Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
לא שחסרות לאחרונהסיבות להגיע לחיפה, אבל בכל זאת אנו שמחים לצרף אליהן את הסיבה הבאה לעלות מעט למעלה במפה – פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה שיתקיים זו השנה ה-31. הפסטיבל יתקיים במהלך חול המועד סוכות (26.9 -5.10), ויכלול הקרנות של לא פחות מאשר 84 סרטים ישראליים חדשים, 46 מתוכם סרטים קצרים.
בתחרות הקולנוע העלילתי של הפסטיבל ישתתפו השנה תשעה סרטים: "אינרציה" (עידן חגואל), "באבא ג'ון" (יובל דלשד), "ברש" (מיכל ויניק), "התעוררות" (גיא מאירסון), "היורד למעלה" (אלעד קידן), "למה עזבתני" (הדר מורג) ו"ציפורי חול" (אמיר י. וולף). הזוכה במקום הראשון בתחרות של השנה שעברה היה הסרט המוערך ועטור השבחים "את לי לילה" של אסף קורמן בכיכובה של דאנה איבגי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
״האמריקאים לא יודעים מה זה נוהל מעצר חשוד אבל הם יודעים טוב מאוד מה זה להיות בורג קטן במערכת גדולה עם חוקים אבסורדיים ונטייה לאטימות", אומרת הבמאית טליה לביא. "הבנתי שהדבר הבינלאומי בסרט, מעבר לסיפור האנושי, הוא אימת הביורוקרטיה. זה תסכול חוצה יבשות והסרט נותן לו פורקן, מעורר הזדהות וחשק למרוד". אחרי שזכה בפסטיבל טרייבקה ונכנס לשלל רשימות של "עשרת ה…", "אפס ביחסי אנוש" מוקרן בהצלחה בארצות הברית לקול מצהלות המבקרים. המפגשים עם הקהל מניבים שאלות שמגלות מה חושבים עלינו בחו"ל. "שואלים אותי איך הצבא הגיב, האם הממסד הוקיע אותי והאם הסרט נאסר להקרנה על ידי השלטון. אבל במצעד השאלות המוזרות זכתה השאלה – למה הגברים בסרט יותר יפים מהנשים, והאם כל הגברים בישראל כל כך חתיכים?".
גם אסף קורמן, שסרטו "את לי לילה" מתקבל בחום בהמוני פסטיבלים ובקרוב ייצא להפצה מסחרית באירופה, נתקל בשאלות מוזרות. "בפסטיבל סלוניקי ניסו להפוך את האחיות לדימוי לישראל ופלסטין. שאלתי אותם מי המפגרת, והתיאוריה קרסה". אבל רוב האנשים, "בעיקר כאלה שנמצאים בכל מיני סיטואציות של טיפול, באים לדבר על ההזדהות שלהם עם הסרט. בקזחסטן הייתה מישהי שאמרה לי שהדבר היחיד שהיה צריך כדי להפוך אותו לקזחי זה שידבר קזחית". לרוב, השאלה הראשונה היא "האם דאנה היא שחקנית או שהיא באמת. גם אנשים שראו את 'אפס ביחסי אנוש' לא מזהים אותה עד שאני עושה בשבילם את הקישור".
קורמן מספר שלהקרנה הראשונה בפסטיבלים מגיעים בדרך כלל הסינפילים שיודעים שהסרט היה בפסטיבל קאן, ובהקרנות הבאות מגיעים אנשים ששמעו עליו מחברים. "בסלוניקי הגיעו להקרנה הראשונה מעט צופים, אבל בהקרנה השנייה נשארו חצי מהאנשים בחוץ". סיפור דומה לביא מספרת על החוויה שלה בטרייבקה. "כשהגענו לשם עם סרט ישראלי קטן ונידח אף אחד לא התייחס אלינו במיוחד, אבל בשתי ההקרנות האחרונות כבר היה תור ארוך ברחוב ואנשים נשארו בחוץ".
גם “הגננת" של נדב לפיד התחיל את המסע העולמי שלו בקאן, ובו זכה בביקורות נפעמות, ויש לו לוח פסטיבלים עמוס מאוד ל־2015. בקרוב ייצא למסכים בכל מדינות דרום אמריקה, בתורכיה, באוסטרליה ובארצות הברית. על התחושה שמתקבלת בארץ ש"הגננת" הוא סרט במבטא זר כותב לפיד מפריז: “זה סרט שמילים עומדות במרכזו, מילות שירים של ילד בן 5 שלרגע נדמה שביכולתן לסוכך על כותבו ועל שומעיו ואוהביו מהוולגריות שמסביב, אבל לבסוף מסתבר שאי אפשר להיות מחוץ לחברה, לזמן ולשפה. גם משורר לא יכול, אולי אפילו אסור לו, אולי מקומו דווקא עמוק בביצה. במובן הזה היחסים בין עברית ישראלית לעברית לא ישראלית, עברית שבחוץ ועברית שבפנים, טבעיים לסרט. נוצר הרגל לרצות בקולנוע עברית דיבורית. אני חושב שאסור להגביל את הקולנוע לעברית אחת".
ועם אילו שאלות הוא מתמודד בחו"ל? “במאים ממדינות קטנות די רגילים למציאות שבה מצופה מהם לדבר בסרטיהם על החברה שלהם. כאילו לבמאי צרפתי מותר לדבר על אהבה או על ירח אבל במאי ישראלי צריך לדבר על אהבה במזרח התיכון ועל הירח כמו שרואים אותו מעל ירושלים. אני חושב שהסרט שלי חומק מזה. יש לעתים בגמר הקרנות ניסיונות מרתקים או בנאליים של מבקרים לתת לו קונטקסט ישראלי, אבל בכל המסע הארוך מאוד של ‘הגננת', וגם כשיצא בצרפת פחות משבוע אחרי סוף המבצע בעזה, לא נשאלתי על פוליטיקה ועל הסכסוך – סוג השאלות שמציבות אותך בפוזיציית שגריר".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חלי (לירון בן־שלוש, שגם כתבה את התסריט) עובדת בבית ספר כמאבטחת השומרת שגורמים לא רצויים לא יחדרו לשטחו. מקצועה הוא דימוי לחייה, כי גם על המרחב הפרטי שלה היא מגוננת בעוז ולא נותנת לזרים להיכנס. חלי מתגוררת בחיפה עם אחותה הצעירה ממנה בשלוש שנים.
גבי (דאנה איבגי בהופעה חסרת פחד ומדויקת להפליא) לוקה במוגבלות שכלית קשה ונוטה להתקפות אלימות כלפי עצמה וכלפי אחרים. חלי זקוקה לעזרה אבל היא מסרבת בעקשנות להודות בכך, והטיפול בגבי הוא כל חייה. הקשר בין השתיים פיזי מאוד, ודי מוקדם (אולי מוקדם מדי מבחינת המהלך הדרמטי של הסרט) אנחנו מבינים שחלי תלויה בגבי לא פחות משגבי תלויה בה.
אמן של השתיים מתגוררת עם בעלה החדש ואינה משתתפת בעול, לכן כשחלי הולכת לעבוד היא כולאת את גבי לבד בדירה. כשעובדת סוציאלית מאלצת את חלי להכניס את גבי למעון היום של סווטלנה (סופי אוסטריצקי) אנחנו לא יודעים מה קורה שם מעבר לדלת, כי חלי נשארת בחוץ, והסרט מסופר כמעט כולו מנקודת מבטה הצרה.
בהקשר זה, הדירה הופכת למרחב סמלי – מעין השלכה של מוחה המוטרד של חלי. זה מתבטא בהדי המוזיקה הרועשת המושמעת יום וליל על ידי שכן בלתי נראה וחודרת מבעד קירות הדירה, בחלליה הקטנים והצפופים, ובעיקר בסצנות המצולמות דרך השתקפויות במראה (שבחים לצלם עמית יסעור). למרות זאת, הצופים מצליחים לראות יותר ממה שחלי מוכנה לראות, ומבינים שגבי עוברת תהליך של שחרור מאחותה.
במקביל מגיע לבית הספר זוהר, מורה מחליף לספורט (יעקב דניאל זאדה), וחלי מחליקה לכבודו את שערה ומסדרת את גבותיה. עם זאת נראה שהיא אינה יודעת איך להתנהג בטבעיות עם בני אדם רגילים, והיא כופה עצמה עליו באותו אופן פיזי שהיא מכירה מיחסיה עם אחותה.
זוהר, שבגיל 34 עדיין מתגורר בבית אמו הפולשנית (ורדה בן חור נהדרת בסצנה היחידה שלה), מתגלה כבחור פשוט אבל גם נדיר, ובמקום לברוח הוא עובר לגור עם האחיות, מודע רק חלקית לאתגר שהן מציבות בפניו. כדי לסמן את כניסתו למרחב שלהן הוא קונה מזרן זוגי – מעין טריטוריה קטנה שנועדה רק לו ולחלי. אבל חלי מתעקשת להכניס את גבי גם לשם, כמו הייתה תינוקת ולא צעירה בעלת צרכים מיניים משל עצמה.
הדינמיקה הכפייתית, האינטימית, העזה והשברירית בין שתי האחיות והבחור בתוך תיבת התהודה המבודדת מייחדת את סרטו הארוך הראשון של אסף קורמן. זהו סרט קשה וכמעט נטול רוך, המאתגר את המבט המקובל על יחסים לא שוויוניים מסוג זה.
השורה התחתונה:רבות עוד ידובר על סצנת האמבטיה
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
