>> איתן קימל ומיכל קימל-אשכולות (ממש כדאי שתעקבו) הם זוג שותפים לחיים וליצירה, בעלי משרד האדריכלים קימל-אשכולות שנוסד ב-1986 ופועל מאז משכונת נווה צדק, כשבמשך העשורים הפך לאחד הבולטים והחשובים בעיר ובארץ ומעורב כיום בעשרות פרויקטים ברחבי הארץ, אירופה, ארצות הברית ואסיה. בסוף השבוע הם יציינו40 שנות יצירה (וזכייה בפרס לנדאו לאמנויות ומדעים)​ בתערוכת פופ-אפ מיוחדת שתהיה פתוחה לקהל הרחב בסופ"ש הקרוב בלבד (שישי 21.11-שבת 22.11). התערוכה תשתלט על בניין "סטארט-אפ ניישן סנטרל" בלילינבלום 28 (שבעצמו עוצב על ידי קימל-אשכולות), ויוצגו בה 40 פרויקטים נבחרים של המשרד, מתקופות שונות ​ומקומות שונים בארץ ובעולם. הכניסה חופשית ואתם רוצים להיות שם.

>> תשוקה קולינרית על הבר וקצת ירוק בעיניים // העיר של נועה צפריר
>> לבד בבריכה הקפואה בחורף ומסעדה עם אבא // העיר של שי כהן
>> ללכת בעיניים עצומות ומקום שאף פעם לא נמאס // העיר של טל גנור

1. הים

מיכל:בשבילי אין כמו הים, ולא הייתי יכולה לחיות רחוק ממנו. אני אוהבת ללכת על החול, עם הרגליים במים, לצעוד צפונה עד המרינה ודרומה עד יפו, על הבוקר, עם חברה או עם מוזיקה באוזניים. וגם לשחות – כששוחים מעבר לשוברי הגלים אפשר לראות מקרוב את הגלים שמתנפצים עליהם. זה נותן לי תחושת מרחבים נפלאה ועוזר להתאזן בתקופות הקשות.

2. אופניים

איתן: אופניים זה אולי לא מקום, אבל בשבילי הן כל מקום. בתל אביב אני כמעט תמיד נע באופניים. לפגישות, לסידורים, או סתם לרכיבה להנאתי לאורך הטיילת או בשדרות. זו הדרך שלי לנקות את הראש. ודבר אחד ברור: בשום אופן לא אופניים חשמליים – אני מכור לדיווש האמיתי.

3. בוסתן מוז"א

מיכל: בוסתן מוז"א הואפארק חדש וקסום, שאני כל כך שמחה שזכינו לקחת חלק בחזון ובהקמה שלו. בכל פעם כשאני בסביבה אני אוהבת להיכנס לבוסתן, לעשות סיבוב סביב האגם וליהנות מבועה של שקט, ממש ליד דרך נמיר הסואנת. יש שם על הגבעה עצי זית עתיקים מדהימים, מהגדולים שראיתי אי פעם.

פארק המסילה

איתן:כמו קסם נפתח לו בשנים האחרונות פארק המסילה, ונראה שהוא מקשר בין כל המקומות וכאילו תמיד היה שם. אני אוהב להגיע לשם בסוף היום, לשבת על ספסל ולשתות בירה עם חבר, או להיכנס בתחילת הערב ל"קיסה", בר כמו פעם עם ג'אז טוב.
ג'אז קיסה, בית רומנו, דרך יפו 7 תל אביב

5. גאגא בסוזן דלל

מיכל:שיטת התנועה הנפלאה של אוהד נהרין משחררת את הגוף ומרחיבה את הלב. מין מילון של תנועה שבכל פעם נולדות בו מילים חדשות. הגאגא נותנת לי תחושת חופש, זרימה ושחרור בכל פעם מחדש.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

מיכל:בכל פעם שיורדים גשמי ברכה, גם הביוב זורם אצלנו לים ביחד עם מי הגשם. למה? מתי זה ייפסק סוף סוף?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
איתן:הייתי לאחרונה שוב בהופעה של יהודה פוליקר – הופעה מרגשת! פוליקר עדיין נכנס ישר ללב, ומקבל מהקהל כמויות אדירות של אהבה מטורפת.
מיכל:"אוי אליאס אליאס" – מופע קברט מצחיק עצוב מיצירות חנוך לוין של חברתי היקרה השחקנית ליליאן ברטו, ביחד עם מוני מושונוב ודרור קרן. המופע רץ כבר כמה שנים, ומשתבח כל הזמן. זה ערב מרגש, חכם ונוגע — מומלץ בחום!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מיכל:הפרויקט של תמרי. כששגיא דקל חן חזר מהשבי ושר את הביצוע המרגש שלו ל"קרן שמש", נחשפתי לפרויקט של תמרי, מיזם מוזיקלי שהוקם בעוטף לזכרה של תמר קדם סימן טוב ומשפחתה שנרצחו בשבעה באוקטובר בניר עוז. חברי הפרוייקט הם חניכי ובוגרי כפר הנוער ביכורים, והם עושים גם שיתופי פעולה עם אמנים מוכרים. יש להם ביצועים נהדרים ומפתיעים לשירים ישראליים, כמו "מלאו אסמינו בר" או "יוצא לאור" עם אהוד בנאי. מרפא את הלב ברגעים עצובים.

לאיזה אירגון או מטרה אתם ממליצים לתרום או להתנדב בעת הזה?
איתן:אחים לנשק. מנהיגים אמיתיים, שעושים כל כך הרבה מתוך תחושת אחריות ומחוייבות לחברה הישראלית, ואהבה אמיתית למקום הזה. מרשים אותי איך הם מצליחים להוביל יוזמות משמעותיות בהמון תחומים שונים. ממש מעוררים השראה!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מיכל ואיתן:כל מי שמגלים איכפתיות ומתעקשים להמשיך לצאת להפגנות, למען עתיד טוב יותר למדינה שלנו, גם כשכבר אין כוח וחשק לצאת מהבית שוב ושוב.

מה יהיה?
מכל התסריטים שחולפים לנו בראש, והם רבים ומכל הסוגים, אנחנו בוחרים בתסריט האופטימי: כל החטופים יחזרו והשפיות תחזור למדינה המטורפת שלנו!

• העיר שלי
• אדריכלות
• אדריכלים
• חוף הים בתל אביב
• אופניים
• פארק המסילה
• גאגא
• סוזן דלל

• Facebook
• Twitter
• Email

אני אתחיל מהסוף: שבועיים לתוך השנה החדשה ואני יושבת על הספה בסלון עם הרגליים על השולחן, אחרי שטחנתי הר של צ'יפס ובלי יכולת פיזית לזוז. מתברר שכשמחליטים לעשות מלא ספורט מעכשיו, מקבלים גם החלטה לא מודעת לאפשר לעצמך לאכול יותר שטויות (כי מה, אני הולכת לשרוף מלא קלוריות, ברור). איכשהו על ההחלטה הגרועה של הצ'יפס לא ויתרתי. פילאטיס, מצד שני, אני אעשה כבר מחר.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
כשהחלטתי להיות צמחוני
כשהחלטתי לחסוך
כשהחלטתי לבשל לעצמי

כשהייתי ילדה השתתפתי בנבחרת התעמלות הקרקע של בית הספר היסודי שלי. חוץ מזה שידעתי לעשות גלגלונים מושלמים, ההתמחות שלי הייתה בעיקר בשפגטים למיניהם. אני לא רוצה להשוויץ, אבל היו שכינו אותי "מר גמיש". חרכתי את המזרן בשפגט שמשום מה כינינו אותו אז "שפגט רוסי", אבל אני לא מוצאת שום הוכחה באינטרנט שבאמת קיים כזה מונח מקצועי. השבוע בפילאטיס נזכרתי בשפגט ההוא כשהתכופפתי על אותו סוג מזרן וניסיתי להגיע עם הידיים לכפות הרגליים. בקושי לברכיים אני מגיעה עכשיו.

אז לכבוד גיל 30, שחל בדיוק יומיים לאחר שהתחילה השנה החדשה, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהפוך להיות ספורטיבית, חטובה וגמישה. זה התחיל מההבטחה "לעשות כל יום משהו ספורטיבי", המשיך ל"לפחות שלוש פעמים בשבוע" ונגמר בשיעור פילאטיס אחד ובהתנסות מאוד מוזרה בגאגא. את הגאגא אני לא מחשיבה כי הצלחתי ללכת בלי לצרוח מכאבי שרירים תפוסים למחרת, וגם כי לא הזעתי בו בכלל. עם זאת הוא עדיין כלל את החוויה שאני עוברת בכל שיעור ספורט שהוא: במשך 50 דקות הסתכלתי על השעון בסבל ואמרתי לעצמי "מה לעזאזל אני עושה כאן, מי כל המוזרים האלה ומתי זה ייגמר?".

כמעט בכל יום התכוונתי באמת ללכת לסטודיו "נעים" שאליו אני רשומה ושנמצא במרחק של שתי דקות הליכה אטית מהבית שלי. חזרתי הביתה מהעבודה, אמרתי לעצמי שאחליף מיד לבגד ספורט כדי למסמר את עצמי להחלטה, אבל איכשהו תמיד התפתיתי לעשות דברים אחרים. שטפתי כלים בחדווה, ניקיתי את החול של החתולים שלי בלי להתבאס בכלל, עשיתי כמויות כביסה בלתי סבירות לבית שחיים בו רק שני אנשים – הכל כדי להימנע מההחלטה הטובה והחשובה שקיבלתי.

את הכל אגב עשיתי כשאני לבושה בטייץ מהמם ומחמיא וכשנעלי ספורט לרגליי. את הבגדים של הספורט אני מאוד אוהבת. ניסיתי להגיע לזה מהכיוון השני וכיוונתי שעון מעורר לשעות מוקדמות מאוד (6:00 ־ 6:30) כדי ללכת לחדר הכושר לפני יום העבודה. הצלחתי להתעורר בלי בעיה, אבל להתחיל את הבוקר בלי קפה היה נראה לי משימה בלתי אפשרית כמעט כמו עמידת הידיים בסוף היוגה. ואחרי הקפה כבר אי אפשר לעשות ספורט – תהיה לי בחילה,
שיקרתי לעצמי.

אז אני אותה פדלאה שהייתי לפני שבועיים, פלוס חצי קילו של צ'יפס בבטן שלי וערמות של רגשות אשם בלב. אולי בשנה הבאה אחליט להתחבר לאני הפנימי האמיתי ולצאת לשתות יותר.

• פילאטיס
• גאגא
• שנה חדשה
• הפעם באמת
• החלטות

• Facebook
• Twitter
• Email

המונח "גאגא", למי שלא ידע, מתייחס לא רק לזמרת מטורללת שנוהגת ללבוש שמלות מנתחי קצבים, אלא גם לסגנון ריקוד ייחודי שפותח על ידי הכוריאוגרף אוהד נהרין, שמשמש כמנהל האמנותי של להקת בת שבע. נהרין, ששילב את הפיתוח בשגרת האימונים של רקדני הלהקה, טוען שמדובר ב"דרך עבודה גופנית לכל אחד".

כמובן שהאופן היעיל ביותר לבדוק את הטענה הזאת הוא אמפירי, וכך קרה שהתגלגלתי לחדר אימונים ללא מראות או חלונות: תנאי יסוד לקיום אימון גאגא. על פי משנתו של נהרין, העדר השתקפות מסייעת למתאמנים להשתחרר והם נוטים פחות לשפוט את עצמם ואת יתר הנוכחים. מה שמוביל אותי לתנאי יסוד נוסף בגאגא: אין דבר כזה לא לזוז – האימון הוא תנועה מתמדת שבשיאה הופכת כמעט לטראנס.

בקבלה מבטיחים לי שהשתתפות בשיעור אינה מוגבלת בגיל ולא מצריכה ניסיון קודם, ואכן בכניסה מתמהמה קהל מגוון: נשים מבוגרות לצד צעירות תל אביביות חסרות הבעה כמוני. האם באמת מדובר באימון לכולם? "אין נכון או לא נכון, תעשו מה שאתן יכולות", מרגיע אותנו רקדן הלהקה אריאל כהן, בניסיון להשרות אווירת זן. "פשוט תהנו ונסו להרגיש את הגוף שלכן", הוא מוסיף.

מסתמן שלהרגיש את הגוף מהווה נדבך מרכזי בשיעור. כלומר, אם לרוב תשמעו מאמנים משתמשים בדימויים כמו "תמתחו את הגב כאילו אתם עושים עליו ארוחת סדר פסח", בגאגא הכל מאוד ברור, למרות החתירה לאבסטרקט. הגיוני? "תמתחו את הידיים שלכן עד שתרגישו שאתן בקצה הבשר", "נסו רגע לתת משקל למוח שלכן ולראות איך הוא משפיע תנועתית על שאר האיברים בגוף", "נסו להרים את עצמכן רק מהבטן" – אריאל נותן הוראות מפורשות ואנחנו ממלאות אחריהן, כל אחת על פי פרשנותה האישית.

ואז פתאום, הציניות שלי נעלמת. מדובר בהפתעה, לאור העובדה שמדובר באמצעי הרטורטי העיקרי שלי. אבל בכל זאת, קשה להתעלם מהתחושה שמתעצמת בהיעדר המראה: "אם אף אחד לא מובך, זה לא מביך". ברגע שהמבוכה נעלמה, תרגול הגאגא הפך למעין מטידציה. מילותיו של אריאל היו הדבר היחיד בראשי ואני צייתי בדרכי שלי, תוך ניסיון לאתגר את עצמי מבלי להרשים. לפעמים אפילו לא שמתי לב לעבודה הפיזית המאומצת שעשיתי, עד שלא עצרתי ושמעתי את ליבי דוהר.

מי שאי פעם צפה במופע של בת שבע אולי שם לב לעובדה שהעייפות היא חלק גדול מהמופע: הרקדנים מתישים את עצמם בכוונה ומשתמשים בעייפות כדי ליצור תנועות חדשות. גם כאן ביקשו מאיתנו להתיש את עצמנו, להתפתל על הרצפה כמוכות דיבוק ומשם לעבוד מהעייפות: לבחון את הגוף העייף ואת התנועות שאפשר להוציא ממנו מבלי להתנגד. נוסיף על כל זה פלייליסט משובח ונכריז על אחת מתרפיות הכושר המגניבות שיש לעיר להציע.

בית חנה, שד' בן גוריון 75 תל אביב, ימי חמישי ב-20:40, מחיר מנוי חודשי: 390 ש"ח

• כושר ובריאות
• גאגא
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו קליידוסקופ שמייצר עם סיבובו עוד ועוד קומבינציות ססגוניות ומפתח סקרנות לאלו שיבואו בהמשך, כך מצליח אנסמבל בת שבע להפתיע עם Project Secus החדש שלו. כל היצירות במופע שייכות לאוהד נהרין וכולן כבר בוצעו בעבר, אבל דווקא ההיכרות איתן היא שעושה כבוד לרקדני האנסמבל הצעירים, שמצליחים לברוא על הבמה מיני תצריפים מלוטשים שמשתנים כל הזמן והעין מבקשת מהם עוד.

את הערב הלא ארוך (70 דקות) והמהודק הזה פתחה רקדנית אחת שעמדה בירכתי הבמה. בשיער אסוף ומהודק ושמלה שחורה נטולת שרוולים היא עמדה שם, משדרת יציבה הלקוחה מהטכניקה הקלאסית שממנה, כידוע, מתחיל הכל. אלא שנהרין, בשפה שכל כך מזוהה איתו ובסיוע הנדיב של המשורר צ'ארלס בוקובסקי והמלחין ארוו פארט, מצליח ב"ג'ורג' וזלמן" שיצר לאנסמבל כבר ב־2006, לפרום את כל ה"קלאסיקה" באלגנטיות. בוקובסקי מצדו, מציע לנו סדרה עולה של המלצות אירוניות לרפרטואר חיים חדש. כך למשל: להתעלם מבטהובן, לעשות סקס, לשתות מספיק כדי להירגע ועוד ועוד עצות שמתנסחות על רקע התנועה הנהרינית עתירת הפרטים, המדויקת כל כך, שיש בה מעברים חדים ומפתיעים וגם רגעי פיוט שמאפשרים להשתהות רגע – על האגן המנמיך לאט לאט, על הזרועות שנשלחות מעל הראש באלכסון כמו זוג קרניים גדולות ועוד. במקביל לטקסט, הולכים ומתארכים גם המשפטים המחוליים, משולבים בקטעי סולו מרהיבים, וביחד מייצרים מומנטום שסוחף את הרקדניות וגולש מהבמה לאולם.

עוד בתוכנית החדשה, העבודה "בולרו" שמייצרת ציפייה ללהקה גדולה ולמוזיקה הדרמטית של מוריס ראוול, אך בגרסת נהרין והאנסמבל נרקדת בהומור על ידי צמד גברים מוכשרים מאוד, לצלילי עיבוד מוזיקלי מקורי והרבה יותר מינורי של איסאו טומיטה שהולם מאוד את הדואט. את חלקו הראשון של המופע חותמת "פארק" מתוך "משה" (1999) שיצר נהרין לבת שבע וגם היא כוללת טקסט, לא תמיד מנומס, אבל עובד, שנתמך בביצוע מרשים. אז פורצת לבמה הפסקה משעשעת ולאחריה, בחלוף דקה אחת כמובטח, עולה לבמה כל הלהקה – 14 חברי האנסמבל ושניים מתלמידיו – ורוקדים את אקורד הסיום של הערב. הקטע, שנמשך 30 דקות, לקוח מתוך "שלוש" של נהרין ללהקת בת שבע ואין בו רגע דל בזכות התנועה הבלתי פוסקת שבו. כולם רוקדים, יורדים ועולים לבמה, מחליפים הרכבים, מתייצבים באלכסונים ושורות, ובין לבין עושים סולואים ודואטים ויוצרים תמהיל קצת מסחרר ומפתיע מאוד, הגורם לצופה לשבת ממש על קצה המושב.

השורה התחתונה: כישרונות צעירים, ספוגי נהרין וגאגא, המהווים הרבה יותר מעתודה ללהקה הבכירה

Project Secus / אנסמבל בת שבע

• ביקורות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• אנסמבל בת שבע
• Project Secus
• אוהד נהרין
• גאגא
• תרבות