Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

גרוב

כתבות
אירועים
עסקאות
מארקי פאנק. צילום: גוני ריסקין

גרוב וחרדה: צלילה לעומק האישיות המסתורית של מארקי פאנק. ריאיון

גרוב וחרדה: צלילה לעומק האישיות המסתורית של מארקי פאנק. ריאיון

על התפר בין "שם דבר" ל"סוד שמור", הדי.ג'יי והמפיק מארקי פאנק מוציא אלבום חדש שנמצא, כמוהו, על הגבול הגיאוגרפי הלא קיים בין חבר העמים, איטליה, ארצות הברית וירושלים

מארקי פאנק. צילום: גוני ריסקין
מארקי פאנק. צילום: גוני ריסקין

בקרב מוזיקאים, אנשי רדיו ואספני תקליטים רבים בארץ, מארקי פאנק נחשב לסוג של גאון. אמנם המילה סובלת משחיקה ומזילות מסוימת, אך כשמדובר במוזיקאי, הדי.ג'יי ואספן התקליטים הירושלמי – נדמה כי יש התאמה מופלאה בין הדרך שבה אנשים נוטים לדמיין גאונים ובין האנציקלופדיה המוזיקלית המהלכת שהיא המוזיקאי מארקי פאנק. תורמים לתפיסה הזאת האופן שבו הוא משלב, במשך יותר מעשור וחצי, את התשוקה היוקדת שלו למוזיקה, נדירה ויוצאת דופן ככל שתהיה, בתקלוטים שלו ובחומרים המקוריים שהוא יוצר, והלוק שלו – שמזכיר הכלאה בין מדען מטורף להיפי אירופי מהסיקסטיז.

בתחילת האלף החלמארקי פאנקלתקלט במסיבות אנדרגראונד היפ הופ בירושלים. פאנק, באופן טבעי, התחבר עם יוצרים בעלי רקע דומה לשלו והחל לנגן על פטפונים בלהקת ההיפ הופ דוברת הרוסית בנגלהדת', שבה היו חברים הראפרים אמ.סי קלין, מאסו, וולקן וצ'אק. דווקא דרך הלהקה הזאת, שאפשר לראות אותה כקבוצה השומרת על זהותה הרוסית ומבדלת את עצמה, החלה האינגטרציה שלו עם השפה העברית. זה קרה כשלהופעה שלהם הוזמן הראפר המצוין רוקי בי, וזמן קצר לאחר מכן החל פאנק לשתף עמו פעולה. שיתוף פעולה זה הניב את אחד מאלבומי האנדרגראונד היפ הופ הטובים ביותר ומהפחות מוערכים שראו אור בישראל – "שושנת הרוחות", ששילב את השירים של רוקי בי עם הביטים והסימפולים של מארקי פאנק אשר הושפעו ממוזיקה פסיכדלית משנות ה־60 לא פחות מאשר מהיפ הופ.

"כשהייתי בבית ספר התביישתי לדבר עברית", התוודה פאנק בתחילת השיחה, שהתקיימה לרגל צאת האלבום החדש שלו, "Instinct: A Study on Tension, Fear and Anxiety", עוד אבן דרך במסלול הארוך שעבר מבלרוס עד לב מחתרת ההיפ הופ והמוזיקה האלקטרונית בירושלים. "התחלתי לדבר עברית כשהתחלתי להיכנס לעניינים של הסצנה, או של הקהילה בירושלים", הוא נזכר, "רוקי היה איכשהו האדם הראשון שמשך אותי לדבר עברית".

אז אפשר להגיד שהאינטגרציה שלך בחברה הישראלית עברה דרך תקליטים?

"דרך היפ הופ, כן. עבדתי עם בנגלהדת' ובעקבות כך עם רוקי, שהיה האדם הראשון שעבדתי איתו וכתב בעברית, וזו הייתה עברית שחפרה עמוק מבחינה טקסטואלית. אני חושב שכשעבדנו על 'שושנת הרוחות' עוד היו חלקים גדולים מהטקסט שלא הבנתי. הוא עזר לי לפתח את השפה שלי".

עצור רגע. לפני שנמשיך, איך קוראים לך בכלל?

"מארקי. זה מספיק, לא?".

זה יכול להספיק, אבל עכשיו זה אפילו עוד יותר מסקרן אותי.

"קוראים לי מארק. לא יודע, אתה שואל את עצמך לפעמים מי זה בנקסי?".

לא, אבל אתה לא חורט את האנונימיות על הדגל שלך כמו בנקסי.

"כי אני לא מתעסק בדברים בלתי חוקיים בינתיים, לא יודע מה יהיה בהמשך. אבל מה שתמיד נתן לי השראה ביצירה הוא התקופה שבה מוזיקה נוצרה על ידי אמנים אלמונים – כשהפנים והשם היו פחות חשובים מהיצירה".

מארקי מציין את הניינטיז כשנים של פריחה של מוזיקה אלקטרונית, כתקופה שבה לא הייתה חשיבות לאיך היוצרים נראו, ובדרך כלל אכן לא היית יודע זאת עד שהיית זוכה לראות אותם מתקלטים. "וזה גם לא היה כל כך חשוב", הוא מוסיף, "עד שהומצא המניפסט של 'God is a DJ' ופתאום לכולם נהיו פנים. הרי לא היית שואל את עצמך איך קוראים לדי.ג'יי שאדו. מארקי פאנק הוא לא דמות, הוא מי שאני".

מי סימפל

בסצנת הברייקביט והתקלוטים של תחילת האלף בירושלים החל מארקי פאנק לתקלט לעתים קרובות לצד וולטר (כהן@מושון, תדר). "וולטר ואני השתתפנו בתחרות הפריסטייל הישראלית (תחרות תיקלוט. אז"א), וככה הכרנו את עופר טל ואורי וורטהיים (חברי הצמד רדיו טריפ, שלעתיד יתרחב ללהקת התפוחים. אז"א). פגשנו אותם במוקדמות, ואחר כך, כששניהם לא עברו לגמר, ישבנו איתם, ממש באותו ערב, משהו כמו חמש שעות והם השמיעו לנו סימפולים".

בהמשך הפך לרזידנט בליין ההיפ הופ והפריסטייל "מקלט מוצאי שבת" בפאב הירושלמי המיתולוגי דיוואן, ושנה לאחר מכן נעשה לאחד ממייסדי הלייבל הירושלמי אגיטפופ שפעל בשנים 2004־2007. כמו כן, במשך שנים הופיע לצד אמנים שונים ובהם רדיו טריפ, התפוחים, קולולוש, קותימן, די.ג'יי מש, Tree, ואמנים בינלאומיים ובהם קיד קואלה, Daedelus ואנדי סמית'. הוא הפיק מוזיקה לסרטים ומיצגי אמנות וגם היה אחראי על מספר רב של אירועים במעוזי האלטרנטיבה בירושלים – אוגנדה והסירה.

נוסף על רמיקסים, מיקסטייפים ושתי תוכניות רדיו, הוציא מארקי פאנק ב־2008 בלייבל אודיו מונטאז' את אלבום הסולו הראשון שלו, "Forgot the Word", אלבום שמבוסס על סימפולים מתוך ספריית התקליטים הענקית שלו. אחרי שיצא החל לשתף פעולה עם נגנים חיים. "הרגשתי שחקרתי את המדיום של סאמפלינג לאורך ולרוחב. אחד הדברים הכי חשובים בעבודה על האלבום הזה היה שהרחבתי את הטעם שלי ונחשפתי להרבה מוזיקה שלא הכרתי קודם לעומק".

על איזה כלי אתה מנגן שהוא לא פטיפון?

"קלידים. לא הייתי מגיע כל כך הרבה לתל אביב לפני העונה הראשונה של התדר ופתאום הייתי מגיע פעם בשבוע-שבועיים. כך קרה שישבתי עם הראל שרייבר (Mule Driver) אחרי שעשינו תוכנית רדיו משותפת על אלקטרוניקה מוקדמת, אחרי שאנחנו כבר מכירים שנים ומודעים לנקודות החיבור בטעם המוזיקלי שלנו. כתוצאה איכשהו נולד הרעיון להיפגש אצלו ולעבוד על משהו ופתאום קלטתי איזה כיף זה לנגן על סינתיסייזרים אנלוגיים".

שיתוף הפעולה עם שרייבר הניב ב-2012 את האלבום המצוין “The Mystery of Mordy Laye”, שיצא תחת השם Group Modular. את היצירה הפסיכדלית הזאת ייחסו הצמד אל מוזיקאי חלוצי ומיסתורי, פרי דמיונם, בשם מורדי ליי. את הרעיון למורדי ליי שאב הצמד ממוזיקאי Library Music שהפיקו מוזיקה עבור טלוויזיה, קולנוע ורדיו, אך נותרו אלמונים למרות שפעמים רבות יצרו מוזיקה שהקדימה את זמנה.

התרחקת קצת מהיפ הופ, לא? פעם היית מזוהה עם הז'אנר ואילו היום אתה הרבה יותר באזורי הפסיכדליה.

"בשלב מסוים די נמאס לי מזה, למרות שאני חושב שאין שום סתירה בין שניהם. לדוגמה, בלי ‘Beauty and the Beat’ של Edan לא היה את 'שושנת הרוחות'. אני פשוט הרגשתי שמיציתי את העניין של ביטים".

זאת הסיבה שלא שמעתי עד היום על שיתוף פעולה שלך עם אנשי הלייבלRaw Tapes? הרי זה כמעט מתבקש.

"הם התחילו כשאני הפסקתי לעשות ביטים ויש להם אג'נדה מסויימת. אם יש מישהו בארץ שמושפע Stones Throw Records זה הם. וזה מגניב שהם גם מצליחים לקחת את זה הלאה".

לחץ, פחד וחרדה

שם האלבום החדש, "Instinct: A Study on Tension, Fear and Anxiety", מרמז על הסאונד שלו. אכן, האלבום נשמע כמו פסקול לסרט אימה איטלקי מהסבנטיז, אך כמו בכל דבר שאי פעם נגעו בו ידיו של מארקי – זה גרובי גם כשזה אפל. "המלחינים לקולנוע באיטליה היו מקבלים את החלק העיקרי של התקציב", הוא מספר, "כי על זה לא היו חוסכים שם. אני לא באמת חשבתי על זה בתור פסקול לסרט ספציפי, אבל לכל קטע יש את האווירה שלו. מוזיקה מאוד קשורה לוויזואליה, ולכן אני מאוד נהנה לעשות פסקולים. תמיד יש לי דימויים בראש כשאני עובד על קטעים".

היום מארקי פאנק הוא השם הראשון שעולה לראש כשנדרשים לחיבור בין גרוב ופאנק למוזיקה פסיכדלית. אמנם תקלוטיו, הרמיקסים והחומר המקורי שהוציא נפרשים על יריעה רחבה בהרבה מהז'אנרים לעיל, אך ככל הנראה אין מומחה גדול ממנו במחוזותינו לחיבור המופלא בין גרוב להזיה.

המחברת של מארקי פאנק עם הרעיונות שהובילו להתחלת העבודה על האלבום החדש
המחברת של מארקי פאנק עם הרעיונות שהובילו להתחלת העבודה על האלבום החדש

יש רושם שאתה נטוע עמוק בירושלים, ושאין שום סיכוי להזיז אותך משם לעומת כל כך הרבה אנשים שאפשר היה להגיד עליהם את זה, שכבר עברו לתל אביב או לברלין.

"לא יודע, אני מרגיש שם בבית. אני לא יודע למה אני צריך לעבור משם. עם הזמן הבנתי איפה אני מרגיש בנוח. אני גר במקום שקט, רחוק מספיק ממרכז העיר. זה מאוד יחסי כמובן, אבל האזור שאני גר בו שקט מאוד".

מה שקורה בירושלים מבחינה אמנותית נתפס כמעט תמיד יותר הארדקור ופחות אופנתי. זה על גבול הקלישאה כבר. אבל ברמה היצירתית, חוסר הפשרנות הזה מתיישב טוב עם גוף העבודה שלך.

"אני לא יודע מה גרר מה, אבל אני יכול להגיד שאני חושב ש'אינסטינקט' הוא האלבום הראשון שנראה לי שיש מצב שהקהילה היוצרת בירושלים תרגיש בו את העיר. זה לא נעשה בכוונה, אף פעם לא חשבתי איך אני יוצר לתוך המקום שאני נמצא בו, אבל שמעתי את זה מכמה אנשים, שהם שומעים את ההשפעה של העיר על האלבום".

אולי העובדה שהאלבום הוא מפחיד, אפל ודי הארדקור, אפילו שהוא גרובי – היא שמקשרת לירושלמיות.

"בזמן שעבדתי עליו תהיתי אם חבר'ה מהקהילה הממש הארדקוריסטית של ירושלים יתעניינו ויאזינו לו. ניסיתי לבנות לאלבום שפה מוזיקלית מסוימת. הרי כאמור, יש בו השפעה של סרטי מתח ואימה משנות ה־70 ואני רואה את הקשר בין המוזיקה היותר דיסוננטית שהיו שמים בסצנות מתח, ואולי איזה רצח, לדיסוננס של ז'אנרים כמו נויז ואינדסטריאל. אני לא מפריד בין הדברים, ההבדל הוא איפה אתה שם דגש – אם אתה שם דגש רק על הרעש או על המתח של הצלילים. אני כן משתמש בשפה מאוד דומה במקומות מסוימים".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

על התפר בין "שם דבר" ל"סוד שמור", הדי.ג'יי והמפיק מארקי פאנק מוציא אלבום חדש שנמצא, כמוהו, על הגבול הגיאוגרפי הלא קיים...

מאתאורי זר אביב17 בינואר 2016
EREZ. צילום: גוני ריסקין

הגרוב הפמיניסטי של EREZ יוצא לחופשי. ריאיון עם נשמה

הגרוב הפמיניסטי של EREZ יוצא לחופשי. ריאיון עם נשמה

עם הגשה אמריקאית לא מתאמצת, חוצפה ישראלית אינהרנטית ותשוקה לשנות את מאזן הכוחות בין גברים לנשים, המוזיקאית EREZ היא כוח עולה בגזרת הגרוב המקומית

EREZ. צילום: גוני ריסקין
EREZ. צילום: גוני ריסקין

בואו ניפטר מזה כבר מההתחלה: כן, קוראים לה ארז. כנראה ככה זה כשההורים עושים עלייה מארצות הברית ורוצים לתת לבת שם עברי, אך לא מקדישים מחשבה לכך שבשפה העברית עצמים מתחלקים לזכר ולנקבה. ועכשיו לאחר שהבהרנו את העניין, אפשר לספר שארז (או EREZ כשם הבמה שלה) היא ארז סיון, זמרת וגיטריסטית, בת 22, שגדלה בטבעון אך משדרת ביטחון עצמי של סול־רוקרית ותיקה מאיזה רובע קשוח בניו יורק. שמה החל לצוץ על הרדאר המקומי מאז ההופעה המצוינת שלה בפסטיבל אינדינגב האחרון. את הנגינה שלה על גיטרה חשמלית ואת קולה העוצמתי מגבה הרכב נגנים מעולה שכולל את המתופף הפנומן דן מאיו (טטרן), החצוצרן ספי ציזלינג (פאנקנשטיין) והסקסופוניסט שלומי אלון (הדג נחש) – להקה שהרכיב עבורה אורי וינוקור, שגם הפיק את אלבום הבכורה שלה, "Proper Lady". ב־5 ביוני היא צפויה להשיק אותובהופעה בתיאטרון תמונע, מגובה בלהקה מורחבת של 11 נגנים.

עם הגשה אמריקאית לא מתאמצת, חוצפה ישראלית אינהרנטית וחיבה גלויה לאיימי וויינהאוס, אפשר לומר בבטחה שארז היא כוח עולה בגזרת הגרוב המקומית. "ברור שאני מתה עליה, מי לא?", היא מגיבה כשאני שואל איך היא מרגישה כשמקשרים בינה לבין וויינהאוס פעם אחר פעם. "זאת מחמאה ענקית שקשה לי להכיל", היא אומרת ומוסיפה: "אני מבינה את הקישור – שתי בחורות לבנות, יהודיות שעושות מוזיקה שחורה. אני מאוד מתחברת אליה כמודל לחיקוי, אמנם פחות בקטע של הסמים והחיים הקשוחים אלא יותר בהצהרתיות שבה שצועקת 'תאהבו או לא – זאת אני'".

ומה עם התיוג הזה של "גרוב נשי" שכבר הספיקו להצמיד לך, זה מפריע לך?

"לא ממש. אנשים מקטלגים את העולם כי ככה קל להם יותר לחשוב. אם זה יגרום ליותר אנשים להאזין לי – סבבה. חוץ מזה לא עשו פה איזה עיוות נורא, הרי אני באמת עושה משהו גרובי, ואני אכן אישה. אני רק לא רוצה שזה יגביל אותי בעתיד, כי נכון שהאלבום עצמו מלא גרוב ונשמה, אבל זה לא כל מה שיש בו".

סיון גדלה בבית בוהמייני שהמוזיקה תמיד נכחה בו, או אם להשתמש במילותיה, בית שבו "רוקדים בסלון, קרחנות". היא מספרת שכשהייתה קטנה הוריה היו משמיעים לה פוג'יז כדי שתירגע, "וכשהייתי מגיעה חזרה מבית הספר הייתי מוצאת את אימא שלי במטבח שרה סטיבי וונדר".

היא שרה טוב כמוך?

"לא", היא עונה וצוחקת, "אבל היא שרה סבבה, יש לה פיטץ'. העליתי אותה פעם להופעה כשהייתי בת 17. זאת הייתה טעות (צוחקת עוד יותר)".

כשהיית בת 17? מתי התחלת להופיע?

"ההופעה הראשונה שלי עם חומרים מקוריים הייתה בגיל 12. היה לנו הרכב זוועות בבית הספר".

שש שנים אחרי "הרכב הזוועות" שלה, הקימה סיון הרכב נוסף וביצעה איתו חומרים מקוריים, שחלקם מצאו את עצמם באלבום הבכורה שלה. "הייתי אז בתיכון וחיפשתי מישהו שיעזור לי להנהיג את העניין מבחינת הפקה מוזיקלית ועיבודים, וחברה שלי, שהייתה מעריצה מושבעת של אסף אבידן, הציעה לי לפנות לאורי וינוקור שעבד איתו, אז פשוט שלחתי לו הודעה בפייסבוק. אחרי יומיים הוא הציע לי להיפגש.

שרתי לו בדירה שלו בפלורנטין את כל החומרים שנראו לי מתאימים לאלבום. הוא האזין, צילם ורשם לעצמו דברים, ואחרי שסיימתי לנגן הוא אמר 'טוב, אני רוצה להפיק לך אלבום. מה את אומרת?'. ברור שעף לי המוח. תבין, הייתי כל כך קטנה וכל כך לא מתל אביב עד שציוותו אליי איזו חברה של המשפחה רק כדי שלא אסתובב לבד בפלורנטין".

בשיר "Mama’s Boy" מתוך האלבום שרה סיון על בן זוג בן 31 ומכנה אותו, כשם השיר, "ילד של אימא". תוך כדי הריאיון התברר שכלל לא מדובר בבן זוג מבוגר שלה, אלא בבן זוגה של אמהּ שהיה צעיר ממנה בשני עשורים: "אימא שלי סופרת ומרצה לספרות באוניברסיטה. יום אחד היא באה אליי עם טקסט שכתבה אחרי פרידה לא פשוטה. אמרתי לעצמי 'וואו, טקסט מפחיד', אבל הלחנתי אותו בכל זאת". אימא שלה כתבה שני שירים באלבום והן כתבו שיר נוסף יחד. "אנחנו חברות טובות. יש לנו קשר מאוד מיוחד שאִפשר יצירה משותפת. זו לא החלטה שהתקבלה מראש, זה פשוט קרה. אנחנו משפחה מעניינת".

קיימת דמות ספציפית שהביאה אותך לכתוב את שיר הנושא של האלבום – "Proper Lady"?

"כן, ג'סיקה ולנטי, שהיא אחת הפמיניסטיות הבולטות בארצות הברית עכשיו. אני מתעסקת הרבה במקומה של האישה בחברה, בלחצים שמופעלים עלינו בתור נשים ובאופן שבו מצפים מאיתנו להתנהג. 'Proper Lady' הוא התשובה שלי להגדרות האלה שמוכתבות מלמעלה, שמטרתן לקבוע מיהי 'אישה טובה'. ספציפית בשיר הנושא של האלבום אני מתמקדת במיניות. הפזמון הוא קצת עוקצני: "And she comes all the time \ No sir she ain’t refined \ Her legs aren’t tied by you". כלומר, זו אישה שאומרת 'אני אעשה מה בראש שלי, אשכב עם מי שבא לי – ולא אכפת לי מה יגידו'".

סיון מציינת שהדמות בשיר היא לאו דווקא היא עצמה, אך היא הייתה רוצה שלנשים יהיה את החופש להידמות לדמות הזאת: "אני שואפת שלכל אישה תהיה האפשרות להיות אותה 'פרופר ליידי', אם היא רוצה, בלי להרגיש זולה. אבל זה לא כך היום. הרי אם תכיר מישהי ותגלה שהיא יצאה עם הרבה גברים, איפשהו, בהכללה כמובן, זה יוריד לך ממנה. אתה רוצה משהו טהור, משהו שיהיה רק שלך, וזה דפוק".

מופע השקת "Proper Lady", תיאטרון תמונע, שישי (5.6) 21:30

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

עם הגשה אמריקאית לא מתאמצת, חוצפה ישראלית אינהרנטית ותשוקה לשנות את מאזן הכוחות בין גברים לנשים, המוזיקאית EREZ היא כוח עולה...

מאתאורי זר אביב14 במאי 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!