עוד לא נרגענו מ"גולדה", סרטו של גיא נתיב שפתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים בכיכובה של הלן מירן, והבמאי המצליח כבר מביא את הסרט הבא שלו אל המסכים בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע בוונציה ומחולל לא מעט רעש: "טאטאמי", שמתויג בפסטיבל המוערך כ"הסרט הישראלי-איראני הראשון", אותו ביים יחד עם השחקנית-בימאית האיראנית זאהרה אמיר אברהימי.

הסרט עוסק במתאבקת ג'ודו איראנית שמגיעה עם המאמנת האישית שלה אל אליפות העולם, רק כדי לגלות שבדרכה אל המדליה הנכספת ניצבת ג'ודוקא ישראלית אימתנית, אותה היא עשויה לפגוש בקרב הגמר. הסיפור מבוסס על מקרים אמיתיים שבהם נדרשו ספורטאים איראנים להפסיד בכוונה כדי להימנע ממפגש עם ספורטאים ישראלים, האחרון שבהם אף הוביל להשעיית איראן מתחרויות בינלאומיות. בסרט נדרשות המתאבקת האיראנית הצעירה לילה (בגילומה של אריאן מנדי) והמאמנת הוותיקה שלה (זאר אמיר אברהימי) לביים פציעה ולפרוש מהתחרות תחת איומי פגיעה במשפחותיהן, והתוצאה היא סרט ספורט מרגש שמתערבב עם דרמת מתח פוליטית-מדינית.

נתיב, זוכה האוסקר על סרטו הקצר "Skin", ליהק כהרגלו את השחקנית הנהדרת ג'יימי ריי ניומן (שהיא גם אשתו) לתפקיד משנה, כשבתפקיד המתאבקת הישראלית לוהקה השחקנית ליר כץ. ההפקה כולה טובלת בישראליות, עם אבי ניר ומשה אדרי ברשימת האקזקיוטיב פרודיוסרז הארוכה של הסרט, ועם עדי עזרוני כמפיקה בפועל ועורך הוידיאו המעולה יובל אור על העריכה. הסרט מצולם כולו בשחור לבן אקספרסיבי ודינמי, צילומי הקרבות נראים מופלאים ממש, וגם הביקורות הראשונות מפסטיבל ונציה הנחשק בעיתונות ההוליוודית משבחות אותו לא מעט.

כך למשל ביקורת משתפכת למדי ב"וראייטי" ניבאו לסרט הצלחה רבה במעגלי הפסטיבלים וקראו לו "מותחן פוליטי-ספורטיבי עוצמתי", בעוד אתר התעשייה הנחשב "סקרין ראלי" משבח את משחקה של אריאן מנדי, את הריאליזם המשכנע ואת גישתם הבלתי-ממצמצת של צמד הבמאים. התקשורת ההוליוודית נלהבת מאוד גם מסיפור ההפקה של "טאטאמי", שצולם תחת מעטה סודיות בגיאורגיה תוך ניסיונות הסתרת מוצאם של שני הבמאים ואנשי הצוות, כדי להימנע מהתנגשות עם איראנים שחיים שם, כולל כתבת ענק מרתקת ב"הוליווד ריפורטר". נמשיך להחזיק אצבעות.

• המסך
• קולנוע ישראלי
• גיא נתיב
• פסטיבל ונציה

ב-2006 הלן מירן גילמה את המלכה אליזבת במהלך השבוע שבו בריטניה התמודדה עם הידיעה על מותה של הנסיכה דיאנה. היא זכתה על כך באוסקר. ב-2017 גרי אולדמן גילם את ווינסטון צ'רצ'יל במהלך החודש ב-1940 שבו מונה להיות ראש ממשלת בריטניה והתמודד עם פינוי מאות אלפי החיילים שהיו נצורים בחוף דנקרק שבצרפת. הוא זכה על כך באוסקר.

יש להניח ש"המלכה" ו"שעה אפלה" שימשו מודל לתסריטאי הבריטי ניקולס מרטין ("פלורנס פוסטר ג'נקינס"), כשישב לכתוב את "גולדה". כמותם, גם הסרט הזה בוחן את פועלה של ראש מדינה בפרק זמן מצומצם שבו התמודדה עם אירועים דרמתיים שאיימו על שלום מדינתה (או במקרה של המלכה, שלום מלכותה). אבל אף שהיא עושה עבודה טובה בהחלט, הפעם הלן מירן לא צפויה לזכות באוסקר. בסופו של דבר הסצנה הכי טובה היא של גולדה המקורית, בקטע ארכיון שתיעד את המפגש שלה עם הנשיא המצרי אנואר סאדאת, בו היא גורמת לו להתגלגל מצחוק.

רבים בישראל עדיין תולים בראש הממשלה גולדה מאיר את האשמה על המכה הטראומטית בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור ב-1973, כשצבאות סוריה ומצרים תפסו את צה"ל לא מוכן, למרות כמה אזהרות מוקדמות. וישנה הטענה המקובלת שהיא פספסה כל הזדמנות לעשות שלום עם מצרים. "גולדה" נסמך על מסמכים סודיים שנחשפו בעשור האחרון כדי לנקות אותה מאשמה, ולהציגה כמנהיגה גדולה, שידעה לקחת אחריות על טעויות כבדות של אחרים, ואף זרעה את הזרעים להכרה הרשמית של מצרים במדינת ישראל. אותה הכרה, כך על פי הסרט, הובילה מאוחר יותר להסכם השלום שעליו חתום שמו של מנחם בגין. אין לי כוונה להיכנס כאן לניתוח פוליטי של "גולדה", אלא אבחן אותו כמה שהוא – סרט עלילתי ששואף להציג את הדרמה של גולדה כמנהיגה וכאישה, או כמו שהיא אומרת את זה בסרט: "אני פוליטיקאית, לא חיילת".

הסרט מדגיש את היותה של גולדה אישה סמכותית בקרב חבורה של גברים, ולא סתם גברים, אלא גנרלים עם חזה מנופח. כשהיא נכנסת לישיבה, הם לא קמים לכבודה (טוב, נו, ישראלים). רק הרמטכ"ל דדו (ליאור אשכנזי) עושה חצי ג'סטה של קימה, וזה חלק מהאפיון החיובי של דמותו כמי שגילה אחריות ודרש לגייס חיילי מילואים בזמן, אך נתקל בהתנגדותו של שר הביטחון משה דיין (רמי הויברגר בהופעה חלשה במיוחד). גולדה מצידה מתייחסת אל כל הגברים הלוחמים האלה כמו אמא, ומאכילה אותם במטבחה עוגות שהכינה במו ידיה כדי להפוך אותם לילדים ממושמעים. כשהיא מגייסת את כל ערמומיותה כדי לשכנע את מזכיר המדינה של ארה"ב הנרי קיסינג'ר (לייב שרייבר) להגיע לישראל במהלך המלחמה, היא מאכילה אותו בורשט, ומוציאה ממנו בדיוק את מה שרצתה. כל הזמן הזה היא מייצרת חזות של בטחון, ואינה חושפת את קשייה הרגשיים (סצנה של סיוט לילי היא אחת החלשות בסרט). כשהיא עצמה זקוקה לעידוד, היא מקבלת אותה מהאישה השנייה בסרט – מזכירתה לו קידר (קמי קוטן מהסדרה "10 אחוז").

כמו ב"המזח" של ליאור חפץ, שמתאר את אותו פרק זמן מנקודת מבטם של החיילים הנצורים, גם כאן דיין יוצא רע מאוד, כבלון מנופח שהתרוקן בבת אחת ונכנס להיסטריה, עד שאמא גולדה שלחה אותו להירגע. גם ראש אמ"ן אלי זעירא (דביר בנדק) יוצא פארש. כל השחקנים הישראלים האלה מדברים אנגלית עם גולדה, ועם שחקנים בריטים (אד סטופארד, דומיניק מפהאם) שמגלמים מפקדים אחרים. השפה העברית נשמעת רק מהטלוויזיה ושאר מכשירים, וזה משתלב בסדר בסך הכל. הסרט הוא קופרודוקציה בריטית אמריקאית שפונה לקהל בינלאומי, אך נראה שהוא יעניין צופים ישראלים יותר מאשר את שאר העולם.

בחירות הבימוי של גיא נתיב כוללות השענות על כמה דימויים סמליים מודגשים, חלקם מוכרים מסרטים אחרים שעשו בהם שימוש מוצלח יותר. הבולט שבהם הוא עשן הסיגריות של גולדה, כדימוי לערפל המלחמה. דימוי חוזר נוסף הוא של גולדה הולכת במסדרון ארוך בין גוויות (בסוף המסדרון מחכה לה טיפול בהקרנות בשל מחלת הסרטן שהסתירה מהציבור). וישנה התמונה החוזרת של ראש הממשלה רושמת בפנקסה את מספרי ההרוגים היומי, כמו היה זה פנקס הוצאות של עקרת בית. שלושת הדימויים האלה הרבה יותר אפקטיביים מהצילום העילי של גולדה הקטנה יורדת במדרגות ספירליות, שנועד לדמות את המלכודת שהיא נמצאת בתוכה (ב"חידון האשליות" של רוברט רדפורד, למשל, הדימוי הזה משתלב באופן יותר טבעי ונבון). הדימוי צופן הרעה של להקת ציפורים מלאכותי עוד יותר. דלות התקציב פוגמת בחלק מהדימויים, בעיקר בסצנות שבהן גולדה יוצאת לשאוף אוויר ועשן על גג בניין בתל אביב, שצולם בלונדון (ההלחמה הדיגיטלית של בניינים עם דודי שמש הפרושים למול עיניה לא משכנעת).

זוועות הימים הראשונים של המלחמה מגיעים אל הצופים בעיקר דרך התודעה של גולדה, כשהיא מבקרת בחדר הפיקוד בבונקר, ושומעת את החיילים בתעלה זועקים לעזרה שלא תגיע. אחר כך המפקדים, בהם שרון (אוהד קנולר מקבל סצנה עתירת קריצות מבדרות לעתיד), יציעו אסטרטגיות תקיפה, שגם אותן נקבל דרך כמה שרטוטים וקולות שמגיעים לבונקר. החלק של הלחימה עמום למדי. אבל בעיקרו הסרט מציע דיוקן מעניין של המנהיגה שלקחה אחריות ציבורית ואישית, תכונה שחסרה מאוד בקרב המנהיגים שלנו היום.

על רקע כותרות הסיום נשמעים צלילי הקינה של מלכת קרתגו מתוך "דידו ואניאס". המילים ששרה המלכה הזנוחה באופרה של הנרי פרסל מ-1689 אינן נשמעות בסרט, אך הן מהדהדות את סיפורה של גולדה כפי שנתיב בחר להציג אותו: "כשאשכב באדמה יהי רצון שהטעויות שלי לא יטרידו את ליבי. זיכרו אותי אך שיכחו את גורלי". גולדה שבסרט היא מנהיגה שראתה את הגברים שסביבה מתפוררים ולא מתפקדים, והצליחה לאחוז במושכות מתוך תחושת אחריות כבדה וצער עמוק על כל חייל שנפל.
3.5 כוכבים
Golda בימוי: גיא נתיב. עם הלן מירן, ליאור אשכנזי, רמי הויברגר, דביר בנדק, רותם קינן. בריטניה/ארה"ב 2023, 100 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• גיא נתיב
• גולדה מאיר
• קולנוע ישראלי
• מלחמת יום כיפור