחת השם Group Modular. את היצירה הפסיכדלית הזאת ייחסו הצמד אל מוזיקאי חלוצי ומיסתורי, פרי דמיונם, בשם מורדי ליי. את הרעיון למורדי ליי שאב הצמד ממוזיקאי Library Music שהפיקו מוזיקה עבור טלוויזיה, קולנוע ורדיו, אך נותרו אלמונים למרות שפעמים רבות יצרו מוזיקה שהקדימה את זמנה.

התרחקת קצת מהיפ הופ, לא? פעם היית מזוהה עם הז'אנר ואילו היום אתה הרבה יותר באזורי הפסיכדליה.

"בשלב מסוים די נמאס לי מזה, למרות שאני חושב שאין שום סתירה בין שניהם. לדוגמה, בלי ‘Beauty and the Beat’ של Edan לא היה את 'שושנת הרוחות'. אני פשוט הרגשתי שמיציתי את העניין של ביטים".

זאת הסיבה שלא שמעתי עד היום על שיתוף פעולה שלך עם אנשי הלייבלRaw Tapes? הרי זה כמעט מתבקש.

"הם התחילו כשאני הפסקתי לעשות ביטים ויש להם אג'נדה מסויימת. אם יש מישהו בארץ שמושפע Stones Throw Records זה הם. וזה מגניב שהם גם מצליחים לקחת את זה הלאה".

לחץ, פחד וחרדה

שם האלבום החדש, "Instinct: A Study on Tension, Fear and Anxiety", מרמז על הסאונד שלו. אכן, האלבום נשמע כמו פסקול לסרט אימה איטלקי מהסבנטיז, אך כמו בכל דבר שאי פעם נגעו בו ידיו של מארקי – זה גרובי גם כשזה אפל. "המלחינים לקולנוע באיטליה היו מקבלים את החלק העיקרי של התקציב", הוא מספר, "כי על זה לא היו חוסכים שם. אני לא באמת חשבתי על זה בתור פסקול לסרט ספציפי, אבל לכל קטע יש את האווירה שלו. מוזיקה מאוד קשורה לוויזואליה, ולכן אני מאוד נהנה לעשות פסקולים. תמיד יש לי דימויים בראש כשאני עובד על קטעים".

היום מארקי פאנק הוא השם הראשון שעולה לראש כשנדרשים לחיבור בין גרוב ופאנק למוזיקה פסיכדלית. אמנם תקלוטיו, הרמיקסים והחומר המקורי שהוציא נפרשים על יריעה רחבה בהרבה מהז'אנרים לעיל, אך ככל הנראה אין מומחה גדול ממנו במחוזותינו לחיבור המופלא בין גרוב להזיה.

יש רושם שאתה נטוע עמוק בירושלים, ושאין שום סיכוי להזיז אותך משם לעומת כל כך הרבה אנשים שאפשר היה להגיד עליהם את זה, שכבר עברו לתל אביב או לברלין.

"לא יודע, אני מרגיש שם בבית. אני לא יודע למה אני צריך לעבור משם. עם הזמן הבנתי איפה אני מרגיש בנוח. אני גר במקום שקט, רחוק מספיק ממרכז העיר. זה מאוד יחסי כמובן, אבל האזור שאני גר בו שקט מאוד".

מה שקורה בירושלים מבחינה אמנותית נתפס כמעט תמיד יותר הארדקור ופחות אופנתי. זה על גבול הקלישאה כבר. אבל ברמה היצירתית, חוסר הפשרנות הזה מתיישב טוב עם גוף העבודה שלך.

"אני לא יודע מה גרר מה, אבל אני יכול להגיד שאני חושב ש'אינסטינקט' הוא האלבום הראשון שנראה לי שיש מצב שהקהילה היוצרת בירושלים תרגיש בו את העיר. זה לא נעשה בכוונה, אף פעם לא חשבתי איך אני יוצר לתוך המקום שאני נמצא בו, אבל שמעתי את זה מכמה אנשים, שהם שומעים את ההשפעה של העיר על האלבום".

אולי העובדה שהאלבום הוא מפחיד, אפל ודי הארדקור, אפילו שהוא גרובי – היא שמקשרת לירושלמיות.

"בזמן שעבדתי עליו תהיתי אם חבר'ה מהקהילה הממש הארדקוריסטית של ירושלים יתעניינו ויאזינו לו. ניסיתי לבנות לאלבום שפה מוזיקלית מסוימת. הרי כאמור, יש בו השפעה של סרטי מתח ואימה משנות ה־70 ואני רואה את הקשר בין המוזיקה היותר דיסוננטית שהיו שמים בסצנות מתח, ואולי איזה רצח, לדיסוננס של ז'אנרים כמו נויז ואינדסטריאל. אני לא מפריד בין הדברים, ההבדל הוא איפה אתה שם דגש – אם אתה שם דגש רק על הרעש או על המתח של הצלילים. אני כן משתמש בשפה מאוד דומה במקומות מסוימים".

• סימפולים
• מארקי פאנק
• Fאנק
• איתי וולטר דראי
• גרוב
• אספנות
• תקליטים
• פסיכדליה
• היפ הופ
• פאנק
• מוזיקה
• ירושלים
• סרטי אימה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אישתר

בית מכירות פומביות בבעלותם של יונתן ליבני ובת זוגו יערה המוכרת לחובבות הוינטג׳ מימי החנות תיאודורה. שועלי עתיקות ידועים המתמחים בטיפול בעיזבונות והערכת חפצי נוי ואמנות.

בית ציוני אמריקה, דניאל פריש 1, תל אביב

[tmwdfpad]

מונטיפיורי

בית המכירות שוכן ברחוב גורדון, אך מקיים כמה פעמים בשנה מכירות פומביות במלון דן תל אביב. במכירות תוכלו למצוא בעיקר יצירות אמנות ישראליות ובינלאומיות של אמנים ידועים
מהעבר וההווה.

גורדון 36, תל אביב

גלריה שורשים

גלריית האמנות ששוכנת בכיכר דיזנגוף פועלת גם כבית מכירות פומביות. הגלריה מתפעלת בית ספר לאספנות ולהערכת אמנות, ומארגנת סיורים מיוחדים לאספנים בארץ ובעולם.

ריינס 6, תל אביב

אגוזי

גלריה המתמחה במכירת חפצי אמנות, עתיקות, תכשיטים ופריטי אספנות שמקורם באוספים פרטיים, ירושות ועזבונות. הגלריה מקיימת כ־12 מכירות פומביות בשנה ומציעה גם היא לימודי אספנות, שמאות והערכת אמנות.

בית אסיה, ויצמן, תל אביב

• אמנות
• בית אסיה
• אגוזי
• מכירות פומביות
• מכירות
• אספנות
• וינטג'
• מונטיפיורי
• עיצוב ואדריכלות
• אישתר
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

"זה קרה בזכות דורין", מסבירה טלי קושניר את פתיחת הפרק החדש שלה כמעצבת אופנה ונותנת את הקרדיט לבוסית לשעבר, דורין פרנקפורט – שלה שימשה כאסיסטנטית בשנתיים האחרונות. לדברי קושניר, פרנקפורט שמה לעצמה כמטרה לטפח ולדרבן כישרונות ולאמן אותם בעבודה לצדה למשך שנתיים. אחרי שהעוזרת הקודמת שלה פרשה כנפיים לדרך עצמאית פנתה פרנקפורט לקושניר, שלא הייתה לה הכשרה מסודרת כמעצבת אופנה אך הייתה מוכרת היטב בתעשייה המקומית כאספנית וינטג׳, כבעלים של חנות המחתרת שנסגרה בשנת 2011, וכאינטלקטואלית בתחום האופנה שלא חוששת לבטא ביקורת חיובית או שלילית באופן פומבי ונחרץ על יצירות האופנה המקומיות.

"דורין החליטה בשבילי. אחרי שהקנתה לי במשך תקופה ארוכה כלים וביטחון, היא עזרה לי להבין שאני מוכנה לזה לגמרי ושעכשיו יש לי זמן ומקום בשביל זה בחיים שלי". הדרך לקולקציית הבכורה לא הייתה קצרה. קושניר הקדישה שנה שלמה למחקר מקדים בטרם ניגשה לבניית הדגמים. "מכיוון שאני נטולת השכלה טכנית בתחום האופנה, אבל יש לי הרבה ידע ותשוקה להיסטוריה שלה, היה לי ברור שנקודת המוצא תהיה ארכיונית, שהידע ישמש לי כ'קביים' להתגבר על פערי הפרקטיקה", מספרת קושניר. היא החלה להתמקד בעבודות אמנות מזרמי הריאליזם החברתי והריאליזם הסוציאלי, בפריטי לבוש נושנים ובגזרות של בגדי עבודה מתקופות שונות.

"אופנה שנוצרת בהשראת בגדי עבודה היא מגמה שמתחזקת בשנים האחרונות ברחבי העולם ויש בזה היגיון – כולנו למעשה פועלים היום, עובדים שעות רבות, מנהלים אורח חיים עמוס. הרצון ללבוש בגד שהוא גם נוח וגם ייצוגי, כמו שאמורים להיות בגדי עבודה, הוא מאוד ישראלי בעיניי". קידום התעשייה המקומית הייתה גורם מכריע בקולקציה, שלא רק נתפרת כולה בארץ אלא גם האריגים שממנה נגזרה נארגו כולם במפעלים בישראל. "הרבה מהבדים כלל לא מיועדים לאופנה אלא לכלי מיטה ואוהלים. אחד הבדים שעבדתי איתם נארג מהחוטים האחרונים שנותרו מהמפעל של כיתן שנסגר". מאלו יצרה קושניר אוסף של שבעה פריטים, יוניסקסיים ברובם, בצבעוניות מוגבלת של לבן גולמי או שחור. הם יוצעו למכירה בסטודיו הביתי של קושניר החל מחודש מאי, משם תמשיך קושניר להרחיב את הקולקציה בהדרגה, בסגנון עבודה שהוא יותר שנתי מעונתי, שיאפשר לה לחקור ולפתח נושאים ורעיונות בקצב שלה.

החל מחודש מאי, בסטודיו הביתי של טלי קושניר, בתיאום מראש: 4606006־054

• אמנות
• המחתרת
• בגדי עבודה
• הלבשה
• טלי קושניר
• הנה זה בא: המדריך המלא לקיץ 2015
• וינטג'
• דורין פרנקפורט
• אופנה
• מיוחדים
• אספנות
• צילום