>> יסמין גודר היא מביכרות הכוריאוגרפיות והיוצרות בישראל, מתגוררת ביפו עם בן זוגה ובתה. ב-18.12 יעלה המופע המשותף שיצרה עם דיקלה לפסטיבל ישראל, "אהבה, מוזיקה (עכשיו)" בביתן 1 בגני התערוכה.עוד פרטים וכרטיסים אתם יודעים איפה

>> העיר של אייר אלעזרא // המפלצת מרחוב מזא"ה והמקום הכי סקסי
>> העיר של ג'ולי שלז // עץ שעליו התנשקתי וקפה שהוא בית כנסת

1. פארק המדרון

הפארק האהוב עלי ביי פאר בעיר. הוא כבר הרבה מעבר למקום שאני אוהבת אלא ממש התמכרות נפשית. אני הולכת אליו להתאוורר, לראות את הים להתחבר אל השמיים. לפעמים הוא נראה לי כמו ציור של רותקו, קווי צבע שנפגשים בחיבור הוריזונטלי שכל יום משתנים ומייצרים גוונים חדשים. הפארק הזה שקט עד כדי כך שבזכותו התחלתי לרוץ לפני שלוש שנים. הוא גם פארק שבו אפשר לעשות פיקניק עם יין מול נוף של שקיעה מרהיבה וים אינסופי. הוא מתנה חינמית ומלאת השראה.

2. שדרות ירושלים

מאז שעברתי ליפו ב-1999 השדרה עברה המון שינויים, אבל היא מכילה היסטוריה, הדר ומיסתורין לצד גראנג'יות של שנות ה-80' ואסליות מקומית. בתקופת הקורונה התנדבתי לחלק תרומות אוכל והגעתי לכל מיני בניינים וחצרות פנימיות בשדרות ירושלים, ושם גיליתי עוד פינות מסתור ואת הצד האחורי של השדרה שמזכיר חצרות פנימיות של נאפולי. על שדרות ירושלים יש את הירקן של פעם ואת הבורקסים והשווארמה שלא מתיימרים להיות משהו אחר, אבל גם חנויות למוצרים אורגניים, אופציות לקפה מפונפן וטעים ומקומות לשתות יין. היא מנקזת אליה את כל היפואים והיפואיות ומחברת ביניהם. מאז שהרכבת הקלה הצטרפה אני ממש מרגישה שדרוג של שקט, ירידה בפיח וחיבור לאורבניות שהיא לא מוגזמת או מלוטשת מדי. הסטודיו שלי, במרכז תרבות מנדל, יושב קרוב לשדרה, ואני חוצה אותה מדי יום, בהלוך וגם בשוב, ומתמלאת באנרגיות שלה.

3. לחם אביגיל

לחם אביגיל היא מאפיית בוטיק קטנה אך חד פעמית. הכרתי את אביגיל דרך מפגש הורים לקראת פתיחת הגן הדו-לשוני ביפו. בתקופת הקורונה היא התחילה לאפות לחם מחמצת מופלא ולאחר שנכחתי בסדנה שלה, הבנתי את המורכבות והמסירות הנדרשות לאפיית לחם איכותי. התשוקה והאהבה שהיא משקיעה בכל כיכר מורגשות בטעם ובטקסטורה. מאז היא פתחה את המאפייה שלה והשדרוג הורגש מיד – רף חדש של טעמים והשקעה. כל ביקור שם הוא חגיגה. ממליצה לטעום חתיכה עם טחינה שחורה או חמאה, ולהתאהב.
יהודה הימית 33

3. חומוס עלי קרוואן // קפה עלמה

בפינת יהודה הימית ושבטי ישראל נמצא שילוב שמרגיש כמו הלב של השכונה שלי. בכל פעם שאני חוזרת מסיבוב הופעות בחו"ל, אני רצה להתקרקע עם מסבחה חמה ומלאת תבלינים מנחמים בעלי קרוואן. מיד אחר כך, דלת אחת שמאלה, אני מקנחת בכוס קפה וכדור שוקולד בקפה עלמה. כשעברתי לשכונה ב-1999, הייתי רואה ילדים הולכים בבוקר עם צלחת ריקה וחוזרים עם צלחת חמה, מלאה בשמן זית ירוק, כמון ופפריקה. רק עם הזמן גיליתי את האוצר הקולינרי של עלי קרוואן וגם את האנשים שעובדים שם, כולל בעלה של הגננת האהובה על בתי.

באותן שנים עוד נסעתי לתל אביב בשביל הפוך טוב, עד שקפה עלמה נפתח בפינה הקרובה. זהו בית קפה שכונתי אמיתי שמחבר את הקהילות השונות שחיות כאן. אפשר לשמוע בו שפות מגוונות, לראות פרלמנטים חבריים ומשפחתיים ולהיפגש עם שכנים בקלילות, לצד קביעת פגישות עבודה. עבורי, החיבור הזה בין החומוס האסלי לקפה השכונתי מסמל את השילוב המיוחד כל כך שיפו מאפשרת.

5. אדרת

אמנם לא ביפו, אבל שייכת ליפואית – אדרת ברחוב בוגרשוב היא מקום מושלם למציאת בגדים וואן אוף א קיינד. ככל שהזמן עובר, אני משתדלת לדייק את מה שאני לובשת ולצמצם את הרכישות שלי, מתוך מחשבה שכל פריט שאבחר יהיה בשימוש רב ואמיתי. באדרת אפשר לתאם ולהביא בגדים תחת הגדרות מסוימות ולקבל קרדיט במקום, איתו אפשר לצאת למסע שופינג בחנות. הטעם של אופירה, בעלת החנות, מדויק ומפתיע, ותמיד יש שם אוצרות שלא פעם או פעמיים קלעו בול למה שהייתי צריכה. מצאתי שם שמלת נצנצים מהממת לאירוע חגיגי, שמלות כיפיות לקיץ, ולאחרונה שני טי שירטים שאני לא מפסיקה ללבוש. אדרת היא הרבה יותר מחנות – זה מרחב שמציע אלטרנטיבה לקנייה הקונבנציונאלית. ממליצה בחום להיכנס ולגלות את האוצרות הייחודיים שמחכים שם.
בוגרשוב 53

מקום לא אהוב בעיר

ממש מתחת לסטודיו שלי יש אזור חניה אפור, שמיועד לפריקה ועלייה בלבד. אבל כל יום אנשים רבים מתבלבלים, והמקום הופך לזירת גרירה בלתי נגמרת של מכוניות. אמנם יש שלט שמציין שאסור לחנות שם, אבל הוא מוסתר מאחורי עץ, כך שלא מפתיע שרבים לא מבחינים בו. האוכלוסיה שנופלת בפח הזה היא לרוב מבוגרים, אמהות ממהרות לקופות החולים, או סתם אנשים מבולבלים שלא מבינים את המצב עד שכבר מאוחר מדי. הכאב הכי גדול הוא לצפות בהם חוזרים למקום ומגלים שהמכונית נגררה. אני מוצאת את עצמי לא פעם צועקת מהחלון כדי להזהיר אותם, והתגובות מגוונות – מהפתעה מוחלטת ועד כעס קל על כך שהרסתי להם פוטנציאל חניה. ובכל זאת, קשה לי לעמוד מנגד ולראות אנשים נופלים שוב ושוב לסיטואציה הזאת. בקיצור, כואב הלב לראות את זה קורה כל כך הרבה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
היצירה של איציק ג'ולי, "3++" של תיאטרון נוצר, מהדהדת את התקופה עם שאלות על העתיד והסיבתיות לחיים, לצד האפשרות לנכוח בגוף ולהרגיש בבטחה את החופש הדמיוני שיש לנו. זה נע בין מופע פרפורמנס לתערוכת וידאו ואור, ומזמין את הקהל לחוויה אימרסיבית בגלריה תעשייתית ענקית חדשה במתחם רדיקל. העיסוק ברוח הנשית שמבקשת להשמיע את קולה בעולם משוסע נגע בי אישית. העבודה של התאורה והוידיאו איפשרו לי לחלום ולקחת אותי למרחבים אחרים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר של תיך נאת האן "אמנות החיים", מורה לבודהיזם, במקור מוייטנאם. אני מוצאת הרבה נחמה במבט שלו בתקופה הזאת של המלחמה. הוא מציע דרכים אלטרנטיביות להתמודד ולהתבונן על תקופות של קושי כאב ואובדן, ונותן כלים של נשימה, עצירה ושלווה, להמשיך ולחפש עדיין מקומות רכים ופגיעים אשר מכילים את עצמנו ואת האחר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לארגון עומדים ביחד. לחוות שותפות ערבית-יהודית בתוך המדינה זו בעיניי משימה קריטית. אני מעודדת יוזמות של חיבור והשקעה שמתקיימות מתוך נוכחות משמעותית כאן, מתוך האזנה, דיאלוג וניסיון אמיתי ליצור מקום לכולן.ם. כמי שגרה ביפו, במרחב משותף, החיבור לכל הקהילות שסביבי הוא עניין מרכזי עבורי. אני מאמינה ביכולת שלנו למצוא כוח, הומניות ותקווה דווקא דרך המבט המשותף – גם בזמנים של קושי ומשבר. במיוחד עכשיו, חשוב שנמשיך להתעקש על השותפות הזו. חשוב שנפעל מתוך חזון של דיאלוג אמיתי ונרחיב את השפה המשותפת שיכולה להוביל אותנו למקום טוב יותר לכולנו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מתחילת המלחמה אני נפעמת מהרוח ההתנדבותית שממלאת את תל אביב-יפו ומהכמות האדירה של אנשים שנותנים מעצמם ותורמים. אחת מהן היא ד"ר דנה מור, חברה טובה שלי ופסיכולוגית במקצועה, שמתחילת השבוע השני של המלחמה מתנדבת במטה המשפחות של החטופים. דנה נמצאת שם מאז, תורמת את כל הידע והיכולות שלה ונוכחת בלב הקושי והטרגדיה. היא מלווה את המשפחות במסירות עצומה, ולא מוותרת גם כשהמציאות סביב כל כך מורכבת וכואבת. היא דוגמה יוצאת דופן לכוח, חמלה ונחישות בתקופה כל כך קשה.

5. מה יהיה?
אין לי תשובה טובה. המילים נעתקות מפי לנוכח הקיצוניות של הכל. אין לי מושג מה יהיה. אולי דווקא בכך טמונה התשובה: להיות נוכחים בתוך האי-ודאות, ולמצוא בה את היכולת לתפקד, לחיות, להעניק, ולשמור על שפיות. אני שואפת לכך שנמצא בתוכנו את המקומות הטובים, את התכונות שמאפשרות לנו לבנות עתיד מעודד יותר – חברה מכילה, ליברלית ופתוחה, פחות מקוטבת, חברה שתוכל אולי להתמודד עם השאלה ההמשכית של הקיום כאן ולחפש לה פתרון.

–

• העיר שלי
• יסמין גודר
• דיקלה
• פארק המדרון
• שדרות ירושלים
• אבו חסן
• קפה עלמה
• לחם אביגיל
• אדרת
• בודהיזם

>> פורסם לראשונה ב"טיים אאוט", 13.05.2015

לפני כמה חודשים קראתי מאמר שלא יוצא לי מהראש, על כומר זן יפני בעיר קטנה, שלקח על עצמו משימה משפחתית שעוברת מדור לדור לתחזק את מנזר הזן המקומי. ואז, קרה הצונאמי. ובלי שום הכנה, הוא מצא את עצמו עוסק בפעילות שמעולם לא חלם לעסוק בה – משדל רוחות רפאים שטבעו באסון הגדול לעזוב את העולם הזה, ולעבור הלאה. נשמע מוזר, נכון? בכל זאת, יפן, 2015.

גם הוא חשב ככה, עד שהתברר שמדובר ממש במגפה. אלפי אנשים מדווחים על רוחות רפאים שלא עוזבות אותם, לפעמים אפילו משתלטות עליהם, בעיקר רוחות של ילדים, שמצאו את מותם ברגע אחד פתאומי והם מחפשים את משפחתם, את חבריהם, לא מבינים מה קרה להם ואיפה הם. ואותו כומר בודהיסטי צעיר, שמעולם לא הוכשר לטפל בכזה שטף של מטופלים, התחיל לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע: לדקלם את "סוטרת הלב" יחד עם האדם רדוף הרוחות, ויחד עם הרוח עצמה,

("אין עיניים, אין אזניים; אין אף, אין לשון,
אין גוף, או נפש; אין צבע, צליל, או ריח;
אין טעם, אין מגע, אין כלום; אין עולם של ראיה,
אין עולם של מחשבות; אין בורות, אין קץ
לבורות; אין זיקנה ואין מוות; אין קץ
לזיקנה ולמוות; אין סבל, אין שום סיבה לסבל, וגם אין קץ לסבל. אין דרך נכונה, אין חכמה,
ואין הארה.")

וכך הם מדקלמים את הסוטרה הזו שוב ושוב, עד שהרוח תבין שהיא מתה, ותעבור הלאה, לאן שזה לא יהיה שאנשים ורוחות מאמינים שהם הולכים –

ומה שמוזר הוא שהנזיר עצמו מעולם לא ראה רוח רפאים, ובהחלט פתוח להנחה שזו תופעה נפשית־תרבותית –

אנשים נתקלים באסון כה פתאומי שהנפש איננה מסוגלת לעכל, וחוזרים לתפיסת עולם שכוללת אפשרות להתמודד עם זה – והאמת שגם רבים ממטופליו לא האמינו ברוחות קודם לכן, אבל מה לעשות שהם רואים אותן ברחובות, בבתים, באמצע הכביש, אצלם במטבח, רובן אפילו לא מוכרות להם – אנשים זרים לחלוטין שבמחי גל אחד עצום וטיפה רדיואקטיבי נמחו מהעולם, ואינם יודעים למה הם נמצאים שם, באמצע הכביש או במטבחו של אדם זר, ואינם מבינים שהם מתים,

אבל עזבו את היפנים; מה איתנו? מה עם מתינו שלנו שאינם מרפים – שאלה שאולי אפשר לשאול עכשיו, כשסוף סוף נגמרו ימי הזיכרון לשואה, ולגבורה, ולחללי צה"ל, ולפעולות האיבה – מה קורה לחברה שאינה מאפשרת לרוחות שלה לעבור הלאה, שזקוקה לזכרונם המדמם כדי להצדיק את קיומה? כמה מהר מוות במלחמה או בפיגוע הופך לחלק מהמיתוס, מעניק בבת אחת משמעות למותם, אולי אפילו לחייהם, משמעות שאיננה אפשרית למי שסתם מת, כמו רוב האנושות.

ונראה לי – ומה אני יודע, הכל ניחושים – אבל בכל זאת, נראה לי שעדיף לראות רוחות רפאים ולתת להן ללכת, מאשר לגייס אותן מיד לאיזשהו מיתוס. כי כמה שהסיפור ההירואי שאתה מספר לעצמך יהיה מנחם בטווח הקרוב, כך הרוח תישאר חסרת מנוחה יותר, בטווח הרחוק. זיכרון שקרי הוא זיכרון שלא מפסיק לנג'ס. אז לקחת נומבון ציוני. אז סיפרת לעצמך סיפור לפני השינה, ונרדמת, והפסקת לראות את הרוח – זה לא אומר שהיא הלכה. זה רק אומר שהיא תילחם יותר חזק, ויותר מוזר, כדי לחזור לתודעה שלך בלי שתרגיש.

ואני נזכר בסבתא שלי, שנפטרה כשהייתי בן 13, וששבוע אחר כך ראיתי אותה ליד מגרש הכדורסל של בית הספר לחירשים, ראיתי אותה כמו שאני רואה את המסך הזה שעליו אני כותב את הפיקסלים חסרי הממשות האלה, ורצתי הביתה לחכות לה אבל היא כמובן לא באה, ואתם כמובן תגידו שהזיתי, אבל אני חשבתי – אז – שבטח המשיכה והלכה אל חברתה שגרה במורד הרחוב, ושלא פעם היתה מבקרת אותה לפני שבאה אלינו, ובכל מקרה אחרי רבע שעה הבנתי שהיא לא מתכוונת להגיע,

וירדתי חזרה לשחק כדורסל עם עצמי, וחשבתי שכנראה יותר התחשק לה להישאר אצל החברה שלה; היא גם דיברה כמוה פולנית, וגם שיחקה כמוה ג'ין־רמי, וגם ידעה כמוה שהחיים אכזריים, מה שאני לא ידעתי, או לפחות לא ידעתי אז.

• ימי זיכרון
• טורים אישיים ובלוגים
• יפן
• מוות
• מלחמה
• בודהיזם
• סבתא
• רוחות
• מיתוס
• אסון
• רוחות רפאים
• סוטרת הלב
• כומר
• צונאמי

• Facebook
• Twitter
• Email

יש מי שמבחין בוואקום האמוני שאליו נקלעו תושבי תל אביב עם התפרקותה של תרבות הניו אייג' השינקינאית בשלהי העשור הקודם, ודרכיו נסתרות ומתעתעות. בשבועות האחרונים תושבי לב העיר מדווחים על הופעתם של פסלוני בודהה לבנים בכמה מוקדים, לרבות הרחובות שינקין, בלפור וג'ורג' אליוט. הפסלונים, שעיצובם אינו חורג מאלו שתמצאו בחנויות המזכרות הבנאליות של רישיקש, מודבקים לגזעי עצים כרותים במלאכת מחשבת ועל כן קשה להסירם מהדרך. אין אלא להסיק שתושב עירנו הפנה עורף לסבל האורבני היומיומי המתבטא בשכר דירה שערורייתי ובנערים סוררים על אופניים חשמליים ורומם את רוחו עד לכדי הארה. כעת הוא הולך בדרכם של מיסיונרים משיחיים ומבקש לקרבנו לבודהיזם באמצעות קלישאות מפלסטיק בייצור סיני.

יוזמתו של האלמוני מעוררת מחלוקת אצל הגופים הבודהיסטיים שעמם יצרנו קשר. בקבוצת "בודהיזם בישראל" טען הגולש שלמה "שנטידיווה" שפרינגר כי מדובר ביוזמה נפלאה, ואילו נציגי האתר "בודהיזם בישראל" הוסיפו ואיחלו לנו "סופ"ש מיטיב". מנגד, בקבוצת "זן תל אביב" טענו שהשתלטות שכזו על המרחב הציבורי איננה מעשה בעל אופי בודהיסטי, אף שנראה כי מאחוריו יש כוונות טובות. מעל דפי עיתון זה אנו קוראים למיסיונר לחשוף את זהותו, ולו רק כדי שנוכל לשלבו במדור "האנשים שעושים את תל אביב" בעיתון המודפס.

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• בודהיזם
• בודהיזם תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

את המנזר שלו קבע לירן קוצ'ק כץ הרחק מפסגות ההרים המקובלות בתחום. הוא יושב על גבול רמת גן־תל אביב ומלמד שם בודהיזם מזרם טיבטי בקבוצת קלאסיקה בודהיסטית בישראל. ביומיום הוא משמש כמנכ"ל עמותת שיטה וחוכמה, אבל התואר הזה רק נשמע קרייריסטי. "את הקהילה שלי הכרתי עוד לפני שהייתי נזיר", מספר קוצ'ק (זהו שמו הבודהיסטי, שפירושו "נשגב"). "אני שם כבר יותר מעשר שנים, אבל רק לפני שש הפכתי לנזיר. היחסים שלנו הם של חברים טובים. הם תומכים בי, בעיקר דואגים שיהיה לי מקום לינה ואוכל".

אז איך לירן כץ מרמת גן הפך לנזיר קוצ'ק?

"נחשפתי לעולם הבודהיסטי דרך טיולים בהודו וגם קצת בארץ. במסגרת התרגול הרוחני שלי זה היה נראה לי תרגול שמתאים לי יותר. בין כה וכה באופי שלי לא היו לי כוונות להקים משפחה או להביא ילדים, אז מהבחינה הזאת זה הסתדר".

איך מתבטאת הנזירות במסורת הבודהיסטית?

"הנזיר עוזב את חיי הבית והמשפחה ולא צובר נכסים כמו מכוניות או בתים. הוא צריך רק קורת הגג, אז אני גר בדירה צנועה וקטנה. אנחנו גם לא מגדלים שיער ולא עונדים תכשיטים, לא מתאפרים או מתגנדרים. גם נמנעים ממערפלי תודעה".

קשה להיות בודהיסט במקום כמו תל אביב?

"אני אגיד לך את האמת, הקושי הגדול שיכול היה להיות לי (ולי אין אותו כי בורכתי בקהילה מדהימה שעוזרת לי) הוא שנזיר באופן עקרוני לא אמור לבשל וללכת לקניות ולחשוב על כסף. הוא אמור לתרגל, ללמד. לשמחתי אני עושה תרגול ולימוד ויש לי, כאמור, קהילה שתומכת בי, אז אין לי את הדאגות האלה".

ומה אתה חושב על העיר?

"אין לי ביקורת עליה. למה שתהיה לי?".

תראה, זאת העיר הכי תאוותנית במזרח התיכון.

"אני יכול להגיד לך בוודאות שמספר המסעדות והמועדונים כאן הוא הגבוה ביותר באזור, אבל זו גם העיר עם מספר הסטודיואים ליוגה והמקומות לתרגול מדיטציה והתפתחות אישית הגבוה ביותר במזרח התיכון. זו גם אחת הערים המובילות בעולם במספר המסעדות שמגישות מנות צמחוניות וטבעוניות. אני עצמי רוצה, בעקבות החמלה, למנוע כמה שיותר סבל, לא רק עבור בני אדם. מה שמציל אותי בהקשר הזה הוא תל אביב. אפשר להסתכל עליה בכל מיני אספקטים, אבל בשורה התחתונה זה המקום שבו אני ממקד את התודעה שלי. אם הייתי חושב עליה דבר שלילי אז זה רק מפני שזה בא ממני ואז הייתי צריך לתקן משהו בעצמי".

עוד אנשי דת (ואתאיסט אחד) מדברים על אלוהים:
הרב אבי זרקי, המוהל הראשי לתל אביב
האב גבראב מהכנסייה בנווה שאנן
השיח' סטל סלימאן ממסגד נוזהה
הכומר האורתודוקסי נאסר קונסטנטין
האודיטור הסיינטולוגי ספי פישלר
הרב אליהו פרץ של קהילת סיני
האתאיסט עמיר שנבל

ומה הערכים הבודהיסטיים אומרים לך על החברה הישראלית כיום?

"בתור אדם רוחני שמלמד גם בארץ וגם בעולם, אני רואה שישראל נמצאת במקום גבוה מאוד מבחינה רוחנית. בסופו של דבר, כל עוד יש לך כסף והכל מתקתק, אתה לא מחפש תשובות. ברגע שמתחיל לקרות איזה משבר, אסון, תקלה, מחלה – אתה מרגיש מופתע. כשאין לך שליטה, אתה מתחיל לחפש תשובות, לא בעשיית כסף או בעוד תואר באוניברסיטה, אלא בעולם הרוח. אנשים מתחברים לאמונה בעקבות משבר או אסון שקרה להם בחיים. בארץ שלנו, בניגוד לרוב המדינות, כל אחד מכיר מישהו שנהרג במלחמה או בפיגוע טרור. אם הוא לא מכיר מישהו אישית, אז חבר שלו מכיר. יש פה מצוקה וסבל גדולים מאוד בחיים שלנו, בעיקר בגלל המצב הביטחוני, אז אנשים עוצרים לתהות: 'רגע, מה קורה פה?'. הרבה מהם עולים על דרך רוחנית, ובגלל זה יש ריבוי מאמינים בארץ. לא בהכרח בזרם הבודהיסטי".

יש אלוהים? נמק.

"זו שאלה מאוד מאוד מורכבת ואתה צריך להגדיר בשאלה הזאת מה זה אלוהים. הבודהיסטים מאמינים במלאכים ובגן עדן אך הם קושרים את כל זה לדברים שמושלכים מהעולם הפנימי, מהתודעה, לא כמשהו חיצוני שלא קשור אליי ומתקיים גם בלעדיי".

• יש אלוהים?
• יש אלוהים?
• שיחות על דת
• אנשי דת
• מיוחדים
• דת
• בודהיזם

• Facebook
• Twitter
• Email

הם מגיעים מאשראם שהקימו באריאל אל לב תל אביב כדי להפיץ את התורה שלהם – גברים לבושים בחצאיות ונשים בסארי, ולכולם שיקאה (קוקו קטנטן באמצע החלק האחורי של הראש) שמסמל שכל גופם הוא מקדש לאלוהים. בכל שבוע אפשר למצוא כמה מהם מפיצים כרטיסי ביקור עם המנטרה שלהם, ואחרים שמוכרים את ספרי הפילוסופיה שלהם מחוץ לדיזנגוף סנטר ולקניון עזריאלי. במהלך כל סוף שבוע הם רוקדים במסלול הקבוע: מהנמל אל החופים שברחוב הירקון, דרך אלנבי וקינג ג'ורג' ומשם הלאה עד כוחם האחרון. הם מקיימים מפגשים, סדנאות וחגיגות שונות בתל אביב ולאחרונה כיכבו בקליפ של להקת "Inga-Dingo" שצילמה האמנית קורין אבסידריס (Koko Rain).

למרבה הפלא חברי הכת אינם הודים או תושבי פלורנטין שחזרו מטיול במזרח הרחוק. יותר מזה – הם בכלל לא בודהיסטים. מדובר בעולים, חדשים ברובם, מברית המועצות לשעבר, שהתאגדו בארץ בשל אמונתם בקרישנה. השיר שהם שרים ברחובות נקרא המה מנטרה. לטענתם שיר זה משחרר את צורת התודעה ופותח אנשים מכל הדתות אל אמונתם בעזרת צלילים טרנסצנדנטליים. הקבוצה פועלת זה 36 שנה באופן לא רשמי, וכיום נמצאת בתהליכי רישום כעמותה. העקרונות המנחים את הקבוצה (ולדעת חבריה מבדילים בין אדם לחיה) כוללים התנזרות מאכילת בשר, דגים וביצים, הימנעות מאוננות ומסקס מחוץ לנישואים וכן מרמאות ומהימורים. גם צריכת סיגריות, קפאין, אלכוהול וסמים אסורים. חוק בסיסי אחר קובע כי מרגע כניסתו לכת האדם נולד מחדש ונדרש לקבל עליו שם רוחני המורכב מאחד משמות האל שהוזכרו בכתבים. השם החדש ניתן על ידי בעל סמכות אלמוני מטעם ה־GBC, הנהלת הארגון הבינלאומי (iskcon – international society krishna consciousness), שמגיע ממוסקבה לישראל במיוחד לצרכים אלה ואחראי בין היתר למנות את הגורו הרוחני ואת אחראי האדמיניסטרציה.

ויבהשיאן, זקן השבט, התראיין לעיתון ישראלי לפני כ־30 שנה אך לטענתו דבריו סולפו. מאז חברי הכת נמנעו כמעט לחלוטין מראיונות לתקשורת הישראלית, עד עכשיו.

"בשנת 1978 הגיע לכאן בחור מלונדון, שעדיין שר ורוקד איתנו ברחובות. הוא וחבר ישראלי היו מתהלכים כל יום בשדרות רוטשילד ושרים במשך שמונה שעות רצוף 'הארה קרישנה'. כך זה התחיל", מספר בוריס פוזמיפוזוב, בל קרישנה דאס בשמו השני, המנהל האדמיניסטרטיבי של הקבוצה. תמיר שרבת, מוכר הספרים של הקבוצה, מוסיף: "לא צריך ללכת לפסיכיאטר בשביל להירגע. אנחנו רוצים להראות לכולם שהדבר שהכי מרגיע ומשחרר זה ריקוד ושירת המנטרה. אפשר לראות את זה באנשים שמצטרפים אלינו לרקוד ברחובות. הם מכל הדתות ומכל הגילים".

למה דווקא תל אביב?

פוזמיפוזוב: "זה מקום נהדר ופתוח שבו אנשים יכולים להצטרף אלינו. בעבר היינו מחלקים אוכל להומלסים ולפליטים בנווה שאנן, אבל עכשיו, לאחר שעברנו לאריאל, זה הפך יותר קשה. חשוב לנו להעביר לכל הקהל התל אביבי שאת כל הבעיות החומריות אפשר לפתור רק דרך פתרון רוחני. העיר הזאת מאוד משפיעה ומחזיקה את הכל למידת התאווה. המרכז שלנו היה פעם ברחוב בן יהודה ובאיזשהו שלב נמאס לנו למצוא במדרגות שיכורים ששוכבים על המדרכה עם ראש פתוח".

שרבת: "למרות שלעיר הזאת יש הרבה פתיחות כלפינו הייתי רוצה לעודד נטישה ממנה. אני בעד לעזוב את החיים הגשמיים. אישית אני יכול להגיד שרק התקרבתי להוריי מאז שהתעמקתי בקרישנה, מה שלא היה בעבר. מנגד אני מאמין שבן אדם רוחני יכול להיות גם בעיר וגם ביער, זה לא באמת משנה חוץ מהעובדה שזה לא תואם את דרך החיים".

איך הגעתם לכת?

פוזמיפוזוב: "כשהייתי בסוף התיכון חבר הזמין אותי להרצאה והתחלתי להקשיב".

שרבת: "אחרי שעליתי ארצה הייתי במשמר הגבול, וכשיצאתי היו לי שאלות על המטרה של החיים. התחלתי ללמוד כל מיני אזוטריקות ולא הייתי מסופק ממה שלמדתי ביהדות, קבלה, בודהיזם וחוקי הקוסמוס. כעבור כמה זמן חבר לעבודה הביא לי דיסק של הרצאה מוקלטת, ואחרי ששמעתי את זה רציתי להיכנס לקבוצה".

מה אתם חושבים על הקונוטציה השלילית כנגד כתות?

פוזמיפוזוב: "אין לי שום ספק שהתנועה שלנו היא מיסיונרית. לא במובן של להכריח אנשים לעשות משהו אלא כי אנחנו מטיפים. בספרים שלנו יש פעמים שאנחנו כתובים כ'כת'. המילה הזאת הפכה לשלילית רק באמריקה כשהתחילו מלחמות בין כתות. אנחנו לא מזיקים ואף פעם לא עודדנו לנתק קשרים עם החברה, להפך".

שרבת: "הייתי רוצה להעביר לכל מי שחושב שאנחנו כת מזיקה: בוא ותנסה מה זה. תרגיש את זה".

"לא הגיעו אלינו עדויות של נפגעי קבוצת התודעה של קרישנה באריאל ותל אביב, על כן קבוצה זו אינה ידועה לנו כקבוצה בעלת מאפיינים כיתתיים פוגעניים", נמסר מהמרכז הישראלי לנפגעי כתות. "לעומתה ישנן קבוצות בארץ המתרגלות את 'תודעה קרישנה' ומתנהלות ככתות פוגעניות. חבל שכתות מתבססות על תורות רוחניות שונות, ובדרך זו מנצלות ופוגעות בתלמידים תמימים וגורמות לשם רע לתורה הרוחנית עצמה".

אתם מאמינים בחייזרים?

פוזמיפוזוב: "בכתבים הודיים מתוארים הרבה מאוד כוכבים שונים ביקום שיש בהם חיים ונאמר שבכל הגלקסיה יש חיים, לא את כולם אנחנו יכולים לתפוס. אנחנו כן מאמינים בחוצנים אבל לא בכאלה שמראים בטלוויזיה. נאמר בכתבים שפעם היה לנו הרבה יותר קשר איתם".

שרבת: "כמובן. אפילו בשמש יש חיים. לא הגיוני שהבורא הוא מהנדס שבנה בניין של 100 קומות, והוא הכניס אנשים רק לקומה הראשונה".

מה התוכניות לעתיד?

פוזמיפוזוב: "אם היה לנו מיליארד דולר היינו מקימים בארץ יישוב שיראה לאנשים בארץ דוגמה לחיים שלנו".

שרבת: "אנחנו רוצים לעשות פסטיבל בתל אביב וגם לחזק את עניין הריקוד ברחוב, שיהיה יותר יפה ועם הרבה אנשים, ובשביל זה אנחנו הולכים להביא כוריאוגרף".

• תל אביב
• התודעה של קרישנה
• בודהיזם
• כתות
• חייזרים
• עירוני