>> לימור פנחסוב היא מגדולות יוצרות הדוקו שמסתובבות בינינו, במאית אמיצה, חתרנית ורגישה חברתית, המביאה למסך קולות ושאלות שנותרות לעיתים מחוץ למיינסטרים, וביימה גם תחקירים רבים בתוכנית "עובדה". סרטה האחרון "אחרי המסיבה" שודר השבוע בכאן 11 במלאת שנתיים לשבעה באוקטובר. לצד יצירתה, שימשה כיו״ר איגוד הבמאיות והבמאים במשך שש שנים, והייתה ממייסדות פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל. החודש היא תיכנס לנעליו של ברק הימן ותוביל את המחלקה לקולנוע של "המדרשה".

גדלתי ברמת אפעל ואת התיכון העברתי בפנימייה בשדה בוקר, אז אם שואלים אותי אני אוהבת להגיד שאני שייכת לרוח המדברית ששם. אבל האמת היא שאני כבר 30 שנה בתל אביב, אז כן, אני תל אביבית, אדוקה יש לומר. כדוקומנטריסטית בנשמה, המקומות שלי בעיר תמיד קשורים או לסיפורים חזקים או לאנשים הקרובים אלי, החברות והחברים שלי.

1. ביתא קפה צהלה

המסעדה האהובה עלי בתל אביב היא פשוט המקום שבו אני יושבת כבר 20 שנה עם החברות הטובות שלי, עירית, עינת ואסנת – ביתא קפה בצהלה (מה נעשה עכשיו כשסוגרים את המקום?). טעים שם ממש, אבל עיקר הענין עבורי הוא ההיסטוריה שלנו בין השולחנות במקום – כי ביתא היא המקום שבו ישבנו פה על קפה, סלט או ממש ארוחה בכל רגע בחיים, חלקנו סיפורים מהגן של הילדים, הריונות, לידות, סיום יסודי, תיכון, דאגות של הילדים בצבא, גם גירושין וגם אהבות חדשות. הרבה סודות ושיחות פרטיות ועמוקות יש עבורי בביתא שהופכים אותה למקום קסום עבורי.
צה"ל 71 תל אביב (צהלה)

2. גינה

בהדר יוסף שבה נולדו ילדי, יש חורשה קסומה. אנחנו המקומיים קוראים לה "גינת העצים השוכבים" כי באמת העצים בה שוכבים במופע מופלא של טבע עירוני. באופן רשמי מתברר שהיא נקראית "האשלים המרקדים" שזה גם יפה לחשוב שהם מרקדים להם. ועכשיו נשאר להתפלל שלא יהרסו את החורשה בשביל עוד מגדל.

3. חוף תל ברוך

חוף תל ברוך הוא האהוב עלי כי אחרי שהצלנו את ישראל עמיר מכת לב טהור, הוא לא הפסיק לבקש להגשים את חלומו וללכת לים לראשונה בחייו בארץ ישראל. מיד כשנחתנו בארץ לקחתי אותו לטבילה ראשונה בחוף הזה. אז הוא היה שורד כת אלימה, רזה, כחוש ומפוחד. היום הוא גיבור של ממש, איש עוצמתי וחד פעמי. מעבר לזה חוף תל ברוך הוא המקום שבו אני פותחת את השבוע עם עירית חברתי הטובה, מול השקיעה עם בקבוק יין או סתם ענבים אנחנו מסכמות את השבוע בשקיעה של מוצ"ש, עטופות בצבעי השמש ובחברות טובה כל כך.

חוף תל ברוך (צילום: גיא יחיאלי)

4. קולנוע לב דיזנגוף

הילדים שלי גדלו בקולנוע לב מגיל אפס ממש, אז חוץ מסרטים מעולים אני מרגישה שם בבית. יש שם אולמות שבהם התגנבתי להניק, ואולמות שבהם ראיתי את פניהם מלאות הפליאה מול סרט ראשון, וגם הסרט "אמא חוזרת הביתה", שעשיתי עם ירון כפתורי, מספר את סיפור המנקה של הקולנוע, אז הנה שוב אני מוצאת את עצמי מחברת דוקו וחיים אמיתיים.
דיזנגוף 50 תל אביב

5. בורקס שלמה בשוק הכרמל

אין על שוק הכרמל, ובימי שישי אני מקפידה להגיע למסלול קבוע של קניות ושיחות עם בעלי הדוכנים שכבר הפכו לחברים. הראשון שבהם זה דוכן הבורקס הצנוע בסמטת הכרמל. כמובן שהכל מחובר גם לחברה טובה, הפעם זאת חברתי, אחותי מכיתה ד', יעל קומרובסקי (תל אביבית בנשמה). אז כן, צריך לאכול בריא והכל, אבל לפעמים נדמה לי שיותר חשוב שיהיה בריא לנשמה, ואין כמו חיבור של שיחת נפש עם חברת ילדות ובורקס חם וטעים.
נחליאלי 2 תל אביב (שוק הכרמל)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הפקקים, כמה שזה קלישאה ככה זה בלתי נסבל עבורי. כמו רבות גם אני רצה בין העבודה, לבית, החברות, בן הזוג שלא לדבר על הזמן, הסרטים והפרויקטים שלי. ככה שכל שנייה ספורה ומדודה וברור לי שכמעט כל יציאה מהבית בעיר שלנו היא משאבת זמן יקר בפקק מעיק. החלק הטוב בזה זה פודקאסטים בצרפתית שאני שומעת וככה שומרת על השפה ואם אני נושמת ממש עמוק אז אפשר לדמיין שזה פקק פריזאי מפואר…

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בלוז כנעני של אהוד בנאי בחאן השיירות, ערב עם חבר מחבק ואוהב מצד אחד ועם ישראל השפוי והיפה מצד שני. זה הרגיש ערב מהאגדות ואפילו הצליח לרומם את הנפש לכמה שעות למרות המצב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
חזרתי לעמוס עוז ול"מיכאל שלי"לאחרונה, ופתאום ראיתי את חנה ואת מיכאל גנץ באור חדש, מול הרצון או אולי הצורך לברוח מהמציאות הקשה של חיינו בשנתיים האחרונות. רק מקווה שלא ניפול לתהום כמו חנה.אניאהיה גם יומרנית לרגע ואספר על יצירה שלי: ליוויתי את סא"ל דותן מלול, מג"ד 932 ואת שחר מלול אשתו, במהלך 50 ימים של תמרון בעזה (עבור חדשות 12 מוצ"ש), צילמנו בג'בליה כמה ימים ארוכים וגם לילה אחד בלתי נשכח… מול המג"ד ושחר אשתו הרגשתי פעם ראשונה כוח ותקווה. שחר הודיעה לי מהשיחה הראשונה שהיא לא רוצה כתבת "ביחד ננצח", היא חייבת להגיד את האמת, וכך היה. הכנות והיכולת שלהם להביע מכלול כל כך רחב של רגשות ותחושות מסמנים לי עד עכשיו שבאמת מגיעה הנהגה ראויה לעם הטוב והנפלא שאנחנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קשה לי לבחור, יש כל כך הרבה אנשים טובים. אני בוחרת באלעד פנחסוב – גילוי נאות: אחי הקטן. כבר שנתיים שאלעד והחברים שלו מגיעים לכל מיני מקומות משונים ורחוקים בשביל לפנק את החיילים בארוחה טובה, חיוך אור של טוב בעיניים ואווירה של בית. אלעד עושה את זה בצניעות ובשקט מוחלט ובטח יכעס על הפרסום הזה. תרומות הם לא מבקשים, אבל אם בא לכם להגיע לעמוד על המנגל או לחתוך סלט טרי לחיילים שלנו, אלעד הוא הכתובת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עינב צנגאוקר – אני מניחה שכבר אפשר לקרוא לה תל אביבית. אין לי מילים מול העוצמה של האישה הנדירה הזאת. אני לא יכולה לסבול ביקורת עליה, כועסת על מי שמעז לשפוט אותה.את נדירה עינב ואני כל כך מחכה לראות אותך מחבקת את הילד שלך.

מה יהיה?
יהיה ממש טוב, חייב להיות. הטובים, בסוף, תמיד מנצחים.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• המדרשה
• ביתא קפה
• הדר יוסף
• חוף תל ברוך
• קולנוע לב
• בורקס

>> אדית בן גידה היא אחת המקעקעות המקוריות והבולטות בתל אביב, וגם ציירת שמציגה בימים אלה ועד סוף יולי את תערוכתה "איפה שגבולות נפגשים" בחלל החדש של גלריה קורידור (שבזי 39 תל אביב). העיסוק האמנותי המתמשך שלה מתמקד בתרבות היופי, ובמיוחד באובססיה של החברה המודרנית לנעורים, שימור, ופחד מהזדקנות. האמנות שלה שואבת השראה מציוויליזציות עתיקות, תוך שהיא מתמודדת עם תפיסות עכשוויות של זמן וקיום, ובמבטה – המגדר מאבד מכוחו המגדיר.

>>.השווארמה הכי טעימה וכיכר שהיא בית שני // העיר של עילאי גרין
>> מציאות על הרצפה ומסלול עירוני כיפי // העיר של נעמה בצלאל

גדלתי בצפון בעיר פריפריאלית שנקראת מגדל העמק. הייתה לי ילדות זהב, גדלתי מול יער בלפור, ובתוך הבית שלי ההורים שלי בנו פטיו עם עץ ענק שמגיע עד לקומה השניה, על מפתן הדלת שלי, ממש בתוך הבית. לכן המעבר לתל אביב היה מאוד קשה. המעבר הוא טבעי בתור אמנית, אך העירוניות היא פחות בשבילי ולכן עברתי לצפון תל אביב, לשכונת המשתלה הירוקה, שמאוד מזכירה את המקום בו גדלתי.

1. לה מיה

בגלל כל האמור, הייתי רוצה להמליץ על הקפה השכונתי שלנו שנמצא בתוך הכיכר ונקרא "לה מיה". זה בית קפה קטן שאליו כל השכונה מגיעה, ממש כמו בימים של פעם, לשבת לקפה. יש קינוחים ומאפים ובעיקר המון חברים טובים. באזור של בית הקפה יש גם ירקן ואטליז, מה שמזכיר לי מאוד את הבית.
יעקב שבתאי 31 תל אביב

2. ביתא קפה

בית קפה נוסף, מחוץ לשכונה שלנו אך מאוד קרוב אליה. אנחנו רוכבים לשם עם האופניים. אני מאוד אוהבת להגיע לשם עם חברים ועם הילדים – יש לי שני ילדים קטנים, סת וטרה. מול בית הקפה יש פארק שעשועים קטן מה שהופך את הבילוי לנהדר: ההורים יכולים לשבת, לאכול ולשתות, והילדים משחקים ממול בטווח ראייה.
ברודצקי 17 תל אביב

3. יער המשתלה

היער מוכר בעיקר לדיירי השכונה אבל זה מקום מדהים לבילוי בשבת. המקום האהוב עלי תמיד מאז שאני ילדה הוא בילוי ביער, גם כי גדלתי מול יער. יער בתוך בתל אביב זה דבר די נדיר למצוא, ולכן ההמלצה שלי היא לצאת ולחקור ולמצוא דווקא את המקומות הירוקים בין כל הבניינים.

4. לילו בר יין

מקום בילוי נוסף באזור שלנו, הפעם לשעות הערב: מסעדה עם אוכל מצוין ויין טוב, ממש חמש דקות הליכה מהבית. בילוי נפלא לערב. המקום מקושט בנרות וכלים עתיקים בשילוב עם אורות מעומעמים ואווירה יוצאת מן הכלל.
בני אפרים 280 תל אביב

5. קפה אסיף

מול המקום שבו הסטודיו שלנו נמצא, סטודיו גידה, ממוקם קפה אסיף המדהים. הם מציגים תערוכות מתחלפות הקשורות באוכל, מביאים שפים מתארחים כל שבוע ומגוונים כל הזמן את התפריט. הם אפילו מגדלים את העשבים שלהם במרפסת של המסעדה.
לילנבלום 28 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

רחוב לילינבלום. הרחוב עצמו מדהים, אבל הדיסוננס בין המקום בו אני גרה לבין המקום בו אני עובדת הוא עצום. אני מאוד אוהבת לחוות את שני הצדדים הקיצוניים של העיר, אבל מה שמפריע לי הוא הבנייה שמתקיימת כבר כמעט עשור, מהרגע שפתחנו את הסטודיו, ועד היום. כמובן שאני מבינה את הצורך בגורדי שחקים, אך זו התלונה היחידה שיש לי 🙂

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "יופי מסוכן" נתן לי הרבה השראה. הוא מדבר בדיוק על מה שאני עוסקת ביצירות שלי, ועוסק במודל היופי תוך בחינה מתמשכת בניסיון השימור האובססיבי של הנעורים. התכלות מול שימור. קיטלוג ונצחיות. הסרט פשוט גרם לי להתרגש ולהיגעל בו זמנית: הסטנדרט של היופי והלחץ לשמר את היופי הזה עד שיגעון. זה דבר שהחל בתקופות קודמות וממשיך עד ימינו אנו. היצירות שלי מציגות נשים מתקופת הרנסנס בשילוב עם חרקים מהטבע. הן אינן באות להלל את היופי אלא גם לערער עליו. חרקים יכולים לעורר גועל, פחד, עם היופי הטבעי הגדול שלהם. הניגודיות הזו מביאה איתה את השאלה על אידיאל היופי מי מגדיר אותו, ומה נותר כשהוא דועך.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז פרוץ המלחמה קראתי את סדרת הספרים "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה. ספר שמתאר את החיים האמיתיים של סופרת, את ההשראות שלה, את החיים הקשים שלה, בניסיון להצליח ולצאת מתוך שכונה קשת יום ואיך היריבות מול חברתה הטובה הפכה אותה להצלחה מסחררת. הרגשתי חיבור אמיתי לחיים שלה בתוך מהפכה שמתרחשת גם בעולם עצמו וגם בעולמה הפנימי בתור אמנית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לאחר פרוץ המלחמה מצאנו את עצמנו עושים הרבה קעקועי הנצחה לאנשים שאיבדו את יקיריהם או אנשים שהיו בתופת ורצו להנציח את הזיכרון. עשינו תערוכה של סטודיו גידה, יחד עם האוצרת מיכל קרנסי בגלריה יערה. התערוכה נקראה "חרוט בזיכרון" בתערוכה הצגנו דמוי עור שעליו קעקענו קעקועים אמיתיים שנעשו בעקבות שבעה באוקטובר ללקוחות שרצו להנציח את הכאב. ולחרוט בזיכרון. את ההכנסות תרמנו למטה החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שהצליח לגרום לי לחייך בזמן מלחמה הוא התל אביב שאני רוצה להרים לו: בר אלמליח,הידוע בשם "הפשוטע". הכתיבה השנונה והאינטליגנטית שלו על המלחמה, בצורה צינית רדיקלית, פשוט הצליחה להרים לי את המורל להעלות לי חיוך על הפנים בכל פעם שראיתי פוסט שלו.

• העיר שלי
• קעקועים
• מקעקעים
• המשתלה
• ביתא קפה
• לילו
• אסיף - מרכז קולינרי
• לילינבלום