מייטי מקס: "מקס הזועם: כביש הזעם" לא דומה לשום דבר שראיתם

זה סרט פמיניסטי. זה סרט הומניסטי. מזמן לא בכיתי מהתרגשות כמו שבכיתי בסרט הזה. כן, אני מדברת על "מקס הזועם: כביש הזעם". אם סרט הPאנק הפוסט־אפוקליפטי מ־1981 עסק באובדן הצלם האנושי בעולם חרב – הפרק הנוכחי מאתר את רמצי האנושיות בחברה טוטאליטרית שדעתה נטרפה עליה, ומטפח אותם כמו נבט רך במדבר.

ג'ורג' מילר, שקנה את עולמו עם מקס הראשון ב־1979, יצר כאן אפוס בריחה שהוא סצנת אקשן כבירה באורך של כשעתיים (עם הפסקות קצרות להסדרת הנשימה), ובגיל 70 הוא מספק אקשן מסעיר וגם רציף והגיוני, שמשאיר את כל הטירונים של הוליווד הרחק מאחור. אני לא זוכרת מתי עוד נעתי ככה באופן בלתי רצוני במושב, חומקת מדברים זזים שתקפו אותי מכל הכיוונים. אבל כזכור, מילר הוא גם האיש שיצר את "המכשפות מאיסטוויק" האירוני (על שלוש נשים שנכנסות להיריון מהשטן ומצליחות לגבור עליו) ואת "בייב" המרגש (על חזיר קטן שמורד בייעודו להפוך לבייקון) – וכל הנטיות האלה מתגבשות כאן למפגן קינטי מטורף, גרוטסקי, מרהיב עין (תשואות למעצב האמנותי קולין גיבסון ולצלם ג'ון סיל), והרבה יותר מרובד מבחינה אנושית ונשית מכפי שהורגלנו לצפות מהז'אנר.

"תראי אמא! בלי ידיים!", "מקס הזועם: כביש הזעם"

אחת ההפתעות היא שמקס (טום הארדי שמחליף את מל גיבסון) הוא בכלל דמות משנה בסרט שנקרא על שמו. שרליז ת'רון בתפקיד הלוחמת קטועת היד פיוריוסה מכתיבה את הכיוון ואת הקצב, כשהיא נוהגת במכלית דלק/מכונת מלחמה שבה מסתתרות חמש כלותיו/שפחות המין של הדיקטטור אימורטן ג'ו, ששולט במקורות המים ובאמצעותם בנתיניו – רבים מהם יוצאי חלציו.

מקס השבוי מצורף למרדף בעקבות הנשים הבורחות על תקן שקית דם שנועדה לתדלק את גופו החלש של הלוחם המסור נוקס (ניקולס הולט), שמאמין בכל מאודו באלוהותו של המנהיג. לרודפים מצורפת גם להקת רוק, שמספקת לאקשן פסקול תוקפני ומעוררת אסוציאציות ל"אפוקליפסה עכשיו".

פיוריוסה היא גיבורה עזה ות'רון היא מלכה, אבל ייחודו של הסרט הוא בכך שיש בו שלל נשים במגוון צבעים, גילים ומידות, וכולן משתתפות במרד באופן אקטיבי (לא ידעתי כמה חסר לי לראות סבתות יורות, ולא בקומדיה). הרגע שבו אנגהרד, הכלה האהובה על הדיקטטור, הופכת את בטנה ההרה לבת ערובה ומכוונת אותה כנגדו הוא אירוע מכונן. הגילוי שאיב אנסלר – אקטיביסטית פמיניסטית והמחזאית של "מונולוגים מהווגינה" – שימשה כיועצת על הסט, מחדד את המחויבות של מילר לתמות שעולות בסרט. האקשן הבלתי פוסק מונע ממנו להפוך לדידקטי, ובכל זאת הוא כבר הצליח לעצבן כמה שוביניסטים נחשלים, וזה תמיד סימן טוב.

השורה התחתונה ג'ורג' מילר מוכיח שוב שהוא קולנוען גדול עם חזון אנושי