>> רוני ידידיה (למה שלא תעקבו) הוא זמר, מוזיקאי, שדר בכאן88 ומגדולי המלחינים שמסתובבים בינינו בתל אביב. בימים אלה יוצא לאור שירו החדש, "עיר ושמיים" שכתבה תרצה אתר, בו הוא מארח את בועז בנאי לשיר אהבה יפהפה וריאליסטי על תל אביב. זהו הסינגל השני מתוך האלבום "פרויקט אלתרמן חלק ג'", אשר ישוחרר בחודשים הקרובים.

שני האלבומים הראשונים בפרויקט זכו להצלחה אדירה עם למעלה מ- 30 מיליון צפיות בקליפים בפלטפורמות הדיגיטליות ומעל לשני מיליון וחצי האזנות בספוטיפיי. מיטב אמני ישראל לקחו חל בפרויקט ללא תמורה, מתוך הבנה של חשיבותו ואהבתם ללחנים של ידידיה, ביניהם מיכה שטרית, ארקדי דוכין, יעל לוי, גיא מזיג, שאנן סטריט, ישראל גוריון, דורי בן זאב, שלמה גרוניך, אילי גורליצקי, ששי קשת, משה בקר, ליאור ייני, רמי פורטיס, פיטר רוט, קובי אוז, חמי רודנר, ישראל ברייט, ליאורה יצחק, קובי רכט, אריק סיני ועוד.

>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר של מזון // העיר של גלעד כהנא
>> קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות
>> פסגת תהילה ברחוב קטנטן ומסעדה שהיא בית // העיר של איתי לב

1. בריכת גורדון

בריכת גורדון היא הבית השני שלי. אני מבקר בה כל יום, לפעמים גם פעמיים ביום – מוקדם בבוקר, בשעות הצהריים, בערב, בכל מזג אוויר – בקיץ, בחורף, בגשם, בסערה… אני מכור למקום. לא מפספס אף יום. לבריכה יש ערך נוסטלגי עבורי. כשהייתי ילד ממש קטן אמא, שאהבה מאוד את הבריכה, לקחה אותי איתה כל בוקר לשחייה היומית וכשגדלתי ביקשה מהמציל שילמד גם אותי לשחות. כבר כילד התאהבתי במקום – במי הים הצוננים, הצלולים והמלוחים, בנוף הפתוח, חוף הים, המרינה, סירות המפרש, היאכטות, הגולשים והשקיעות המרהיבות. כל אלה יוצרים יחד קסם מיוחד שאין באף בריכה אחרת. עבורי לא מדובר רק במתקן שחייה אלא באסופת זיכרונות מתוקים מהולים במי ים מלוחים ומרגיעים.

2. שדרות בן גוריון

בתי הקפה האהובים עלי ביותר בתל אביב הם בתי הקפה הקטנטנים שפועלים לאורך שדרות בן גוריון, בהם אני שותה את הקפה הראשון של הבוקר. הקסם של השדרה נובע משילוב מיוחד של אדריכלות היסטורית, אווירה קהילתית שקטה ומיקום אסטרטגי שמחבר בין הלב הפועם של העיר לבין חוף הים. הבניינים הנמוכים משני צידי השדרה מעניקים לה מראה אלגנטי ואירופאי וגם מכניסים הרבה אור ואוויר. השדרה כולה היא מעין גינה ציבורית של כלל התושבים – אנשים יושבים על ספסלים, קוראים ספר ומשחקים שש-בש. בניגוד לשדרות הומות יותר כמו רוטשילד, שדרות בן גוריון משדרת רוגע שאני אוהב.

3. כרם התימנים

כרם התימנים היא אחת השכונות הקסומות והאותנטיות ביותר בתל אביב. למרות השינויים שהשכונה עברה במהלך השנים היא עדיין שומרת על אופי של כפר קטן וציורי הנטוע בלב המטרופולין של תל אביב. הסמטאות הצרות והמפותלות והחצרות הפנימיות של הבתים מעניקים תחושה אינטימית ונוסטלגית, כאילו הזמן עצר מלכת. מבחינתי, מעבר לאותנטיות, לאווירה ולנוסטלגיה, הקסם של המקום הוא הפן הקולינרי שלו. לצד הברים והמסעדות הטרנדיות, שרדו בה מוסדות קולינריים ותיקים בני עשרות שנים, המגישים אוכל תימני מסורתי לצד חומוסיות, מאפיות ובתי קפה שונים. כצמחוני חומוס הוא המאכל החביב עליי, ואם כבר חומוס אז אין כמו החומוסיה של שלמה ודורון– החומוסיה המשפחתית הוותיקה שנמצאת ברחוביחיא קאפח 30. המקום פועל מאז 1937 והחל כמוסד שמתמחה במנת פול מיתולוגית ורק בשנות ה- 70 החל להגיש חומוס. כיום המקום מנוהל על ידי הדור הרביעי למשפחה ומשלב בין מנות פול וחומוס מסורתיות לבין גרסאות מודרניות ויצירתיות של החומוס.

4. חנות התקליטים של אילן בן שחר

בעידן הסטרימינג והורדות המוזיקה, החנות של אילן בן שחר היא מעין שמורת טבע. המקום מתפקד כמו עדות חיה לתקופה שבה רכישת תקליט או דיסק הייתה אירוע תרבותי וטקס של ממש. עבורי אילן הוא לא רק מוכר, אלא מנטור – יש לו ידע עצום והמון סבלנות. הוא מסביר לעומק על כל מה שרק רוצים לדעת ומדביק בתשוקה שלו, מה שהופך כל קנייה לשיעור פרטי בהיסטוריה של המוזיקה. השילוב בין ידע אינסופי והתלהבות ממכרת הופכת כל ביקור בחנות לחוויה מרתקת ומעשירה.
אבן גבירול 154 תל אביב

5. פארק הירקון

אי אפשר להתחיל להסביר כמה הריאה הירוקה הזו חשובה לבריאות הנפשית, לא רק שלי אלא של המוני תל אביבים. השדרוג בשנים האחרונות הפך את הפארק למקום בו המחשבות שלי פוגשות את הנפש תוך כדי צפייה באנשים שכמוני הולכים ורצים. אני אוהב את התנים שבפארק ושמח לראות את ההמלטות החדשות והגורים המתוקים. כשאני מתעורר מוקדם ומתקשה לחזור לישון אני יוצא לפארק ומהופנט מהערפל שנח על הדשא. בקשה לי לרוכבי האופניים – תישארו בשביל שלכם ותפסיקו לזלוג לשביל שלנו, הולכי הרגל. מספר פעמים כמעט נפגעתי מרוכבים חסרי אחריות.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אי אפשר שלא לאהוב ואת תל אביב ולשנוא אותה באותו הזמן. נולדתי וגרתי בעיר כל חיי ואני מכור לה, אך באופן שאינו סותר יש לתל אביב העכשווית כמה פגמים בולטים ומשמעותיים מאוד שהופכים אותה למקום לא אהוב. זו לא סתירה עצמית אלא מה שהופך את תל אביב למה שהיא – עיר שסובלת מצפיפות גבוהה בכבישים, דבר שהופך את הנסיעה בתוכה וממנה לסיוט. עבודות הרכבת הקלה, שהן פרויקט חיוני לטווח הארוך, יוצרות בטווח הקצר כאוס כמעט בלתי נסבל. חסימת נתיבים, רעש בלתי פוסק, אבק ושינויים תכופים בנתיבי הנסיעה וההליכה, שהפכו את מוקדי העבודות למקומות קשים לתנועה ולחיים. מערכת הניקוז של העיר, שנבנתה לפני עשרות שנים, אינה מסוגלת להתמודד עם כמויות גשם אינטנסיביות וכתוצאה מכך אזורים נמוכים כמו רחוב סלמה, חלקים מאלנבי ונתיבי איילון הופכים למעין אגמים, מה שמשתק את התנועה וגורם לנזקי רכוש. העיריה משקיעה הרבה משאבים בסלילת מסלולי אופניים אך כנראה לא מתאמצת מידי כשמדובר בניקוז.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע התרבות מהזמן האחרון שנגע לליבי היה"פסטיבל תל אביב". זה היה הפסטיבל הראשון מסוגו שאיגד את מגוון התרבות העירונית תחת קורת גג אחת. הפסטיבל נתן במה למגוון רחב של ז'אנרים: מוזיקה, תיאטרון, מחול, מופעי פרינג' ומיצגים אומנותיים,והקדיש מקום של כבוד לאמנים ותיקים לצד אומנים צעירים וחדשניים. מרגש במיוחד היה לראות ולשמוע את שלמה גרוניך במופע הפסנתר של שלומי שבן, מופע המחווה לאלבום של חווה אלברשטיין "כמו צמח בר" ואת המחווה של לירון עמרם לאבא שלו, הפייטן אהרון עמרם שהלך לעולמו לא מזמן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה בזמן המלחמה?
ה-7 באוקטובר היה הלם מוחלט. בהתחלה התמקדתי בחדשות ובאקטואליה אבל בשלב מסוים ניסיתי לשאוב כוח ועידוד ממקורות אחרים, ואז גילתי את תרצה אתר. השירים שלה, שנוצרו על רקע מציאות ישראלית רווית מתחים וחרדות, הצליחו לספק לי עידוד וכוח בתקופת המלחמה. תרצה אתר לא פחדה להתמודד עם הרגשות הקשים והכואבים ביותר והביעה אותם בכנות נדירה. שיריה נתנו לגיטימציה וקול לחרדה שחוויתי, כמו כולם. במקום להטיף לתקווה היא תיארה את המצב הנפשי המעורער של ההוויה. היכולת של תרצה לתמלל את המועקה הפכה את שיריה לנחמה, מתוך הבנה שכולנו חולקים את אותה חוויה רגשית.

אחד המוטיבים המרכזיים שקיבלו משמעות מחודשת במלחמה הוא נושא הגעגועים לדמות מגוננת והציפיה לחזרתם של יקיריהם. תרצה כתבה שירי געגועים לאבא שלה, נתן אלתרמן, ואף כתבה את"שיר החוזרים"– על שבויי המלחמה שחזרו הביתה. זה היה השיר הראשון של תרצה אתר שהלחנתי בזמן המלחמה ואחריו באו שירים נוספים – חלקם כואבים וחלקם שמחים ומעודדים. במהותם שירי תרצה אתר אפשרו לי לבכות על הכאב והפחד ובו זמנית להיאחז בציפייה לימים של שקט ולשובם של כל אלה שאבדו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הייתי ממליץ לתרום בתחומי בריאות הנפש וטיפול בטראומה. לאור האירועים הקשים יש עלייה דרמטית בצורך במענים נפשיים מיידיים וארוכי טווח. יש צורך בקווי סיוע, טיפולים פרטניים וקבוצתיים, טיפול בטראומה ובפוסט טראומה עבור ניצולים, משפחות שכולות וחיילים. מילה טובה לעיריית תל אביב-יפו שכן פועלת בצורה מאוד טובה בנושא.

מי התל אביבים שהכי צריך להרים להם?
לגיבורינו במדים – תודה מעומק הלב. לכל משרתי המילואים שעזבו חיים שלמים מאחור: את המשפחה, את העבודה והפרנסה ואת השגרה הבטוחה על מנת לחרף את נפשם כדי להגן עלינו. למשפחות המילואימניקים היקרות – אתם הגיבורים השקטים של העורף. הנשיאה בנטל, הדאגה הבלתי פוסקת, הערבות ההדדית, ההקרבה המדהימה והחוסן הנפשי שאתם מפגינים הם המקור לכוח ולתקווה של כולנו.

מה יהיה?
אני אופטימי. בטוח שיהיה טוב. רק טוב ועוד יותר טוב. בואו נקווה שאני צודק.

• העיר שלי
• מוזיקה ישראלית
• שדרות בן גוריון
• בריכת גורדון
• פארק הירקון
• כרם התימנים
• שלמה ודורון
• חנויות תקליטים

"תמיד נמשכתי לתחום המסעדנות והבילוי. שובצתי כ'שותף שקט' ועם השנים התברר ששקט אינו תכונה בולטת אצלי", מגלה עו"ד שי כהן, שותף ומייסד בפירמת אוסישקין-כהן, מתמחה בייצוג משרדי אדריכלים וגם שותף במפגש רמב"ם וב-suf, המקום החדש של אנשי הבסטה והתדר, שעומד להיפתח בקרוב בסמטת הר סיני. "זהו מקום בילוי שנבנה ברוח של 'מקום שנרצה לשבת בו בעצמנו' ואני מקווה שהוא יביא שמחה לעיר"

>>

1. בריכת גורדון

צריך לפעמים לבד. בריכה עירונית מושלמת, במיוחד בחורף כשהיא קפואה והיא רק שלי. מלתחות שוקקות חיים וויכוח, קהל תל אביבי מגוון וחברותי, אובססיה, פנסיה ודימנסיה, ואז לחזור הביתה אחרי השחייה. ממלא אותי לעבור בגינת העצמאות – גן הפסלים, נוף לים ואוויר. חופשי ולגמרי לבד.
אליעזר פרי 14 תל אביב

2. הבסטה ונחלת בנימין

הכי טוב שיש. זה לא רק אוכל ולא רק שתייה, וזה הרבה מעבר, וברור שלא כולם מסכימים ולא כולם אוהבים וזה חלק ממה שמדהים. הבסטה היא שלם שעולה על כלל חלקיו. אומרים "זר לא יבין" – דווקא במקרה הזה הזרים (תיירים) מבינים טוב מאוד. זה בנחלה, שהיא מקום בולט בתרבות הבילוי האישית שלי לאורך השנים, עוד מימי הלוגוס ובר הבלקוני בשנות ה-90', דרך המנזר (הגברת הזקנה) לאורך כל השנים, ובעשור האחרון עם החברים השותפים ברמב"ם ועד למקומות עכשוויים כמו הוורמוטריה והמוריס. בשבילי הנחלה, גם שהיא תיירותית ולפעמים נוראית עם שוק שלישי/שישי שלה, תמיד חיה ומחדשת. אם יש סוהו בתל אביב, הוא כנראה שם.
השומר 4 תל אביב (שוק הכרמל)

3. עזרא גבאי (החנות של מאיר)

חנות קטניות, פיצוחים ושימורים שהיא מעבר למרכולת שמוצעת בה, דור חדש של קמעונאות שמספק מצרך נוסף שהוא יחסי קונה-מוכר. חילופי דורות בשכונת לוינסקי, הילדים צצים ומחדשים, כמו גם ב"לופו דגים" ובשלל חנויות התבלינים בשוק וכמו פעם – "בן אדם רוצה לקנות דג מלוח הולך למעדניה". חבל שאין שם מסלול טעימות.
נחלת בנימין 101 תל אביב (שוק לוינסקי)

4. 206

לא במרכז העיר אבל, בזכות החומוס, בזכות העובדה שאני יכול ללכת לאכול שם עם אבא שלי (יש חנייה, מזמינים קבב מקבלים קבב), וגם בגלל מכבי.
משה סנה 54 תל אביב

טוני בוצ'רי

בן אדם צריך אטליז, באטליז יש קצב, קצב חייב סבלנות, אחלה טוני.
ירמיהו 52 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

קניון TLV. לא אוהב קניונים, מקווה שמרקם הצרכנות בעיר יישאר כמו שהוא ולא יעבור קניוניזציה, מבנה ענק שכולו מאכלס אירוע חד גוני של קניות ומותגים. לא תיאטרון, לא קולנוע, לא גלריה, לא מבין מי חשב שזה רעיון טוב. אפילו לא הקצו איזור לחברות צעירות או לעסקים קטנים. אותי זה מ ד כ א.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
חוזרים ללוגוס, חורף 25, מועדון הגריי. ערב נוסטלגי לזכרו של רונן הבעלים. יואב קוטנר הנחה ערב מרגש שליווה אותי ימים רבים, קהל של פעם, המון של פרצופים מוכרים, ממש כאילו חזרנו לרגע לשנות התשעים. אהוד בנאי מרים לזקני בלוז ראש פינה, ערן צור מנגן עם הבן, כנסיית השכל, נקמת הטרקטור וטיפקס, והכי ריגש אותי שבערב הזה הבנתי שהילדה שעמדה אז על הבמה עם גיטרה חשמלית וריתקה אותי זו רונה קינן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"ארבעה מחזות" מאת מולייר בתרגום אלי ביז'אווי. לא מזמן קיבלתי מאלי את הספר, ובאקט של חברות התיישבתי לקרוא. פעמיים צחקתי בקול רם. זה אחלה, שבתוך הסחלה, האלימות והאתגרים היום יומיים שמדינתנו האהובה מספקת, יש עדיין אנשים שיוזמים יצירה ותרבות, ובמקרה הזה הנגשת תרבות, ללא מניע כלכלי. כן ירבו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליץ על התנדבות דרך"דרור מטעים חינוכיים"(תנועת דרור ישראל – התנדבות קבוצתית בגליל ובעיקר בקיבוץ רביד הנפלא,. חברי הקיבוץ המדהימים, הנגשת עולם החקלאות לבני נוער, חיבור לאדמה, ציונות, חברות ושיתופיות – אלה ערכים שכל אחד מאיתנו רוצה שהילדים שלו יקבלו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוצה ומרגיש מחויבות להרים למשפחות השכולות.השבוע ראיתי בפייסבוק שלחבר ילדות שלי, ששכל בן במלחמה האחרונה, יש יום הולדת. מה לכתוב לו? "מזל טוב"? יש דבר כזה "מזל טוב" בתוך אירוע נוראי כזה? חייבים לזכור ולכבד, לא צריך לחכות ליום הזיכרון. השבת החטופים רק מבליטה את האובדן של אלו שאליהם לא יחזרו. המשפחות ששילמו את המחיר המטורף והבלתי ניתן להבנה מחייבות אותנו לשיח מתון לצד שוויון בנטל.

מה יהיה?
מקווה שטוב. לפעול שיהיה פחות אלים, שהפוליטיקה על כל רמותיה תתנקה והלוואי שהשחיתות תמוגר. זה מתחיל בבסיס, כמו בגן הילדים – בבקשה, תודה, סליחה. לשפר את השיח, לצמצם מחלוקות. אמא שלי ז"ל נולדה בטריפולי לוב וגדלה במעברה, המשפחה של אבא שלי עלתה מהונגריה-רומניה, ניצולי רדיפה ושואה, מקימי הארץ. לא שמעתי מהם בכי והתקרבנות, רק שמחת חיים ואהבת המדינה, זו הדרך. להיות עם חופשי בארצנו. זה מה שאני מבקש.

• העיר שלי
• מפגש רמב"ם
• סוף Suf
• בריכת גורדון
• הבסטה
• עזרא גבאי
• נחלת בנימין
• מסעדת 206
• קצביות

>> ענת שוורץ (כדאי שתעקבו) היא יוצרת קולנוע, במאית, תסריטאית ועיתונאית תיעודית, והיא מונתה לאחרונה לתפקיד ראשתבית הספר לקולנוע בפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים.שוורץ ביימה, כתבה והפיקה סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים וזכו בפרסים, ביניהם "39", "חיים סובייטים" (על האמנית זויה צ׳רקסקי) שהיה מועמד לפרס אופיר וזכה בפרס הפורום הדוקומנטרי לסרט תעודה, והסדרה "לה פרומיז". היא היתה שותפה לתחקיר ה"ניו יורק טיימס" על אלימות מינית בטבח השבעה באוקטובר, שזכה ב־2024 בפרס פולק לעיתונות. רספקט.

1. סימטת יועזר איש הבירה

בסמטה קטנה ליד כיכר השעון יש קיר עבה עם דלת ברזל שחורה וכבדה שלא נפתחת לשום מקום, אבל לפני הרבה שנים היא הייתה דלת הכניסה שלי לעולם אפלולי שכלל אבק קסמים, טעמים ורגעים חד פעמים. במשך כמה שנים הייתי "ענת מיועזר", מסוג המלצריות שיותר משמעניין אותן כמה עשינו הערב, היה מי יושב בשולחן 6 ומי באבירים (רמז, על כולם תוכלי לקרוא מחר ב"דה מרקר"), זאת שכל המשמרת מדמיינת מה הסיפור של הגבר הזה שביקש לטמון לחברה שלו את הטבעת בתוך הקינוח, למרות שהזהרת אותו שזה לא מגניב, וגם מסוכן ושאין סיכוי שהיא תגיד כן (היא אמרה אבל מיד פרצה בבכי, אז את לא בטוחה אם זה סוף טוב או רע). כוח העל של שאול אברון, שהמציא את המקום הזה וכמעט תמיד ישב על הבר, היה סטוריטלינג. יותר משלמדתי ממנו לשתות (ולמדתי), למדתי ממנו לספר סיפור, כי בסוף כשהכל חולף, הסיפור זה מה שנשאר. ככה זה באוכל, באהבה ובחיים.

2. קולנוע לב

בתיכון למדתי תיאטרון בתלמה ילין אבל פעם בשבוע, כשהרגשתי כבר בבוקר שנהיה לי יותר מדי, הייתי מתכווצת במושב שלי בקו 55, מדלגת על התחנה ומתגלגלת עם האוטובוס לתל אביב. בימים כאלה רק סרט בקולנוע לב יכול לעזור. הייתי באה בלי לדעת מה יש, משתוקקת שהאולם הגדול והחושך הזה יבלעו אותי רק לכמה שעות, שאוכל לשכוח את גיל ההתבגרות שלי. מכל הסרטים שראיתי, הזיכרון הכי מתוק הוא התחושה הזאת שרק קולנוע מאפשר, של התמסרות מוחלטת במשך לשעתיים לתשוקות ולחיים של אחרים.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

3. טיול אופניים

לפני תשע שנים חברה שידכה לי בחור. מאה אחוז בליינד דייט. היינו שני גרושים פלוס (הוא שלושה, אני אחד), בני 40 (הוא פלוס, אני מינוס), חוץ מתמונה בפייסבוק לא היה לי כלום. אפילו את הקול שלו לא שמעתי כי רק התכתבנו לפני. מרוב לחץ ומבוכה, חצי שעה לפני הדייט הצעתי שבמקום להיפגש בבר, ניסע על אופניים. זה היה הדייט הכי טוב שהיה לי בחיים, טיול אופניים בן שש שעות עם עצירות לתדלוקי אלכוהול. תל אביב על אופנים היא הדבר הכי רומנטי בעולם. שנינו רוכבים יחד, אני מסתכלת עליו והוא עלי, חצי מהדברים שהוא אמר לא ממש שמעתי, כי הוא היה מאחורי וסביבנו כל הרעש של העיר. אבל כשיש את הפריים הזה בתנועה עם כל אורות העיר מאחוריו ואת מביטה בעיניו וזה הבנאדם הנכון, הכל מרגיש כמו בסרט. והוא היה הבן אדם הנכון.

4. בריכת גורדון

אחרי שפוטרתי מ"ניו יורק טיימס", שקעתי לדיכאון ותחושת חוסר ערך שלא הכרתי ומה שהציל אותי היה לשחות. החיים ביבשה היו בלתי נסבלים, אבל במים הכל היה נעים. השחייה החזירה לי את הבטחון בעצמי ועזרה לי להשתקם ולהתחיל לכתוב מה קרה לי שם. סבתא שלי היתה מהגברות האלה שהולכות לפילהרמונית ושוחות בגורדון ותמיד היתה לה תסרוקת כזאת זקופה ואצילית. חלמתי שיום אחד גם אני אהיה הגברת שוורץ הזאת, אבל זה היה חלום שמרוב שחלמתי אותו כבר פחדתי להגשים אותו. עד שלפני כמה חודשים, ביום ההולדת שלי, החלטתי לשחות בגורדון לראשונה בחיי וזו באמת היתה חוויה עילאית ומתנשאת. כזאת שאת נהנת ממנה גם כשאת סובלת. הקור של המים, ההקפדה הכמעט נאצית על כללי ההתנהגות, ושחייה שהיא סוג של גרגור טוטאלי במי מלח שמנקים כל נקבובית בגופך.
אליעזר פרי 14 תל אביב

5. מגדל שלום

הדירה האחרונה שלי בעיר היתה בנווה צדק. בתור אמא צעירה חמושה בעגלת תינוק הסתובבתי מתוסכלת על מדרכות צרות שלעולם לא יכילו ארבע גלגלים, ברחוב פטפוטים בצרפתית נבלעו בשקט הזה שמספר לך שברוב הבתים היפים האלה לא גר עכשיו אף אחד, ולמעשה חוץ ממך ומכמה תיירים פה בסיור מאורגן, אין פה אף אחד. מגדל שלום נראה לי כמו מאובן ענק מתקופה בה כסף ישן פגש כסף חדש, בחלונות הקטנים והגבוהים האלה ישבו בנקים ובתי השקעות. כלום לא הרגיש כמו בית.

שנים אחרי, כשנכנסתי לקומה 5 של קמפוס האמנויות של הסמינר, כבר כשנפתחה המעלית פילחה את המסדרון צעקה גרונית עמוקה ונשית. שחקנית בחימום קולי? חזרות למדיאה? מישהו מתחרפן בחדר עריכה? מה זה המקום המסעיר הזה? הסמינר הוא מקום בו התשוקה לספר את הסיפור שלך פוגשת כשרונות שאין להם גבולות, דחף לשינוי וחיפוש אחר משמעות, כל זה ביחד עם מלא teen spirit והתשוקה הזאת שמדבקת. הכל יכול לקרות פה, הכל. קמפוס האמנויות שלנו זה השיט.
אחד העם 9, תל אביב

6. שער בגין/רחוב קפלן

להפגנות נגד ההפיכה המשטרית בקפלן הגעתי בהריון עם הבת שלי. לפני זה דן ואני היינו נוסעים לפתח תקווה, להפגין ליד הבית של מנדלבליט, אחר כך היו ההפגנות בבלפור אליהן הייתי עולה עם הבן שלי. בשלוש השנים האחרונות תל אביב הפכה לזירת המאבק על דמותה של המדינה. הבת שהיתה בבטן בקפלן גדלה בהפגנות, היום היא בת שלוש וחצי והשיר האהוב עליה אחרי אדון שוקו זה "את כולם – עכשיו!". החזרת החטופים היא ההוכחה לכך שהפגנות עובדות וגם שעדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית החדשה. הכל כבר נאמר עליה, גם שהיא שיא הכיעור וכשלון תכנוני מפואר וגם שהיא מושכת אליה את כל האנשים החלשים, המתמודדים, שרק בקושי שורדים את היום, ולא מקבלים מענה וטיפול ושיקום ראוי ומכבד. האם אי פעם אישה תוכל ללכת ברחובות האלה בלילה מבלי לפחד?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "100 גברים" של הדס נוימן בתיאטרון הבית. הצגה מופתית ויוצאת דופן שלוקחת דוקומנטרי ותיאטרון ומפגישה אותם בצורה כל כך מקורית וטרייה, ולתוך הדבר הזה שופכת את כל החומרים שמהם עשויה הורות וגבריות רעילה, עם טון כשרון, הומור ועדינות של יוצרת עם קול בוטח שמספרת סיפור ילדות והתבגרות מורכב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"החוקים של הבנות"שלמיה יסעור– בזכות התשוקה, התנופה והחוצפה של השפה שלה, שכל כך ממכרים. והטעם המלוח הזה של גיל ההתבגרות בארץ יצורי הפרא שהיא שדה בוקר בניינטיז. ספר שהוא כאב מענג ונעים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל דבר שהוא פוסט טראומה. כי זה ה-דבר הגדול שהוא תת הזרם שלנו, רוחש ומבעבע. כולנו פוסט טראומטיים אבל חלקנו יותר מאחרים והרבה פחות תפקודיים. במדינה שתמיד נלחמת זה הפך להיות לא לגיטמי לעצור כדי לטפל בעצמנו, אבל חייבים. אנחנו חייבים לטפל בעצמנו, בילדים שלנו, בחיילים, במי שנחטף, מי שהתנדב ובמי שטיפל. במפונים, בנשארים, בחלשים וגם באלה שנראים חזקים. ויותר מהכל חייבים להפסיק להילחם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שכבר שנתיים פלוס פוקדת את שער בגין כל מוצ״ש, את כיכר החטופים, את קפלן, שעומדת בצומת ליד הבית עם שלט ומסרבת לעבור הלאה. כל מי שלא ויתרה ולא שכחה שיש אנשים שמוחזקים בשבי (עדיין) ויש ילדים חולים ורעבים שמתים בעזה ויש חיילים שמסכנים את החיים שלהם ועל כולם אנחנו צריכים להילחם, שזה בעצם להילחם על עצמנו, כי המלחמה הזאת צריכה להיגמר.

מה יהיה?
במילה אחת: טוב.
בשלוש: חסר לנו שלא.

• העיר שלי
• בריכת גורדון
• מגדל שלום
• קולנוע לב