>> לי גילת, תל אביבית אורגינל, היא מהטובות שבתסריטאיות ארצנו ("טהרן", "מנאייכ", "כבודו") וגם יוצרת טלוויזיה מבריקה ("חזי ובניו", "חוליגנים") ובמאית קולנוע שסרטה השני והמעולה (יצירה משותפת עם בת אל מוסרי), "בנות כמונו", זכה בשלושה פרסי אופיר ב-2024 והגיע סוף סוף אל בתי הקולנוע המקומיים. בשבוע שעבר הוא גרם למבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב להפציר בקוראים"אל תתנו לסרט מלא החיים הזה לחלוף על פניכם". אז באמת אל.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. בריכת גורדון

לפעמים נשבר לי ואני אומרת לעצמי שזהו, אני עוזבת את העיר, למרות שנולדתי וגדלתי בה ומבחינתי תל אביב ואני זה לנצח. כנראה שככה זה מונוגמיה ארוכת שנים, את לא תמיד רואה מה יפה וטוב בבן (או בת) אדם שלך ומתעכבת רק על החסרונות. היא יקרה מדי (וואו אבל ממש), מלוכלכת, צפופה ובחלקים גדולים שלה סאחית להחריד. אבל כשאני חושבת על לזוז מפה, בשלב מאד מוקדם של ההתלבטות עולה לי בראש בריכת גורדון ואני נזכרת שאין לי מה לחפש בשום מקום אחר.

אני שוחה בגורדון שלוש או ארבע פעמים בשבוע כבר המון שנים (ברור שגם בחורף), היא החמצן שלי, כדור ההרגעה שלי והנקודה התל אביבית שלי. ההורים שלי שהיו חלק ממה שקראו בשנות השבעים "הבוהמה התל אביבית" שחו בה גם הם, וידעו לספר רכילות מעולה ומעניינת עד היום על ענקי התרבות ששחו בה אז. בריכת גורדון היא באמת הבריכה הכי טובה בעולם, מי מלח צלולים וקרים שבתוכם את יכולה להשאיר את כל הלופים המיותרים והמחשבות הקודרות ששחו לך בראש לפני שנכנסת למים. וזה לא כזה קר! מתרגלים בשניות – באחריות.
אליעזר פרי 14 תל אביב (מרינה תל אביב)

2. הנילוס

עכשיו אני קלישאה של קולנוענית, אבל לא אכפת לי, הנילוס באלנבי הוא המקום היחיד בעיר שאליו אני יכולה לקפוץ לבד אם בא לי בירה ואני יודעת שתמיד אפגוש שם מישהו שאני מכירה, או מישהי שאני לא מכירה, ושתמיד יהיה לי ערב כיפי ומעניין. מורן בעלת הבית מכירה ואוהבת את האנשים שיושבים אצלה ויודעת לייצר אוירה נינוחה ולא מתאמצת. היא תמיד תמצא לך שולחן, גם בערב חמישי, ותמיד תמצא רגע לשבת איתך ולדבר על מה היה ומה יהיה. חודשיים אחרי השביעי באוקטובר קבעתי שם עם חברות, יצאנו פעם ראשונה מהבית, הרגשנו כמו עכברים שיוצאים מהמחילה אל הנקודה האחרונה שבה החיים היו סוג של נורמליים. הזמנו משהו לשתות' והתחלנו את הדרך הארוכה חזרה אל השגרה של לפני המלחמה.
אלנבי 33 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

בעולם תאגידי שבו כל הקניונים בארץ ובעולם נראים נשמעים ומריחים בדיוק אותו דבר, עם אותן רשתות ביגוד גנריות ואותו וייב קפיטליסטי משעמם, דיזנגוף סנטר הוא הקניון היחיד שמנסה וגם מצליח להיות ייחודי, עם חנויות כמו יער הפיות, המציאון, וקול-יו, עם להקות ילדי הסנטר הכעוסים שמבלים שם מבוקר עד לילה, קולנוע לב הנפלא, פרויקטים מגניבים שמפיקים שם וסיורי העטלפים במרתפים של הסנטר.בחנות הנינטנדו בסנטר עובד בחור אחד שכל פעם שאני באה לשם עם הבן שלי הוא נכנס איתו לשיחה ארוכה על צ'יטים במשחקים, ואף אחד לא מאיץ בו לסיים ולהגיע לקופה.

חוץ מזה שהכי כיף ללכת לאיבוד בסנטר, זה משהו שאני מלמדת גם את הילדים שלי לעשות. וסתם שתדעו שעובדי הניקיון שם מועסקים בהעסקה ישירה ושאם אתם עוברים דירה וצריכים ארגזים אתם יכולים לקנות אותם ממש בזול בסנטר ושהעובדים מקבלים את הכסף ישירות כבונוס.

4. כיכר אתרים

אני יודעת זה מפגע, זה מוזר, זה מכוער, יש שם ריח חריף של שתן, עזובה ולכלוך וזה באמת מקום שאמור כבר לעבור מין העולם. אבל מי שגדלה בתל אביב של שנות השמונים זוכרת ימים אחרים, את הבר שהיו יושבים בו תיירים מאירופה, שהיתה תלויה לו בכניסה בובה עצומה של גורילה עם עיניים נוצצות אדומות שהיו נדלקות מידי פעם, את ערבי השירה בציבור עם אפי נצר שהיו מושכים אליהם מאות רבות של אנשים, את הפיצה הכי טובה בעיר שכבר אז חשה את עצמה מטרופולין.

אני יודעת שכיכר אתרים מיועדת להריסה ובמקומו יבנה בטח עוד פרויקט דיור נוצץ שפניו אל העתיד, וזה קצת מבאס אותי כי במרכז העיר כבר אין מקומות שבהם השטח לא מנוהל ומנוצל עד מוות, אין מקומות שמזכירים לנו חלומות גדולים שהפכו לכישלונות מפוארים ואני אוהבת את התזכורת הזאת, את הניסיון שלא הצליח ואת הרצפה המשונה של כיכר אתרים שהלכתי בה כשהייתי ילדה ואני הולכת בה גם היום.

5. קפה סגפרדו // מסעדת מאנטה ריי

שני מקומות אהובים שנסגרים ממש עכשיו, מצטרפים לקפה נחמה וחצי זצ"ל, לג'וז המקורי ביהודה הלוי ולעוד מקומות שהפכו להיות "המקום שלנו", ופתאום נעלמו. העיר משתנה כל הזמן, וזה כנראה בלתי נמנע ואפילו חיובי – העיר לא נחה רגע, דור חדש מגיע אליה שטוף ליבידו וחלומות ובונה מיתולוגיות חדשות במקומות שאני כבר לא מכירה. סגפרדו ומאנטה ריי היו המקומות שלי, הרבה מהתסריטים שכתבתי התחילו בסגפרדו, הרבה מימי השמחה שלי נחגגו במאנטה ריי, ואני עצובה שהם נסגרים ומודה להם על רגעים רבים של אושר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

המדרכות של תל אביב שהפכו לשדה קרב. האופניים והקורקינטים שדוהרים על המדרכה כאילו היתה של סבא שלהם. יש לי שכנה בת תשעים שלא יוצאת מהבית שלה בלי שאחד הילדים או הנכדים שלה ילווה אותה כי היא מפחדת להידרס. המדרכות של תל אביב הן בשבילי מקור אינסופי של מריבות עם הזולת, הרעה בתנאים ומלחמה שלא נגמרת, הילדים שלי גוררים אותי במבוכה בכל פעם שאני מתחילה לריב עם איזה חרייאט שדוהר על האופניים שלו במדרכות של דיזנגוף, שם זין על אנשים מבוגרים וילדים שהולכים שם, או עם נשים צעירות עם קורקינט מעוצב ומזרון יוגה שמצפצפות לך שתפני את הדרך (הדרך שלך, במדרכה, כן?) כדי שהן יוכלו להמשיך לדהור לחדר הכושר.

אני יודעת שזה עניין של העירייה ושיש בעיה אמיתית עם הכלים החשמליים, אני גם יודעת שהכלים האלה פותרים בעיה אמיתית של התניידות בעיר, אני בעצמי רוכבת על חשמליים, אבל ראבק, קצת להתחשב. אפילו אם אתם נוסעים על המדרכה, תזכרו שאתם אורחים ושלבן אדם מותר לחלום רגע או ללכת לאט ובמתינות עם הילד שלו בלי שתצפצפו לו או תדרסו אותו ותקלקלו לו את המצב רוח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פרויקט "דבק" של אגף התרבות של עיריית תל אביב יפו בניצוחו של גיורא יהלום, שהוא אש ותמרות עשן של בן אדם, תל אביבי עם עבר של קיבוצניק עשוי ללא חת, שהמחוייבות האוהבת שלו לתרבות על כל סוגיה וגווניה מרגשת ממש. פרויקט דבק עונה על בעיה שכל מי שעוסק בקולנוע, תאטרון או אופרה מכיר היטב, והיא שהקהל של תרבות "קלאסית" הולך ומזדקן והדור החדש מוצא את מקומו במקומות אחרים ומדיר ממנה את רגליו. הפרויקט העירוני היפה הזה מבקש לחבר קהל צעיר (מאוד) לאופרה, תאטרון וקולנוע. ועושה את זה בענק.

רק בחודש שעבר נמכרו 1,500 כרטיסים לצעירים בלבד לאופרה החדשה "דידו ואניאס" וזה כל כך נפלא ותל אביבי בעיני שבמדינה שבה יש כל הזמן צרות הרבה יותר גדולות ובוערות, יושבים אנשים בעירייה ואשכרה דנים בכובד ראש איך לטפח את הדור הבא של צרכני ואנשי התרבות בישראל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ממש בחודש שעבר יצא לאור ספר שהוא ספק ספר ילדים, ספק פרק יומן, שהוא גם אגדה אורבנית תל אביבית מאוירת שכתבה חברתי הטובה ואם שני ילדיי, המוזיקאית שילה פרבר. לספר קוראים "לילה טוב ינקלה ריצ'קין" והוא מספר על מוזיקאית תל אביבית בודדה שפוגשת כלב חצי מת שהופך לחבר הכי טוב שלה בעולם. כששילה כתבה את הטיוטה הראשונה עדיין לא היו לנו ילדים, אז הקראתי אותו לאחיינית שלי, שהקשיבה רוב קשב ועם סיומה של הקריאה הרימה אלי עיניים ואמרה לי נחרצות "עוד פעם", והקראתי לה את הספר שוב ושוב ושוב ושוב.

אחרי זה שילה שלחה את הספר להוצאת ספרים מוכרת וקיבלה תשובה ש"הזמרת", היא הגיבורה, לא מתאימה לספר ילדים. המשפט המדויק היה שיש "למתן את דמות הזמרת". הם כמובן טועים: ילדים אוהבים סיפור הכרחי ורגשות עזים, גם חיוביים וגם שליליים, סיפור עז ולא מפולטר, שיש בו אהבה ומוזרות ואובדן ועוד אהבה. וזה בדיוק ינקלה ריצ'קין. ספר נפלא, מקורי, מצחיק ומרגש, שהילדים שלכם יהנו ממנו בטירוף ואתם אפילו יותר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון, אדם או מטרה שמבקשים מאיתנו לסתום שניה ולהפסיק לריב. הימים קשים מאוד וכולנו זקוקים למישהו שיהיה אשם במצב אליו הגענו. אז במקום לנסות לבנות משהו ביחד, שיכללנו את כיתבי האישום שלנו אחד נגד השני. כל הדבר הזה של טענות וטענות הנגד נמאס לי טוטאלית ואני ממש מנסה לא לקחת בו חלק. בתוך מציאות מייאשת הניסיון למצוא את נקודות החיבור ולא את נקודות המחלוקת נדמה נאיבי ומטומטם, אבל בעיניי אם כולם יסתמו שניה ויתאפקו מלהאשים מישהו אחר במצב אליו הגענו אולי נצליח למצוא אנרגיות ומשאבים להתחיל לשקם את מה שנהרס פה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שלי הוא התסריטאי והקומיקאי אריק שגב, והוא כבר לא צריך שירימו לו, כי הוא כבר חצה את הנהר והמשיך הלאה אחרי מאבק הירואי בשלל מחלות שאיש לא ממש מכיר (והן ממש לא סרטן, בוז). אריק היה הכי תל אביבי שהכרתי, במקור מראשל"צ כמו הטובים שבהם, חכם, ידען וכחן וקוצני, שהתרגש עד דמעות משירים של אלתרמן וארגוב, שנא כמעט הכל אבל אהב את העברית, שהיה מתגנב בלילות לבית העלמין הישן של תל אביב בטרומפלדור כדי לחשוב, שהרים לבדערבי קריאה והגות יפייפים לכבודו של ש"י עגנוןושבאופן כללי היה פשוט מי שהוא, אריק שגב הצעיר מכף רגל ועד ראש ואם לא מתאים לכם אז אחלה, אני לא עובד אצלכם (את זה הוא היה אומר אגב גם לאנשים שהוא כן היה עובד אצלם).

לפני מותו עבדנו יחד על סדרה שלצערי לא הגיעה אל קו הגמר. לסדרה קראו "אנשים מתים", ובאחד הפרקים מישהי שם אומרת לאריק של הסדרה: "לא להיוולד פה זה הכי תל אביב, וגם אתה – אתה לא ממש יפה, אבל אין עוד מישהו שנראה כמוך, אתה די מתפרק אבל איכשהו מחזיק מעמד, אתה מאוד מוכר אבל תמיד יכול להפתיע, אתה מודרני ומיושן בבת אחת. אתה תל אביב, אריק, אתה לא תל אביבי, אתה תל אביב עצמה".

מה יהיה?
יהיה טוב. בעזרת השם ובעזרתנו.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• נשים בקולנוע
• בריכת גורדון
• נילוס
• דיזנגוף סנטר
• כיכר אתרים
• מאנטה ריי
• קורקינטים
• אריק שגב

>> ליאור תבורי (כדאי מאוד שתעקבו) הואכוריאוגרף ישראלי ומנהל להקת המחול ליאור תבורי, הפועל בין תל אביב לבמות המרכזיות בעולם וממשיך לבסס את מעמדו כאחד הקולות הבולטים במחול העכשווי. היוצר עטור הפרסים, בהם פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה, חוזר בשבוע הבא עם "Succus",יצירה חדשה ואינטימית העוסקת במפגש שבין גבריות, פגיעות ותשוקה, ומזקקת את שפתו הפיזית היצרית והרגשית אל הלב. הבכורה העולמית תתקיים ב-27.12 במרכז סוזן דלל, מופעים נוספים ב-9.1-8.1,וכן, אתם רוצים ויכולים להיות שם.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. בריכת גורדון

האויר לנשימה שלי, כל בוקר. התמכרות. מקום שהוא פלא. שחייה במי תהום כשמעלי יש שמש, וברקע הים. אני אדם תחרותי מאד וה-Being של להיות אדם שמאמן את הגוף לאתגרים הוא משהו שטמון בי מגיל צעיר. השחייה נותנת לי את השילוב של אתגר פיזי והתמסרות לנפש. כשאני שוחה אני רואה את המחשבות שלי באופן צלול ובהיר, מקבל החלטות ומדייק את עצמי ואת המשך היום. אני זקוק להטענה הזו לפני שאני נכנס לסטודיו כדי ליצור.
אליעזר פרי 14 תל אביב (הטיילת/מרינה תל אביב)

2. מרכז סוזן דלל

כשהייתי צעיר מרכז סוזן דלל היה בשבילי מקדש. גם היום הוא למעשה מקדש. מקדש לאמנות המחול. הסביבה שלו היא אווירה של חו"ל, רחובות קטנים וציוריים, מעין בועה איטלקית-צרפתית. היום המרכז הזה הוא בית לבכורות שאני מעלה בפעם הראשונה, כשהפנטזיה פוגשת קהל. הרגע שבו יצירה עולה לבמה הוא רגע מדהים ומפחיד בו זמנית. אני מרגיש שאני חושף את הלב שלי לעיניי כל. עירום לעיניי כל. ממש בקרוב נעלה את "Succus", יצירתי החדש ללהקת מחול ליאור תבורי ואני נרגש ונפעם מהמעמד הזה.
יחיאלי 5 תל אביב (נווה צדק)

3. ויטרינה

יש המבורגר אחד שהוא הכי טוב בעיר ואין על כך עוררין. הוא מזכיר לי קצת את ניו יורק והוא הגילטי פלז'ר האמיתי שלי. נוהג לפקוד את המקום אחת ל… ולהתחרע. צ'יזבורגר נוטף וצ'יפס מטוגן. יאמי.
אבן גבירול 36 תל אביב

4.אנגל5

במקום הזה נמצאת הדירה הראשונה ששכרתי בתל אביב. יש לה פינה חמה בליבי תמיד, גם עכשיו כמעט 15 שנה אחרי. אני מגיע לתל אביב פעם ראשונה, בן 23. העיר הגדולה, מחאת האוהלים. רחוב אנגל הוא למעשה סמטה הולנדית על רחוב רוטשילד הסואן שהיה סמל התלאביביות בשבילי לפני שעברתי לעיר. בכל פעם שירדתי למטה אספתי לדירה פריטי וינטג' שווים, לפני שזה נהיה טרנדי… גם היום אני פשוט אוהב לעבור דרכו ולהסתכל על חלונות הדירה. פינה של שקט במקום הכי מרכזי בתל אביב.

5. רחוב יפת22

יש סמטה ליד יפת 22 שבה נכנסים לעולם היפואי. יפו היא עולם מורכב של יופי ושל כיעור, של התחלה וסיום, של קצוות, של שונות וקבלה, של דחייה והסתרה. אני מרגיש שביפו יש פינות חמד קטנות שאני מגלה בכל פעם מחדש. אחת מהן היא זו, סמטה קטנה שהיא אי של פנטזיה. אני מדמיין שזה כמו בחורף, להתרחב על ספה חמימה ממש, לעמעם את האורות, לשתות יין ולעשות אהבה.
יפת 22 יפו

מקום לא אהוב בעיר:

פחות אוהב את התחנה המרכזית החדשה. מקום מלוכלך, עמוס, מנותק. אני חושב שהוא לא מנוצל כראוי. לא נותן תחושה של בטחון.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי בתערוכה של איליה ואמיליה קבקוב במוזיאון תל אביב לאמנות, "מחר נמריא". המיצבים שלהם יוצרים עולם אחר שבו המציאות והדמיון מתערבבים, והמבקר מוצא את עצמו מוקף גירויים חזותיים ושמיעתיים שמזכירים גם את היומיום וגם משהו אוטופי ומוזר. התערוכה קודרת ומאתגרת, אבל בדיוק בגלל זה היא מרתקת: היא שואלת שאלות על כוח, דיכוי וזיכרון, ועדיין מצליחה לתת תחושת בריחה. יצאתי משם עם ראש עמוס מחשבות, לב פתוח ותחושה שהאמנות הזו יודעת לדבר על מה שאנחנו שוכחים לשאול בעצמנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מרגיש שראיתי את הסרט "קרא לי בשמך" כמה וכמה פעמים, וזה בלשון המעטה. השפיע עלי עמוקות. לאחרונה מצאתי את הספר עצמו בבית והרגשתי שאני חייב לקרוא אותו. הוא נתן לי השראה רבה ליצירה החדשה שאני יוצר עכשיו ותעלה בקרוב על הבמה. המראות שחקוקים לי בראש מהסרט המשיכו להתפתח דרך דפי הספר וזה היה מדהים ומיוחד. ממש פיוטי.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ממליץ לתרום תמיד, ולא רק עכשיו,לאגודה למען הלהט"בכדי שתוכל לעזור לקהילה בתחומים רבים אבל בעיקר בשיוויון זכויות בפונדקאות ולקדם את ההזדמנות שמגיעה לנו להיות הורים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך הכי להרים לעומר רז שכטר, מנהלת מרכז קהילתי בית תמי, שמאפשרת, תומכת ומקדמת אמנים ואמנות בתוך המרחב הקהילתי שלה, וגם נתנה ללהקת המחול שלי בית אמיתי מקום שבו אנחנו יכולים ליצור, להתאמן, לא להתאמן לפעמים, ולגדול. היא אישה מעוררת השראה, והלוואי שאנשים רבים ילמדו ממנה שהיציבות והבסיס האיתן שהיא מעניקה מאפשרים הגשמה אדירה לאמנות.

מה יהיה?
יהיה טוב, אין ברירה.

• העיר שלי
• מחול
• בריכת גורדון
• סוזן דלל
• ויטרינה
• רחוב יפת
• שדרות רוטשילד

>> רוני ידידיה (למה שלא תעקבו) הוא זמר, מוזיקאי, שדר בכאן88 ומגדולי המלחינים שמסתובבים בינינו בתל אביב. בימים אלה יוצא לאור שירו החדש, "עיר ושמיים" שכתבה תרצה אתר, בו הוא מארח את בועז בנאי לשיר אהבה יפהפה וריאליסטי על תל אביב. זהו הסינגל השני מתוך האלבום "פרויקט אלתרמן חלק ג'", אשר ישוחרר בחודשים הקרובים.

שני האלבומים הראשונים בפרויקט זכו להצלחה אדירה עם למעלה מ- 30 מיליון צפיות בקליפים בפלטפורמות הדיגיטליות ומעל לשני מיליון וחצי האזנות בספוטיפיי. מיטב אמני ישראל לקחו חל בפרויקט ללא תמורה, מתוך הבנה של חשיבותו ואהבתם ללחנים של ידידיה, ביניהם מיכה שטרית, ארקדי דוכין, יעל לוי, גיא מזיג, שאנן סטריט, ישראל גוריון, דורי בן זאב, שלמה גרוניך, אילי גורליצקי, ששי קשת, משה בקר, ליאור ייני, רמי פורטיס, פיטר רוט, קובי אוז, חמי רודנר, ישראל ברייט, ליאורה יצחק, קובי רכט, אריק סיני ועוד.

>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר של מזון // העיר של גלעד כהנא
>> קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות
>> פסגת תהילה ברחוב קטנטן ומסעדה שהיא בית // העיר של איתי לב

1. בריכת גורדון

בריכת גורדון היא הבית השני שלי. אני מבקר בה כל יום, לפעמים גם פעמיים ביום – מוקדם בבוקר, בשעות הצהריים, בערב, בכל מזג אוויר – בקיץ, בחורף, בגשם, בסערה… אני מכור למקום. לא מפספס אף יום. לבריכה יש ערך נוסטלגי עבורי. כשהייתי ילד ממש קטן אמא, שאהבה מאוד את הבריכה, לקחה אותי איתה כל בוקר לשחייה היומית וכשגדלתי ביקשה מהמציל שילמד גם אותי לשחות. כבר כילד התאהבתי במקום – במי הים הצוננים, הצלולים והמלוחים, בנוף הפתוח, חוף הים, המרינה, סירות המפרש, היאכטות, הגולשים והשקיעות המרהיבות. כל אלה יוצרים יחד קסם מיוחד שאין באף בריכה אחרת. עבורי לא מדובר רק במתקן שחייה אלא באסופת זיכרונות מתוקים מהולים במי ים מלוחים ומרגיעים.

2. שדרות בן גוריון

בתי הקפה האהובים עלי ביותר בתל אביב הם בתי הקפה הקטנטנים שפועלים לאורך שדרות בן גוריון, בהם אני שותה את הקפה הראשון של הבוקר. הקסם של השדרה נובע משילוב מיוחד של אדריכלות היסטורית, אווירה קהילתית שקטה ומיקום אסטרטגי שמחבר בין הלב הפועם של העיר לבין חוף הים. הבניינים הנמוכים משני צידי השדרה מעניקים לה מראה אלגנטי ואירופאי וגם מכניסים הרבה אור ואוויר. השדרה כולה היא מעין גינה ציבורית של כלל התושבים – אנשים יושבים על ספסלים, קוראים ספר ומשחקים שש-בש. בניגוד לשדרות הומות יותר כמו רוטשילד, שדרות בן גוריון משדרת רוגע שאני אוהב.

3. כרם התימנים

כרם התימנים היא אחת השכונות הקסומות והאותנטיות ביותר בתל אביב. למרות השינויים שהשכונה עברה במהלך השנים היא עדיין שומרת על אופי של כפר קטן וציורי הנטוע בלב המטרופולין של תל אביב. הסמטאות הצרות והמפותלות והחצרות הפנימיות של הבתים מעניקים תחושה אינטימית ונוסטלגית, כאילו הזמן עצר מלכת. מבחינתי, מעבר לאותנטיות, לאווירה ולנוסטלגיה, הקסם של המקום הוא הפן הקולינרי שלו. לצד הברים והמסעדות הטרנדיות, שרדו בה מוסדות קולינריים ותיקים בני עשרות שנים, המגישים אוכל תימני מסורתי לצד חומוסיות, מאפיות ובתי קפה שונים. כצמחוני חומוס הוא המאכל החביב עליי, ואם כבר חומוס אז אין כמו החומוסיה של שלמה ודורון– החומוסיה המשפחתית הוותיקה שנמצאת ברחוביחיא קאפח 30. המקום פועל מאז 1937 והחל כמוסד שמתמחה במנת פול מיתולוגית ורק בשנות ה- 70 החל להגיש חומוס. כיום המקום מנוהל על ידי הדור הרביעי למשפחה ומשלב בין מנות פול וחומוס מסורתיות לבין גרסאות מודרניות ויצירתיות של החומוס.

4. חנות התקליטים של אילן בן שחר

בעידן הסטרימינג והורדות המוזיקה, החנות של אילן בן שחר היא מעין שמורת טבע. המקום מתפקד כמו עדות חיה לתקופה שבה רכישת תקליט או דיסק הייתה אירוע תרבותי וטקס של ממש. עבורי אילן הוא לא רק מוכר, אלא מנטור – יש לו ידע עצום והמון סבלנות. הוא מסביר לעומק על כל מה שרק רוצים לדעת ומדביק בתשוקה שלו, מה שהופך כל קנייה לשיעור פרטי בהיסטוריה של המוזיקה. השילוב בין ידע אינסופי והתלהבות ממכרת הופכת כל ביקור בחנות לחוויה מרתקת ומעשירה.
אבן גבירול 154 תל אביב

5. פארק הירקון

אי אפשר להתחיל להסביר כמה הריאה הירוקה הזו חשובה לבריאות הנפשית, לא רק שלי אלא של המוני תל אביבים. השדרוג בשנים האחרונות הפך את הפארק למקום בו המחשבות שלי פוגשות את הנפש תוך כדי צפייה באנשים שכמוני הולכים ורצים. אני אוהב את התנים שבפארק ושמח לראות את ההמלטות החדשות והגורים המתוקים. כשאני מתעורר מוקדם ומתקשה לחזור לישון אני יוצא לפארק ומהופנט מהערפל שנח על הדשא. בקשה לי לרוכבי האופניים – תישארו בשביל שלכם ותפסיקו לזלוג לשביל שלנו, הולכי הרגל. מספר פעמים כמעט נפגעתי מרוכבים חסרי אחריות.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אי אפשר שלא לאהוב ואת תל אביב ולשנוא אותה באותו הזמן. נולדתי וגרתי בעיר כל חיי ואני מכור לה, אך באופן שאינו סותר יש לתל אביב העכשווית כמה פגמים בולטים ומשמעותיים מאוד שהופכים אותה למקום לא אהוב. זו לא סתירה עצמית אלא מה שהופך את תל אביב למה שהיא – עיר שסובלת מצפיפות גבוהה בכבישים, דבר שהופך את הנסיעה בתוכה וממנה לסיוט. עבודות הרכבת הקלה, שהן פרויקט חיוני לטווח הארוך, יוצרות בטווח הקצר כאוס כמעט בלתי נסבל. חסימת נתיבים, רעש בלתי פוסק, אבק ושינויים תכופים בנתיבי הנסיעה וההליכה, שהפכו את מוקדי העבודות למקומות קשים לתנועה ולחיים. מערכת הניקוז של העיר, שנבנתה לפני עשרות שנים, אינה מסוגלת להתמודד עם כמויות גשם אינטנסיביות וכתוצאה מכך אזורים נמוכים כמו רחוב סלמה, חלקים מאלנבי ונתיבי איילון הופכים למעין אגמים, מה שמשתק את התנועה וגורם לנזקי רכוש. העיריה משקיעה הרבה משאבים בסלילת מסלולי אופניים אך כנראה לא מתאמצת מידי כשמדובר בניקוז.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע התרבות מהזמן האחרון שנגע לליבי היה"פסטיבל תל אביב". זה היה הפסטיבל הראשון מסוגו שאיגד את מגוון התרבות העירונית תחת קורת גג אחת. הפסטיבל נתן במה למגוון רחב של ז'אנרים: מוזיקה, תיאטרון, מחול, מופעי פרינג' ומיצגים אומנותיים,והקדיש מקום של כבוד לאמנים ותיקים לצד אומנים צעירים וחדשניים. מרגש במיוחד היה לראות ולשמוע את שלמה גרוניך במופע הפסנתר של שלומי שבן, מופע המחווה לאלבום של חווה אלברשטיין "כמו צמח בר" ואת המחווה של לירון עמרם לאבא שלו, הפייטן אהרון עמרם שהלך לעולמו לא מזמן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה בזמן המלחמה?
ה-7 באוקטובר היה הלם מוחלט. בהתחלה התמקדתי בחדשות ובאקטואליה אבל בשלב מסוים ניסיתי לשאוב כוח ועידוד ממקורות אחרים, ואז גילתי את תרצה אתר. השירים שלה, שנוצרו על רקע מציאות ישראלית רווית מתחים וחרדות, הצליחו לספק לי עידוד וכוח בתקופת המלחמה. תרצה אתר לא פחדה להתמודד עם הרגשות הקשים והכואבים ביותר והביעה אותם בכנות נדירה. שיריה נתנו לגיטימציה וקול לחרדה שחוויתי, כמו כולם. במקום להטיף לתקווה היא תיארה את המצב הנפשי המעורער של ההוויה. היכולת של תרצה לתמלל את המועקה הפכה את שיריה לנחמה, מתוך הבנה שכולנו חולקים את אותה חוויה רגשית.

אחד המוטיבים המרכזיים שקיבלו משמעות מחודשת במלחמה הוא נושא הגעגועים לדמות מגוננת והציפיה לחזרתם של יקיריהם. תרצה כתבה שירי געגועים לאבא שלה, נתן אלתרמן, ואף כתבה את"שיר החוזרים"– על שבויי המלחמה שחזרו הביתה. זה היה השיר הראשון של תרצה אתר שהלחנתי בזמן המלחמה ואחריו באו שירים נוספים – חלקם כואבים וחלקם שמחים ומעודדים. במהותם שירי תרצה אתר אפשרו לי לבכות על הכאב והפחד ובו זמנית להיאחז בציפייה לימים של שקט ולשובם של כל אלה שאבדו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הייתי ממליץ לתרום בתחומי בריאות הנפש וטיפול בטראומה. לאור האירועים הקשים יש עלייה דרמטית בצורך במענים נפשיים מיידיים וארוכי טווח. יש צורך בקווי סיוע, טיפולים פרטניים וקבוצתיים, טיפול בטראומה ובפוסט טראומה עבור ניצולים, משפחות שכולות וחיילים. מילה טובה לעיריית תל אביב-יפו שכן פועלת בצורה מאוד טובה בנושא.

מי התל אביבים שהכי צריך להרים להם?
לגיבורינו במדים – תודה מעומק הלב. לכל משרתי המילואים שעזבו חיים שלמים מאחור: את המשפחה, את העבודה והפרנסה ואת השגרה הבטוחה על מנת לחרף את נפשם כדי להגן עלינו. למשפחות המילואימניקים היקרות – אתם הגיבורים השקטים של העורף. הנשיאה בנטל, הדאגה הבלתי פוסקת, הערבות ההדדית, ההקרבה המדהימה והחוסן הנפשי שאתם מפגינים הם המקור לכוח ולתקווה של כולנו.

מה יהיה?
אני אופטימי. בטוח שיהיה טוב. רק טוב ועוד יותר טוב. בואו נקווה שאני צודק.

• העיר שלי
• מוזיקה ישראלית
• שדרות בן גוריון
• בריכת גורדון
• פארק הירקון
• כרם התימנים
• שלמה ודורון
• חנויות תקליטים

"תמיד נמשכתי לתחום המסעדנות והבילוי. שובצתי כ'שותף שקט' ועם השנים התברר ששקט אינו תכונה בולטת אצלי", מגלה עו"ד שי כהן, שותף ומייסד בפירמת אוסישקין-כהן, מתמחה בייצוג משרדי אדריכלים וגם שותף במפגש רמב"ם וב-suf, המקום החדש של אנשי הבסטה והתדר, שעומד להיפתח בקרוב בסמטת הר סיני. "זהו מקום בילוי שנבנה ברוח של 'מקום שנרצה לשבת בו בעצמנו' ואני מקווה שהוא יביא שמחה לעיר"

>>

1. בריכת גורדון

צריך לפעמים לבד. בריכה עירונית מושלמת, במיוחד בחורף כשהיא קפואה והיא רק שלי. מלתחות שוקקות חיים וויכוח, קהל תל אביבי מגוון וחברותי, אובססיה, פנסיה ודימנסיה, ואז לחזור הביתה אחרי השחייה. ממלא אותי לעבור בגינת העצמאות – גן הפסלים, נוף לים ואוויר. חופשי ולגמרי לבד.
אליעזר פרי 14 תל אביב

2. הבסטה ונחלת בנימין

הכי טוב שיש. זה לא רק אוכל ולא רק שתייה, וזה הרבה מעבר, וברור שלא כולם מסכימים ולא כולם אוהבים וזה חלק ממה שמדהים. הבסטה היא שלם שעולה על כלל חלקיו. אומרים "זר לא יבין" – דווקא במקרה הזה הזרים (תיירים) מבינים טוב מאוד. זה בנחלה, שהיא מקום בולט בתרבות הבילוי האישית שלי לאורך השנים, עוד מימי הלוגוס ובר הבלקוני בשנות ה-90', דרך המנזר (הגברת הזקנה) לאורך כל השנים, ובעשור האחרון עם החברים השותפים ברמב"ם ועד למקומות עכשוויים כמו הוורמוטריה והמוריס. בשבילי הנחלה, גם שהיא תיירותית ולפעמים נוראית עם שוק שלישי/שישי שלה, תמיד חיה ומחדשת. אם יש סוהו בתל אביב, הוא כנראה שם.
השומר 4 תל אביב (שוק הכרמל)

3. עזרא גבאי (החנות של מאיר)

חנות קטניות, פיצוחים ושימורים שהיא מעבר למרכולת שמוצעת בה, דור חדש של קמעונאות שמספק מצרך נוסף שהוא יחסי קונה-מוכר. חילופי דורות בשכונת לוינסקי, הילדים צצים ומחדשים, כמו גם ב"לופו דגים" ובשלל חנויות התבלינים בשוק וכמו פעם – "בן אדם רוצה לקנות דג מלוח הולך למעדניה". חבל שאין שם מסלול טעימות.
נחלת בנימין 101 תל אביב (שוק לוינסקי)

4. 206

לא במרכז העיר אבל, בזכות החומוס, בזכות העובדה שאני יכול ללכת לאכול שם עם אבא שלי (יש חנייה, מזמינים קבב מקבלים קבב), וגם בגלל מכבי.
משה סנה 54 תל אביב

טוני בוצ'רי

בן אדם צריך אטליז, באטליז יש קצב, קצב חייב סבלנות, אחלה טוני.
ירמיהו 52 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

קניון TLV. לא אוהב קניונים, מקווה שמרקם הצרכנות בעיר יישאר כמו שהוא ולא יעבור קניוניזציה, מבנה ענק שכולו מאכלס אירוע חד גוני של קניות ומותגים. לא תיאטרון, לא קולנוע, לא גלריה, לא מבין מי חשב שזה רעיון טוב. אפילו לא הקצו איזור לחברות צעירות או לעסקים קטנים. אותי זה מ ד כ א.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
חוזרים ללוגוס, חורף 25, מועדון הגריי. ערב נוסטלגי לזכרו של רונן הבעלים. יואב קוטנר הנחה ערב מרגש שליווה אותי ימים רבים, קהל של פעם, המון של פרצופים מוכרים, ממש כאילו חזרנו לרגע לשנות התשעים. אהוד בנאי מרים לזקני בלוז ראש פינה, ערן צור מנגן עם הבן, כנסיית השכל, נקמת הטרקטור וטיפקס, והכי ריגש אותי שבערב הזה הבנתי שהילדה שעמדה אז על הבמה עם גיטרה חשמלית וריתקה אותי זו רונה קינן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"ארבעה מחזות" מאת מולייר בתרגום אלי ביז'אווי. לא מזמן קיבלתי מאלי את הספר, ובאקט של חברות התיישבתי לקרוא. פעמיים צחקתי בקול רם. זה אחלה, שבתוך הסחלה, האלימות והאתגרים היום יומיים שמדינתנו האהובה מספקת, יש עדיין אנשים שיוזמים יצירה ותרבות, ובמקרה הזה הנגשת תרבות, ללא מניע כלכלי. כן ירבו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליץ על התנדבות דרך"דרור מטעים חינוכיים"(תנועת דרור ישראל – התנדבות קבוצתית בגליל ובעיקר בקיבוץ רביד הנפלא,. חברי הקיבוץ המדהימים, הנגשת עולם החקלאות לבני נוער, חיבור לאדמה, ציונות, חברות ושיתופיות – אלה ערכים שכל אחד מאיתנו רוצה שהילדים שלו יקבלו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוצה ומרגיש מחויבות להרים למשפחות השכולות.השבוע ראיתי בפייסבוק שלחבר ילדות שלי, ששכל בן במלחמה האחרונה, יש יום הולדת. מה לכתוב לו? "מזל טוב"? יש דבר כזה "מזל טוב" בתוך אירוע נוראי כזה? חייבים לזכור ולכבד, לא צריך לחכות ליום הזיכרון. השבת החטופים רק מבליטה את האובדן של אלו שאליהם לא יחזרו. המשפחות ששילמו את המחיר המטורף והבלתי ניתן להבנה מחייבות אותנו לשיח מתון לצד שוויון בנטל.

מה יהיה?
מקווה שטוב. לפעול שיהיה פחות אלים, שהפוליטיקה על כל רמותיה תתנקה והלוואי שהשחיתות תמוגר. זה מתחיל בבסיס, כמו בגן הילדים – בבקשה, תודה, סליחה. לשפר את השיח, לצמצם מחלוקות. אמא שלי ז"ל נולדה בטריפולי לוב וגדלה במעברה, המשפחה של אבא שלי עלתה מהונגריה-רומניה, ניצולי רדיפה ושואה, מקימי הארץ. לא שמעתי מהם בכי והתקרבנות, רק שמחת חיים ואהבת המדינה, זו הדרך. להיות עם חופשי בארצנו. זה מה שאני מבקש.

• העיר שלי
• מפגש רמב"ם
• סוף Suf
• בריכת גורדון
• הבסטה
• עזרא גבאי
• נחלת בנימין
• מסעדת 206
• קצביות

>> ענת שוורץ (כדאי שתעקבו) היא יוצרת קולנוע, במאית, תסריטאית ועיתונאית תיעודית, והיא מונתה לאחרונה לתפקיד ראשתבית הספר לקולנוע בפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים.שוורץ ביימה, כתבה והפיקה סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים וזכו בפרסים, ביניהם "39", "חיים סובייטים" (על האמנית זויה צ׳רקסקי) שהיה מועמד לפרס אופיר וזכה בפרס הפורום הדוקומנטרי לסרט תעודה, והסדרה "לה פרומיז". היא היתה שותפה לתחקיר ה"ניו יורק טיימס" על אלימות מינית בטבח השבעה באוקטובר, שזכה ב־2024 בפרס פולק לעיתונות. רספקט.

1. סימטת יועזר איש הבירה

בסמטה קטנה ליד כיכר השעון יש קיר עבה עם דלת ברזל שחורה וכבדה שלא נפתחת לשום מקום, אבל לפני הרבה שנים היא הייתה דלת הכניסה שלי לעולם אפלולי שכלל אבק קסמים, טעמים ורגעים חד פעמים. במשך כמה שנים הייתי "ענת מיועזר", מסוג המלצריות שיותר משמעניין אותן כמה עשינו הערב, היה מי יושב בשולחן 6 ומי באבירים (רמז, על כולם תוכלי לקרוא מחר ב"דה מרקר"), זאת שכל המשמרת מדמיינת מה הסיפור של הגבר הזה שביקש לטמון לחברה שלו את הטבעת בתוך הקינוח, למרות שהזהרת אותו שזה לא מגניב, וגם מסוכן ושאין סיכוי שהיא תגיד כן (היא אמרה אבל מיד פרצה בבכי, אז את לא בטוחה אם זה סוף טוב או רע). כוח העל של שאול אברון, שהמציא את המקום הזה וכמעט תמיד ישב על הבר, היה סטוריטלינג. יותר משלמדתי ממנו לשתות (ולמדתי), למדתי ממנו לספר סיפור, כי בסוף כשהכל חולף, הסיפור זה מה שנשאר. ככה זה באוכל, באהבה ובחיים.

2. קולנוע לב

בתיכון למדתי תיאטרון בתלמה ילין אבל פעם בשבוע, כשהרגשתי כבר בבוקר שנהיה לי יותר מדי, הייתי מתכווצת במושב שלי בקו 55, מדלגת על התחנה ומתגלגלת עם האוטובוס לתל אביב. בימים כאלה רק סרט בקולנוע לב יכול לעזור. הייתי באה בלי לדעת מה יש, משתוקקת שהאולם הגדול והחושך הזה יבלעו אותי רק לכמה שעות, שאוכל לשכוח את גיל ההתבגרות שלי. מכל הסרטים שראיתי, הזיכרון הכי מתוק הוא התחושה הזאת שרק קולנוע מאפשר, של התמסרות מוחלטת במשך לשעתיים לתשוקות ולחיים של אחרים.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

3. טיול אופניים

לפני תשע שנים חברה שידכה לי בחור. מאה אחוז בליינד דייט. היינו שני גרושים פלוס (הוא שלושה, אני אחד), בני 40 (הוא פלוס, אני מינוס), חוץ מתמונה בפייסבוק לא היה לי כלום. אפילו את הקול שלו לא שמעתי כי רק התכתבנו לפני. מרוב לחץ ומבוכה, חצי שעה לפני הדייט הצעתי שבמקום להיפגש בבר, ניסע על אופניים. זה היה הדייט הכי טוב שהיה לי בחיים, טיול אופניים בן שש שעות עם עצירות לתדלוקי אלכוהול. תל אביב על אופנים היא הדבר הכי רומנטי בעולם. שנינו רוכבים יחד, אני מסתכלת עליו והוא עלי, חצי מהדברים שהוא אמר לא ממש שמעתי, כי הוא היה מאחורי וסביבנו כל הרעש של העיר. אבל כשיש את הפריים הזה בתנועה עם כל אורות העיר מאחוריו ואת מביטה בעיניו וזה הבנאדם הנכון, הכל מרגיש כמו בסרט. והוא היה הבן אדם הנכון.

4. בריכת גורדון

אחרי שפוטרתי מ"ניו יורק טיימס", שקעתי לדיכאון ותחושת חוסר ערך שלא הכרתי ומה שהציל אותי היה לשחות. החיים ביבשה היו בלתי נסבלים, אבל במים הכל היה נעים. השחייה החזירה לי את הבטחון בעצמי ועזרה לי להשתקם ולהתחיל לכתוב מה קרה לי שם. סבתא שלי היתה מהגברות האלה שהולכות לפילהרמונית ושוחות בגורדון ותמיד היתה לה תסרוקת כזאת זקופה ואצילית. חלמתי שיום אחד גם אני אהיה הגברת שוורץ הזאת, אבל זה היה חלום שמרוב שחלמתי אותו כבר פחדתי להגשים אותו. עד שלפני כמה חודשים, ביום ההולדת שלי, החלטתי לשחות בגורדון לראשונה בחיי וזו באמת היתה חוויה עילאית ומתנשאת. כזאת שאת נהנת ממנה גם כשאת סובלת. הקור של המים, ההקפדה הכמעט נאצית על כללי ההתנהגות, ושחייה שהיא סוג של גרגור טוטאלי במי מלח שמנקים כל נקבובית בגופך.
אליעזר פרי 14 תל אביב

5. מגדל שלום

הדירה האחרונה שלי בעיר היתה בנווה צדק. בתור אמא צעירה חמושה בעגלת תינוק הסתובבתי מתוסכלת על מדרכות צרות שלעולם לא יכילו ארבע גלגלים, ברחוב פטפוטים בצרפתית נבלעו בשקט הזה שמספר לך שברוב הבתים היפים האלה לא גר עכשיו אף אחד, ולמעשה חוץ ממך ומכמה תיירים פה בסיור מאורגן, אין פה אף אחד. מגדל שלום נראה לי כמו מאובן ענק מתקופה בה כסף ישן פגש כסף חדש, בחלונות הקטנים והגבוהים האלה ישבו בנקים ובתי השקעות. כלום לא הרגיש כמו בית.

שנים אחרי, כשנכנסתי לקומה 5 של קמפוס האמנויות של הסמינר, כבר כשנפתחה המעלית פילחה את המסדרון צעקה גרונית עמוקה ונשית. שחקנית בחימום קולי? חזרות למדיאה? מישהו מתחרפן בחדר עריכה? מה זה המקום המסעיר הזה? הסמינר הוא מקום בו התשוקה לספר את הסיפור שלך פוגשת כשרונות שאין להם גבולות, דחף לשינוי וחיפוש אחר משמעות, כל זה ביחד עם מלא teen spirit והתשוקה הזאת שמדבקת. הכל יכול לקרות פה, הכל. קמפוס האמנויות שלנו זה השיט.
אחד העם 9, תל אביב

6. שער בגין/רחוב קפלן

להפגנות נגד ההפיכה המשטרית בקפלן הגעתי בהריון עם הבת שלי. לפני זה דן ואני היינו נוסעים לפתח תקווה, להפגין ליד הבית של מנדלבליט, אחר כך היו ההפגנות בבלפור אליהן הייתי עולה עם הבן שלי. בשלוש השנים האחרונות תל אביב הפכה לזירת המאבק על דמותה של המדינה. הבת שהיתה בבטן בקפלן גדלה בהפגנות, היום היא בת שלוש וחצי והשיר האהוב עליה אחרי אדון שוקו זה "את כולם – עכשיו!". החזרת החטופים היא ההוכחה לכך שהפגנות עובדות וגם שעדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית החדשה. הכל כבר נאמר עליה, גם שהיא שיא הכיעור וכשלון תכנוני מפואר וגם שהיא מושכת אליה את כל האנשים החלשים, המתמודדים, שרק בקושי שורדים את היום, ולא מקבלים מענה וטיפול ושיקום ראוי ומכבד. האם אי פעם אישה תוכל ללכת ברחובות האלה בלילה מבלי לפחד?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "100 גברים" של הדס נוימן בתיאטרון הבית. הצגה מופתית ויוצאת דופן שלוקחת דוקומנטרי ותיאטרון ומפגישה אותם בצורה כל כך מקורית וטרייה, ולתוך הדבר הזה שופכת את כל החומרים שמהם עשויה הורות וגבריות רעילה, עם טון כשרון, הומור ועדינות של יוצרת עם קול בוטח שמספרת סיפור ילדות והתבגרות מורכב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"החוקים של הבנות"שלמיה יסעור– בזכות התשוקה, התנופה והחוצפה של השפה שלה, שכל כך ממכרים. והטעם המלוח הזה של גיל ההתבגרות בארץ יצורי הפרא שהיא שדה בוקר בניינטיז. ספר שהוא כאב מענג ונעים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל דבר שהוא פוסט טראומה. כי זה ה-דבר הגדול שהוא תת הזרם שלנו, רוחש ומבעבע. כולנו פוסט טראומטיים אבל חלקנו יותר מאחרים והרבה פחות תפקודיים. במדינה שתמיד נלחמת זה הפך להיות לא לגיטמי לעצור כדי לטפל בעצמנו, אבל חייבים. אנחנו חייבים לטפל בעצמנו, בילדים שלנו, בחיילים, במי שנחטף, מי שהתנדב ובמי שטיפל. במפונים, בנשארים, בחלשים וגם באלה שנראים חזקים. ויותר מהכל חייבים להפסיק להילחם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שכבר שנתיים פלוס פוקדת את שער בגין כל מוצ״ש, את כיכר החטופים, את קפלן, שעומדת בצומת ליד הבית עם שלט ומסרבת לעבור הלאה. כל מי שלא ויתרה ולא שכחה שיש אנשים שמוחזקים בשבי (עדיין) ויש ילדים חולים ורעבים שמתים בעזה ויש חיילים שמסכנים את החיים שלהם ועל כולם אנחנו צריכים להילחם, שזה בעצם להילחם על עצמנו, כי המלחמה הזאת צריכה להיגמר.

מה יהיה?
במילה אחת: טוב.
בשלוש: חסר לנו שלא.

• העיר שלי
• בריכת גורדון
• מגדל שלום
• קולנוע לב