במאי 2015 יצאתי מ"מקס הזועם: כביש הזעם" נרעשת ונרגשת. חשתי שצפיתי בסופת הוריקן קולנועית שהיא גם טקסט הומניסטי מרחיב לב שאיתר את רמצי האנושיות בעולם חרב, ובכך שינה את הכיוון של הסאגה הפוסט אפוקליפטית. ההפתעה הכי מדוברת היתה שמקס הוא בכלל דמות משנה בסרט שנקרא על שמו. הלוחמת קטועת היד פיוריוסה התגלתה ככוח שהניע את העלילה, ושינוי הכיוון הדרמטי יוצג באופן סמלי בסיבוב הפרסה שהיא עשתה במהלך הסרט.

>> ד"ש מ-2015: הביקורת המקורית על "מקס הזועם: כביש הזעם"
>> זהו קוף העולם: איך הפך "כוכב הקופים" לעוד סרט חיות מדברות?

מאז צפיתי ב"כביש הזעם" עוד כמה פעמים, ואהבתי אליו לא הועמה. שאלות כמו איך אישה יפה כמו פיוריוסה (שרליז ת'רון) הפכה לנהגת לוחמת ולא לאחת משפחות המין של הרודן אימורטן ג'ו וכיצד נקטעה ידה, לא הטרידו אותי משום לגיבורה העזה היתה נוכחות של דמות מיתולוגית. בחלוף תשע שנים, ג'ורג' מילר מוציא למסכים פריקוול שעונה על השאלות האלה ואחרות, והתשובות מרתקות. "פיוריוסה" אינו מנסה לחקות את הייחוד של הסרט הקודם – אפוס בריחה שנפרס על פני שלושה ימים ונחווה כסיקוונס אקשן כמעט רציף – אלא ניחן במבנה שונה לגמרי. לכן הוא אינו לוקה במחלת הסיקווליטיס, אלא נחווה כחלק אורגני מהסאגה, כפי שמצהיר שמו המלא. בצפייה ראשונה הוא אינו יצירת מופת כמו קודמו, אך הוא נהדר בפני עצמו.

ב"כביש הזעם" פיוריוסה ו"הרעיות" של הרודן אימורטן ג'ו ברחו מהסיטדל שבמדבר לעבר "המקום הירוק" שפיוריוסה זכרה מילדותה, אך בהגיען לשם הן גילו שאינו קיים עוד. הסרט הנוכחי מתחיל במקום הירוק, בדימוי חושני של קטיפת אפרסק על ידי פיוריוסה הקטנה (אלילה בראון). מהר מאוד הילדה הנועזת נחטפת משם על ידי חבורת אופנוענים ומובאת אל דמנטוס (כריס המסוורת' בלתי מזוהה תחת איפור כבד), מנהיג שבט האופנוענים הנוודים. דמנטוס, המתנייד במרכבה רתומה לשני אופנועים, הוא אב שכול שמנסה למלא את החור בליבו בכמה שיותר אלימות, והילדה מעוררת בו עניין.

תאוות הכוח וההרס של דמנטוס מובילה אותו אל הסיטדל (המקום היחידי שיש בו מקורות מים). בהמשך הוא מסתער גם על "חוות הקליעים" ו"עיר הגז", ומפר את יחסי הסחר ואת מאזן הכוחות בין שלושת המעוזים המדבריים. הסיפור נפרס על פני כמה שנים, במהלכן פיוריוסה מועברת מיד ליד ומבינה שבניגוד למקום מולדתה, שנוהל על ידי נשים, בעולם חסר התקווה שבו היא חיה מוטב להתחזות לבן. וכל הזמן הזה היא נושאת עימה את גרעין האפרסק, שהופך לדימוי עתיר רבדים. בין השאר זה דימוי לתקווה, שדמנטוס מכחיש את קיומה.

הסרט מחולק לפרקים, תבנית שמדגישה את אלמנט הרכבת המיתוס של פיוריוסה הזועמת (לניחוח המיתולוגי תורם גם סיקוונס בהשראת הסוס הטרויאני). חוקי השבט של אימורטן ג'ו, שצבאו מורכב בעיקר מבניו הששים למות למענו, אינם מוסברים לנו מחדש, מתוך הנחה שהצופים מכירים אותם. הרודן המפלצתי נראה ומתנהג כמו שאנחנו זוכרים אותו (השחקן המקורי הלך לעולמו ועכשיו הוא מגולם על ידי לאצ'י היום מהסדרה "אהבה מלידה"), אבל הוא פחות תאב מלחמה מדמנטוס.

כך יוצא שבניגוד ל"כביש הזעם", שם הוא היה הנבל הראשי, בעימותים בין "נערי המלחמה" של אימורטן ג'ו לבין חייליו של דמנטוס, אנחנו מוצאים את עצמנו חפצים בניצחונו של הראשון. פיוריוסה, שאחרי כשעה מתבגרת להיות אניה טיילור ג'וי, מנסה לשרוד בין שני המנהיגים האלה, מונעת על ידי שני רצונות עיקריים – לחזור הביתה, ולנקום.

גם בגיל 79 ג'ורג' מילר שב ומוכיח שאף אחד לא מביים אקשן כמותו. סיקוונסים מטורפים של מרדפים וקרבות ממלאים את הסרט מקצה אל קצה, והם עוצרי נשימה ומשאירים מאחור כל סרט אקשן שראיתם מאז "כביש הזעם". הדרמה האנושית מעט פחות מגובשת, אבל מילר יודע לספר סיפור באמצעים ויזואליים ולזרוע זרעים שיניבו פרי, וגם כאן יש רגעים מרגשים, כמו פצצה שמתפוצצת בירוק במקום באדום.

המסוורת', עם אף גדול, זקן ארוך, עיניים חומות וחזה מפואר של כריס המסוורת', עובד קשה לשכנע אותנו שהוא נבל שמפיק הנאה מלהיות נבל. יש לו רגעים טובים אבל לפעמים מרגישים את העבודה. ג'וי, שחקנית עם עיניים גדולות ומספר מוגבל של הבעות, מדברת מעט מאוד, וזה תורם לאפקטיביות של הופעתה. בחירתה של פיוריוסה באלם משחקת כאן משחק כפול – היא דימוי לחטיפתה ומחיקת זהותה על ידי הגברים שאיבדו צלם אנוש, אך היא גם מעניקה לה כוח דומה לזה של הגיבורים השתקניים הקלאסיים דוגמת קלינט איסטווד.

ג'ני ביוון, שזכתה באוסקר על עיצוב התלבושות עבור "כביש הזעם", מפליאה לעשות גם כאן, וכמותה העורכת מרגרט סיקסל, המעצב האומנותי קולין גיבסון, ושאר אנשי צוות שהתקבצו מחדש. הצלם ג'ון סיל לא שב למדבר (אולי בגלל שהוא בן 81) אבל מחליפו סיימון דוגן עושה עבודה מצוינת. בגלל שיש בו יותר סיפור במובן הקלאסי ופחות נשים, יש סיכוי ש"פיוריוסה" ידבר לקהל רחב יותר מקודמו אהוב המבקרים. אבל כדי לחוות אותו במלואו בהחלט מומלץ לצפות קודם לכן ב"מקס הזועם: כביש הזעם".

4.5 כוכבים
Furiosa: A Mad Max Saga בימוי: ג'ורג' מילר. עם אניה טיילור ג'וי, כריס המסוורת', טום ברק. אוסטרליה/ארה"ב 2024, 148 דק'

• ביקורת סרטים
• סרטים מומלצים
• מקס הזועם
• ג'ורג' מילר
• המסך

באמצע בריחתו המבוהלת מצמד כלבי שמירה תוקפניים שהותנו לרדוף אחריו, החזיר הקטן בייב מסתובב אל הבול טרייר ושואל "למה?". הרגע האקזיסטנציאליסטי הזה ב"בייב: חזיר בעיר", סרט ההמשך האפל ל"בייב" המואר, מזקק את החזון הקולנועי והאנושי של ג'ורג' מילר. הקולנוען האוסטרלי בן ה-77 ביים עד כה רק עשרה סרטים באורך מלא (לעומת יותר משלושים של ספילברג בן ה-75, למשל), אך רובם הותירו חותם בתרבות, והוא אחד היוצרים היותר מעניינים ומגובשים בקולנוע המסחרי. יש להוסיף שהוא גם כתב את התסריטים לכל סרטיו פרט ל"המכשפות מאיסטוויק", סרטו ההוליוודי הראשון, שהיה עבורו חוויה כמעט טראומטית (הוא נטש את ההפקה פעמיים, ורק ג'ק ניקולסון שכנע אותו לחזור) ולכן לא אעסוק בו כאן.

הרפרטואר של מילר נראה אקלקטי – סדרת סרטי אקשן פוסט-אפוקליפטיים ("מקס הזועם"), דרמה משפחתית רפואית ("השמן של לורנצו"), צמד סרטי ילדים על חזיר רועה כבשים (את "בייב" הוא כתב והפיק, את סרט ההמשך הוא גם ביים), סרט אנימציה מוזיקלי על פינגווינים ("תזיזו ת'רגליים"), וכעת סרטו החדש ביותר הואפנטזיה על אישה לא צעירה שמשחררת שד מבקבוק("3,000 שנים של כמיהה"). אבל כל הסרטים האלה מתבוננים בעולם שלנו דרך משקפיים כהות, וכשצופים בהם בתשומת לב מגלים שהם בעצם שבים ומספרים את אותו סיפור, בכסות שונה.

מילר מעיד על עצמו ש"אני חי בתוך הראש שלי, שיש בו יותר סיפורים מכפי שאספיק לספר". עוד הוא אומר ש"בלי סיפורים לא היינו מבינים את העולם". בהתאם, סרטיו הם משלים קיומיים על המין האנושי. הם מעוצבים כמיתולוגיות על שבטים פטריארכליים שבניהם דבקים במסורות דכאניות, ועל גיבורים אלטרואיסטיים שהם היחידים שמעזים לשאול שאלות ולהטיל ספק בסדר הקיים. אמונתם הנאיבית של הגיבורים בפוטנציאל האנושי של בני האדם (או דימוי משלי שלהם) הופכת אותם למנהיגים מעוררי השראה, ולא פעם דווקא מה שנתפס כחולשה שלהם הוא כוחם העיקרי. הנרטיב הזה בולט במיוחד ב"תזיזו ת'רגליים" וב"מקס הזועם: כביש הזעם", ואפשר לומר שהראשון הוא גרסת הילדים של השני. כשצופים בהם זה לצד זה אפשר אפילו להבחין שיש בהם כמה דימויים כמעט זהים – כמו השבויים שמתגודדים למרגלות הר ומביטים בתקווה כלפי מעלה, משם נופלים המים (או הדגים) שבעלי השררה משחררים במשורה.

אבל בואו נתחיל מהתחלה. מילר מזוהה יותר מכל עם ארבעת סרטי "מקס הזועם" (יש עוד שניים בדרך). הראשון שבהם, מ-1979, הוא גם הראשון של מילר בכלל. הוא למד רפואה יחד עם אחיו התאום ג'ון, ובזמן שג'ון הקפיד ללכת לשיעורים ולרשום הכל עבור שניהם, ג'ורג' יצר סרט באורך דקה. הסרט זכה בפרס בתחרות סטודנטים ומילר ראה כי טוב, אך הוא בכל זאת השלים את לימודי הרפואה. בעת התמחותו בבית החולים סנט וינסנט שבסידני, הוא עבד בחדר המיון, שם היה עד לתוצאות ההרסניות של תרבות הנהיגה האוסטרלית. כבישים מדבריים ארוכים ללא הגבלת מהירות הניבו תאונות ופציעות מחרידות. זאת היתה ההשראה – בשילוב עם משבר הנפט העולמי שפרץ 1973 – לסרט עם מל גיבסון הצעיר כשוטר שיוצא לנקום בכנופיית אופנוענים פסיכופטים שרצחו את אשתו ובנו. את התקציב להפקה מילר גייס באמצעות היענות לקריאות חירום וטיפול בפצועים בדרכים. מילר מספר שבמהלך השנה שהוא הקדיש לעריכת הסרט בדירתו, הוא גילה את כל הטעויות שעשה במהלך הצילומים, וזה היה השיעור הכי טוב שיכול היה לקבל בקולנוע ובצניעות.

"מקס הזועם" הפך ללהיט מפתיע (ורשם שיא של הכנסות ביחס להוצאות), אך היה זה סרטו השני, "מקס הלוחם בדרכים" מ-1981, שבו התגלה מילר כבעל חזון קולנועי ייחודי. מקס מגיע לעולם הפוסט אפוקליפטי של סרט ההמשך כ"קליפת אדם, שחוק וגלמוד. אדם רדוף על ידי השדים של עברו" – כך מספר לנו המספר של הסרט. בסוף הסרט המספר יתגלה כילד הפרא עם הבומרנג, שבחלוף השנים יהפוך למנהיג השבט. דמותו היא הגרעין שיפותח בסרטים הבאים של מילר.

מקס עצמו אינו מנהיג. הוא עסוק אך ורק במאבק ההישרדות הפיזית שלו עצמו. "אני פה רק בשביל הדלק", הוא אומר לאיש הפצוע שהוא אוסף במכוניתו ומחזיר אותו לאנשיו, שהקימו נקודת התיישבות במדבר סביב משאבת נפט – המצרך הכי מבוקש בעולם החרב. בשל המוטו הזה מקס מסרב להזמנת אנשי השבט להצטרף אליהם, ולכן בסוף הסרט הוא יגלה שהם ניצלו אותו והותירו אותו מאחור, חסר כל ובודד כשהיה בתחילת הסרט. רק ב"מקס הזועם: כביש הזעם", הסרט הרביעי בסדרה, מקס יצטרף למאבקם של אחרים מתוך מניעים שאינם אך ורק אינטרסנטיים, וכך יחייה את רמצי נשמתו האבודה. אבל למרות ששמו מתנוסס בשם הסרט, זה בכלל לא הסרט שלו.

כזכור, "כביש הזעם" מספר על שבט של עבדים נרצעים בהנהגתו של הדיקטטור אימורטן ג'ו, ששולט במקורות המים ובאמצעותם בנתיניו. רבים מהם הם יוצאי חלציו, שמאמינים אמונה שלמה בעוצמתו האלוהית. שרליז ת'רון היא הלוחמת קטועת היד פיוריוסה, שנוהגת במשאית הדלק שמתניעה את האקשן בסרט, אבל גם היא בעצם מקבלת את ההשראה למרוד מאנגהרד הנאדרת (רוזי הנטינגטון-וויטלי), שהיא המנהיגה בעלת החזון שבסרט. אנגהרד, הנמצאת בהריון מתקדם, היא אחת מחמש הרעיות/שפחות המין של אימורטן ג'ו שמסתתרות במשאית. היא זו ששכנעה את פיוריוסה להבריח אותן, והן משתדלות להישמע לתורתה להימנעות מאלימות גם בלב המאבק.

בתוך הכאוס של המרדף אחר המשאית השואטת במדבר, שלושה שוטים המתמקדים בבטנה ההריונית של אנגהרד מייצרים משפט מטאפורי המנסח את החזון האנושי של הסרט (זה קורה כחמישים דקות מתחילתו). הבטן התפוחה, סימן לאונס שלה על ידי אימורטן ג'ו, היא הדימוי של חולשתה וגם מקור כוחה. בשוט הראשון אנגהרד מגוננת בידיה על בטנה הפגיעה מפני פצצות האש שנזרקות על המשאית. בשני היא מרחיקה מבטנה רובה שניתן לה, והדימוי של הנשק על רקע הבטן מייצר אשכול של ניגודים – בין רך לקשה, בין פגיע לפוגע, בין חיים למוות. בשוט השלישי אנגהרד מגיחה מתוך המשאית ומציגה את בטנה למול אימורטן ג'ו שדולק אחריהם במכוניתו ומכוון אקדח אל פיוריוסה. הבטן הגדולה חוצצת בין השניים ומגנה על פיוריוסה, ואימורטן ג'ו מסיג את נשקו לאחור וצועק "זה הבן שלי! זה הרכוש שלי!". אנגהרד הפציפיסטית משתמשת בבטנה כבת ערובה, וכך הופכת את הפגיעות שלה לנשק שלה. אחרי מותה של אנגהרד, פיוריוסה הופכת למנהיגה, ובתמונות הסיום היא מדומה לישו שקם לתחיה אחרי מותו. בהשראת הנשים האלה, מקס, שהצטרף אליהן כטרמפיסט, סוף סוף מחזיר לעצמו את ניצוץ האנושיות שכבה בסרט הראשון.

כאמור, סרט האנימציה לילדים "תזיזו ת'רגליים" (2006) מגולל סיפור דומה על שבט שמתגורר בתנאי חיים קיצוניים (קרחוני אנטרקטיקה מחליפים את המדבר), וסובלים ממחסור בשל הנזק שגרם המין האנושי ליקום ("מי הרג את העולם?" כתוב על הקיר בחדרן של הרעיות ב"כביש הזעם"). הפעם מדובר בפינגווינים מזמרים שאינם מבינים מדוע הדגה הולכת ומצטמצמת, אך מקבלים את טענתם של זקני השבט שלאסון אחראי הפינגווין המכונה ממבל (קולו של אליז'ה ווד) משום שאינו יודע לשיר. הפינגווין הצעיר שמביע עצמו בריקודי סטפס סוערים ובכך מפר מסורת עתיקה, מנודה מהשבט. כמו אנגהרד, וכמו החזיר בייב, ממבל הוא היחידי שמעז להטיל ספק בהכתבות ובהתניות, ויוצא לחקור מה באמת גורם למיעוט הדגים בים. כשהוא מבין שהאחראים לכך הם בני האדם, שנראים בעיניו כחיזרים, הפינגווין הנאיבי מנסה לפנות אל טוב ליבם. אז מתברר שהחולשה שבשלה גורש מהשבט היא הכוח שלו – ממבל מצליח לתקשר עם בני האדם באמצעות ריקוד סטפס, וכשהוא חוזר לשבטו הוא משכנע את שאר הפינגווינים להצטרף לריקוד. הסרט מסתיים בהבטחה אוטופית לתיקון העולם (לא לפני שהוא מציג בפנינו דימויים מעוררי חלחלה של החיים בכלא) וממבל הופך למנהיג המיתולוגי שהציל את הפינגווינים, וגם שחרר אותם מהעריצות של אמונה נטולת ספקות.

"השמן של לורנצו" מ-1992, המבוסס על סיפור אמיתי ומתרחש בארה"ב של שנות השמונים, הוא לכאורה סרט שונה לגמרי. אבל גם הוא ניחן ברובד מיתולוגי בולט. "לחיים יש מובן רק במאבק. ניצחון או מפלה הם בידי האלים… לכן הבה נחגוג את המאבק!" כתוב על המסך בתחילת הסרט. אלה מילותיו של שיר לוחמים סוואהילי, והסרט אכן מתחיל באפריקה, אך בתום כותרות הפתיחה הוא עובר לוושינגטון, שם אוגוסטו ומיכאלה אודונה (ניק נולטי וסוזן סרנדון) מגלים שבנם לורנצו לוקה במחלה נדירה וחסוכת מרפה (ALD), ושהרופאים מגששים באפלה. ללא כל השכלה רפואית השניים פונים למחקרים, ומגלים שחומצות שמן מסוימות עשויות לעצור את הנזק שהמחלה גורמת לגוף. אלא שהתגלית הזו מגיעה מאוחר מכדי לעזור לבנם, והם מבינים שהם בעצם פועלים כדי להציל ילדים של הורים אחרים.

אף שמדובר בז'אנר שונה לגמרי שמזמין שפה קולנועית מסוג אחר, גם ב"השמן של לורנצו" יש שבט שבניו מורידים ראש בפני תכתיבים מלמעלה. הפעם מדובר בקרן ALD שמקבצת מאות הורים לילדים הלוקים במחלה. הקרן שעורכת סמינרים ומממנת מחקרים הוקמה ומנוהלת על ידי אלרד וזוגתו לורטה, שמזמינים את אוגוסטו ומיכאלה להצטרף. אך כשהשניים שוטחים את ממצאיהם בפני חברי הקרן, אלרד ולורטה דוחים אותם בלי לחשוב פעמיים. הם מתעקשים שיש להישמע אך ורק לרופאים (המקבילים לאלים של הפינגווינים), וכל שאר הנוכחים בכנס אומרים הן במקהלה. רק אישה אחת (מרגו מרטינדייל) מעזה לקום ולתמוך בבני הזוג שהעזו להטיל ספק, וגם לדמותה יש מקבילות בסרטים האחרים.

כשבאמצע המרדף בייב מסתובב ושואל "למה?", הבול טרייר אינו עוצר וממשיך לתקוף. אבל אז הוא מסתבך בשרשרת שלו ונופל למים (בסצנה מחרידה שרק מילר היה מעז לכלול כמותה בסרט ילדים), ובייב מציל אותו ממוות בטוח. הפעולה האלטרואיסטית והלא הגיונית מעוררת את כלבי העיר המנודים להתקבץ סביב בייב ולראות בו את מנהיגם, והיא גם מפוררת את ההתניות של הבול טרייר התוקפני, שהופך למעריץ מספר אחד של החזיר הקטן והנאיבי המאמין בטוב ליבם של כל היצורים החיים. נדיבות לב של אחת הרעיות פוקחת גם את עיניו של הלוחם המסור נוקס (ניקולס הולט) ב"כביש הזעם", ובמקום למסור את נפשו בשביל אימורטן ג'ו ולעלות בסערה לוולהאלה, הוא מקריב עצמו למען הצלת הנשים שקוראות תיגר על שלטונו. הרגעים האלה הם מהמרגשים בסרטים של מילר, כי הם עוסקים בפוטנציאל האנושי לתיקון הנפש, שהוא הבסיס לתיקון העולם.

לממד המיתולוגי של סרטי מילר תורמת גם העובדה שרובם מוגשים לצופים על ידי מספרים, המדגישים את מלאכת הסיפור. המספר ב"תזיזו ת'רגליים", למשל, הוא הפינגווין הגורו לאבלייס (קולו של רובין וויליאמס), שמבטיח להמשיך ולספר את הסיפור של ממבל הרבה אחרי מותו. וזאת נקודת החיבור לסרטו החדש "3,000 שנים של כמיהה", שהנושא המפורש שלו הוא סיפורים ומשאלות. חוקרת הסיפורים טילדה סווינטון משחרר את השד אידריס אלבה מהבקבוק בו היה לכוד במשך אלפי שנים, והוא מספר לה את סיפור חייו הארוכים, שנשמע כמו אנתולוגיה של אגדות מסוג "אלף לילה ולילה". סיפוריו מעוררים באישה היבשושית ערגה להיות נאהבת אהבה גדולה כמו בסיפורים, וכך הסרט כמו מייצר את עצמו. "בלי סיפורים לא היינו מבינים את העולם", אמר מילר. ואף אחד לא מספר אותם כמותו.

• המסך
• ג'ורג' מילר
• קולנוע
• סרטים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 912 // יפו בוערת

"הסיפור שלי אמיתי, אבל אני אספר אותו כפנטזיה", כך אומרת אלתיאה בתחילת "3,000 שנים של כמיהה". החיווי הזה עשוי לשלוח אותנו לפענח את העולם של הסרט כאלגוריה (כמו "חיי פאי") או לחילופין לומר לנו שהאמת שמדובר בה היא האמת של הקיום האנושי – אותה כמיהה אינסופית שבכותרת. כך או כך, סרטו של ג'ורג' מילר עשיר בדימויים, בהדהודים, בתמות ובהשתמעויות והוא מלפף אותנו בערגה שבליבו. באופן יוצא דופן ביקום הקולנועי של המאה ה-21, זאת פנטזיה למבוגרים, לא לבני תשחורת. מבחינת המהות היא דומה הרבה יותר ל"אף פעם לא מאוחר" (אמה תומפסון מגשימה פנטזיה בחברת נער ליווי בחדר מלון) מאשר לסרטי מארוול. זה סרט מרהיב, מבולגן, פגום ונהדר שישאיר חלק מהצופים תמהים.

אלתיאה (טילדה סווינטון) היא נרטולוגית החוקרת תבניות של סיפורים. היא מציגה עצמה בפנינו כאישה מסופקת, שבחרה בחיים של התבודדות (אחר כך נגלה שפעם היתה נשואה, אך בעלה עזב אותה למען אחרת והיא הכניסה את מה שהשאיר מאחוריו לקופסה במרתף). בעת ביקור באיסטנבול אלתיאה רוכשת בשוק בקבוקון זכוכית עתיק שמסקרן אותה. אחרי המקלחת במלון, כשהיא עדיין לובשת חלוק רחצה ושיערה הרטוב עטוף במגבת, היא מנקה את הבקבוקון המאובק ומתוכו מתפרץ שד בגילומו של אידריס אלבה.

כמו בסיפורים שאלתיאה חוקרת, השד אומר לה לבקש שלוש משאלות, אבל היא יודעת שהסיפורים האלה תמיד נגמרים רע, ודוחה את ההצעה. השד מבהיר לה שאם לא תמלא את חלקה הוא יישאר לכוד לנצח, ואחרי אלפי שנים של חיים בסגרים מסוגים שונים הוא משתוקק לזכות סוף סוף בחופש. אלתיאה מבקשת לדעת איך נקלע לבקבוק, והשד מספר לה את סיפור חייו, החל במאה ה-10 לפני הספירה כשהיה בן לווייתה של בת דודתו מלכת שבא (דוגמנית הצמרת אמיטו לגום), דרך הנשים האחרות שהוא היה מסונף אליהן במהלך השנים. כל אחת מהן רצתה דברים מאוד שונים מהחיים, וממנו, ואף אחת מהן לא שחררה אותו.

הסרט מטייל בין סיפוריו של השד, המעוצבים בצבעים נפלאים ובאפקטים עתירי דמיון, לבין החדר המלון שבו הוא ואלתיאה משוחחים (גם היא מספרת על עצמה, אבל הרבה פחות). בין השד העתיק לאקדמאית המזדקנת נמתחים כמה חוטים שמדמים אותם זה לזו – שניהם יודעים איך זה להסתובב בעולם ולהרגיש בלתי נראה. גם העיסוק במלאכת הסיפור מחבר ביניהם – הוא מספר, היא מנתחת – ובהדרגה הוא מוציא אותה מהבקבוק שבו היא כלאה את עצמה. יש גם הדהודים בין אלתיאה לבין הדמויות הנשיות בסיפוריו של השד, ונראה שהיא כל הנשים ההן.

התמה של בריאת עולמות באמצעות סיפורים עולה בסרט שוב ושוב, גם בתוך סיפוריו של השד (אחד מהם עוסק במלך תורכי רצחני שאהב רק את האיש הזקן שסיפר לו סיפורים). ועוד לפני שאלתיאה בכלל פוגשת את השד, שמה של המספרת המיתולוגית שחרזדה מופיע באותיות אור על מבנה כלשהו בקו האופק של איסטנבול. בעצם עיסוקו בסיפורים זה גם סרט על אומנות הקולנוע, כפי שנרמז בסיפורה של ממציאה שפיתחה בחדרה צעצוע קדם קולנועי שמחיה תמונות סטילס. אבל יותר מכל זה סרט על התשוקה שהסיפורים מעוררים, להיות נאהבים אהבה גדולה מהחיים.

מילר, המזוהה יותר מכל עם סרטי "מקס הזועם", הוא אחד מאמני הקולנוע היותר מגוונים ומעניינים בחמישים השנים האחרונות. בין השאר הוא יצר את "המכשפות מאיסטוויק" (על שלוש נשים שנכנסות להיריון מהשטן), את "בייב" (על חזיר קטן שמורד בייעודו להפוך לבייקון) ואת "תזיזו ת'רגליים" (על פינגווין צעיר שרוקד סטפס במקום לשיר), ונראה שממקום מושבו באוסטרליה הוא משיג תקציבים נאים לעשות מה שהוא רוצה. הפעם הוא כתב את התסריט (עם אוגוסטה גור) על פי סיפור מאת הסופרת האנגליה איי.אס. ביאט., וגייס את האנשים המצוינים שעבדו איתו על יצירת המופת שלו "מקס הזועם: כביש הזעם", בהם הצלם ג'ון סיל, העורכת מרגרט סיקסל, והמלחין טום הולקנבורג, שסיפק פסקול מלודי וסוגסטיבי.

סווינטון מצוינת כתמיד, והפעם גם נוגעת ללב במוזרותה. ואילו אלבה, שהותיר רושם אדיר בסדרות "הסמויה" ו"לותר", אבל הופעותיו הקולנועיות עד כה לקו בחסר, סוף סוף זוכה בתפקיד שיושב עליו בול. ואם תהיתם, כן, אלתיאה לומדת איך להביע את המשאלות הנכונות.

4 כוכבים. Three Thousand Years of Longing בימוי: ג'ורג' מילר. עם טילדה סווינטון, אידריס אלבה.

• ביקורת סרטים
• המסך
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 911 // זורמים
• קולנוע
• ג'ורג' מילר
• טילדה סווינטון

• Facebook
• Twitter
• Email

"בימים אלה עובדים בהוליווד בקדחתנות על סרטי המשך ל'היום השלישי', 'חתום בנשיקה' (בלי אשלי ג'אד, שתככב כנראה בסרט ההמשך ל'אינסטינקט בסיסי'), 'פרויקט המכשפה מבלייר' ו'מטריקס'". את המשפט הזה מצאתי בכתבה שכתבתי ל"ידיעות אחרונות" בפברואר 2000. חלפו 16 שנה, והעבודה הקדחתנית על "היום השלישי 2" סוף סוף הניבה סרט שמגיע למסכים 20 שנה אחרי הראשון. מהלהיט המקורי נשארו הבמאי רולנד "מרסק העולמות" אמריך, התסריטאי דין "אוהב להעיף מכוניות באוויר" דוולין (אחד מחמישה שמקבלים קרדיט על התסריט) והשחקנים ביל פולמן וג'ף גולדבלום. וויל סמית, שדרש 50 מיליון דולר כדי לחזור לגלם את הטייס הקשקשן, נשאר בחוץ. אולפני פוקס סירבו לשלם והתסריט סידר לו מוות הרואי – תאונה בעת טיסת מבחן.

הסיבה לעיכוב היא ככל הנראה כישלונו של דוולין לכתוב תסריט ראוי – הוא החזיר לאולפנים את הכסף שקיבל כדי לכתוב אותו (אם להאמין לסוזן סרנדון, שדחתה הצעה להשתתף בסרט החדש, גם התסריט שהגיע למסכים הוא לא הברקה). כידוע, התוכניות לסרט המשך ל"חתום בנשיקה" לא צלחו, ואשלי ג'אד לא כיכבה ב"אינסטינקט בסיסי 2". שרון סטון בת ה־48 שבה לגלם את פצצת הסקס המסוכנת בסרט שהתרסק על המסכים 14 שנה אחרי הראשון.

האם העולם זקוק לעוד סרט חייזרים בתקציב 200 מיליון דולר? והאם הוא יעבוד בלי וויל סמית, שהאגרוף שהחטיף לחייזר היה ההיילייט של "היום השלישי"? סרטי המשך הם לרוב תופעת טפילית, ובהמשכונים מאוחרים יש אפילו משהו פתטי ("זולנדר 2", 15 שנים אחרי), ורבים מגלים שאף אחד לא חיכה להם ("האחים בלוז 2000", 18 שנים אחרי). בתחילת השנה התרסק על המסכים עוד המשכון מאוחר. "נמר דרקון 2" נוצר 16 שנה אחרי סרט הקונג פו הפיוטי של אנג לי, שגרף אוסקרים והיה ללהיט הקופתי הגדול ביותר שאינו דובר אנגלית. יואן וו־פינג – כוריאוגרף האקשן של הסרט הראשון – ביים, ומצוות השחקנים נותרה רק מישל יאו. בכורת הסרט נערכה בנטפליקס, במקביל להקרנתו על מסכי איימקס, והניסוי הניב ביקורות גרועות ושביעית מהכנסות הסרט המקורי.

אבל יש גם יוצאי דופן. "מקס הזועם: כביש הזעם" הגיע למסכים 30 שנה אחרי הסרט הגרוע שקדם לו. ג'ורג' מילר – שברא את החזון העתידני ששינה את פני הקולנוע – שב אליו עם השראה חדשה ועם תפיסה משופרת של הפוטנציאל האנושי, ויצר יצירת מופת. אבל ההכנסות הקופתיות הנאות של "מקס" היו כעין וכאפס לעומת "עולם היורה" (14 שנה אחרי). אף שאף לא אחד מיוצרי וכוכבי המותג התייצב לצילומים, הסרט גרף יותר ממיליארד וחצי דולר. לכן אפשר להבין את הכוונות של אולפני פרמונט להוציא למסכים סרט נוסף בסדרת "השוטר מבוורלי הילס". הסרט השלישי יצא ב־1994, ואחריו ניסו להרים סדרת טלוויזיה עם כוכב הסרט אדי מרפי בתפקיד אורח. אבל הפיילוט שיצר שון ראיין ("המגן") לא שכנע את אולפני CBS, ועכשיו מתכננים להחזיר את השוטר המקורי למסך הגדול. אדי מרפי כבר בן 55 כך שמוטב שימהרו.

בידיים טובות הזדקנותו של הכוכב דווקא יכולה להניב התפתחויות מעניינות. ב־1986 פול ניומן בן ה־61 חזר אל אחד מתפקידיו הגדולים ביותר כשחקן הביליארד אדי פלסון, שאותו גילם 25 שנה לפני כן בקלאסיקה הקולנועית "The Hustler". ניומן, שהיה מועמד לאוסקר על הופעתו בסרט הראשון, זכה בו סוף סוף על הופעתו כמי שלמד מטעויותיו ב"צבע הכסף" שביים מרטין סקורסזה. פיטר בוגדנוביץ', שבתחילת דרכו הקולנועית נחשב להבטחה גדולה אך זו התפוגגה עם השנים, ניסה טריק דומה כשב־1990 שב אל גיבורי "הצגת הקולנוע האחרונה", סרטו המהולל מ־1971. הוא אפילו הצליח לגייס את הכוכבים המקוריים, בהם ג'ף ברידג'ס וסיביל שפרד, אבל היה עצוב לראות איך הצעירים העדינים והחולמניים הפכו בחלוף השנים לקריקטורות.

גם דורי שבה השבוע למסכים 13 שנה אחרי שהתוודענו אליה ב"מוצאים את נמו". הסרט החדש מתרחש שנה אחרי אירועי הסרט ההוא – מסוג הדברים שאפשר לעשות רק בסרטי אנימציה שגיבוריהם אינם מזדקנים. אנדרו סטנטון, שכתב וביים את "מוצאים את נמו", לא רצה לעשות סרט המשך ודחה את הגישושים של דיסני עד ששב וצפה בסרטו כשיצא במהדורת תלת ממד לרגל חגיגות העשור, וחשב שזה דווקא מאוד הגיוני שדורי השכחנית תלך לאיבוד. זה לא הזיק שעל פי מדד הלייקים בפייסבוק דורי היא הדמות הכי פופולרית בתולדות דיסני ופיקסאר – לעמוד שלה יש יותר מ־25 מיליון לייקים.

"היום השלישי: התחדשות", ו"מוצאים את דורי" מחמישי (23.6) בבתי הקולנוע

• ג'ף גולדבלום
• אדי מרפי
• נטפליקס
• דיסני
• מטריקס
• ג'ורג' מילר
• פיקסאר
• שרון סטון
• מקס הזועם: כביש הזעם
• מוצאים את דורי
• היום השלישי
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הפעם האחרונה שבה ראינו את מקס זועם הייתה לפני 30 שנה. זה היה בסרט השלישי והלא מוצלח בסדרה המדברית בעלת מראה הפאנק הפוסט־אפוקליפטי, זה שהניב שלל חיקויים. תוכניות לסרט רביעי נתקלו בבעיות פיננסיות, בטיחותיות (עקב הכוונה לצלם בנמיביה) ואחרות, והמותג נכנס למה שמכונה בביזנס "גיהנום הפיתוח", בעוד הבמאי ג'ורג' מילר עבר לעשות סרטים על חזירים מדברים ופינגווינים מרקדים.

ב־2006 הכריז מילר שהוא מתכוון לחזור לכור מחצבתו עם תסריט שכתב עם אמן הקומיקס הבריטי ברנדן מקארתי. מאז חלפו תשע שנים, וכעת, בגיל 70, מילר מציג לעולם מקס חדש. תום הארדי נכנס לנעליו של מל גיבסון ומאחד כוחות עם שרליז ת'רון כדי לשרוד בעולם הסובל ממחסור חמור בדלק. במונחי גיקים מדובר ב"אינטרקוול" שמתרחש בין הסרט הראשון לסרט השני בסדרה.

"מקס הזועם: כביש הזעם" (שיעלה בישראל ב־14.5) אינו המותג הישן היחיד שחוזר הקיץ אחרי היעדרות ארוכת שנים. את "פארק היורה", פרנצ'ייז נוסף שחוזר לביקור, לא ראינו על המסך מאז 2001 (אם להתעלם מההמרה של הסרט המקורי לתלת ממד והפצתו המחודשת ב־2013). במקרה שלו, האכזבה היחסית מהסרט השלישי בסדרה עוררה את ההחלטה להתעלם ממנו בזה הנוכחי ("עולם היורה", יעלה ב־11.6). זהו סרט שנמצא בעבודה מאז 2002, לא פחות, שכן בעיות בתסריט וחילופים תדירים של שחקנים ובמאים יצרו שלל עיכובים. לבסוף מלאכת הבימוי הוטלה על כתפיו של קולין טרבורו, במאי צעיר שהרקורד שלו הסתכם בבימוי סרט עצמאי דל תקציב שזכה לאהדה בסנדאנס.

יחסית לשני אלה, שיבתו של "ארבעת המופלאים" (יעלה ב־6.8) אחרי היעדרות של שמונה שנים "בלבד", נראית זריזה. בשל עליבותו של הסרט השני, הסדרה עברה אתחול מחדש (מיילס טלר, הילד מ"וויפלאש", ינהיג את המופלאים החדשים), וגם הסרט הזה הופקד בידיו של במאי צעיר, ג'וש טרנק, שהרשים בסרטו הראשון, "כרוניקה בזמן אמת".

אבל השאלה מי זוכר ולמי בכלל אכפת תעלה בעיקר ביחס ל-The Man from U.N.C.L.Eשיצא ב-13.8 – סדרת טלוויזיה בריטית משנות ה־60 שמגיעה לראשונה למסך הגדול. סרטו של גאי ריצ'י מספר על שיתוף פעולה בין סוכני CIA ו-ק.ג.ב בימי המלחמה הקרה; והנרי קאוויל, הידוע יותר כסופרמן, יבחן אם הוא מביא קהל גם בלי הגלימה.

• ג'וש טרנק
• כרוניקה בזמן אמת
• מיילס טלר
• ארבעת המופלאים
• קולין טרבורו
• פארק היורה
• שרליז ת'רון
• מל גיבסון
• ג'ורג' מילר
• מקס הזועם
• הנה זה בא: המדריך המלא לקיץ 2015
• וויפלאש
• מיוחדים
• הנרי קאוויל