בספטמבר 2023, רגע לפני שהעולם התהפך עלינו, כבש סרטו החדש של גיא נתיב, "טאטאמי", את פסטיבלי הקולנוע בעולם ועשה הרבה כותרות כשהוכתר בתור "הסרט הישראלי-איראני הראשון", אותו ביים יחד עם השחקנית-בימאית האיראנית זאהרה אמיר אברהימי. הסרט קטף פרסים וזכה להערכת מרבית המבקרים, אבל אז הגיע שבעה באוקטובר והוא לא הופץ אל מסכי הקולנוע. עכשיו, בטיימינג מדהים בדיוק עם פרוץ הקרבות בין ישראל ואיראן, הוא עולה הסרט לסבב הקרנות מיוחדות ראשון בבתי הקולנוע.

>> העולם החדש: 20 הסדרות הכי טובות של דיסני+
>> המקלט של נטפליקס: 15 סדרות שכדאי לתפוס איתן מחסה עכשיו

הסרט עוסק במתאבקת ג'ודו איראנית שמגיעה עם המאמנת האישית שלה אל אליפות העולם, רק כדי לגלות שבדרכה אל המדליה הנכספת ניצבת ג'ודוקא ישראלית אימתנית, אותה היא עשויה לפגוש בקרב הגמר. הסיפור מבוסס על מקרים אמיתיים שבהם נדרשו ספורטאים איראנים להפסיד בכוונה כדי להימנע ממפגש עם ספורטאים ישראלים, אחד האחרונים שבהם אף הוביל להשעיית איראן מתחרויות בינלאומיות.

בסרט נדרשות המתאבקת האיראנית הצעירה לילה (בגילומה של אריאן מנדי) והמאמנת הוותיקה שלה (זאר אמיר אברהימי, שזכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ונציה) לביים פציעה ולפרוש מהתחרות תחת איומי פגיעה במשפחותיהן, והתוצאה היא סרט ספורט מרגש שמתערבב עם דרמת מתח פוליטית-מדינית.

הקרנות הבכורה המסחרית של סרט האינדי התרחשה ב-IFC סנטר בניו יורק מול אולמות מלאים, וגרפו 15.6 אלף דולר (סכום לא קטן עבור אולם אחד). בסוף השבוע הבא צפויות ההקרנות להתרחב גם ללוס אנג'לס ומשם לערים גדולות נוספות בארצות הברית לאורך חודש יולי. הטייימינג עשה כנראה את שלו, ו"טאטאמי" זוכה כעת לסבב נוסף של ,תקשורת סקרנית וביקורות מפרגנות, והדירוג שלו ברוטן טומייטוז עומד על 90 אחוז. נשמע לנו כמו איפון (אומרים איפון, נכון?).

• המסך
• ישראלים בחו"ל
• מלחמת איראן
• גיא נתיב

כבוד גדול לבמאי הישראלי גיא נתיב בטוקיו: סרטו החדש "טאטאמי", אותו יצר יחד עם הבמאית-שחקנית האיראנית הגולה זאר אמיר איברהימי והוציא לעולם תחת הכותרת "הסרטי הישראלי-איראני הראשון", זכה בפרס חבר השופטים היוקרתי של פסטיבל הסרטים הבינלאומי של טוקיו, כשאת פרס השחקנית הטובה ביותר קוטפת זאר אמיר איבהימי בעצמה.

"דווקא עכשיו כשהכל בוער וכואב ושורף בכל החשיכה הזו, קיבלנו את הידיעה מטוקיו שהביאה לנו, יהודים ואיראנים גולים, קצת אור", אמר נתיב בתגובה לזכייה המרגשת. "תודה לפסטיבל טוקיו, לנשיא חבר השופטים וים ונדרס ולצוות שלו על כך שהצליחו בתוך הכאוס העולמי להבחין בסרט הקטן שלנו, המספר על מאבק לאנושיות, חופש ושוויון ומהווה מחווה למיליוני נשים הנלחמות מדי יום על החופש לחיות".

בטקס שנערך הבוקר הוענקו הפרסים ליוצרים על ידי צוות השופטים של הפסטיבל, בראשותו של הבמאי האיקוני וים ונדרס, יחד עם הבמאי אלברט סרה והשחקנית זיאו תאו. שיתוף הפעולה הישראלי-איראני הגיע גם לתסריט, אותו כתב נתיב יחד עם התסריטאית-בימאית האיראנית אלהאם אפראני.

"טאטאמי"מביא את סיפורן של ספורטאיות איראניות על רקע המשטר הקיצוני השולט במדינה. הסרט עוקב אחר הג'ודוקא ליילה (אריאן מנדי) והמאמנת שלה מריאם (זאר אמיר איברהימי), הנוסעות לאליפות העולם בג'ודו במטרה להביא הביתה את מדליית הזהב הראשונה של איראן. לקראת קרב בו אמורה ליילה להילחם נגד ספורטאית ישראלית, השתיים מקבלות אולטימטום מהמשטר האיראני שמורה על ליילה לזייף פציעה ולהפסיד. כשהחופש שלה עומד על כף המאזניים, ליילה עומדת בפני בחירה בלתי אפשרית: להעמיד פנים שהיא פצועה ולציית למשטר האיראני, או לסרב ולהילחם על מדליית הזהב. בסרט מככבות גם השחקנית ג'יימי ריי ניומן (אשתו של נתיב) וליר כץ ("המפקדת").

בתחיל חודש ספטמבר הוקרן הסרט בפרמיירה בפסטיבל ונציה, שם אמנם לא זכה בפרסים אך נעטף בביקורות מחמיאות ביותר. אחת הביקורות, במגזין התעשייה הנחשב "וראייטי", אף ניבאה ל"טאטאמי" הצלחה בסבב הפסטיבלים וכינתה אותו "מותחן ספורטיבי-פוליטי עוצמתי". עוד נקודה ישראלית? ההפקה כולה טובלת בישראליות, עם אבי ניר ומשה אדרי ברשימת האקזקיוטיב פרודיוסרז הארוכה של הסרט, ועם עדי עזרוני כמפיקה בפועל ועורך הוידיאו המעולה יובל אור על העריכה. סרטו הקודם של נתיב, "גולדה", הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בתחילת הקיץ וזכה אף הוא לביקורות טובות בעולם. כבוד.

• המסך
• קולנוע ישראלי
• סרטים
• טוקיו
• גיא נתיב

עוד לא נרגענו מ"גולדה", סרטו של גיא נתיב שפתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים בכיכובה של הלן מירן, והבמאי המצליח כבר מביא את הסרט הבא שלו אל המסכים בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע בוונציה ומחולל לא מעט רעש: "טאטאמי", שמתויג בפסטיבל המוערך כ"הסרט הישראלי-איראני הראשון", אותו ביים יחד עם השחקנית-בימאית האיראנית זאהרה אמיר אברהימי.

הסרט עוסק במתאבקת ג'ודו איראנית שמגיעה עם המאמנת האישית שלה אל אליפות העולם, רק כדי לגלות שבדרכה אל המדליה הנכספת ניצבת ג'ודוקא ישראלית אימתנית, אותה היא עשויה לפגוש בקרב הגמר. הסיפור מבוסס על מקרים אמיתיים שבהם נדרשו ספורטאים איראנים להפסיד בכוונה כדי להימנע ממפגש עם ספורטאים ישראלים, האחרון שבהם אף הוביל להשעיית איראן מתחרויות בינלאומיות. בסרט נדרשות המתאבקת האיראנית הצעירה לילה (בגילומה של אריאן מנדי) והמאמנת הוותיקה שלה (זאר אמיר אברהימי) לביים פציעה ולפרוש מהתחרות תחת איומי פגיעה במשפחותיהן, והתוצאה היא סרט ספורט מרגש שמתערבב עם דרמת מתח פוליטית-מדינית.

נתיב, זוכה האוסקר על סרטו הקצר "Skin", ליהק כהרגלו את השחקנית הנהדרת ג'יימי ריי ניומן (שהיא גם אשתו) לתפקיד משנה, כשבתפקיד המתאבקת הישראלית לוהקה השחקנית ליר כץ. ההפקה כולה טובלת בישראליות, עם אבי ניר ומשה אדרי ברשימת האקזקיוטיב פרודיוסרז הארוכה של הסרט, ועם עדי עזרוני כמפיקה בפועל ועורך הוידיאו המעולה יובל אור על העריכה. הסרט מצולם כולו בשחור לבן אקספרסיבי ודינמי, צילומי הקרבות נראים מופלאים ממש, וגם הביקורות הראשונות מפסטיבל ונציה הנחשק בעיתונות ההוליוודית משבחות אותו לא מעט.

כך למשל ביקורת משתפכת למדי ב"וראייטי" ניבאו לסרט הצלחה רבה במעגלי הפסטיבלים וקראו לו "מותחן פוליטי-ספורטיבי עוצמתי", בעוד אתר התעשייה הנחשב "סקרין ראלי" משבח את משחקה של אריאן מנדי, את הריאליזם המשכנע ואת גישתם הבלתי-ממצמצת של צמד הבמאים. התקשורת ההוליוודית נלהבת מאוד גם מסיפור ההפקה של "טאטאמי", שצולם תחת מעטה סודיות בגיאורגיה תוך ניסיונות הסתרת מוצאם של שני הבמאים ואנשי הצוות, כדי להימנע מהתנגשות עם איראנים שחיים שם, כולל כתבת ענק מרתקת ב"הוליווד ריפורטר". נמשיך להחזיק אצבעות.

• המסך
• קולנוע ישראלי
• גיא נתיב
• פסטיבל ונציה

ב-2006 הלן מירן גילמה את המלכה אליזבת במהלך השבוע שבו בריטניה התמודדה עם הידיעה על מותה של הנסיכה דיאנה. היא זכתה על כך באוסקר. ב-2017 גרי אולדמן גילם את ווינסטון צ'רצ'יל במהלך החודש ב-1940 שבו מונה להיות ראש ממשלת בריטניה והתמודד עם פינוי מאות אלפי החיילים שהיו נצורים בחוף דנקרק שבצרפת. הוא זכה על כך באוסקר.

יש להניח ש"המלכה" ו"שעה אפלה" שימשו מודל לתסריטאי הבריטי ניקולס מרטין ("פלורנס פוסטר ג'נקינס"), כשישב לכתוב את "גולדה". כמותם, גם הסרט הזה בוחן את פועלה של ראש מדינה בפרק זמן מצומצם שבו התמודדה עם אירועים דרמתיים שאיימו על שלום מדינתה (או במקרה של המלכה, שלום מלכותה). אבל אף שהיא עושה עבודה טובה בהחלט, הפעם הלן מירן לא צפויה לזכות באוסקר. בסופו של דבר הסצנה הכי טובה היא של גולדה המקורית, בקטע ארכיון שתיעד את המפגש שלה עם הנשיא המצרי אנואר סאדאת, בו היא גורמת לו להתגלגל מצחוק.

רבים בישראל עדיין תולים בראש הממשלה גולדה מאיר את האשמה על המכה הטראומטית בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור ב-1973, כשצבאות סוריה ומצרים תפסו את צה"ל לא מוכן, למרות כמה אזהרות מוקדמות. וישנה הטענה המקובלת שהיא פספסה כל הזדמנות לעשות שלום עם מצרים. "גולדה" נסמך על מסמכים סודיים שנחשפו בעשור האחרון כדי לנקות אותה מאשמה, ולהציגה כמנהיגה גדולה, שידעה לקחת אחריות על טעויות כבדות של אחרים, ואף זרעה את הזרעים להכרה הרשמית של מצרים במדינת ישראל. אותה הכרה, כך על פי הסרט, הובילה מאוחר יותר להסכם השלום שעליו חתום שמו של מנחם בגין. אין לי כוונה להיכנס כאן לניתוח פוליטי של "גולדה", אלא אבחן אותו כמה שהוא – סרט עלילתי ששואף להציג את הדרמה של גולדה כמנהיגה וכאישה, או כמו שהיא אומרת את זה בסרט: "אני פוליטיקאית, לא חיילת".

הסרט מדגיש את היותה של גולדה אישה סמכותית בקרב חבורה של גברים, ולא סתם גברים, אלא גנרלים עם חזה מנופח. כשהיא נכנסת לישיבה, הם לא קמים לכבודה (טוב, נו, ישראלים). רק הרמטכ"ל דדו (ליאור אשכנזי) עושה חצי ג'סטה של קימה, וזה חלק מהאפיון החיובי של דמותו כמי שגילה אחריות ודרש לגייס חיילי מילואים בזמן, אך נתקל בהתנגדותו של שר הביטחון משה דיין (רמי הויברגר בהופעה חלשה במיוחד). גולדה מצידה מתייחסת אל כל הגברים הלוחמים האלה כמו אמא, ומאכילה אותם במטבחה עוגות שהכינה במו ידיה כדי להפוך אותם לילדים ממושמעים. כשהיא מגייסת את כל ערמומיותה כדי לשכנע את מזכיר המדינה של ארה"ב הנרי קיסינג'ר (לייב שרייבר) להגיע לישראל במהלך המלחמה, היא מאכילה אותו בורשט, ומוציאה ממנו בדיוק את מה שרצתה. כל הזמן הזה היא מייצרת חזות של בטחון, ואינה חושפת את קשייה הרגשיים (סצנה של סיוט לילי היא אחת החלשות בסרט). כשהיא עצמה זקוקה לעידוד, היא מקבלת אותה מהאישה השנייה בסרט – מזכירתה לו קידר (קמי קוטן מהסדרה "10 אחוז").

כמו ב"המזח" של ליאור חפץ, שמתאר את אותו פרק זמן מנקודת מבטם של החיילים הנצורים, גם כאן דיין יוצא רע מאוד, כבלון מנופח שהתרוקן בבת אחת ונכנס להיסטריה, עד שאמא גולדה שלחה אותו להירגע. גם ראש אמ"ן אלי זעירא (דביר בנדק) יוצא פארש. כל השחקנים הישראלים האלה מדברים אנגלית עם גולדה, ועם שחקנים בריטים (אד סטופארד, דומיניק מפהאם) שמגלמים מפקדים אחרים. השפה העברית נשמעת רק מהטלוויזיה ושאר מכשירים, וזה משתלב בסדר בסך הכל. הסרט הוא קופרודוקציה בריטית אמריקאית שפונה לקהל בינלאומי, אך נראה שהוא יעניין צופים ישראלים יותר מאשר את שאר העולם.

בחירות הבימוי של גיא נתיב כוללות השענות על כמה דימויים סמליים מודגשים, חלקם מוכרים מסרטים אחרים שעשו בהם שימוש מוצלח יותר. הבולט שבהם הוא עשן הסיגריות של גולדה, כדימוי לערפל המלחמה. דימוי חוזר נוסף הוא של גולדה הולכת במסדרון ארוך בין גוויות (בסוף המסדרון מחכה לה טיפול בהקרנות בשל מחלת הסרטן שהסתירה מהציבור). וישנה התמונה החוזרת של ראש הממשלה רושמת בפנקסה את מספרי ההרוגים היומי, כמו היה זה פנקס הוצאות של עקרת בית. שלושת הדימויים האלה הרבה יותר אפקטיביים מהצילום העילי של גולדה הקטנה יורדת במדרגות ספירליות, שנועד לדמות את המלכודת שהיא נמצאת בתוכה (ב"חידון האשליות" של רוברט רדפורד, למשל, הדימוי הזה משתלב באופן יותר טבעי ונבון). הדימוי צופן הרעה של להקת ציפורים מלאכותי עוד יותר. דלות התקציב פוגמת בחלק מהדימויים, בעיקר בסצנות שבהן גולדה יוצאת לשאוף אוויר ועשן על גג בניין בתל אביב, שצולם בלונדון (ההלחמה הדיגיטלית של בניינים עם דודי שמש הפרושים למול עיניה לא משכנעת).

זוועות הימים הראשונים של המלחמה מגיעים אל הצופים בעיקר דרך התודעה של גולדה, כשהיא מבקרת בחדר הפיקוד בבונקר, ושומעת את החיילים בתעלה זועקים לעזרה שלא תגיע. אחר כך המפקדים, בהם שרון (אוהד קנולר מקבל סצנה עתירת קריצות מבדרות לעתיד), יציעו אסטרטגיות תקיפה, שגם אותן נקבל דרך כמה שרטוטים וקולות שמגיעים לבונקר. החלק של הלחימה עמום למדי. אבל בעיקרו הסרט מציע דיוקן מעניין של המנהיגה שלקחה אחריות ציבורית ואישית, תכונה שחסרה מאוד בקרב המנהיגים שלנו היום.

על רקע כותרות הסיום נשמעים צלילי הקינה של מלכת קרתגו מתוך "דידו ואניאס". המילים ששרה המלכה הזנוחה באופרה של הנרי פרסל מ-1689 אינן נשמעות בסרט, אך הן מהדהדות את סיפורה של גולדה כפי שנתיב בחר להציג אותו: "כשאשכב באדמה יהי רצון שהטעויות שלי לא יטרידו את ליבי. זיכרו אותי אך שיכחו את גורלי". גולדה שבסרט היא מנהיגה שראתה את הגברים שסביבה מתפוררים ולא מתפקדים, והצליחה לאחוז במושכות מתוך תחושת אחריות כבדה וצער עמוק על כל חייל שנפל.
3.5 כוכבים
Golda בימוי: גיא נתיב. עם הלן מירן, ליאור אשכנזי, רמי הויברגר, דביר בנדק, רותם קינן. בריטניה/ארה"ב 2023, 100 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• גיא נתיב
• גולדה מאיר
• קולנוע ישראלי
• מלחמת יום כיפור

כמה אנשים יכולים לספר שהלן מירן כמעט דרכה עליהם? ב-1999 נסעתי לפסטיבל הג'ז של ניו אורלינס, שם נכנסתי למופע של דייב ברובק שנערך באוהל גדול והתיישבתי כמו אחרים על האדמה. כעבור זמן מה אישה שיצאה החוצה חלפה בזהירות בין היושבים על האדמה. כשעברה לידי הרמתי עיני וראיתי שזאת הלן מירן. היא חייכה אלי חיוך נעים, ונזכרתי שבעלה טיילור הקפורד ידוע כחובב ג'ז.

לפני ארבעה ימים פרסמתי את הסיפור הזה בפייסבוק, לרגל הגעתה של דיים הלן מירן להקרנה של "גולדה" בפתיחה של פסטיבל ירושלים. תיארתי גם את שתי הפעמים הנוספות שיצא לי לחזות בזיו פניה מקרוב – מסיבת עיתונאים מצומצמת לרגל הופעתה ב"ללמד את גברת טינגל", והפעם שהיא הגיעה לאוניברסיטת ניו יורק עם בן זוגה הנ"ל להקרנה מוקדמת של סרטו "דולורס קלייבורן".

גיא נתיב, הבמאי של "גולדה", קרא את הפוסט, והזמין אותי לפגוש את מירן פעם רביעית, אחרי מסיבת העיתונאים בהשתתפותה הבוקר בירושלים. כך יצא שעמדתי מול הדיווה האצילית והנעימה הזאת, וגוללתי בפניה את מה שסיפרתי לכם הרגע. והיא הגיבה כאילו היא באמת שמחה לפגוש אותי ואמרה שהיא ובעלה ביקרו בפסטיבל הג'ז בניו אורלינס חמש פעמים.

כשעה לפני שלחצתי את ידה צפיתי ב"גולדה" שבו מירן נעלמת לחלוטין לתוך דמותה של ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת יום כיפור. בסרט משולבים קטעי ארכיון שבהם נראית גולדה המקורית, וגם קטעים שנדמים לצילומי ארכיון, ויש לציין שמירן והאיפור שלה כל כך טובים שלפעמים לוקח רגע להחליט את מי אנחנו רואים.

על רקע כותרות הסיום של הסרט נשמעים צלילי הקינה של דידו מתוך "דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל. המילים ששרה מלכת קרתגו הזנוחה באופרה אינן נשמעות בסרט, אך הן מהדהדות את סיפורה של גולדה כפי שגיא נתיב בחר להציג אותו: "כשאשכב באדמה יהי רצון שהטעויות שלי לא יטרידו את ליבי. זיכרו אותי אך שיכחו את גורלי". גולדה של מירן ונתיב היא מנהיגה שראתה את הגברים שסביבה מתפוררים ולא מתפקדים – בעיקר שר הביטחון משה דיין (רמי הויברגר) וראש אמ"ן אלי זעירא (דביר בנדק) – והצליחה לאחוז במושכות מתוך תחושת אחריות כבדה וצער עמוק על כל חייל שנפל.

למירן בת ה-77, שרק במאה הנוכחית הפכה משחקנית מוערכת לסופר סטארית, יש ניסיון רב בגילום ראשי מדינות. על המסך הגדול והקטן היא גילמה את אליזבת הראשונה והשנייה (בסרט "המלכה", שעליו זכתה באוסקר שלה) וגם את קיסרית רוסיה ב"יקטרינה הגדולה". "גולדה היא אחת הדמויות הכי מדהימות שגילמתי", אמרה מירן. "ההיסטוריה שלה, המחויבות לארצה, דמותה באופן כללי. היה מרתק לחקור אותה ולחיות בתוך המוח שלה ובתוך העור שלה. היה לה הרבה במשותף עם אליזבת הראשונה, יקטרינה הגדולה ואליזבת השנייה בכך שהיא היתה מחויבת לארצה מעל הכל – מעל למשפחה, מעל סיפוק אישי, מעל אמביציה אישית. כולן ניתבו את השאפתנות שלהן למען ארצותיהן והקדישו את חייהן לארצותיהן".

התסריטאי ניקולס מרטין, שכתב גם את "פלורנס פוסטר ג'נקינס", תרם השוואה משלו. "מבין המנהיגים של היום אנחנו יכולים להשוות את גולדה לוולודימיר זלנסקי באוקראינה. יש להם הרבה מאפיינים דומים – קור הרוח, המחויבות לארצם. הוא מרבה לצטט את גולדה, שהיתה ילידת קייב. אני מקווה שגולדה, שהאוטוביוגרפיה שלה עומדת לצאת לאור באוקראינה, תיתן לאוקראינים השראה במלחמתם באויב רצחני".

כשנודע שמירן לוהקה לתפקיד גולדה, היו שצקצקו על כך שהיא אינה יהודייה וטענו שמדובר ב"Jewface". אפילו שרה סילברמן נדרשה לסוגיה בפודקאסט שלה. השאלה שבה ועלתה במסיבת העיתונאים בירושלים הבירה, שנראית כמו המקום המושלם להתייחס לעניין. "בצעירותי הייתי חלק מקבוצה התיאטרון של פיטר ברוק שהיה החבר שלי אז", אמרה מירן. "הוא היה הבמאי הראשון שבחר בליהוק עיוור צבעים – המלט שחור עם גרטרוד לבנה והוריישו סיני. הרעיון הוא שכל אחד יכול לגלם הכל, וזה רק מוסיף לדמיון של הצופים. היום יש תפיסה אחרת שרק הומו יגלם הומו, ורק נכה יגלם נכה, ורק יהודיה תגלם את גולדה מאיר. אני אמביוולנטית בעניין. אני מאמינה שכל אחד יכול לגלם הכל, אבל גם שלפעמים האדם הנכון לתפקיד הוא מי שיכול להבין לעומק את הנושאים הרלוונטיים לתפקיד. ב'קודה', למשל, גבר חירש גילם חירש בצורה מבריקה. מבחינתי אני אסירת תודה שקיבלתי את ההזדמנות לאכלס את גולדה, כי אני תאבת בצע. אני רוצה לגלם נשים גדולות, וגולדה היתה אחת הגדולות". גיא נתיב הוסיף מהצד שגידי מאיר, נכדה של גולדה, היה הראשון שאמר "אני רואה את סבתא שלי בהלן מירן".

הסטארית עתירת הניסיון מצאה דרך אלגנטית לענות גם לשאלה שחיברה באופן רצוץ בין הסרט לבין מה שקורה בישראל כרגע. "כשהתחלנו לעבוד על הסרט גיא הסביר לי שקיבל השראה מאינפורמציה שהיתה חסויה עד לאחרונה על מה שקרה במלחמת יום כיפור. גולדה היתה דמות אצילית. כמנהיגה היא הבינה שהיא צריכה לקחת אחריות, שלא כמו מנהיגים אחרים שמטילים את האשמה על אחרים. זה ודאי כאב מאוד. בשבועות האחרונים אני צופה מרחוק על מה שקורה בישראל וזה מאוד נוגע לי כשאני רואה את ההפגנות העצומות. זה רגע מכריע בהיסטוריה של ישראל. כשאת מזדקנת את רואה את ההיסטוריה נפרשת למול עינייך. בסוף 1967 הגעתי כמתנדבת לקיבוץ האון, קטפתי ענבים ושטפתי כלים במטבח. כל פעם שאני חוזרת לכאן אני נדהמת איך ישראל השתנתה".

נתיב, שזה סרטו האמריקאי השני באורך מלא אחרי "סקין" מ-2018 (סרטו הקצר באותו שם זיכה אותו באוסקר), הוסיף: "צריך לזכור שגולדה לקחה אחריות. היא אמרה 'זה עלי' ופרשה. לא הכל היה באשמתה אבל היא לקחה ללב כל קורבן וניסתה להוביל את ארצה באופן מאוזן מול המפקדים שלה שהתפרקו. היא אולי לא היתה מפקדת גדולה, אבל היא היתה מדינאית גדולה. בלי הפניה שלה לקיסינג'ר (המגולם על ידי לייב שרייבר) בטח לא היינו כאן היום. היא הצילה אותנו".

ומה בעניין נשיותה של גולדה? האם היא שיחקה תפקיד באופן שבו הנהיגה? "גולדה היא דוגמה מעניינת למנהיגות נשית", אמרה מירן, "היה לה כוח עצום, אבל למנהיגותה קראו 'המטבח של גולדה'. היא הכינה קפה לכולם וגילמה את תפקיד הסבתא. זה יחס שונה לכוח מהטיפוס הגברי, כמו נתניהו למשל. הכוח של גולדה בא ממקום רגשי אחר". בשבוע הבא יעלה למסכים "ברבי" של גרטה גרוויג שבו מירן משמשת כמספרת. בהקשר זה היא הוסיפה את המשפט המנצח: "אנחנו צריכים ברבי של גולדה מאיר".

פסטיבל הקולנוע בירושלים נפתח היום, וימשך עד ה-23.7. הסרט גולדה צפוי להגיע לבתי הקולנוע ב-24.8

• המסך
• פסטיבל הקולנוע ירושלים
• גיא נתיב
• גולדה מאיר