• Facebook
• Twitter
• Email

סיור במלונות הבוטיק החדשים בנווה צדק וביפו, הצגת הבניין החדש ברחוב פין 1 ליד התחנה המרכזית, וגם הצצות לארמונות של עג'מי ובית החולים האנגלי ביפת – אלה רק חלק מהבתים והבניינים שייפתחו במסגרת פסטיבל "בתים מבפנים" שחוזר השנה לאחר שנתיים הפסקה.

"בתים מבפנים", אירוע האדריכלות הגדול בישראל, יערך השנה בין התאריכים 17-19 ביוני, לאורך כל סוף השבוע (מחמישי עד שבת). הוא כולל תכנית עשירה של הרצאות וסיורים ברשימה ארוכה של בתים, מבנים, גינות ועוד, חלקם נפתחים לראשונה לקהל הרחב.

השנה בחרה עיריית תל אביב-יפו, באופן מפתיע או לא לאור אירועי השעה, לשים במרכז את "הערכים הקהילתיים והאדריכליים של שכונות דרום העיר ויפו, להבליט את הנכסים האדריכליים, התרבותיים והמורשת של תושביהן ובאמצעותם לספר את סיפורן של שכונות אלה".כאן תוכלו להתעדכןברשימת האירועים והסיורים המלאה.

אותנו עניינו במיוחד הבית ברחוב פין שנבנה היכן ששכן בעבר סקוואט נטוש ובו דרי רחוב ונשים בזנות, הסיור המוצע בבית הסקוטי (ובית החולים האנגלי) ברחוב יפת 52, מלון אסמבלאז' ברחוב אלנבי 48 וגם, איך לא – "הבית מהאינסטגרם" – ביתו של מעצב הפני םמושיקו גלאמין בכיכר קדומים 10. כאילו לשם אנחנו בטוח הולכים.

• הבועה
• בתים מבפנים
• עיריית תל אביב
• עג'מי
• רחוב פין
• אדריכלות
• ארכיטקטורה

כאן גר:אמנון דירקטור (29), אדריכל וכתב
לוקיישן:חיסין, לב תל אביב
מטראז':38 מ"ר, שני חדרים
ותק:חודשיים, בעלות פרטית

"נולדתי וגדלתי ברחוב חיסין, בבית במעלה הרחוב שכולו ויטרינות זכוכית פתוחות לרחוב. אחרי תקופה שבה גרתי בירושלים, תל אביב ובפריז, אני חוזר לרחוב רוויי הנוסטלגיה ומקים בו את הבית שלי. לעצב בית משלי היה חלום, והוא ריפלקציה לאישיות שלי. כמו בבית שבו גדלתי, גם כאן יצרתי פתחים רבים אל החוץ. אני נמשך מאוד לעיצוב הסקנדינבי ומושפע ממנו, והחומרים שבהם השתמשתי הם ברזל שחור, עץ לבנה ובטון. את רוב הריהוט בבית עיצבתי בעצמי".

1. "את רוב הריהוט בבית, כולל השולחן בסלון, עיצבתי בעצמי".

2. הספרייה בסלון, עיצוב מברזל שחור של אמנון.

3. מודל לגו של וילה סבואה, שתכנן האדריכל לה קורבוזיה. "קבלתי במתנה מהאקס שלי".

4. גלויה של כיכר דיזנגוף הישנה. "אני שמח מאוד שהחזירו אותה לאיך שנראתה פעם".

5. מבט אל פינת האוכל והצצה אל הגינה. "כמו בבית בו גדלתי, גם כאן יצרתי הרבה פתחים אל החוץ".

6. מיניאטורה של ריקשה מהודו.

7. מבט מהסלון אל הגינה והמטבח. "החומרים בהם השתמשתי לעיצוב ובניית הבית הם ברזל שחור, עץ לבנה ובטון".

8. מבט אל המטבח והצצה אל הגינה. על הקיר קולאז' של האמנית חופית לוסאנה.

9. פוסטר לתערוכה של רפי לביא משנת 1980.

10. מיניאטורה של שובר גלים מבטון, מחנות של מעצבים צעירים במומבאי.

11. הכניסה לבית. "הדירה נמצאת בקומת מרתף, סיבה נוספת לכך שיצרתי פתחים רבים שיכניסו אור".

12. מדרגות בטון וספסל עץ בגינה. "אני נמשך מאוד לעיצוב הסקנדינבי ומושפע ממנו".

• דירה להכיר
• ארכיטקטורה
• עיצוב הבית
• החיים היפים
• לב תל אביב
• הדירות הכי שוות בתל אביב 2019

• Facebook
• Twitter
• Email

משרד כרטיסים, חנות סקס, שמאטע ביזנס, הזנחה גלויה ובאופן כללי אווירה קודרת ומקריפה – כך נראה כבר הרבה שנים פסאז' הוד הסמוך לתיאטרון בית ליסין בפינת הרחובות דיזנגוף ופרישמן שבלב העיר. קשה להאמין שאותה עזובה, המשמשת כיום כמשתנה מאולתרת, הייתה בסוף שנות ה־50 אחת האטרקציות הגדולות בעיר – קניון פרימיטיבי ששילב בין תרבות וצרכנות, עם קולנוע הוד, תיאטרון הקאמרי ובוטיקים נחשבים.

פסאז' הוד הוא רק דוגמה אחת, מובהקת, לכישלון הצורב של תרבות הפסאז'ים שניסו ליצור בתל אביב, ובהמשך בישראל כולה, לפני קום המדינה ובשנים הראשונות להקמתה. הכוונה לייבא לארץ את הפסאז'ים הפריזאים השוקקים, המתוארים בין השאר בכתביו של ולטר בנימין, הייתה בעלת פוטנציאל: בארץ חמה כל כך רחוב מוצל שאפשר לעשות בו קניות בלי להיטגן נשמע כמו רעיון מוצלח.

הפסאז' הראשון, פסאז' פנסק בהרצל 16 (בין לילינבלום ליהודה הלוי), נבנה ב־1925, ומאז נבנו בעיר עוד פסאז'ים רבים, כגון הוד, תמר (אלנבי־רוטשילד), בית אל על, התור (וולפסון־הרצל) ואלנבי (במקום שהיום נמצא בר הפסאז'). גם בשנות ה־20 של המאה הקודמת הייתה תל אביב מובילת טרנדים, והתופעה התפשטה לשאר ערי ישראל. למרות ההצלחה של חלק מהפסאז'ים התל אביביים בשנותיהם הראשונות (בית רומנו, למשל, שבו שוכן היום הבר־מסעדה רומנו, היה מוקד קניות לוהט), עם השנים נעלמו מהם הלקוחות, מוקדי התרבות נפלטו, חנויות הבוטיק עזבו, ומה שנותר הוא בעיקר סוכנויות עלומות ועסקים של מסחר זעיר על גבול המפוקפק.

"הרעיון של פסאז'ים היה יפה ונכון אקלימית, אבל בסופו של דבר זה לא עבד בארץ", מסביר האדריכל דקל גודוביץ', בנו של מהנדס העיר לשעבר ישראל גודוביץ'. "קודם כל לא הבינו אז את הצורך בחברה מנהלת אחת, כמו בקניון, שהמקום בבעלותה והיא אחראית לניקיונו, לטיפוחו ולניהולו. במקום זה הקבלנים מכרו עשרות יחידות לבעלי נכסים פרטיים. כולנו יודעים כמה קשה לטפח בניין משותף, אז על אחת וכמה מקום כזה. ברגע שאין אחראי אחד מרכזי, זה מוביל באופן בלתי נמנע להזנחה, בדומה אגב למה שקרה בתחנה המרכזית החדשה ובכיכר אתרים".

כמו קרואסון בלי חמאה

לא רק הפן הניהולי הכשיל את הפסאז'ים, לפי גודוביץ', אלא גם התכנון הלקוי. כמו בתחום הקרואסונים, כך גם בתחום הפסאז'ים – הגרסה כחול־לבן הייתה רק חיקוי חיוור למקור הצרפתי. במקום תקרות זכוכית גבוהות, חללים מוארים ומעברים נחוצים בין רחובות שוקקים, הפסאז'ים המקומיים התאפיינו בתקרות נמוכות, בחושך ובחוסר אוורור, ולעתים הם כלל לא שימשו כמעבר בין רחובות אלא פשוט כחצר פנימית של בניין מסחרי – מעין כוכים לא מזמינים שאין בהם צורך מבחינת הסרקולציה האורבנית.

"בית רומנו הוא לא באמת פסאז'", אומר גודוביץ'. "הוא גם לא מקורה וגם לא מעבר, הוא ללא מוצא. מנגד, בפסאז'ים שכן נבנו כמקורים אתה בדרך כלל נכנס לתוך תעלה חשוכה ונמוכה. אם באמת היו בונים את זה נכון, כמו בחו"ל, עם תקרות בגובה ארבע־חמש קומות – זה היה מצליח בענק, כי זה היה כמו המשך אמיתי, אורגני יותר, של הרחוב, וזה היה נעים, מואר ומאוורר".

גודוביץ' טוען גם שיש גם משהו אינהרנטי במנטליות הישראלית שלא הסתדר עם ההיגיון של הפסאז'. "התברר שהאוכלוסייה בארץ אוהבת, למרות החום הקשה, להסתובב ברחוב, לבלות בבתי קפה פתוחים, במרפסות. מי שלקח את הרעיון מארצות קרות, שבהן נעים להיכנס לפסאז', פספס משהו באופי הישראלי, המוחצן, הוורבלי, התקשורתי, שאוהב לראות אנשים, לצעוק, להתערבב".

במקרה שהישראלים דווקא רוצים ללכת למתחם מקורה, נוצרה עבורם עם השנים אלטרנטיבה מסחרית חדשה – הקניון – והם הצביעו ברגליים. "מרגע שהבינו שאפשר לשדרג את הפסאז', לתחום ולקרות לגמרי את המבנה, למזג אותו, להביא מאות חנויות וחברת ניהול אחת מרכזית, לשים שומר בכניסה – הדבר הזה ייתר לגמרי את הפסאז'ים המסחריים של פעם".

ראינו בכל זאת בשנים האחרונות פסאז'ים ותיקים, כגון פסאז' אלנבי ובית רומנו, שהפכו לברים מצליחים, ואת פסאז' הוד ופסאז' תמר (שיהפוך לשוק אוכל בבניין מאייר) שנמצאים לקראת או במהלך שיפוץ. יכול להיות שיש סיכוי לחללים האלה?

"המקומות האלה של חיי לילה זה מאוד בקטנה. אני לא חושב שהפסאז'ים כפי שהם כיום יצליחו אי פעם במדינה הזאת. נעשו בהם יותר מדי טעויות. הדבר היחיד שאולי זה שהם יידרדרו ויוזנחו עד שתבוא חברת נדל"ן, תרכוש פסאז' כזה מהבעלים הפרטיים השונים, ותהפוך אותו לסוג של קניון קטן בעיר יקרה (זה כבר קורה, למשל בפסאז' תמר – אב"ד)".

חורים שחורים בעיר

יש מי שלא התייאשו לגמרי מהפסאז'ים העזובים של תל אביב, למשל בוגרי בית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למינהל. תערוכת הגמר שלהם עוסקת השנה ביישומים מרחביים של כלכלה שיתופית, והסטודיו בהנחיית האדריכלית היידי ארד, המתמחה בתכנון אקולוגי ובבנייה בת קיימא, לקח על עצמו את המשימה להמציא מחדש ארבעה פסאז'ים מוזנחים: פסאז' הוד, פסאז' אלנבי, פסאז' פנסק ופסאז' התור.

"בתור מי שבאה מבנייה בת קיימא, הגישה שלי היא לגשת לבניינים בצורה קצת יותר צנועה, לא להרוס מקום שלא עובד, אלא לראות איך משפרים אותו", מסבירה מנחת הסטודיו ארד. "הפסאז'ים היו מקרי מבחן מעולים, כי אלה חורים שחורים במיקומים פנטסטיים, ולכן יש בהם המון פוטנציאל. באופן פרקטי העירייה, כמו שעושות עיריות בכל מיני מקומות בעולם, יכולה לשנות את הייעוד של הבניין ובשיתוף עם הבעלים הפרטיים לאפשר פרוגרמות של עירוב שימושים. לא צריך למחוק בניינים, אלא להיות יצירתי במציאת פתרונות".

• ארכיטקטורה
• יוזמה חברתית
• פסאז'
• סטודנטים
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• פסאז'ים
• עירוני
• עיצוב

• Facebook
• Twitter
• Email

עבור המטייל הפשוט ייתכן שצ'אנדיגר היא רק עוד עיר בהודו, אך עבור חובבי האדריכלות המודרנית מדובר בתחנת חובה. צ'אנדיגר נבנתה כולה רק ב־1947, כעיר הבירה החדשה של מדינת פונג'אב, אשר נותרה נטולת עיר מרכזית בעקבות מאורעות החלוקה בהודו. העיר החדשה שנבנתה מאפס הייתה אמורה לשקף את הודו המודרנית והעדכנית ולהיפרד ממסורות העבר. לאתגר נענו האדריכלים הצרפתים לה קורבוזיה ופייר ג'נרט, שהתבקשו גם לעצב פריטי ריהוט מקוריים שיתאימו לרוח העיצוב החדשה.

כעת מגיעים חלק מהרהיטים האלה לתערוכה ולמכירה בשלוחה המקומית של בית המכירות הפומביות הצרפתי ארטקוריאל, שהוקמה בתל אביב בפברואר האחרון. במסגרת פרויקט “צ'אנדיגר תל אביב" יוצגו לקהל הרחב כיסאות, שולחנות כתיבה, ספריות,
שולחנות אוכל ופריטי עיצוב מקוריים נוספים. הרהיטים ההיסטוריים (שיכולים לשמש גם כפיסתאמנות נאה לבית המודרני) יועמדו למכירה פומבית למשך שבוע אחד בלבד, בחלל של בית המידות הוותיק בעיר שיעוצב כמו חדר צ'אנדיגריאני אותנטי.

במקביל תקיים נציגות ארטקוריאל בישראל תערוכת אמנות משלימה בניחוח מקומי. האספן פיליפ כהן, העומד בראש הנציגות התל אביבית של בית המכירות הצרפתי, בחר תשע יצירות של אמנים עכשוויים שיוצעו אף הן למכירה – בהן עבודות של האמנים הצרפתיים רוברט קומבה וז'ק מונורי, ופסלים של האמנים הישראלים סיגלית לנדאו ויגאל תומרקין.

מי שמתעניין בסיפור שמאחורי הקמת העיר המודרנית אך מצבו הפיננסי מאפשר לו להסתפק בספה של איקאה, יוכל לספק את תאוותו בהרצאה “פרויקט צ'אנדיגר: שיחה על אוטופיה מודרניסטית", שאותה יעביר כהן לצד פביאן נאודן, סגן נשיא ארטקוריאל צרפת, שיגיע במיוחד לארץ לרגל האירוע.

פרויקט צ'אנדיגר תל אביב שבת־חמישי (3.10־8.10)
בית המידות, לילינבלום 23
ההרצאה תתקיים ברביעי (7.10) במכון הצרפתי

• צ'אנדיגר
• ארטקוריאל
• ארכיטקטורה
• רהיטים
• סיגלית לנדאו
• ריהוט
• הודו
• עיצוב ואדריכלות
• יגאל תומרקין
• אדריכלות
• החיים היפים
• עיצוב

• Facebook
• Twitter
• Email

[tmwdfpad]לוקיישן:רחוב ישכון
כאן גרים:רוני כהן (33) בעלת אתר האופנה 1item , ורון פאר (32), הבעלים של חברת שירותי סאונד, וידיאו ותאורה, עם חיבה חזקה לשיפוצים.
שכר דירה:6,700 ש"ח
מטראז':120 מ"ר+גג
ותק:חצי שנה

גוף תאורה שרון הרכיב מאסופה של נורות פחם, שולחן אוכל שעבר מקצה שפצורים וקיר שנצבע בגיר והפך ללוח מודעות ביתי.

מבט מקרוב על גוף התאורה.

כלבים עשויים צינורות מתכת מגוננים על המסדרון ועל המכתבה הישנה.

מכונת כתיבת מיניאטורית משלימה את הקומפוזיציה.

טלפון חוגה ישן שהוסב לאינטרקום, בלוק שהפך לשידה והלו קיטי בהופעת אורח.

"מצאתי רובוט ישן בחנות יד שנייה, ומרוב התלהבות האמנתי למוכרת שסיפרה לי שהוא מהאייטיז. כמה שבועות לאחר מכן עשיתי סיבוב בכפר גלעדי וראיתי בדיוק את אותו הרובוט, חדש לחלוטין ובחצי מחיר. במקום להתעצבן, החלטתי לקנות לו בן זוג".

מנורת רובוט שרון יצר מצינורות ברזל שנשארו מהשיפוץ של המקלחת.

“מישהו העלה לפייסבוק תמונה של כמה רהיטים ישנים. התקשרנו באמצע הלילה ושאלנו אם אפשר לקפוץ. בסוף יצאנו עם פסנתר. רון חידש אותו וצבע בצהוב, בשלב הבא הוא מתכנן ללמוד איך לכוון אותו וביום מן הימים אולי אפילו נלמד לנגן".

• ארכיטקטורה
• רוני כהן
• רון פאר
• DIY
• דירות
• אופנה
• עיצוב ואדריכלות
• דירה להכיר
• אדריכלות
• החיים היפים
• עיצוב