שחקנית פורנו סיפרה על אונס, המיזוגנים החלו לחגוג
שחקנית הפורנו סטויה התלוננה בטוויטר על אונס שעברה על ידי בן זוגה לשעבר - התגובות המיזוגניות לא איחרו לבוא. איך קרה שלא כולם מבינים שגם סקס עם מי שעושה כסף מהמיניות שלה דורש הסכמה?
פרשת אונס שהתפוצצה בשבוע האחרון מאפשרת לנו התבוננות נוספת על הדרך בה החברה מתייחסת אל מתלוננות. ההשוואה בין ההאשמות של שחקנית הפורנו סטויה אשר מאשימה את בן זוגה לשעבר באונס, לבין ההאשמות שצצו השבוע נגד חבר הכנסת (בקרוב – לשעבר) ינון מגל, מעלה תמונה מדאיגה לא רק לגבי הדרך בה החברה מתמודדת עם תלונות על אלימות מינית, אלא גם כלפי הקונספט של הסכמה ורצון מיני.
לרוב, כאשר אישה מתלוננת על אלימות מינית, אחת התגובות הכמעט אוטומטיות היא לבדוק את ההיסטוריה המינית שלה. למרות שעל פי חוק אסור לשפוט את המתלוננת ואת העבר המיני שלה, החברה עדיין רואה במיניות של האישה כמדד שעל פיו אפשר למדוד האם התלונה שלה קבילה. כשאורלי אינס התלוננה על ניצב בר-לב, מקורביו דאגו להפיץ שהיא זונה, וגם נגד אחת המתלוננות בתיק קצב היה מי שנתן עדות דומה. באופן לא מפתיע, סטויה, שתיארה איך ג'יימס דין, אף הוא שחקן פורנו, החזיק אותה בכוח ואנס אותה למרות סירובה, זכתה לאמירות דומות על המיניות שלה, ובהן "את רגילה, מה את עושה עניין". האמירה הזאת כנראה לא מכוונת לכך שנשים (וגם גברים) רבות בתעשיית המין נאנסות פעם אחר פעם בעבודתן, ומסיימות את הקריירה שלהן עם פציעות קשות בגוף ובנפש, אלא לעצם העובדה שהיא אישה עם מיניות מוחצנת.
נשים מיניות, גם למעלה מחצי מאה אחרי המהפכה המינית של נערי הפרחים והאהבה החופשית, הן דבר מבלבל. נראה שהמסר היחיד שהופנם מהמהפכה הוא שלנשים יש רצון מיני. אז אנחנו לא צריכות כבר להעמיד פנים שאנחנו תמימות וחסודות, אבל התפישה לפיה אנחנו לא זמינות לכל דורש, בכל שעה ותנוחה, היא עדיין מורכבת מדי. זה נראה מופרך שצריך להבהיר את זה בכלל, אבל העובדה שאישה נהנית מסקס, לא אומר שהיא תמיד רוצה את זה. בשנת 1988, עבר בארץ תיקון לחוק העונשין שמבהיר שאונס יכול להתרחש גם בתוך מסגרת של נישואין. ובכל זאת, 27 שנים אחר כך צריך להסביר שאהבה אינה הסכמה, שמיניוּת מוחצנת אינה הסכמה ואפילו משיכה מינית אינה הסכמה.
מהצד השני של הספקטרום נמצאת רחלי רוטנר, העיתונאית שהביאה לחשיפת הפרשה של ינון מגל. רחלי רוטנר היא תמונת המראה של סטויה, היא אישה דתייה שרוב הנוכחות שלה במרחב הציבורי היא צנועה, ואין ספק שזה עובד לטובתה. כמובן שגם היא זוכה לגינויים על המיניות שלה (בכל זאת, אישה), אבל מאוד קל לשלוף תמונה שלה מארכיון הוידאו של וואלה ולהראות ש"לא ככה נראית שרמוטה". רוטנר, כמו מגל עצמו, היא טיפוס הרבה יותר קונפורמיסטי מסטויה, ולכן התלונה שלה מאיימת הרבה יותר על הסדר הציבורי. עבורנו, התלונה של סטויה היא בגדר רכילות, רובנו לא מכירים שחקניות או שחקני פורנו, ואנחנו לא יכולים לדמיין את עצמנו במקומה או במקום ג'יימס דין. אבל רוטנר היא אדם שאנחנו מכירים, היא הקולגה שלנו, היא השכנה, ויש לנו שתי אפשרויות: האחת היא להאמין לה, הרי בסך הכל היא לא מופקרת, והשנייה היא למצוא סיבה אחרת שאי אפשר לסמוך על התלונה שלה. ומכיוון שגם ינון מגל הוא אדם שאנחנו מכירים, כזה נורמטיבי שמעשן סמים קלים ומציע להטיל עונש מוות על מחבלים, אנחנו נבחר באופציה השנייה והיא שרוטנר מנסה להרוס למגל את הקריירה.
דבר אחד נשאר להגיד על הסכמה ועל "להתרגל לזה". אונס, וסקס בכלל, הוא לא דבר שיש להתרגל אליו. אחד הדברים הכי עצובים שנאמרו לי בהקשר הזה, דווקא מאישה, היה כאשר סיפרתי לה שאני והאקס לא מקיימים חדירה. היא אמרה לי "את חייבת, גם אם זה כואב בעשר-עשרים פעמים, בסוף את מתרגלת". לזה שצריך לקום כל בוקר לעבודה צריך להתרגל, לעובדה שאף פעם לא יהיה לנו מספיק כסף כדי לקנות דירה צריך להתרגל, אבל סקס לא צריך להיעשות מתוך פשרה או התרגלות. סקס הוא בונוס, הוא פיינט של בן & ג'ריז באמצע הלילה, הוא שינת צהריים באמצע השבוע. הוא לא משהו שצריך להתרגל אליו, אלא אקט שצריך להיעשות – בלי שום פשרות – מתוך הסכמה ורצון נלהב.
