>> קרן אלכסנדר (כדאי שתעקבו) היא במאית ועורכת סרטים, דור שלישי של תל אביבים (מהצד של אבא), סטודנטית לתואר שני באמנות בבצלאל. ויוצרת הסרט "עיר המתים" המשודר בכאן 11, זוכה פרס הצילום בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב, זוכה פרס סרט הביכורים בפסטיבל קולנוע דרום, זוכה פרס הצילום בפורום היוצרים הדוקומנטרים ומועמד לפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר.אתם רוצים לראות אותו.

>> שריד מעידן הקרח ושלוחת פלורנטין בצפון הישן. העיר של איל חלפון
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. הספה של הפורום

בסינמטק תל אביב בקומה השניה שוכן הפורום הדוקומנטרי. מהחדר הקטן הזה מתנהל ארגון שהוא בית אמיתי ליוצרים. מכאן יוצאות יזמות מעניינות ומאבקים חשובים ולכאן אפשר לבוא להתרסק לשנ"צ הגון על הספה או להתפרק בבכי בנפילת המתח שאחרי שבוע הקרנות אינטנסיבי. תמיד יהיה מי שיקשיב, או מי שיתן לך רגע לעצמך, מי שיציע קפה ומשהו מתוק ולעיתים אפילו בירה קרה.

2. צופי-ים יפו

אני אוהבת לקום מוקדם בבוקר ולרדת לנמל יפו לספוט שלי על המסלעה שליד צופי-ים. אני אוהבת את המגע של הסלעים בכפות הרגליים, את האוויר הטוב שיש רק בים מתובל במלח שממתיק את הקפה, ואת הקרוולים העגונות המזכירות לי נעורים (בצופי ים תל אביב). בוקר מושלם הוא כזה שמתחיל שם – פרק או שניים בספר ובהייה ממושכת בכתמי הצבע של המים, רגע של שקט לפני שאני מטפסת חזרה לחדר החשוך שלי לעוד יום עריכה.

3. אטלס בר

האטלס כיכב במדור הזה לא פעם ולא בכדי. זה בר שכונתי עם חצר נהדרת וקהל נאמן. האווירה שם בדיוק נכונה, מלנכולית מספיק כדי שיהיה אפשר להרגיש בבית אבל עמוסה באנשים טובים שתמיד יעלו לך חיוך. זה המקום עם השיחות הכי מעניינות בעיר, לצד אוכל ומוזיקה פשוטים וטובים. עבדתי שם שלוש שנים ואני כולי געגועים (לא רן, אני לא באה הערב למשמרת).
מסילת ישרים 15 תל אביב

4. הכולל

במהלך המלחמה בית פנורמה הפך לעיר המקלט שלי. המבנה הכעור הזה הוא מקום מרתק שאפשר לשוטט בו שעות. מתקיימים בו עולמות. אבל לב ליבו הגועש הוא בית הספר לציור עכשווי "הכולל" של הציירים המופלאים רן טננבאום וגיא אביטל. השניים האלה הם לא רק ציירים נהדרים אלא מורים בחסד, שמטפחים באהבת אינקץ קהילה חיה של צייריםות ויודעים איך לעזור לכל אחת למצוא את הצבע הייחודי שלה, מבלי לנסות לדחוף אותה לתוך קונבנציות או חוקים. את השפיות שלי (האמנם?) אני חבה למקום הזה, שלמרות השם וחבל לא מקבל מימון מהממשלה.
בן צבי 84 קומה 6 תל אביב

5. הספריה של מגזין III

ברחוב עולי ציון יש פנינה קטנה שגיליתי לאחרונה,ספריית "ספרי אמן" למכירה או דפדוף מהופנט. זה מקום של אוצרות מקומיים קטנים בכריכות מגוונות שמגרה את הדמיון והחשק, מדגדג בקצות האצבעות. אפשר למצוא שם את הסכמי אוסלו (על נייר טואלט) של אנדי ארנוביץ ומכתבים מהכלא של רוזה לוקסמבורג (ופרח) שיצרו אורי יואלי וננה אריאל. החנות-ספריה נמצאת בתוך גלריה יפה שהיא שלוחה של המוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, ובה תוצג בעוד חודש (פתיחה ב-12.3) תערוכה של חברי המוכשרים לספסל הלימודים בתואר השני לאמנות בבצלאל.
עולי ציון 34 יפו (שוק הפשפשים)

מקום לא אהוב בעיר:

מאז שנגנב לי הטוסטוס, כל מקום שלא במרחק עשר דקות רכיבה על אופניים או על קו הרכבת הקלה הוא מבחינתי אזור עוין שיש להימנע ממנו בכל מחיר. הרכבת באמת נהדרת ואילו רק הייתה פועלת בסופי שבוע היה אפשר לרגע לדמיין שאנחנו חיים במדינה נורמלית. אבל מכיון שלא – יש למישהו כיוון לטוסטוס קטן משומש במחיר מציאה?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה" במוזיאון תל אביב מציגה עבודות מהאוסף הפרטי של יאן פישר וכוללת אוצרות נהדרת, תפאורה מושקעת ועבודת סאונד מצוינת של ד"ר נועם גל, האוצר המחונן. אלו עבודות שנעשו בצל מלחמה, ערב אחת התקופות החשוכות ביותר בתולדות גרמניה, עידן של אי ודאות ושל חברה מתפרקת – תזכורת מצמררת לניחוח הפשיסטי שהולך ומציף את רחובות חיינו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
כשהתחילה המלחמה הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות זה לצייר ולהקשיב לאביב גדג'. בהתחלה חרשתי בלופים את "מנועים קדימה" המופתי, עד שיצא "עולם מופלא איפה אתה" שכמו נכתב במיוחד עבור השביעי באוקטובר. באופן כללי, אביב גדג' הוא אחד האמנים שכותבים הכי כואב את המקום הזה: כל מילה שלו וכל יללת גיטרה מפלחת לי את הקישקע. לא סתם הקהל שלו הוא הכת היחידה בארץ שמצליחה לאגד בתוכה נערי גבעות באפטר מהצבא ורוקרים תל אביבים מזדקנים. הופעה שלו בבארבי (מתי??) היא תופעה תרבותית (לסקרנים), חוויה מיסטית (לרוחניים) ורגע של חיבור קורע-נפש למקום הדפוק והאהוב הזה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ארגון 255(כמספר החטופים בעזה בשבעה באוקטובר) הוא ארגון שהמטרה שלו היא להעניק בית ותמיכה לחטופים, לחטופות ולמשפחות שעצרו את חייהם לטובת המאבק להשבת האהובים שלהן הביתה, חיים או מתים. הארגון פועל ליצור מעטפת של שיקום ותמיכה עבור החטופים ובנות ובני המשפחה ממעגלי קרבה שונים, שרבים מהם לא מוכרים על ידי המדינה, כדי לסייע להם להתמודד עם האתגרים שבחזרה לחיים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אודי ירדן, נהג מונית תל אביבי עם פנקס ההמלצות המוזיקליות הכי מגניב בעיר ומעבר לה. נסיעה במונית שלו זו הזדמנות להכיר להקות ישראליות שוות (יאללה) ולשתף באובססיה חדשה (הפסקול הגאוני של קלרה הקדושה). אודי אוסף המלצות מנוסעים, מאזין להן במלוא תשומת הלב וממליץ הלאה כשמשהו מרשים אותו. עמוד הפייסבוק שלו הוא מקום נהדר לחפש את האלבום הבא.

מה יהיה?
יהיו בחירות. זה הרגע המכריע. זה הזמן להתפקד למפלגות, להצטרף לאיגודי עובדים ובאופן כללי להתחיל להרים חזרה את הראש. בעידן ובדור שיודע בעיקר לשתוק, גם מאבק קטן ולכאורה בלתי חשוב מייצג התנגדות למדרון החלקלק של חיסול התרבות החופשית ושאריות הדמוקרטיה.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• כאן 11
• סינמטק תל אביב
• נמל יפו
• אטלס בר
• מגזין III

כבר כמעט 3 שנים שאנחנו עוקבים אחר הסיבוב הבינלאומי המרשים של הסרט הדוקומנטרי "דו-קיום, בתחת שלי!", העוקב אחר הקומיקאית היפואית נועם שוסטר אליאסי, והמופע הבינלאומי שלה באותו השם. דיווחנו עלזכייתו בפרס הראף-קאט המבטיחבפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים הבינלאומי באמסטרדם (IDFA), ועלהשבחים שגרף בפסטיבל סאנדנס, כמו גםפסטיבל סלוניקי. אבל עכשיו, אחרי לא מעט זמן וכשהוא בשורט-ליסט היוקרתי לאוסקר בקטגוריית הדוקו, אנחנו אשכרה יכולים לראות אותו – ומנוחות ביתנו – ובחינם.

החל מאתמול (ג') הסרט התיעודי זמיןלצפייה ישירה וחינמית באתר "שיחה מקומית", עם כתוביות בעברית או כתוביות בערבית. "בחרנו לשתף לצפייה את 'דו-קיום, בתחת שלי!' בשיחה מקומית לקהלים בקידומת 972, כי היה לנו חשוב שהסרט יהיה חינמי ונגיש במקום שממנו הוא מדבר ואליו הוא פונה", הסבירו היוצרים על הסיבות לפרסום היצירה בחינם. "רצינו שהסרט יהיה זמין ליהודים ולפלסטינים החיים בין הנהר לים, ושהפלטפורמה המארחת אותו תחלוק את מחויבויותינו לחירות, לצדק ולשוויון מהותי לכל מי שחי כאן".

ואכן, הבחירה בפלטפורמה של "שיחה מקומית" לא מקרית, ונעשתה לדבריהם מתוך אנג'נדה שותפה וברורה. "סרט כזה לא מתקיים בחלל ריק – הוא נעשה בתוך מציאות חברתית, פוליטית ומוסרית, והשאלה היכן הוא מוצג אינה נפרדת מהשאלה מדוע ואיך הוא נוצר. בעוד המרחב לקולות המאתגרים את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים משני צידי הקו הירוק הולך ומצטמצם, ובמקביל מתרחבים המאמצים לפגוע בחופש הביטוי, הבחירה ב'שיחה מקומית' אינה רק החלטה שנוגעת להפצה, אלא גם הצהרת הזדהות עם גוף תקשורת עצמאי וללא מטרות רווח, שמביע התנגדות פעילה ומציע לקוראיו דרכים אחרות להבין את העבר, לשנות את ההווה ולדמיין את העתיד".

הסרט התיעודי עוקב אחרי אחר הקומיקאית היפואית המבריקה בהופעותיה ברחבי העולם עם המופע "Coexistence My Ass" (כשמו של הסרט), שמבוצע בשפות אנגלית, עברית וערבית (וגם קצת פרסית), ורץ מזה מספר שנים. הסרט הדוקומנטרי שנוצר סביב המופע עוקב אחרי הקומיקאית עוד מימי הקורונה העליזים, ועד אחרי ה-7.10, כשהכל השתנה ופתאום כבר פחות מצחיק. מאחוריו עומדת הבמאית הלבנונית-קנדית אמבר פארס, המפיקה הישראלי רחל לאה ג'ונס, המפיקה האמריקנית ממוצא פלסטיני רבאב חאג'-יחיא, והצלם הישראלי-צרפתי האדיר פיליפ בלאיש – שהתאחדו כדי להכיר לעולם את שוסטר-אליאסי. ועכשיו, להכיר גם לכם טיפה טוב יותר.
לצפייה בסרט באתר 'שיחה מקומית'

• המסך
• נועם שוסטר-אליאסי
• דו קיום
• דוקומנטרי

ישנם הרבה טייטלים שיכולים להגדיר את מל ברוקס – קומיקאי, שחקן, קולנוען, תסריטאי, מחזאי, זוכה EGOT (אמי, גראמי, אוסקר וטוני), אגדה בחייו ובן ה-99 הכי חד מחשבה שאי פעם נתקלתם בו – אבל יותר מהכל, כנראה שהמילה הכי נכונה להגדיר אותו תהיה מענטש. פשוט בחור יהודי טוב ומצחיק, שעם מספיק אמביציה הצליח לצאת משירות צבאי במלחמת העולם השנייה, ולגלף לעצמו את אחת הקריירות הכי משמעותיות ומשפיעות בתולדות הוליווד. ספק אם תמצאו קומיקאי מ-50 השנים האחרונות שלא מושפע ממנו בדרך כזו או אחרת.

עכשיו, כחצי שנה לפני שהוא שורד (טפו טפו טפו) לגיל המופלג 100, ב-HBO Max עולה דוקומנטרי בן 2 חלקים על האגדה החיה. "מל ברוקס: האיש בן ה-99!" נוצר – איך לא – על ידי ג'אד אפטאו, שכבר יצר כמה סדרות דוקומנטריות על אגדות קומיות שיצאו לאחר מותם: "גארי שנדלינג: יומני הזן" ו-"החלום האמריקאי של ג'ורג' קרלין", שניהם ב-HBO. למרבה שמחתנו, הדוקומנטרי הנוכחי נוצר וגם מגיע לקהל עוד בחייו של מל ברקס (הוא בטח היה אומר משהו כמו 'טוב, ג'אד חיכה שאמות מספיק'), ואנחנו זוכים לראות את האדם עצמו יושב ומספר על חייו, ממרום 99 שנותיו.

כיאה לדוקומנטרי על אדם במעמדו, מיטב הקומיקאים בעולם נהרו כדי לדבר על ברוקס – ג'רי סיינפלד, אדם סנדלר, בן סטילר, קונאן אובריאן, דייב שאפל, שרה סילברמן ועוד – אבל גם דמויות נוספות מעולם הבידור, ביניהם ריאיונות אחרונים שצולמו עם דיוויד לינץ' ורוב ריינר טרם מותם. עם זמן כולל של 3 שעות וחצי, שמחולקים לשני חלקים, 80 שנות הקריירה שלו מקבלים את הכבוד הראוי להם – מההופעות הראשונות בחגורת הבורשט, דרך העבודה עם סיד סיזר, יצירות הקולנוע והתיאטרון ועד להשפעותיו העמוקות על קומדיה של היום – ומוצגים בערבוב של ריאיונות עבר לריאיון מהיום, שנותן תחושה של קריירה אלמותית. ואולי תופתעו עד כמה מצחיק הוא בשני החלקים – גם בעבר, וגם בהווה. ויותר מהכל, פשוט מענטש.
"מל ברוקס: האיש בן ה-99!", 2 פרקים, עכשיו ב-HBO Max

• מה רואים הלילה
• מל ברוקס
• דוקומנטרי
• HBO

אין שמחים מאיתנו שתרבות האוכל הישראלית זוכה בעשורים האחרונים לתשומת לב ציבורית ותרבותית רבה. באמת, על כל תוכנית אוכל אנחנו מודים, ונזכרים בימים בהם את העוגות שלנו למדנו להכין מספרים של רות סירקיס. אבל צריך לומר שלעיתים, יש לנו תחושה שהאופן שבו מתייחסים לאוכל על המסך מוגבל לאגפים די קבועים – או שמדובר בריאליטי אוכל תחרותי, שמתמקד יותר בדמויות צבעוניות, או שתוכניות אוכל מבוססות מטבח ביתי/אישי, כשרק לעיתים נדירות משהו מצליח לשבור את הכלים, ולהביא תוכנית אוכל ששמה פוקוס שונה. ושימו לב – הערב תוכנית שכזו עולה לאוויר.

"הצלחת של הארץ המובטחת", שעולה הערב (22:00, בערך) בכאן 11, סיימה את הצילומים שלה כבר בראשית 2024, אבל אתם יודעים איך זה – המלחמה, המציאות כאן ותעדוף התאגיד לא ממש שמים בפורנט דוקו שבוחן את ההיסטוריה הקולינרית המקומית לעומק. ובכל זאת, הגיע הזמן ועכשיו תוכלו לראות את הסדרה התיעודית בת 5 הפרקים של עופר עין גל ("אנחנו על המפית"), שסוקרת מדי פרק חומר גלם אחר – קמח, ירקות, קטניות, דגים ובשר – ובוחנת את האופן בו שומש על אדמת ארץ ישראל ובידי אבות אבותנו, וגם מוצאת ישראלים שעוד משתמשים בו באופן הכי קרוב למקור.

המבט המעמיק הזה מתאפשר בעזרת השראה מהספר "מסע שורשים" של ד"ר טובה דיקשטיין, ויוצא לפועל בעזרת שני תושבי תל אביב אהובים עלינו במיוחד – אסף דוקטור ממסעדת "האחים", וג'רמי פוגל מהמבטא הבלגי הנפלא הזה – שמנחים ומובילים את הסדרה בין מזונות להיסטוריה ופילוסופיה יהודית עתיקה. בטור מיוחד שבימאי ויוצר הסדרה עין גיל כתב עבורנו, הוא סיפור שמהמסע בן 8 החודשים ליצירת הסדרה הוא חזר עם "ההבנה העדינה שאנחנו חיים על תל תרבותי מפואר שמוכרחים להכיר, לא כדי לשחזר, אלא כדי ללמוד ממנו ולשפר אותו" – וזה אכן ניכר באופי הסדרה, שמחובר למקורות מבלי צורך להתחבר לדת, באופן הכי תל אביבי שיש. אם בא לכם לצפות במשהו קצת יותר מעמיק מעוד ריאליטי, הדוקו הזה הוא צפיית חובה.
"הצלחת של הארץ המובטחת", הערב (ג', 20.1) ב-22:00 בכאן 11

• מה רואים הלילה
• אוכלים שותים
• דוקומנטרי
• אסף דוקטור
• כאן 11

במשך 6 שנים הסתובבתי בעולם ובארץ עם הסדרה ״אנחנו על המפית״ (כאן 11) בניסיון להגדיר מהו אותו מטבח ישראלי שובב, הנושא על גבו הצעיר תיבת פנדורה קולינארית-פוליטית כבדת משקל. פייר? חזרתי יותר מבולבל ממה שיצאתי. ואז התגלגל לידי הספר של ד"ר טובה דיקשטיין, "מסע שורשים" – סיכום מחקרה בן 30 השנים על התפריט היהודי הקדום, שהתהווה באזורנו מתקופת אברהם אבינו (הברונזה התיכונה) ועד חורבן בית שני. 2700 השנים הראשונות של העם הנבחר. בקטנה.

ראיתי את האור. או אולי את המובן מאליו. לא הלאומיות בראה את האדמה, הפוך גוטה – הלאומים אורחים על האדמה, ולא האדמה ללאום. העמים שצמחו (או חלפו באזור) גדלו על הקרקע המופלאה הזאת, ניזונו ממנה ואז עשו מאמצים עילאיים להחריב אותה במלחמות אין צדק. זאת ועוד, אולי הגיעה השעה לעשות עוד צעד מתבקש בחפירה הארכיאולוגית, להיפרד מהאובססיה לאוכל עדתי כזרז להגדרת זהות ולחשוף שכבות חדשות טרום עידן העדה.עם שלל המחשבות האלה יצאתי לדרך, אוחז בידה הטובה של ד"ר דיקשטיין.

התחלנו לעבוד כשהמהפכה החוקתית והתפרעות הפונדמנטליזם היהודי קרעו את העם ביד גסה. שאפתי ליצור תשתית לבסיס רחב, שיצופף תחת מטרייתו את היושבים בציון, כמין משאלת לב כמוסה ואולי נאיבית שאניע תהליך ריפוי שיתחיל בצלחת, ויסתיים בלבב פנימה. הבנתי גם שאני מחזיק בביצת זהב, כזו שיש בכוחה ליצור מלכודת דבש עבור הציבור שמייחל לחזרת מלכות יהודה. התוכן הזה הוא הלחם והחמאה שלהם, ודרכו אפשר לטפטף מסרים עובדתיים-מחקריים, שלא פעם מתנגשת עם תפיסת העולם המשיחית. נאיבי כאמור.

אל המסע הזוגי של טובה ושלי הצטרפו רוני מנור ושגית שלום (AKA מעגלות הפקות), כאן 11 וצמד ברנשים שתשעה קבין של חכמה ויופי ירדו עליהם: השף אסף דוקטור – מגיבורי העורף של 7 באוקטובר, ומי שיש לו שם לכל ריס וציפורן במטבח המקומי העכשווי – וג׳רמי פוגל – דר׳ לפילוסופיה יהודית מודרנית והיהודי הכי טוב וחרוץ שפגשתי בחיי. ביחד יצאנו למסע בן 8 חודשים, כשברקע הלמות המלחמה. דרך המחקר חפרנו באוצרות הכתובים, היהודים והלא יהודים, אכלנו את הראש לאנשי דת ואקדמיה (בעיקר ארכאולוגים, זואולוגים, בוטנאים ושכמותם), והתפרצנו לסלונן של נציגות יהודיות ושאינן יהודיות, בנות תרבויות מקומיות, שלא הוכרחו לעזוב ושימרו את מסורות הבישול הקדומות של המקום הזה.

ואחרי כל הדרך עם מה נשארנו? עם ההבנה העדינה שאנחנו חיים על תל תרבותי מפואר שמוכרחים להכיר, לא כדי לשחזר, אלא כדי ללמוד ממנו ולשפר אותו, ושלא המצאנו כלום, אבל אנחנו יותר ממוזמנים להפיק לקחים ולבחור טוב, כדי לעשות טוב. לא רק לנו, אלא בעיקר לאדמה הזאת וליושביה, שמגיע להם כל כך הרבה יותר.את כל התשובות לתפריט ולחיים הגשמיים של היהודי הקדום, ואולי גם ללא מעט סוגיות טורדניות (או מאירות עיניים) של החיים שלנו כאן, תקבלו ב-5 הפרקים של "הצלחת של הארץ המובטחת", שעולהמחר (20.1) לשידור בכאן 11, ב-22:00.
עופר עין גל הוא היוצר, הבימאי והעורך של ״הצלחת של הארץ המובטחת״.

• יוצרים כותבים
• דוקומנטרי
• אוכלים שותים
• כאן 11