זאת פנטזיה מופרעת למבוגרים עם ג'יני. זה ממש לא "אלאדין"

"הסיפור שלי אמיתי, אבל אני אספר אותו כפנטזיה", כך אומרת אלתיאה בתחילת "3,000 שנים של כמיהה". החיווי הזה עשוי לשלוח אותנו לפענח את העולם של הסרט כאלגוריה (כמו "חיי פאי") או לחילופין לומר לנו שהאמת שמדובר בה היא האמת של הקיום האנושי – אותה כמיהה אינסופית שבכותרת. כך או כך, סרטו של ג'ורג' מילר עשיר בדימויים, בהדהודים, בתמות ובהשתמעויות והוא מלפף אותנו בערגה שבליבו. באופן יוצא דופן ביקום הקולנועי של המאה ה-21, זאת פנטזיה למבוגרים, לא לבני תשחורת. מבחינת המהות היא דומה הרבה יותר ל"אף פעם לא מאוחר" (אמה תומפסון מגשימה פנטזיה בחברת נער ליווי בחדר מלון) מאשר לסרטי מארוול. זה סרט מרהיב, מבולגן, פגום ונהדר שישאיר חלק מהצופים תמהים.

אלתיאה (טילדה סווינטון) היא נרטולוגית החוקרת תבניות של סיפורים. היא מציגה עצמה בפנינו כאישה מסופקת, שבחרה בחיים של התבודדות (אחר כך נגלה שפעם היתה נשואה, אך בעלה עזב אותה למען אחרת והיא הכניסה את מה שהשאיר מאחוריו לקופסה במרתף). בעת ביקור באיסטנבול אלתיאה רוכשת בשוק בקבוקון זכוכית עתיק שמסקרן אותה. אחרי המקלחת במלון, כשהיא עדיין לובשת חלוק רחצה ושיערה הרטוב עטוף במגבת, היא מנקה את הבקבוקון המאובק ומתוכו מתפרץ שד בגילומו של אידריס אלבה.

כמו בסיפורים שאלתיאה חוקרת, השד אומר לה לבקש שלוש משאלות, אבל היא יודעת שהסיפורים האלה תמיד נגמרים רע, ודוחה את ההצעה. השד מבהיר לה שאם לא תמלא את חלקה הוא יישאר לכוד לנצח, ואחרי אלפי שנים של חיים בסגרים מסוגים שונים הוא משתוקק לזכות סוף סוף בחופש. אלתיאה מבקשת לדעת איך נקלע לבקבוק, והשד מספר לה את סיפור חייו, החל במאה ה-10 לפני הספירה כשהיה בן לווייתה של בת דודתו מלכת שבא (דוגמנית הצמרת אמיטו לגום), דרך הנשים האחרות שהוא היה מסונף אליהן במהלך השנים. כל אחת מהן רצתה דברים מאוד שונים מהחיים, וממנו, ואף אחת מהן לא שחררה אותו.

הסרט מטייל בין סיפוריו של השד, המעוצבים בצבעים נפלאים ובאפקטים עתירי דמיון, לבין החדר המלון שבו הוא ואלתיאה משוחחים (גם היא מספרת על עצמה, אבל הרבה פחות). בין השד העתיק לאקדמאית המזדקנת נמתחים כמה חוטים שמדמים אותם זה לזו – שניהם יודעים איך זה להסתובב בעולם ולהרגיש בלתי נראה. גם העיסוק במלאכת הסיפור מחבר ביניהם – הוא מספר, היא מנתחת – ובהדרגה הוא מוציא אותה מהבקבוק שבו היא כלאה את עצמה. יש גם הדהודים בין אלתיאה לבין הדמויות הנשיות בסיפוריו של השד, ונראה שהיא כל הנשים ההן.

התמה של בריאת עולמות באמצעות סיפורים עולה בסרט שוב ושוב, גם בתוך סיפוריו של השד (אחד מהם עוסק במלך תורכי רצחני שאהב רק את האיש הזקן שסיפר לו סיפורים). ועוד לפני שאלתיאה בכלל פוגשת את השד, שמה של המספרת המיתולוגית שחרזדה מופיע באותיות אור על מבנה כלשהו בקו האופק של איסטנבול. בעצם עיסוקו בסיפורים זה גם סרט על אומנות הקולנוע, כפי שנרמז בסיפורה של ממציאה שפיתחה בחדרה צעצוע קדם קולנועי שמחיה תמונות סטילס. אבל יותר מכל זה סרט על התשוקה שהסיפורים מעוררים, להיות נאהבים אהבה גדולה מהחיים.

מילר, המזוהה יותר מכל עם סרטי "מקס הזועם", הוא אחד מאמני הקולנוע היותר מגוונים ומעניינים בחמישים השנים האחרונות. בין השאר הוא יצר את "המכשפות מאיסטוויק" (על שלוש נשים שנכנסות להיריון מהשטן), את "בייב" (על חזיר קטן שמורד בייעודו להפוך לבייקון) ואת "תזיזו ת'רגליים" (על פינגווין צעיר שרוקד סטפס במקום לשיר), ונראה שממקום מושבו באוסטרליה הוא משיג תקציבים נאים לעשות מה שהוא רוצה. הפעם הוא כתב את התסריט (עם אוגוסטה גור) על פי סיפור מאת הסופרת האנגליה איי.אס. ביאט., וגייס את האנשים המצוינים שעבדו איתו על יצירת המופת שלו "מקס הזועם: כביש הזעם", בהם הצלם ג'ון סיל, העורכת מרגרט סיקסל, והמלחין טום הולקנבורג, שסיפק פסקול מלודי וסוגסטיבי.

סווינטון מצוינת כתמיד, והפעם גם נוגעת ללב במוזרותה. ואילו אלבה, שהותיר רושם אדיר בסדרות "הסמויה" ו"לותר", אבל הופעותיו הקולנועיות עד כה לקו בחסר, סוף סוף זוכה בתפקיד שיושב עליו בול. ואם תהיתם, כן, אלתיאה לומדת איך להביע את המשאלות הנכונות.

4 כוכבים. Three Thousand Years of Longing בימוי: ג'ורג' מילר. עם טילדה סווינטון, אידריס אלבה.