חשבתם שסיימנו עם הלהג הבלתי פוסק של נטפליקס על "דברים מוזרים", שהגיעה בסופ"ש לסיומה אחרי כמעט עשור של התברברות ובירורים? הצחקתם את בעלי המניות של ענקית הסטרימינג. לא רק שאתם הולכים לאכול עוד עשור של פריקוולים וסיקוולים, בשבוע הבא (שני, 12.1) תשגר נטפליקס אל מנויי את סרט הדוקו "הרפתקה אחת אחרונה", המתעד את צילומי העונה האחרונה של הסדרה ויום הצילומים האחרון שלה, כי אם אפשר לסחוט עוד קצת את הלימון הזה, תהיו בטוחים שאנחנו הולכים לקבל רסק לימונים.

>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>הולכים לעיבוד: 15 ספרים אדירים שיגיעו אל המסכים ב-2026
>>שנה פיצוץ: 26 סדרות, משחקים וסרטים שיעשו לכם את 2026

נטפליקס משחררת את הסרט התיעודי במפתיע, מבלי שהכריזה עליו קודם לכן כנהוג. הסרט עוקב כאמור אחרי תהליך יצירת העונה האחרונה בסדרה, והבמאית שלו היא מרטינה רדוואן, זוכת פרס האמי על סרט הדוקו "Girls State" ומהמוערכות שביוצרות הדוקו הצעירות בארה"ב. ״אני אסירת תודה אינסופית לאחים דאפר על כך שנתנו לי מושב בשורה הראשונה למסע המדהים הזה", אמרה רדוואן. ״העובדה שיכולתי לבלות שנה שלמה על הסט איתם הייתה זכות אמיתית – ומקור להתרגשות עצומה. היכולת להתקרב ולצפות בהם מחיים את הסדרה האהובה הזו בזמן אמת הייתה שמחה טהורה. הלוואי שיכולתי לחזור בזמן ולתעד גם את עונות 1 עד 4".

הטריילר לסרט התיעודי נפתח בקטעי וידאו מהקריאה האחרונה של פרק הסיום סביב השולחן, תוך כד שנואה שנאפ ומילי בובי בראון בוכים על הספה בזמן קריאת הטקסט, כשאת קולו של רוס דאפר שומעים בקריינות: "לכתוב את השורות האחרונות שהדמויות האלה אי־פעם יאמרו – זה היה באמת קשה". מאט דאפר מוסיף: "אני זוכר יותר מכל את הרגע שבו כתבתי ‘End Series’. כתיבת שתי המילים האלה הגעה עם אחריות גדולה". מאוחר יותר, בראון נשמעת בקריינות אומרת: "אני לא מוכנה לשחרר".​

בכן, גם נטפליקס לא מוכנה לשחרר עדיין, וסרט הדוקו הזה הוא רק ההתחלה. בהצהרה נפרדת אמרו האחים דאפר: "כשגדלנו בדורהאם, צפון קרוליינה, חלמנו להיות קולנוענים – אבל הוליווד הרגישה רחוקה בצורה בלתי־אפשרית. הכול השתנה כשצפינו בסרטי מאחורי הקלעים של "שר הטבעות". ראינו עד כמה פיטר ג׳קסון לחוץ וחשבנו: כן, זה החלום. עם דעיכתו של המדיום הפיזי, סוג כזה של סרטי מאחורי הקלעים כמעט ונעלם. רצינו להחזיר אותו. אם אתם אוהבים את הסדרה או שפשוט מסקרן אתכם איך הפקת הוליווד גדולה קורמת עור וגידים, הסרט הזה בשבילכם".

• המסך
• דברים מוזרים - Stranger Things
• דוקומנטרי
• נטפליקס

פרח הוא שמה המומצא של דרת רחוב נרקומנית שמתפרנסת מזנות. אמא שלה, כריסטינה, היתה פעם זונת צמרת ("אסי דיין עשה עלי כתבה"), ועכשיו היא גרה ברחוב, כמותה. נושא סרטם התיעודי של אנה ים ואיתמר רוז, ששודר אתמול בכאן 11, לא היה יכול להיות מדכא יותר. אבל "פרח" אינו מדכא. הוא מחבק את הגיבורה שלו ללא קמצוץ של התנשאות או שיפוטיות, ומציג אותה כדמות חיונית, אינטליגנטית ומודעת, שמשתפת פעולה באופן מלא עם יוצרי הסרט.

"את יודעת מה יפה בסרט הזה?" אומרת פרח בתחילתו, תוך כדי שהיא ממוללת בידיה עטיפת נייר כסף, שמן הסתם תשמש אותה לצרוך סם. "שאנחנו לא עושים תהליך של שיקום. זה מיוחד, כי בדרך כלל כשמתעסקים נגיד עם נרקומנים או דברים כאלה, לפי מה שאני יודעת בסרטים כאלה, זה מתחיל כאילו שזה במצב מסוים וזה הולך ומשתפר, או הולך ונגמר, נכון? ופה כאילו זה לא כל כך העניין… אנחנו מסיימים את הסרט בעצם באותה סיטואציה (אנה: שאת באותו מקום, עושה את אותו דבר). כן. זה מפתיע נראה לי כאילו כי זה קצת יבלבל. או אפילו, כאילו מה היא לא עברה שום תהליך מסוים? ובעצם התהליך ומה שאני עוברת זה ההיכרות שלנו". כך מגדירה פרח במילותיה שלה את הסרט, כשותפה ליצירה עצמה, וגם קצת כמו מבקרת קולנוע.

צלמת הסטילס אנה ים התוודעה לפרח במהלך פרויקט צילום מבנים בנווה שאנן שבדרום תל אביב, והן החלו להיפגש אחת לשבוע. "פרח" ערוך מהמפגשים האלה שנפרשו על פני שנתיים. אנה אוספת את פרח במכוניתה, והן מדברות על החיים. הסרט כולו צולם מתוך המכונית בזמן נסיעתה בשכונה המוזנחת – אזור ספר שרחובותיו ואוכלוסייתו נראים מבעד לחלונות. לפעמים מצטרפים אנשים נוספים לנסיעה. אחת מהן היא אנה ג', המספרת שיש לה תואר שני בסיעוד ושהיא עבדה שבע שנים בשיקום פה ולסת באיכילוב, אך מזה שנה ורבע היא גרה ברחוב ומתפרנסת ממכירת סמים, וגניבת אופניים וסמארטפונים. לדבריה, אין לה כל כוונה להתדרדר מזה לזנות.

אורח נוסף במושב האחורי הוא ורנון, ידיד של פרח, שהיה פעם בעל משפחה, עד שנתקל בקיר. "הצרות שלי התחילו בצוק איתן", הוא מספר. "הפסקתי לישון, כאילו, עם הדברים שעברנו שמה. הייתי בבארי. היינו ציר האספקה של גולני. משמה השתבשתי. מלחמה ארורה ומיותרת לדעתי. הרבה פצועים יצאו משם, בנפש". זאת אולי הפעם היחידה בסרט שהמרחב הישראלי, הציוני, חודר לתוך הבועה הדרום תל אביבית, שתושביה השבורים חיים מלקוח ללקוח.

הבחירה האומנותית והמוסרית לא לצאת מהמכונית שומרת על ההפרדה בין העולמות לאורך הסרט כולו. הבמאית אינה עובדת סוציאלית, ואינה מעמידה פנים שהיא באה להציל את האנשים מהחיים חסרי התוחלת שהם נקלעו אליהם. סרטים תיעודיים על אנשים במצב מדורדר עלולים ליפול למלכודת של סנטימנטליזציה או מטיפנות, ואף ניצול של הגיבורים, על ידי יצירת ציפיות לעזרה ולקשר שיימשך גם אחרי תום הצילומים. "פרח", כך נראה, מצליח להימנע מכל המוקשים. פרח שמחה לפגוש את אנה, אך אינה מפתחת כל אשליות לגבי כלום. בערך. כי ברגע מסוים היא אומרת "אני מתה לדעת אם היה פה פעם 'פריטי וומן'. אתם חושבים שהיה?" המבט על פניה באותו רגע, כשהיא כאילו מייחלת לקבל תשובה חיובית, מועך את הלב.

אם שאלתם את עצמכם איך קורה שאנשים נורמטיביים הופכים לדרי רחוב, והאם כשזה קורה להם הם מאבדים גם את נשמתם, "פרח" מספק תשובות אפשריות, אך לא פתרונות. שאלה שהסרט אינו עוסק בה היא איזה מין גברים אלה שבאים לנצל נשים שסבלן חקוק בגופן. אבל היא נוכחת שם מעצם כך שכמה גברים מזדמנים מתדפקים על חלון המכונית, בהנחה שהנשים בתוכה נמצאות שם בשבילם. "פרח" לא קל לצפייה, אך הוא אוחז בגרון, וגורם לנו להתאהב בגיבורה המרתקת שלו, שאוהבת את פרינס ויונה וולך, וופל בלגי וסמים.
פרח, 81 דק, עכשיו בכאן BOX ובעמוד היוטיוב של כאן 11

• המסך
• ביקורת סרטים
• דוקומנטרי
• דרום תל אביב
• נרקומנים
• זנות

>> עידו ויסמן (כדי שתעקבו) הוא במאי ויוצר דוקו שסרטו התיעודי הראשון, "מפרץ השמש", עושה דרכו לשידור בכאן 11 (10.1), הסרט מלווה שלושה מדיירי מתחם קרוואנים ארעי המסתתר בקצה הדרומי של המדינה, מאחורי מלונות הענק המפוארים של אילת ומצליח לחדור ברגישות יוצאת דופן, אל הוויית הבדידות האנושית של אלו שבחרו להתרחק מעברם ולבקש לעצמם עיר מקלט. הסרט זכה לשבחי המבקרים ובשלל פרסים, כולל פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב ופרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית הביכורים של פורום היוצרים הדוקומנטריים. אתם צריכים לראות את זה.

>> בר יין אירופאי מתוק ושכונה שהיא קיבוץ // העיר של טלי בן נון
>> רחובות ללכת לאיבוד והפיצריה הכי טובה // העיר של איידן סוייר
>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט

1. הסינמטק

כשהגעתי לעיר לראשונה לפני 12 שנה מהפריפריה הצפונית, הסינמטק היה גילוי תרבותי מסעיר עבורי. "הקונפורמיסט", "פריז טקסס", "הגננת" (נדב לפיד) ועוד כל כך הרבה יצירות מופת קולנועיות שחוויתי לראשונה במקום האהוב והמאותגר אסתטית הזה. אם יש קלישאה אחת שאני לגמרי חי איתה בשלום, היא שהסינמטק באמת הפך להיות עם השנים הבית השני שלי.

2. אלוף בצלות

אלוף בצלות היא אחת הפינות היותר חמודות ומלאות חיים בעיר.
בלב אזור הבניינים של לוינסקי, מסתתרת גינה ציבורית מתוקה שהיא גם בית קפה ביום ובר יין בלילה. זה כבר נהיה מנהג שכל כיפור אנחנו נפגשים כמה חברים בגינה, ללילה של משחקי קופסא תחרותיים ועל הדרך פוגשים את המגוון האנושי והצבעוני של פלורנטין ודרום ת"א. הקפהחזר לאחרונה לפעילות, אחרי תקופה ארוכה יחסית שהמקום היה סגור.

3. ספריית בית אריאלה

צילמנו שם את התוכנית האהובה "אתה חייב לקרוא את זה" (כאן 11), שביימתי את הצילומים שלה.
לפני הצילומים עשיתי אינספור סיורי לוקיישן בספריה והתאהבתי בפינות השונות של הקומפלקס המרשים הזה: מאולם הופעות מרשים מדי בקומה העליונה, מפגש חובבי קומיקס בקומה התחתונה, לערבי הקרנות של קולנוע אוונגרדי, הספרייה היא בית לכל כך הרבה אירועי תרבות נישתיים ונחוצים כ"כ לעיר כמו תל אביב.בשנתיים האחרונות, הקונטרסט בין הטרגיות של כיכר החטופים הסמוכה לבין האסקפיזם התרבותי של בית אריאלה, הייתה חוויה אבסורדית במיוחד שביטאה את הדיסוננס החברתי של החיים של כולנו פה. תודה לאל שהחטופים חזרו והמלחמה שקטה ואפשר לצרוך תרבות במפלס נסבל יותר של תחושת אשמה.
שדרות שאול המלך 25 תל אביב

4. פינת הקישון/פרנקל

אני גר באותה דירה ברחוב הקישון בפלורנטין כבר קרוב ל-7 שנים. למרות תחושת המיאוס החוזרת מפלורנטין ומתל אביב בכלל, ראיתי איך במהלך השנים שאני פה,פלורנטין התבגרה והתברגנה ביחד איתי. מלא בתי קפה חדשים שנפתחו, משפחות עם ילדים שעברו הנה, חנויות ספרים ובגדים חדשות והתשתיות כמעט ונהיו סבירות.
פינת הרחובות של פרנקל והקישון ממש מתחת לבית שלי, היא המפגש היומיומי שלי עם כל מה שאני אוהב בפלורנטין ושומר עליי עדיין פה. בפינה אחת"פוקפה"– בוודאות הקפה הכי טעים בעיר. בפינה השנייה השופינג האהוב עליי –טמבוריית פלורנטין. מולה חנות יין מעולה ומולה חנות עציצים מושקעת במיוחד. צומת אחת שמקפלת בתוכה את תל אביב ואת כל מה שבנאדם צריך – סוקולנט טוב ואמריקנו קר.
בימי שישי בצהריים כשהרחובות עמוסים במבקרים, אני מצליח לספוג את האווירה הייחודית של פינת הרחובות הזו ולהודות לעצמי בשקט שאין מה לחפש בחיפה.

5. רחוב ברנט בדרך לים

צ'ארלס קלור הוא הפארק האהוב עליי בעיר. בדרך לשם, אפשר ורצוי לעבור דרך רחוב ברנט שנמצא בקצה התחתון של נווה צדק. מדובר בקבוצת סמטאות, שלא דומה לשום מקום אחר בתל אביב. חצרות ענק מלאות צמחיה וגינות ירק, רחובות חצי סלולים ותרנגולים שמסתובבים חופשי.לא ברור איך כרישי הנדל"ן עוד לא שמו את ידם על האזור המדהים הזה, אבל נשאר רק להודות על הביקור השבועי במה שמרגיש כמו בית ינאי או כל מושב פסטורלי אחר על קו החוף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני כבר הרבה שנים מנסה להגיע לפסטיבל הסרטים בערבה ואיכשהו עוד לא הסתדר לי. לפני חודש הגעתי לראשונה לפסטיבל ואני יכול להגיד, בלי עוררין, שזה פסטיבל הקולנוע הכי יפה, ייחודי וקסום שחוויתי, בארץ ובעולם. מאות אנשים מתקבצים עם רדת הערב בין הגבעות המדבריות של צוקים וצופים בסרט יפה על מסך ענק בלב המדבר. להפתעתי, איכות ההקרנה והסאונד הייתה מהטובות שחוויתי ובאופן כללי זה מרגיש שככה אלוהים התכוון שנראה סרטים כשהוא ברא את הקולנוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה ראיתי לראשונה את "רגע של תמימות" של הבמאי האיראני מחסן מחמבלאף. סרט מהמם, שובה לב ו"מבוך מראות של אמת", כמו שתיאר בחכמה אמרי דקל קדוש שהקרין את הסרט בבית רדיקל' כחלק מהתוכנית המעולה והמומלצת במיוחד שהוא אוצר על קולנוע איראני.
על רקע המלחמה האחרונה עם איראן, ועם ספק מלחמה נוספת בפתח, התזכורת שבצד השני יש גם קולנוע וגם אנשים כל כך יצירתיים, חכמים ומלאי רוך ואנושיות, היא סלע להיאחז בו בתוך הסחף של העדריות המלחמתית.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממלי. לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"בדרך להחלמה"היא עמותת מתנדבים ישראלית שמסיעה חולים פלסטינים, בעיקר ילדים, לטיפולים מצילי חיים, אל בתי החולים לישראל ובחזרה. אנחנו בתקופה שגם סולידריות אנושית בסיסית יכולה להיחשב שנויה במחלוקת, אבל כל אקט של הושטת יד עבור בני אדם במצוקה, הוא בעל ערך עצום. זו האמת הבסיסית והראשונית ביותר.

4.מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
קובי בלולו. רק שלא יעלה לו שוב, כי אז הוא בלתי נסבל.
האמת שלמרות ואולי בגלל שהוא חבר קרוב שלי, אני יכול להעיד שהוא אחד האנשים המצחיקים בסטנדאפ הישראלי. השילוב בין ההומור השחור ליכולת לפגוע בכל אדם, ללא הבדלי דת מין וגזע, הוא באמת יוצא דופן וקורע במיוחד. חוץ מהסטנדאפ, הוא גם מבשל וואו, שזה חשוב לי במיוחד כחבר. והוא גם עושה ארוחות פופ אפ סופר טעימות אצלו בבית. מומלץ בחום.

מה יהיה?
יהיה טוב, ואם לא, זה בטוח יהיה לי טוב בתור דוקומנטריסט.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• דוקומנטרי
• גינת אלוף בצלות
• פלורנטין
• סינמטק תל אביב
• בית אריאלה

כנראה שגם הסוויפטיות יסכימו שתופעת התוכן סביב טיילור סוויפט יצאה מכל פרופורציות. כל ציוץ, תנועה, שמועה וכיפוף ברכיים שהזמרת המצליחה בעולם עושה זוכה לסיקור תקשורתי חסר היקף, וזה עוד מבלי להזכיר את התוכן שהיא עצמה מייצרת – שירים, בי-סיידים, הקלטות מחודשות, גרסאות אקוסטיות וקטלוג שלא היה מבייש את אספני הגרייטפול דד – רק עם קהל שונה בתכלית. עם זאת, מהגזרה הזו אין סוף לכמות התוכן שהסוויפטיות ישמחו לקבל, ולשם שינוי, נראה שהפעם יש לנו תוכן שפונה גם לסוויפטיות הקשוחות, אבל עשוי לעניין גם את מי שלא צלל לעומק, ופשוט מתעניין מעט באיך המפעל שהוא טיילור סוויפט פועל.

בסוף השבוע האחרון הגיעו לדיסני+ שני הפרקים הראשונים של "Taylor Swift: The End of an Era", סדרת הדוקו המתעדת את סיבוב ההופעות ההיסטורי שקיימה ב-2023/4, The Eras Tour. ולא מדובר בסתם סיבוב הופעות, אלא בטור הכי מצליח בהיסטוריה, עם יותר מ-2 מיליארד דולר בהכנסות, 10.1 מיליון צופים לאורך 149 הופעות, לא כולל 3 הופעות שבוטלו עקב מזימה טרוריסטית. כלומר, מדובר בתופעה מופרעת בכל קנה מידה, וסיבה טובה לתעד את המופע מראשיתו ועד לסיומו החגיגי.

הסדרה בת שש הפרקים – שני הראשונים עלו ביום שישי האחרון, ושני פרקים נוספים יעלו מדי שישי – תסרוק את כל המורכבות של המופע, החל מפיתוח ההופעה המורכבת (יותר מ-3 שעות בכל שואו) והחזרות האינטנסיביות, ועד לרגעים הקשים שחוותה האמנית, בין היתר סביב ההופעות שבוטלו בוינה ופיגוע דקירה שהתקיים בליברפול סביב שיעור ריקוד מיוחד לשיריה, עם הצצות למופע עצמו לאורך הסדרה ושיחות עם מעריצות נלהבות. ואם זה לא מספיק טיילור עבורכם, אז דעו שלשירות של דיסני+ עלתה גם ההופעה האחרונה בהחלט בסיבוב ההופעות, 3 שעות ו-27 דקות של שואו כפי שתועד בונקובר. לא למעריצות בלבד, אבל בהחלט לחובבים.
Taylor Swift: The End of an Era, שני פרקים ראשונים עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• טיילור סוויפט
• דיסני+
• דוקומנטרי
• מוזיקה

>> גילה גולדשטיין ז"ל הייתה אייקון תל אביבי חד פעמי, תופעת טבע וחלוצה פורצת דרך שהמציאה את עצמה ופתחה דלתות לקהילה הטרנסית. בעשור האחרון לחייה היא ניהלה את "הפרלמנט של גילה" ממקום מושבה בקפה דה סטריטס ז"ל, שם נתקל בה לראשונה התסריטאי דרור נובלמן, שהחל לתעד את ההתרחשות באובססיביות וליווה את גולדשטיין עד לפטירתה ב-2017.

יחד עם אלון וינשטוק – שכבר ביים את הדוקו "זה גילה, זה אני" העוסק בדמותה הייחודית – יצר נובלמן את "הפרלמנט של גילה ודרורררר", סרט שהוא שיר אהבה מצחיק ועצוב לאישה שלא הייתה כמותה. בשישי הקרוב (19.12) הוא יוקרן בגילה וננסי, המסעדה-מועדון הקרויה על שמה, במסגרת הילולת יום ההולדת של גולדשטיין שתיערך במקום ותכלול גם תערוכה מעיצוביה של ננסי שניידר והפתעות נוספות.אתם רוצים ויכולים להיות שם. ביקשנו מנובלמן לספר על המקומות שגילה הכי אהבה בעיר ולא הייתה לו ברירה כי צריך לקדם את הערב הנהדר הזה.

>> "אני אבוא אליך גם אחרי שלא אהיה פה", גילה אמרה. והיא צדקה
>> גילה גולדשטיין, מראשונות הטרנסג'נדריות בישראל // ריאיון (2015)

1. תל ברוך

ממלכת הלילה, מקום עבודה של גילה והחברות. זירת ציד, שדה קרב, מיקרוקוסמוס רותח של קליינטים, קולגות, מעצרים, אלימות, זימה, תחרות, וגאוות יחידה. כל לילה היה הרפתקאה בפני עצמה, ואין לדעת אם תחזרי עם ג׳ובות בכיס או גרזן מאיזה פסיכופט. גם אחרי שגילה התמסרה לחיים בורגניים יותר ועברה לשוודיה, הגעגוע לאנדרלין ולג'מעה החזירו אותה אל החוף. שנים רבות אחרי שפרשה מעבודתה בזנות, ביקשה שאסיע אותה באחד הלילות כדי לשבור את שיא גינס כזונה הפעילה הכי ותיקה בעולם, הגענו במכונית עם גג נפתח, והיא הגיחה דרכו כמו בלידתה של אפרודיטה, חושפת את החזה אל כל הנוכחות וקוראת "I'm Back!!"; לרגע כל העובדות החלו למחוא כפיים, ואז מישהי התחילה לידות עלינו אבנים. "תקח רוורס!", היא צעקה עליי בעודה מתיישבת בבהילות, "הן מקנאות".

2. אלנבי

שופינג. גילה והבנות אהבו לקנות ב"בוטיק חבל", כלומר לסחוב בגדים מחבלי כביסה. לעיתים גם היו פושטות על חנויות שונות – קוסמטיקה, קופות חולים ואפילו חנות פיאות שאליה פרצו לילה אחד כדי להצטייד בפיאות מובחרות שישמשו אותן בעבודה. במהלך פריצה אחת הופעלה אזעקה וגילה והחברות חבשו את הפיאות ונעמדו קפואות בחלון הראווה כאילו הן בובות. כעבור כמה ימים כשרצו להתחלק בשלל, סיפרה לי שחברתה ששמרה על הכסף בזבזה הכל על משלשלים. "היא היתה מאוד שמנה, ככה היא היתה עושה דיאטה. צריך להתחשב".

3. דה סטריטס

דווקא בית הקפה הסאחי הזה הפך לפרלמנט הבלתי מעורער של גילה בעשר השנים האחרונות לחייה. היא נהגה לשבת בשולחן הקבוע, ולשם היינו עולים אליה לרגל בשעות הקטנות של הלילה, לעצה טובה, שיחה מפתיעה בשלל שפות, רכילות עסיסית או מריבה סוערת. היא נהגה לשבת שעות ארוכות על כוס קפה אחת ומילוי חוזר של מים חמים, לעשן (בלי לקחת לריאות), ולהוציא נקניקים ממקומות מפתיעים כדי להאכיל חתולים.
קינג ג'ורג' 70 תל אביב (נסגר בנובמבר 2025)

4. רחוב זמנהוף

הבית. גילה רכשה דירה ממיטב כספה ועברה מחיפה לגור בעיר הגדולה, לעיתים למגינת ליבם של השכנים המופתעים שזכו למגוון חוויות, כמו הפעם שחזרה מעבודתה בתל ברוך וגילתה שאין לה מפתח וטיפסה על כל מרפסות הבניין, או הפעם שהגיעה נושאת ארון בגדים כבד וכל השכנים יצאו למרפסות לחזות בפלא, או הפעם שבה חזרה לביתה ומצאה שם פורץ ואז הורידה את הפיאה ונהמה עליו בקול בס עמוק, והפורץ נמלט בבהלה משאיר אחריו את כל השלל הלילי שלו. היה לה בדירה חדר נוסף ששימש תמיד לאירוח של צעירות-צעירים מהקהילה הגאה שנזרקו מהבית והיו צריכים מקום לגור. תמיד היה אצלה בית חם לצעירים במצוקה, ולכן פרויקט הדיור של האגודה הטרנסית נקרא "פרויקט גילה".

5. All over תל אביב

גילה אישה של ניגודים ועומקים. כל עוד רגליה נשאו אותה אהבה לשוטט לתיאטרון, פקדה את הבימה, הקאמרי ובית ליסין, אהבה ספורט, מופעי בלט, כדורגל, טניס, הדיפת כדור ברזל. אהבה את רחוב הירקון שבו גם עבדה בזנות וגם רקדה והופיעה במועדוני סטרפטיז וקברט. וכמובן את מסעדת גילה וננסי ברחוב לבונטין – המסעדה נפתחה הרבה אחרי מותה והיא לא זכתה לראות אותה, אבל כמה טוב שיש מקום כזה, עם הנצחה, מופעים ואוכל מצוין, ובטח היה משמח אותה שגילה (המסעדה) מעל ננסי (המועדון).
>> גילה וננסי, לבונטין 8 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אבו כביר.
גילה והחברות היו נעצרות בתדירות של פעם בשבוע. לפעמים סופגות אלימות ואלימות מינית מצד השוטרים והעצורים האחרים. הן שילמו מחיר יקר בהיותן כוח החלוץ שפרץ את גבולות הארץ השמרנית. היו לה הרבה סיפורי מור"ק על תחום המעצרים. גם המילה "קוקסינל" (פרת משה רבינו בצרפתית) נכנסה משם לז'רגון הישראלי. גילה והבנות העריצו את אמנית הדראג הצרפתיה שזה היה כינויה, הכינוי תפס בבית המעצר ומשם זרם לכתבי הפלילים. "אני אליעזר בן יהודה", היא אמרה.

• העיר שלי
• גילה גולדשטיין
• טרנסג'נדרים
• דוקומנטרי