• Facebook
• Twitter
• Email

כרמל מיכאלי (28), מוזיקאית ואמנית פרפורמרית

מיכאלי התחילה את דרכה כזמרת בלהקת Pאנק ירושלמית כשהייתה בת 17. בערך כל סיפור טוב במוזיקה ישראלית מתחיל במילים דומות. אבל ההופעה ששינתה את המסלול שלה התרחשה לפני חמש שנים, במהלך לימודיה לתואר שני בבצלאל, בשיעור סאונד אצל אהד פישוף. "זה היה מעין טקס שבו תופפתי ושרתי בעודי חובשת פאה בלונדינית ארוכה. בקושי ידעתי לנגן אבל זה בכל זאת היה רגע די מרגש בשבילי", היא נזכרת. בשנה שעברה החל שיתוף הפעולה שלה עם ניסים טרטיאקוב, שאותו פגשה כשהשתתפה באירוע בביתן הלנה רובינשטיין, והשניים יצרו יחד את הפרסונה המוזיקלית העדכנית של מיכאלי, Karma She. "שנים התחבטתי איך לשלב את העולמות שלי יחד. אני עושה וידיאו ארט או קליפים? מתישהו הבנתי שלא מעניין אותי להגדיר. דרך האלטר אגו שלי אני מרכיבה את האהבות הגדולות שלי – אסתטיקת היפ הופ, תרבויות רחוקות, ענטוזים. הכי חשוב לסמוך על האינסטינקטים".

וורד. מה את מתכננת?
"אני עובדת על וידיאו לשיר חדש שנקרא 'Coconut Breez' שצולם במידברן (הגרסה הישראלית לפסטיבל ברנינג מן) ובקובה, שיהיה הסינגל הראשון מתוך אי.פי הבכורה
שלי. ב־4.2 יהיה גם פרפורמנס פופ נרטיבי בשם שאנ־גרי־לה במוזיאון תל אביב".

הדר מורג (32), במאית קולנוע

כשצופים ב"למה עזבתני" (כבר בקולנוע) קשה להאמין שזהו סרטה הראשון של הדר מורג. מדובר ביצירה מורכבת, מטלטלת ומלאת רבדים שהצפייה בה לא יכולה להשאיר אף צופה אדיש, בייחוד אם הוא חרד לגורל איבר המין הזכרי שלו. מורג היא בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, וסרט הגמר שלה עשה מסלול פסטיבלים נאה שכלל את פסטיבל קאן ופרסים שונים לסרט ולה כבמאית. "למה עזבתני", הבחירה הרשמית של פסטיבל ונציה וזוכה פרס סרט הביכורים ופרס תא המבקרים האירופי בפסטיבל חיפה, מסמן אותה באופן מובהק כקול קולנועי חזק ודומיננטי. בימים אלה היא שוב בחדר העריכה, בעבודה על סרט דוקומנטרי בשם "מנעי קולך רחל", המגולל את סיפורה המשפחתי המורכב של השחקנית תהל רן, שכלל התעללות נפשית בה ובאחותה מצד הוריה ותועד בספרה "בשם אחותי". מורג גם שוקדת על כתיבה של סרטה העלילתי השני, אבל בינתיים לא מוכנה לספק עליו יותר מדי פרטים.

ובכל זאת?
"אני יכולה להגיד שהוא יותר קיצוני מ'למה עזבתני', יותר כואב, והפעם תהיה במרכזו אישה".

תומר קאפון (30), שחקן

2016 היא השנה שבה תומר קאפון עומד להתבגר מתפקידי משנה לתפקידים ראשיים. עד לעמדה הזאת הוא עשה את הדרך הארוכה, למרות הקשר המשפחתי לבמאי שי קפון (הוא בלי א', תומר עם). "אחרי הצבא וכמה טיולים בעולם, פגשתי את סוכן האמנים אריק קנלר בחוות סוסים שעבדתי בה, והוא עורר בי מחדש את האומץ לתת צ'אנס למשחק. הגעתי לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין ואחרי שנה עזבתי. הרגשתי שהספיק לי". מאז הוא נחת בשתי סדרות שלא היו יכולות להיות שונות יותר זו מזו – "גאליס" ו"פאודה". "אני בר מזל שאני אוהב את מה שאני עושה ואני מתכוון להמשיך. זה לא מובן מאליו".

איפה נראה אותך השנה?
"בעונה החדשה של 'בני ערובה' וגם ב'שבוע ויום', פיצ'ר מופלא על החיים והמוות ומה שביניהם של הבמאי אסף פולונסקי. בתמונה הגדולה – רוחניות ואהבה חשובים לי. מאחל לעצמי לקחת את הזמן, לזהות אופציות, ליהנות מהחיים, להיות נוכח. אה, וללמוד לנגן במפוחית".

אביתר חלימי (31), קומיקאי וכותב

אביתר חלימי הצחיק אותנו כבר ב־2007 ברדיו תל אביב, כשהגיש עם מתן בלומנבלט (יוצר הקומיקס "הו לא") את תוכנית המערכונים "ץ סופית". מאז הוא למד קולנוע במכללת ספיר, יצר שני סרטים קומיים (אחד מהם, "החבורה האחרונה", הוקרן בפסטיבל אוטופיה האחרון) וכמה סרטונים ויראליים, וכיום הוא אחראי על פינת המתיחות הטלפוניות הידועה גם בכינויה "הדבר הטוב ביותר שיש ללייט נייט של גורי אלפי להציע".

פרגן למתחרים מאסף הראל.
"כולם שם חברים מוכשרים שעושים ויעשו דברים מצוינים. עמית הרשקוביץ וקארין כהן מעולות, גיא אדלר עושה פינה נפלאה ככתב מהעתיד, ואסף 'קראטה' קפלנסקי נורא מצחיק אותי. אולי למישהו זה נראה כמו תחרות, אבל מבחינתי יש לנו אתגר – להראות ששווה להשקיע ביוצרים קומיים. בכל פעם שמשהו מצליח, זה טוב לכולנו. חוץ מזה, יש לנו פי אלף יותר לייקים בעמוד, אז מה מתחרים? זה מתחרים זה?".

הדס נסטל (21), רקדנית פלמנקו

הדס נסטל התחילה לרקוד בגיל 4 בסטודיו למחול ברעננה, אבל היא זוכרת את עצמה
מתבטאת בתנועה כ"תגובה פנימית למוזיקה" (זו אכן ההגדרה המדויקת של ריקוד), פחות או יותר מאז שידעה לעמוד על שתי הרגליים. "צרובה לי בראש תמונה ברורה שלי כילדה משמיעה בטייפ מוזיקה צוענית ורוקדת לצליליה. מבחינתי הפלמנקו תמיד הרגיש כמו בית". בגיל 15, בעודה תלמידה בתלמה ילין, היא טסה עם שתי רקדניות נוספות לקורס באקדמיה לפלמנקו במדריד, ושנה לאחר מכן קטפה את המקום השלישי בתחרות הפלמנקו הארצית על שם קרן עדי בסוזן דלל. מהר מאוד היא התברגה כסולנית בלהקת הפלמנקו הישראלית, המופיעה כ־200 פעמים בשנה, ובמסגרתה היא רוקעת ברגליה עד היום.

לאן הרגליים ייקחו אותך בשנה הקרובה?
"כיום אני סטודנטית לתואר ראשון במחול בסמינר הקיבוצים. אני מקווה להשאיר את העתיד לבן ופתוח, כך שאוכל בסיום לימודיי לצבוע אותו כראות עיניי עם כל הצבעים שברשותי, כשהמכחול הוא הפלמנקו".

עדה זמורה (20), דוגמנית

האם אי פעם תהית איך זה להגיע לאודישן לצילומי קמפיין של יוז'י ימאמוטו כשאת אחת מתוך 50 (!) בנות הדומות לך באופן מטריד? זה נשמע כמו התחלה של חלום בלהות, אבל לעדה זמורה זה המשיך יפה מאוד. טלפון אחד מהסוכן שלה למחרת בסוכנות יולי בישר לה: "חמודה, את בפנים". זמורה, במקור מניר צבי ועדיין משרתת בצה״ל, פרצה אל תודעת הציבור כשדגמנה עבור המותג Twentyfourseven שלו היא גם משמשת כפרזנטורית, ובדיוק בעת ההודעה חזרה מזנזיבר, שם צילמה את קמפיין הקיץ שלו. "לא מזמן הסוכן שלי התקשר אליי בקשר לשלוש אופציות. אחת הייתה הסוכנות בפריז, השנייה הסוכנות במילאנו ועוד אחת דרך הסוכנות בניו יורק. פתאום הבנתי: עשיתי את זה – אני דוגמנית בינלאומית עובדת ואני בדרך הנכונה".

מה צפוי בהמשך המסלול?
"מפני שאני חיילת אני לא יכולה להיות כל השנה בחו"ל, לכן אני מתרוצצת מפה לשם. לאחרונה חזרתי מחודש בפריז ובמילאנו, הצטלמתי להפקה מדהימה למגזין 'מאדאם פיגרו' שיצא בפברואר וצילמתי עונה נוספת ליוז'י. אני משתחררת בעוד פחות משנה, ואז הבסיס שלי כבר יהיה באירופה".

יהב סבן (27), דוגמן ומוזיקאי

יהב סבן הגיח אל חיינו מעכו הרחוקה, והוא ללא ספק המוזיקאי והדוגמן עם הזקן המרשים/המפחיד ביותר שראינו אי פעם. מה הוא יודע לספר על עצמו? בגיל 15 הוא עבד בחוף קאן בקריות בתפקיד חשוב מאין כמוהו: לחסום עם הרגל את התור למגלשה המפחידה. "אבא שלי ניהל את המקום והוא היה משלם לי בטילון עוגיות", הוא נזכר. מהון להון ועם כל הכבוד לטילון, בקיץ האחרון סבן חתך לדוגמנות ביום שסוכנת הדוגמנים אלינור שחר פרשׂה עליו את חסותה. מאז הוא מדגמן לגולף, דורון אשכנזי, פולגת, רנואר ועוד. "שום דבר לא קורה ביום בהיר, הדרך עוד ארוכה", הוא אומר, "אני מתקדם בעיקר על ידי מודעות, חיבור וחיפוש אחר האני הפנימי. כוח החיים עושה את שלו והאמת כבר תגיע החוצה".

סבבה, בכיף. מה התוכניות שלך ל־2016 ?
"אני הולך להוציא את האלבום הראשון עם הלהקה שלי, ילדי השדה. הופעת ההשקה לסינגל הבא תתקיים בתמונע ב־4.3. על יד שמאל שלי מקועקעת האמרה Seize The Day. אני פחות חושב על העתיד הרחוק ויותר חי את הדרך. חשוב לי להביא לעולם כמה שיותר שירים יפים".

עידן נויברג (32) וגל בולקא (30), מעצבים תעשייתים

עידן נויברג וגל בולקא הכירו בלימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל. החיבור שלהם עבד מיד והניב כבר בשנה ד' אטבים סולריים שהפכו לאחד מהאייטמים הכי לוהטים בבלוג העיצוב הנחשב Designboom וכן את הפרויקט המשעשע "יש פיל בחדר" – בובת פיל המתלבשת על שקעים חשמליים כך שהכבל המחובר יוצר חדק. פרויקט נוסף שלהם מתקופת הלימודים, שבו עיצבו מוצרים למטוסים, קיבל סיקור נרחב בעיתונות העולמית והמקומית. כך מצאו את עצמם נויברג ובולקא הצעירים וחסרי הניסיון ביחסי עבודה צפופים עם אל על, וכיום הם מבלים את עיקר זמנם בסטודיו בעיצוב מוצרים עבור חברת התעופה – שמיכה מפנקת למחלקת התיירים שבימים אלה נכנסת באופן קבוע לקו תל אביב־טורונטו, עיצוב מגשי אוכל קונספטואליים למחלקת העסקים (בשיתוף עם השף משה שגב) ולאחרונה – עיצוב מחדש של המחלקה הראשונה במטוסי 777. עכשיו כבר מותר לספר שהם נמצאים במגעים מתקדמים להפוך לסטודיו הבית של אל על.

עפים על עצמכם?
נויברג: "בהחלט. אם היו שואלים אותי בזמן הלימודים מה אני הכי רוצה לעשות, הייתי אומר שלעצב לחברת תעופה. פיליפ סטארק מעצב לאייר פראנס ופה בארץ שני צוציקים איכשהו הצליחו להיכנס לעסק".

עמית דרוקר (19), שחקנית

ילדות פלא – מתברר שהן עדיין קיימות. לדרוקר הצעירה אין ברזומה ניסיון במשחק ואפילו לא לימודים במגמת תיאטרון. היא גם לא נולדה ולא גדלה בתל אביב כמו רוב השחקנים שמתברגים לברנז'ה בגיל צעיר. מדובר פשוט בנערה כריזמטית להפליא אשר הגיעה לאודישן אחד להצגה "האזרח ק'" על פי קפקא בבימויה של יעל קרמסקי, שרצה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, וקיבלה את התפקיד מיד. דרוקר, שנולדה בכפר סבא אבל נדדה בכל הארץ בעקבות אביה מאמן הכדורסל, כבר הספיקה לתחזק בלוג אופנה בגיל 14, להצטלם להפקות אופנה ולדגמן לרוני קנטור ולאנה קיי.

מה הלאה?
"אני עוד בוחנת אופציות כי אני לא באמת יודעת. אני חושבת שאתחיל ללמוד משחק, אבל אני גם אוהבת לדגמן, ויש לי גם חלום להיות פסיכולוגית".

בני אסתרקין (26), ראפר

אסתרקין, שנולד בבלרוס וגדל בבת ים, הוציא לאחרונה אלבום בכורה (בעל השם האופטימי "יום אחד כל זה יהיה שלנו") ומנסה לזכות להכרה שזכו לה בשנה החולפת חבריו קפה שחור חזק, טונה ונצ'י נצ' (שכבר כמה שנים מתפקד על תקן המנטור של אסתרקין). ״אני לא חושב שעליתי על איזשהו גל, כולה אחד השירים מתוך האלבום שלי ('ווילי') נכנס לפלייליסט ערב של גלגלצ. זה שימח אותי, אבל עדיין לא באמת הצלחתי. אני פשוט בעשייה מתמדת, אוכל המון חרא, אומר על זה תודה ומתענג על רגעים קטנים ומתוקים״.

2016 תהיה שנת הפריצה שלך?
"התחלתי לעבוד על האלבום הבא שלי שיראה אור בתקווה עוד השנה. ב־21.1 יש מופע סיום טור חגיגי במועדון גגרין. חוץ מזה ממשיך לבשל, להבשיל ולתת בראש".

מיכאל סוויסה (20), ראפר

"אני סוויסה. ראפר לפעמים, וכשאני לא – אני עושה דברים אחרים כמו לאכול פלאפל, להאזין למוזיקה ולעשות סרטונים מפגרים". זו התשובה של מיכאל סוויסה לשאלה "מה בעצם אתה עושה?". טייטל אמורפי לבחור אמורפי, שבכל זאת כבר ראה במות ותפס פינת ראפ קומית בתוכנית הלילה הטרייה של אסף הראל. הראפר הצעיר והקצת מוזר הזה, שעושה מוזיקת טראפ הזויה ועדכנית בעברית, הוא הדבר הבא, ויש לו מספיק גב בסצנה בשביל להעיד על כך שמדובר בחוות דעת נפוצה.

תספיק להוציא אלבום לפני גיל 21?
"האלבום נמצא כרגע בשלבי סיום. בינתיים התארחתי בשיר של כהן@מושון, שיתפתי פעולה עם די.ג׳יי מאש ועם לוקץ׳, וכאמור עם אסף הראל. אני תמיד פתוח לעבוד עם אנשים חדשים ולהתנסות. לא מינית, אבל גם".

לארה סנואו (27), מוזיקאית

ללארה סנואו אמנם יש שם של גיבורה מסרט אקשן, אבל היא בכלל מוזיקאית. "אני מאמינה בלבחור שם לכל פרויקט שאנחנו יוצרים. זה משאיר לאמן את האופציה להיות המון דברים שונים במהלך חייו אם הוא רוצה בכך. השם 'לארה' תמיד הלך איתי ו'סנואו' הגיע כשחיפשתי משהו משלים. רציתי משהו אמיתי, טהור, רך אבל סוער. מה יותר טהור משלג?". לאורך השנים למדה לארה סנואו – טוב, ולרי שרמן – פיתוח קול, פסנתר וגיטרה. היא גם בילתה קצת זמן בבית ספר רימון, אבל התפנית האמיתית קרתה בקורס קיובייס (תוכנה להפקת מוזיקה) שלקחה במכללת BPM. מאז היא מסומנת כמי שיכולה להיות עדי אולמנסקי הבאה – כיפית, מתוחכמת, עם ביטים עדכניים והמון כריזמה. לצד החבר הכי טוב שלה, יונתן חרפק (המתופף של (Useless ID), היא כבר עמוק בפרויקט הבא.

מה אתם מבשלים שם?
"אי.פי חדש. באפריל נצא לטור ראשון באירופה ומשם נטוס לקנדה להשתתף ב'שבוע המוזיקה הקנדי'. שיר שלנו נכנס לא מזמן לפלייליסט ערב של גלגלצ והתקבלנו לפסטיבל החשיפה CMJ בניו יורק. זה היה אחד הרגעים הראשונים שהבנתי שיש לנו פה משהו אמיתי".

עידית פדידה (30), שפית

פדידה, במקור מבית שמש, היא מסוג האנשים החכמים שלא ממהרים לשום מקום, ובמקצוע תובעני ומונע מאגו כמו שלה זה מוסיף לה לא מעט נקודות. היא החלה את דרכה בקורס בישול במכללת הדסה ומשם הספיקה לצבור רזומה מרשים כטבחית וכסו־שפית במטבחים מובילים בתל אביב – מול ים, כתית, הוטל מונטיפיורי ופרונטו, לצד התמחויות במסעדות מישלן בסן סבסטיאן ובסטוקהולם. לפני חמישה חודשים, אחרי שמיצתה את הטייטל "מספר 2", החליטה לעשות את הצעד המתבקש ולפרוץ קדימה. היא קיבלה מדיוויד פרנקל את ההובלה של הרסטו־בר זו ביזו, ובקרוב היא תעזוב אותו לאחר שהוכיחה שהיא יכולה להיות גם מספר 1 מצוינת. היא ללא ספק מוכנה לצעד הבא – מקום עם מטבח משלה.

שהוא?
"אין משהו על הכוונת. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל אני צריכה הפוגה כדי לנוח ולהחזיר לעצמי כוחות. ההקמה בזו ביזו הייתה מאוד קשה ולקחה ממני הרבה אנרגיות. השאיפה היא לפתוח מקום משלי, שהוא יותר מסעדה מבר".

שי צבי הורודי (22), אמן

צבי הורודי עשה את מה שנראה בלתי אפשרי: הוא רק בן 22 ולפני שבוע ננעלה תערוכת יחיד שלו ("בית הבליעה") במוזיאון תל אביב, היכל שלא בדיוק מורגל בזיהוי כישרונות צעירים. ככה זה קרה: "לקראת תערוכת הגמר במדרשה הפגישו את הסטודנטים עם אוצרים ואמנים והתחלתי לפנטז על האפשרות, שנראתה אז קלושה, להציג משהו במוזיאון. בטקס הסיום של תערוכת הגמר הוענק לי פרס של 4,000 ש"ח על שם רפי לביא, ובשילוב עם הפנטזיה להציג במוזיאון, התגלגל בראשי הרעיון לעבודה ׳אכילת המלגה על שם רפי לביא׳. מגיל צעיר אבא שלי חזר באוזניי על הססמה 'צריך להיות חצוף', וזה נותן הרבה כוח במקרים כאלה, בייחוד כשרעדתי מול המקלדת בניסיון לנסח את המייל שמציע לאוצרת אלן גינתון להיפגש".

אילו מלגות אתה מתכוון לאכול ב־2016?
"כרגע אני ברזידנסי דיסלדורף, יש לי פה זמן לחשוב ולעבוד על דברים, אולי אצור פה באזור קשרים. אירופה מעניינת אותי כמקום שבו אפשר לחיות וליצור בנוחות. לפני שטסתי עבדתי בכמה עבודות נוראיות בשכר מינימום".

גיא נחום לוי (21), צלם אופנה

גיא נחום לוי היה בולט בנוף צלמי האופנה המקומי גם אם היה מבוגר בעשור, אבל הוא עילוי בן 21 וכבר הספיק לצלם עבור דורין פרנקפורט, לארה רוסנובסקי, אפרת קסוטו, פטיט מלר ולהקת בת שבע (שאת חבריה הוא הפשיט לטובת קמפיין התכשיטים של אלון ליבנה ואפרת קסוטו). נחום לוי, שגדל בדרום תל אביב ולמד בבית הספר לאמנויות ובתלמה ילין, עשה את הדרך ללב תעשיית צילום האופנה דרך חיי הלילה (הוא היה צלם הבית של הברקפסט) ומספר שהגיע לצילום במקרה. "צילמתי את החבר'ה בבית הספר. תמיד נמשכתי ליופי, והעובדה שהייתה לי שליטה ביצור מהמם שעומד מולי ריגשה אותי. זה התחיל כמשהו שטחי, עד שהבנתי שאני נמצא בסיטואציות מדהימות. קצת כמו טיפול פסיכולוגי מבחינתי. מרגש אותי קונספט הקדושה והזונה. אני אוהב דברים עם מתח, עם סיפור. המתח שבין גועל נפש לאלגנטיות בלתי נתפס".

אילו מתחים אתה הולך לחקור ב־2016?
"אני כרגע עובד על פרויקט לאדידס ועם עוד כל מיני לקוחות מגניבים. בינתיים זה סוד. לא יודע מה צופן לי העתיד. נולדתי לפני דקה, אני מרגיש שלא התחלתי עדיין".

• גיא נחום לוי
• Twentyfourseven
• יוז'י ימאמוטו
• עדה זמורה
• הדס נסטל
• פלמנקו
• החבורה האחרונה
• ץ סופית
• אביתר חלימי
• יהב סבן
• ילדי השדה
• עידן נויברג
• שי צבי הורודי
• עידית פדידה
• ולרי שרמן
• לארה סנואו
• מיכאל סוויסה
• עמית דרוקר
• גל בולקא
• שבוע ויום
• תומר קאפון
• עיצוב תעשייתי
• פאודה
• דוגמנות
• קולנוע
• אהד פישוף
• ריקוד
• גאליס
• בני אסתרקין
• Karma She
• כרמל מיכאלי
• הדר מורג
• למה עזבתני
• אנשים
• מוזיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

בכרזת הסרט "זולנדר 2" (שייצא לבתי הקולנוע ב־17 במרץ) נראים הדוגמנים דרק זולנדר (בן סטילר) והנזל מקדונלד (אוון ווילסון) כשהם אוחזים בסמארטפונים ונועצים את המבטים המפורסמים שלהם במצלמות האישיות שלהם. כש"זולנדר" הראשון יצא בשנת 2001 הוא היה פרודיה על הרצינות התהומית שבה עולם האופנה בכלל והדוגמנים העובדים בו בפרט לוקחים את העבודה שלהם. היום המבטים האלה נראים כמו סתם עוד דאק פייס טיפוסי של נערות עשירות התופסות את הסלפי של הרגע. לעומתן, הדוגמניות של ימינו, שגדלו על "זולנדר", כבר עושות פרודיה על עצמן. הן לא רק מודעות לתדמית שלהן: הודות לרשתות החברתיות, שהפכו את דוגמניות העל לנגישות מאי פעם, הן שולטות בה יותר מתמיד. הן גם שמחות לכל הזדמנות לנפץ קצת את התדמית המגוחכת שסטילר עשה ממנה מטעמים.

כפי שטיירה בנקס הוכיחה היטב ב"טופ מודל הבאה" – המציאות של עולם הדוגמנות עולה על כל דמיון. גם סטילר עצמו לא היה יכול להגות דמות כה מופרכת כמו סופרסמייז, האלטר אגו של בנקס שלימדה את המתמודדות בתוכנית איך לחייך עם העיניים, ממש כמו המנטורית שלהן.

הניצולה האחרונה של עולם הדוגמנות הישן והרציני שעדיין עובדת היום כדוגמנית במשרה מלאה היא נעמי קמפבל, וקל מאוד לראות את ההבדל בינה לבין דוגמניות מהדור החדש כמו קארה דלווין, ג'יג'י חדיד, קנדל ג'נר וכריסי טיגן. כולן יודעות ליהנות מהחיים, בעוד קמפבל היא הגלגול הממשי של דרק זולנדר. היא מפרסמת תמונות קמפיינים מרוטשות במקום סלפי חמודים, מפארת את הקריירה של עצמה וממשיכה להתנהג אל חברותיה הדוגמניות כאילו כל מה שהן יודעות לעשות הוא לאיים על מעמדה כדיווה.

אפילו מעצבי העל ירדו מכס המלכות שלהם ב־14 השנים שחלפו. לא מתקיים עוד שלטון אימים של טיפוסים כגון ג'ון גליאנו, שהוא כנראה ההתגלמות הממשית הכי קרובה ליעקובים מוגטו המרושע והמטופש (וויל פרל). כיום בראש הפירמידה עומדים אנשים כמו קרל לגרפלד – גם הוא דיווה, אבל דיווה שהתאימה את עצמה לתקופה, עם קולקציות שמבוססת על החתולה שלו שוּפט, ובהתחככות תמידית ומתועדת היטב עם הדוגמניות הצעירות של התקופה; או כמו אלבר אלבז, ששם עצמו בפרונט של בית האופנה לנוון (שאותו עזב לאחרונה) והפך לדוד החמוד שכולנו רוצות שילביש אותנו לליל הסדר.

מעטים הם הסרטים הפרודיים שההשפעה שלהם בעולם האמיתי הייתה כמו זו של "זולנדר". הסרט הפך לקאלט לא רק עבור קהל הצופים הרגיל, אלא עבור עולם האופנה, והוא הרג לגמרי את דמות דוגמן העל הגברי המסוקס והמסתורי שמיירט מבטי פלדה למצלמה. מישהו יודע מה מרקוס שנקרברג עושה בימינו?

• מיוחדים
• בהתאם לתחזית: המדריך המלא לחורף 2015
• הנזל מקדונלד
• אוון ווילסון
• נעמי קמפבל
• ג'יג'י חדד
• יעקובים מוגטו
• וויל פרל
• וויל פארל
• קרל לגרפלד
• הטופ מודל הבאה
• קנדל ג'נר
• אוון וילסון
• ג'ון גליאנו
• קולנוע
• קארה דלווין
• סלפי
• דוגמנות
• זולנדר
• בן סטילר
• דיווה
• סרטים

• Facebook
• Twitter
• Email

טיירה בנקס היקרה שלום,

עכשיו, משהגיעה השעה לארוז את האגו שלך וללכת הביתה, אפשר לומר זאת באופן רשמי: נכשלת. כבר 12 שנה את מבטיחה לנו את הטופ מודל הבאה, וכל מה שקיבלנו זה שערוריות, צעקות ואינספור סצנות בכי במייקאובר. זה לא כל כך מפתיע, בעצם. למתחרות בטופ מודל לא היה סיכוי אמיתי, הן היו שם כדי לאייש קלישאות ריאליטי כמו "הביצ'ית", "הדתייה הצדקנית", "ההיא שנופלת מהמסלול אבל מעולה בצילומי היי פאשן", "ההיא שבאה ממצוקות" וכמובן "השחורה המועצמת שרבה עם כולם אבל טיירה עפה עליה". ובכל זאת, 21 מנצחות (העונה ה-22 בעיצומה), ואפילו לא אחת אפילו התקרבה לתואר הנכסף. המקסימום שקיבלנו זה דוגמנית עם בעיית עור שהפכה ללהיט ויראלי (וגם היא בכלל הגיעה למקום השישי).

via GIPHY

"America's Next Top Model", שתרד מהמסך עם סיומה של העונה הנוכחית, היא מה שהעורכת קווין מ-unREAL מדברת עליו כשהיא אומרת "טלוויזיה טובה". גם בעונות החלשות שלה, וממש לא חסרות כאלה, היא הייתה כיפית וקלילה כצעירה מקולורדו שכבר שבוע חיה על חסה ומים. ריאליטי ערוך לעילא שאפשר להתחבר אליו גם באמצע הפרק השמיני לעונה ועדיין להנות, אבל כזה שיותר כיף לראות כשכבר מכירים את השטיקים שלך, טיירה, של מיס ג'יי או נייג'ל ברקר. הפורמט שמשכן נשים צעירות, מבולבלות ולעיתים מלאות בעצמן בבית אחד, ואז עוד מוסיף לתבשיל את הדרמה קווינז שאמורים לשמש כמבוגר אחראי, פשוט לא מאכזב. זוכרת את המתמודדת שצעקת עליה עד שהתחלת לבכות? את הבחורה שתירצה צילום גרוע בטענה שבחיים לא חלקה מיטה עם בחור? את מלחמת חטיפי הגרנולה ומשקאות האנרגיה של עונה חמש? את המשפט המכונן "אנחנו לא ב'החברה הטובה הבאה של אמריקה'"?

אבל הנה הקאץ': למרות כל הרגעיים הטראשיים, פולחן האישיות המתגבר מעונה לעונה ושלל הבעיות של עולם האופנה הסקסיסטי והמקובע, אני דווקא חושבת שבטופ מודל היה גם המון טוב. אולי יש המון אחרים שבאו כדי לראות שתי דיוות רבות על התור למקלחת, אבל אני ועוד רבות כמוני רצינו לראות את ההפקות המרשימות ואת הטרנספורמציה שעוברת נערה רגילה בדרך לכוכבים. אני בטוחה שהרבה בנות ברחבי העולם למדו להתפשט שלא לצורך ולהקיא כשצפו בך, אבל אני נוטה להאמין (או לפחות לקוות) שיותר בנות למדו ממך לחייך עם העיניים, למתוח צוואר, להתמודד עם כישלון ולאהוב את עצמן. בטופ מודל לא הייתה "מכוערת מדי", הייתה "לא למדה מה הסגנון שלה", והמון יפייפיות שאננות מצאו את עצמן בחוץ בעוד הממוצעות שעבדו קשה יותר זכו במשימה או בקמפיין. היו גם ניסיונות ברורים לשנות את התעשייה עם מנצחת מלאה, עונת נמוכות או מתחרה טרנסית, אבל קשה לומר שהתוצאות ניכרות היום בשטח.

זה עצוב קצת, אבל זמנה של "הטופ מודל הבאה" לעזוב הגיע, למעשה הוא כבר הגיע לפני שנים. היה כיף ואם נתגעגע יש לנו הרבה יותר מדי עונות לחזור אליהן. אבל מה איתך, תסתדרי בלעדיה? את עדיין זוכרת איך להיכנס לחדר בלי שעשר בנות על סף התקף היסטריה יצעקו את השם שלך?

• המסך
• דוגמנות
• הטופ מודל הבאה
• טיירה בנקס
• דוגמניות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

תצוגת האביב של MM6, הקו המסחרי של בית האופנה האוונגרדי מרג'יאלה, התגלתה כאחד האירועים המסקרנים ביותר בשבוע האופנה בלונדון שהתקיים לפני כשבועיים. הייתה זו הופעת הבכורה של המותג הבלגי בבירה הבריטית, אחרי שנים שהציג בשבוע האופנה בפריז. קברניטי החברה נימקו את המעבר כ"מהלך מתבקש מצד המותג, שמבקש לתמוך באינדיבדואליות, טשטוש גבולות, שבירת מוסכמות וחיפוש אישיות. דברים שלונדון, על שפע התרבויות שלה, מאפשרת יותר מכל בירת אופנה אחרת".

עדות ישירה להצהרה הזאת נצפתה כבר במערכת הלבוש הראשונה ששוגרה אל המסלול: מכנסי ג'ינס מרושלים למראה, טי שירט ירקרקה ודהויה, חזיית משולשים וזוג כפפות ארוכות שמעוטרות פאייטים כסופים, מהז'אנר של מסכת כדור הדיסקו שקניה ווסט אוהב לכסות בה את פניו בהופעות (ושבאופן אירוני מזוהה כיום עם בית האופנה החתרני). עם זאת, הדבר המעניין באמת באנסמבל היה האישה שנשאה את המראה על גופה. היא נראתה יותר כמו בת עשרה ממוצעת מאשר כדוגמנית: גובהה 165 ס"מ בלבד, שערה חום ודליל וחף מטיפולים מיוחדים, עורה נקי כמעט לחלוטין מאיפור והיא אף ענדה עגיל כסף שעמו הגיעה לליהוק, בניגוד לחוקי הליהוק המסורתיים שלפיהם דוגמנים ודוגמניות צריכים להשיל את "עורם הטבעי" בעת העבודה.

אותה נערה הכתיבה את הטון לדוגמנים והדוגמניות שעלו אחריה למסלול, רבים מהם התהדרו בשיער זרחני, קעקועים, פירסינג ומראה מאתגר מגדרית. כולם כאחד לוהקו לתצוגה על ידי אנה פסונן, עורכת מגזין האופנה SSAW בימים כתיקונם ומנהלת ה־Street Casting בשבוע האופנה. "ליהוק רחוב הוא לא דבר חדש. מרג'יאלה עצמו אהב להציג את בגדיו על חברים קרובים או אנשים אותנטיים שפגש ברחוב, כיאה לבית אופנה אלטרנטיבי. לא מעט דוגמנים ודוגמניות מפורסמים נשלפו כך מחיי היומיום שלהם", מפטירה פסונן בשיחה אגבית.

"היום אמנם כבר לא מדובר במצע לסיפורי סינדרלה כשל קייט מוס (שהתגלתה בגיל 14 בשדה התעופה – ב"ג), אלא כשיטה למעצבים שמעדיפים למלא את הבגדים שלהם באופי ולאו דווקא ביופי שגור ובנאלי. הגישה הזאת מאפשרת הזדהות רחבה יותר מצד הקהל, ובמקביל יש בה המון חספוס".

מעצבים נוספים, צעירים בעיקר, נקטו אף הם בליהוק רחוב. קלייר בארו, שנוהגת להעביר מסרים פוליטיים באמצעות לבוש סמי פאנקיסטי מעוטר באיורים, בחרה להציג מכנסוני ספנדקס חושפניים על נשים צעירות במידות 44־46, אך את המראות היותר מתקתקים שלה בחרה המעצבת להציג על נערות גלוחות ראש. המעצבת מולי גודארד בחרה להציג את הקולקציה שלה על קבוצת נערות אקלקטית במיוחד, לא בהכרח מהזן שהולם את שמלות הטול הצבעוניות והילדותיות לכאורה שהיא מיטיבה לייצר.

להפוך את הבגדים למציאות, לא לפנטזיה
"יש משהו משעמם ומאוד לא מפרה באידיאל היופי החדגוני שהתעשייה מקדמת", מתייחסת גודארד בתום התצוגה למודל היופי השולט בעשור האחרון – נערה צעירה, לבנה, גבוהה וגבעולית להחריד. סטנדרט שאפילו דוגמנית על מצליחה כמו ג'יג'י חדיד לא מצליחה לעמוד בו, בהתחשב בתגובות הקשות שהמטירו עליה המוני טוקבקיסטים זועמים לנוכח השתתפותה בשבוע האופנה בניו יורק. "עבורי רבגוניות היא זו שמייצרת יופי. חשוב לי שהבנות שמציגות את העיצובים שלי יהיו בחורות יצירתיות, שבתוך סיטואציות לא שגרתיות יצליחו להפוך את הבגדים דווקא למציאות, לא לפנטזיה".

ליהוק הרחוב והמרדף אחר האותנטי הפכו בשנים האחרונות למגה טרנד בתעשיית האופנה. אפשר לזקוף זאת בין היתר לזכות הרשתות החברתיות שהצליחו, ובצדק, לעורר מודעות מחאה על אידיאל היופי הנוקשה והשלכותיו ההרסניות. חברות פופולריות כגון אורבן אאוטפיטרס ויוניקלו, וגם בתי אופנה חזקים נוסח לנוון ודיזל החלו להציב במרכז התצוגה גברים ונשים שאינם נופלים למשבצת הדוגמנות הקונבנציונלית. בעקבות הביקוש התופח לאדג' חף מסינתטיות, החלו לקום זו באחר זו סוכנויות הפועלות בהתאם, ואת מקום הרחוב תפס המרחב הווירטואלי. המלהקים של מרג'יאלה למשל נעזרו באינסטגרם בשביל לקלוט את הווייב ולגבש דעה מוצקה על המועמדים שבחנו פנים אל מול פנים.

מי שהיטיבו להבין את ערכו של הערך המוסף הן עורכת מגזין TANK לשעבר, פנדורה נארד, והסטייליסטית לוסי גרין, שתיהן בעלות סוכנות Anti Models – שנתנה את שמה למגמה כולה. עם סניפים בלונדון ולוס אנג'לס ונוכחות דומיננטית בתצוגות וקמפיינים של מובילי אופנה דוגמת מארק ג׳ייקובס וסן לורן, ואפילו רשתות פופולריות כמו קוס – המיזם של השתיים מסתמן כהרבה יותר מפרויקט אזוטרי.

"הקמנו את הסוכנות לפני שנתיים בשם העיקרון שאישיות היא חלק גדול מהמראה, וזו מגמה שלדעתנו תלך ותתחזק", מנבאת לנארד. "אנחנו אוהבות ומעודדות את זה שדוגמנות היא לא העיסוק המרכזי של המיוצגים שלנו".

אפליה מתקנת

אך בעוד אותן אנטי מודלס קוראות תיגר על מודל היופי הסטנדטי באמצעות אורגיות של קעקועים נוסח לינה דנהאם או חיבה יתרה לשיער גוף, המנעד שמייצגת הסוכנות לא מצטייר כשונה או כרחב מדי ביחס לנורמה. בסופו של דבר – עם כל הכבוד לאופי ולחספוס הקוסמטי – מדובר במציגים ובמציגות שהמראה החיצוני שלהם לבדו יכול היה לסדר להם את הקריירה. אולם סוכנויות נישה שצצו ממש לאחרונה מנסות למתוח עוד יותר את גבולות הייצוג ולתת במה לקבוצות מקופחות באמת. סוכנות Lorde הוקמה בשנה שעברה כדי להוביל אפליה מתקנת כזאת.

הסוכנות הלונדונית, שהגדירה עצמה כסוכנות ה"לא לבנה" הראשונה בעולם, פרשה את חסותה על מגוון אתני רחב של דוגמנים ודוגמניות שמוצאים את עצמם לא פעם מודרים מתעשיית האופנה, שעודנה לבנה ושמרנית למדי. את התמורות בעולם האופנה חייבים לזקוף גם לזכותה של קבוצה נוספת וצבעונית בהרבה, שהצליחה להתקרב מעט אל אור הזרקורים החמים של הקונצנזוס. זהו תור הזהב של הטרנסג׳נדרים, לפחות בעולם האופנה. נערות פוסטר כמו הדוגמנית אנדריאה פז'יק ששינתה את מינה, ואיך לא, קייטלין ג׳נר – רק ליבו את מגמת הג׳נדר בלנדר. אולם סוכנויות חלוציות כמו Apple ו־Trans – המתמחות בייצוג דוגמנים ודוגמניות מהמגדר השלישי – עדיין נחשבות חריגות בנוף הפופולרי ופועלות בוואקום. גורמים יודעי דבר בתעשייה מאמינים שהדרך לפלורליזם אמיתי עוד ארוכה. הבידול מלמד אמנם על פתיחות מחשבתית, אך גם על הצורך המתמיד בהגדרות ובתיחום.

ומה קורה אצלנו?

שבוע האופנה בתל אביב שיתקיים החודש, מעורר בעיקר ציפייה. באירוע שעבר בחרו בקום איל פו ללהק "נשים אמיתיות" מקרב קהל הלקוחות. עקב החלטה זו ספג בית האופנה עתיר האג'נדה לא מעט תגובות מצקצקות, לכן אפשר רק לשער שמותגי האופנה המקומיים לא ימהרו להיפטר מנועם פרוסט. במקרה הטוב תזכה המונוטוניות הליהוקית להפרעות קצב חינניות בדמותן של אמזונות מהעבר בהופעת אורח מתויגת. במקרה הטוב מאוד נזכה לנוכחותו של סתיו סטרשקו, שעשה חיל ב״ווג איטליה״ ובדיזל הרבה לפני שנקלע למריבות על מייק אפ בפריים טיים בחסות ״האח הגדול״. מי יודע, אולי אפילו נזכה לאיחוד מחדש עם הבסטי והמוזה הגדולה מהחיים של ז'אן פול גוטייה – סטלה עמר. מי אמר שלא יוצאים דברים טובים מריאליטי?

• מגדר
• טרנסג'נדרים
• דוגמנות
• MM6
• ביזאר
• סתיו סטרשקו
• אלטרנטיבי
• קייטלין ג'נר
• אידיאל היופי
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

נשבע לכם, אני נורא משתדל לא להטריח את הטור הזה במובן מאליו, גם אם לא תמיד הוא מובן לכל – אחרי הכל, אנחנו חיים במדינה שבה זה לא ברור לכולם שאורן חזן צריך להיות ראש הממשלה הבא. לא יודע למה. יש אנשים כאלה, והם מסרבים לארוז את הגפילטע פיש שלהם ואת תקליטי הדויטשה גרמופון שלהם ואת הרצח רבין שלהם, וללכת מפה. רון כחלילי צריך לעשות עליהם סדרה, או משהו.

אבל לפעמים צריך לצעוק גם את המובן מאליו. ביחוד כשהדבר הכי מוזר, זה שלאף אחד – כנראה – זה לא מובן, ולא מאליו. אז בבקשה:

[tmwdfpad]אולפן שישי, ערוץ 2, שתי כתבות בזו אחר זו. הראשונה מספרת את סיפורה של האשה החרדית האמיצה שחשפה את הרב הפדופיל בצפת, והתעמתה עם כל הקהילה שלה, ובסופו של דבר מצאה את עצמה מנודה ממנה. עזבו רגע את השמחה לאידם של החרדים הנוזלת מסדקי הכתבה – נקה מהחרדים את הפדופילים, ואתה מוריד להם שני מנדטים! – אבל באמת שמדובר בכתבה חשובה, בנושא ראוי, ובגיבורה אמיתית. ומרוב שהם שיכנעו אותי ברצינותם העיתונאית, האצבע על השלט מעלה בתפקידה, ושכחה להעביר מיד לפני האייטם הבא, למרות שכבר שנים אני מנסה ללמד את האצבע הזאת ששני אייטמים ברצף בחדשות ערוץ 2 שאחד מהם איננו מעורר בחילה הוא אירוע סינגולרי קוסמי, שדי בדומה לחתול של שרדינגר, היתכנותו היא תיאורטית בלבד;

כי הנה, מיד אחריה מגיעה כתבה על נערה בת 14 מחולון, שפלא פלאים, נכנסה לחנות של דיור בפריז וצדה את עינו של המעצב הראשי של בית האופנה, שמיד בחר בה לפתוח את תצוגת האופנה השנתית של דיור. אלא שכאן לא רב הוא זה שחושב שילדים בני 14 הם סקסיים שחבל"ז, זה המעצב הראשי של דיור, ולכן במקום להזדעזע הופך הטון הכללי להיות מעריץ ומוקסם:

ראו איך היא ניצלה מעוני, על ידי הצטיינות בלימודים!
(לא, לא על ידי לימודים);
סליחה, על ידי כישרון!
(לא, אין לה שום כישרון חוץ מעצמות לחיים גבוהות);
על ידי התמדה!
(לא, היא בסך הכל נכנסה לחנות בפריז).

ואתה תוהה, אם כך, מדוע לא עושים כתבות מרגשות שכאלה על הזוכים בפיס, או על הנכדים של יצחק תשובה – “הוא חי מהיד לפה, עד היום שבו נולד במקרה לבן של יצחק תשובה" –

והסיבה היא, כי זוכי הפיס והנכדים של יצחק תשובה לא עשו שום דבר כדי לזכות במזלם הגדול, ואילו אותה ילדה בת 14 עשתה גם עשתה – היא מצאה חן בעיני עולם שלם של פדופילים, שאוהבים לראות ילדות מתלבשות כמו נשים ומעכסות על הבמה, או איך שהגדיר זאת היטב סוכן הדוגמניות רוברטו: “איך שראיתי אותה, ידעתי שהיא גוש הזהב שלי!"

גוש זהב, כך הוא קרא לילדה בת 14, ואף אחד באולפן לא הרים גבה, לא זז בכסאו בחוסר נוחות, כולם מחייכים מאוזן לאוזן: סוף סוף משהו טוב קורה בארץ, אחרי כל החרדים הפדופילים האלה. אז כנראה צריך שיוגד המובן מאליו, אז בואו נגיד ואת זה ונלך להקיא בפינה:

חברת החדשות היקרה, ערוץ 2 אהוב וחכם: כמה ילדות שצופות עכשיו במשדר החדשות שלכם, יכולות לקחת את הסיפור המרגש של הילדה הדוגמנית, ולאמץ אותו כמודל לחייהן? כמה מהן יקחו מטוס לפריז, יכנסו לחנות – נסו את הגבינריה של אנדרואה בגדה השמאלית, מומלץ! – ויצאו משם עם חוזה דוגמנות?

ואם זו הדרך שעליה אתם ממליצים לנערות צעירות, ובהנחה שהדרך הזו לא תביא אותן לחיים בלונדיניים של עושר ואושר וגבינות של אנדרואה – כמה מהן, ביאושן, יגידו: טוב, שיהיה צפת. שיהיה עשרה ילדים. שיהיה רב פדופיל. לפחות זה לא השקר הזה שמכרו לי בחדשות, כאילו אם רק אהיה בלונדינית מספיק, ואם רק יהיו לי עצמות לחיים גבוהות מספיק, ואם רק ארשה לגברים מבוגרים להזיל עלי ריר – חכה לי מסייה אנדרואה, חכי לי קממבר כמהין בלו, הנה אני באה!

“גוש הזהב שלי", הוא קרא לה. וכולם באולפן חייכו בסיפוק.

• אנשים
• אולפן שישי
• חדשות 2
• פדופיל
• ערוץ 2
• צרפת
• דוגמנות
• דיור
• חרדים
• טורים אישיים ובלוגים