Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
פרופסור קרלו שטרנגר, מאנשי הרוח הבולטים והאהובים בתל אביב של העשורים האחרונים ומבכירי הפסיכולוגים בישראל, הלך לעולמו ביום שישי ויובא למנוחות היום (שני) בשעה 12:00 בבית הקברותמנוחת עולם בנתניה.
Dear friends. Im heartbroken to announce the death of our beloved Carlo Strenger, in peace and without suffering,…
שטרנגר ז"ל היה דמות מוערכת ואף נערצת בחוגי הפסיכולוגיה האקדמיים, אך גם בסצנה הבוהמיינית-אינטלקטואלית שהתפתחה סביב מספר מוקדי בילוי בעיר, יחד עם רעייתו יוליה אלעד שטרנגר. הוא עלה לארץ משוויץ בגיל 20 לאחר שיצא בשאלה, סיים תוך שנים ספורות דוקטורט כפול בפסיכולוגיה ובפילוסופיה והפך לאוטוריטה אקדמית בתחום כבר בתחילת האלף.
בין הספרים שכתב התבלט במיוחד ספרו האחרון "אני, פרויקט מיתוג", שהתייחס בהרחבה אל משבר ההון התרבותי של בני דור האיקס ובני דור הוואי בעידן הרשתות החברתיות. פרופ' שטרנגר ז"ל הלך לעולמו ביום שישי האחרון, בגיל 61. יהי זכרו ברוך.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ליאיר אגמון יש כבר אוסף מכובד של תגובות מצופי הסדרה החדשה שלו, "וואי וואי וואי". הוא קיבל מאות כאלה ומחלק אותן לשלושה סוגים: "באופן גס, שליש זה דיונים ענייניים, שני שלישים זה 'איך לא הכנסת משהו אחר' או 'איזה יופי שכן הכנסת את הדבר הזה'".
הסדרה שיצרו אגמון וטל בכר עבור כאן מפרקת לאורך שבעה פרקים את המציאות של דור ה־Y. כמו ב"טרמפיסטים" ופרויקט אחרים של אגמון, גם כאן ראיונות וסיפורים אישיים הם העיקר. תמצאו שם בוגר תואר שני שעובד כשיפוצניק עד שימצא עבודה מכניסה יותר, אמנית שעובדת מחוף הים במקום מהמשרד, אלמן שנרתע מהזיוף של אפליקציות ההיכרויות, צעירה שעזבה משרה תאגידית כדי להגשים חלום יצירתי ואחרת שוויתרה לגמרי על הרשתות החברתיות. ההשראה הייתה סדרת הכתבות באותו נושא שפרסמה ב־Mako צליל אברהם, שגם משתתפת בסדרה כיועצת תוכן. המפגשים בינה ובין אגמון מחברים בין הסיפורים הקטנים לכדי תמונה שלמה, מדכאת אבל גם אופטימית.
לקרוא לילידי שנות ה־80־90 נהנתנים, אגואיסטים או מפונקים זו כבר קלישאה שחוקה, שהסדרה מקדישה פרק שלם לניתוח והפירוק שלה. גם ילידי אותו דור מערערים לא פעם על השיח הדורי שמוצג בסדרה ובכלל במדיה. אברהם, כיום כתבת בתאגיד השידור כאן שמנתחת את הקשר בין כלכלה ואנשים בפודקאסט "חיות כיס", נתקלת בדיון הזה המון במסגרת עבודתה.
מתוך "וואי וואי וואי"
"הכלכלה היבשה נוגעת ברגשות עמוקים מאוג של בני אדם, בזהות שלהם. הלב של הדיון הדורי הזה הוא השאלה מי אחראי עליי ועל מה שקורה עם החיים שלי", היא מסבירה. "מצד אחד יש הסבר סביבתי לבחירות שאנשים עושים ולתנאים שבהם הם צריכים לעשות את הבחירה. מצד שני יש זעם נורא מצד מי שמרגיש שיש לו אוטונומיה ויכולת לבנות ולשלוט על חייו. הוא יגיד שאף גורם סביבתי לא משפיע עליו ומה שאתה עושה זה מה שיהיה. הדבר הכי בולט מהתגובות לסדרה זה שאנשים נורא חווים אותה דרך האני, אם זה מדבר עליי זה מעולה ואם זה לא דומה לי זה על הפנים".
נטען שבחרתם להציג מקרים חריגים וקיצוניים. במקום אנשים ש"עשו הכל נכון" ומה קרה להם יש סיפורים על אנשים שעושים תואר שנחשב לא שימושי ואז לא מוצאים עבודה.
אגמון: "בדור שלנו זה לא סיפור חריג בכלל. באותו הפרק היה גם סיפור על קלינאי תקשורת שכבר עשר שנים עושה מה שצריך במקצוע שהוא הכי עולם ישן. גם הוא לא גומר את החודש ואין לו זכויות ופנסיה. כל דמות אמורה לייצג משהו רחב יותר, וכל סיפור שנכנס משאיר בחוץ טריליון סיפורים אחרים. ניסינו לבחור אנשים שאפשר להתחבר אליהם ויודעים לדבר, ואין המון כאלה".
אברהם: "זאת סדרה דוקומנטרית, לא מצגת לתמונת המאקרו של כלכלת צעירים בישראל".
עד כמה השיח הזה על דורות הוא בכלל רלוונטי?
אגמון: "בהרבה מובנים הוא ריק לי לגמרי. אנשים זה אנשים, עובדה שאנשים בני 50 כותבים 'זה בול אני' וצעירים אומרים לי 'איזה בולשיט'. זה כמו פיגומים שמאפשרים לדיון להיווצר. יש כל מיני דברים שאי אפשר להתווכח איתם – מה לעשות שבדיוק כשבני גילי היו אמורים להפוך לבוגרים, שוק הנדל"ן התחרפן? ושבדיוק כשעברנו מילדות לבגרות האינטרנט נכנס? זה דברים שהם אובייקטיביים ייחודיים לדור".
אברהם: "מבחינת ההשפעה על הזהות של בני הדור אפשר להקביל את השינויים בשוק העבודה והדיור למלחמה. השיח הדורי בכללותו אופנתי מאוד היום, כל רגע רוצים להגדיר דור חדש ולא תמיד יש שם משהו מעבר לרשימה של מאפיינים סוציולוגיים שלא בהכרח משותפים להמון אנשים ממקומות שונים. פה מדובר בשינוי של מסלול חיים, של איך אני תופס את העתיד ומתכונן לחיים, שבירה מוחלטת של הציפיות. זה אירוע מספיק גדול בשביל להרגיש סוג של שותפות גורל".
אגמון: "יותר מאשר אם יש או אין דבר כזה דור ה־Y, אותי מעניין האדם שעוזב את העבודה שלו, או אלה שמבזבזים הרבה כסף על חופשות ועושים תארים שלא באים לידי ביטוי. עזבי עכשיו דור, זה מעניין אותי, זה חשוב".
הכתבה הראשונה של אברהם על דור ה־Y עלתה לרשת בפברואר 2016. היא הייתה אז בת 28, עורכת משנה במגזין סוף השבוע של Mako והרגישה שיש איזו אי הבנה שמונעת מדורות בוגרים יותר להבין כיצד חיים הילדים, הנכדים או הקולגות שלהם. שלוש שנים אחר כך הרבה נשאר אותו דבר והרבה גם השתנה. אגמון נותן כדוגמה את שוק הנדל"ן: "אני חשבתי שמדובר במשבר חי, אבל התברר לי שאנחנו כבר בשלב אחר. האנשים שפגשתי סיימו את שלב הדיכאון וההלם, עכשיו הם מחפשים ומיישמים את הפתרונות. השיח כולו הפך ליותר מורכב. אם הכתבות של צליל עשו סדר במשהו שכולם מרגישים אבל לא מבינים, הסדרה מנסה לראות לאן אנשים ממשיכים משם".
יצאתם מכל המסע הזה עם תקווה, או בתחושה פסימית שכולנו הולכים למות בלי פנסיה?
אגמון: "אני יכול לומר שהעורכת שעבדתי איתה יום יום על הסדרה, מה זה בדיכאון מזה. זה גרם לה לתסכול נורא, קשה להתווכח עם התמונה שמתקבלת".
אברהם: "אני כבר לא שם. יש שלב שאתה מבין את כל הבעיות ואחרי המשבר אתה אומר – עכשיו מה? זה מה שהאנשים בסדרה עושים, בצורה נורא מרגשת ומעוררת השראה ומעניינת. זה מצחיק כמה חופש יש בחוסר ביטחון כלכלי. אני לא חושבת שאנשים בגילנו אומרים לעצמם 'הלוואי שיכולתי לעבוד 40 שנה באותו מקום', כי השינוי הוא דו צדדי, אתה מתאים את עצמך למציאות הזאת".
אגמון: "אני מרגיש בר מזל שהחיים שלי לא יציבים".
"וואי וואי וואי", ימי שלישי 22:00, כאן11
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כשהיא אינה נמצאת במקום העבודה שלה ועוסקת בארגון כנסים בינלאומיים, סביר להניח שתמצאו את נופר (30) רוקדת באלפאבית או עושה דרינק בפיי. היא בזוגיות פלוס כלב וכל הסימנים מצביעים על בחורה תל אביבית טיפוסית. אלא שכשמשהו בחיים לא הולך לה כמו שצריך היא מדליקה נרות, לוקחת מים, שמן ובצק ומבצעת ריטואל להסרת עין הרע שלמדה מסבתה הרומנייה – מסורת כישוף שעברה מדור לדור והגיעה עד למרכז תל אביב של 2019 . "זה לא יכול לכאוב, אז למה שלא אעשה את זה", היא אומרת ומפרטת את הקונפליקט: "אני ברגשות מעורבים לגבי זה. אני אדם הגיוני ורציונלי, ומצד שני אני מאמינה בוויצ'קראפט ובאנרגיות".
טנץ' (29), עובדת במרפאת שיניים, היא לא אדם דתי ואינה מאמינה בשום דבר חוץ מאנרגיות. "תעשה טוב – יהיה לך טוב", היא קוראת לזה. "הגעתי לתקופה שבה כל מה שנגעתי בו נורא לא הצליח. חברה סיפרה לי שהיא הלכה לאיזו אישה בחולון שפתחה לה בקלפים ועשתה דברים עם קבלה ונומרולוגיה". טנץ' נזכרה שעוד כילדה ברוסיה לקחה אותה אמה למכשפה המקומית, אז היא החליטה לעשות מעשה. "הגעתי לחולון ועשיתי איתה טקס של הסרת עין הרע. הבאתי צלחת מהבית והיא שפכה עליה שמן. יש לי גם קמע בארנק שהיא הכינה לי נגד עין הרע. הוא תקף לשנתיים אבל אני באמת הולכת איתו בארנק". היא מוציאה אותו כהוכחה. בסיום הטקס שלחה אותה האישה לנפץ את צלחת הזכוכית בצומת בחולון. "שברי אותה לרסיסים ואל תסתכלי אחורה", היא ציוותה, וטנץ' צייתה. "האמת שהשתפר מאז", היא אומרת, "זה יכול להיות גם פסיכוסומטי, אבל יש לי עוד שתי חברות שהלכו אליה מאז ואמרו שהיא קלעה. כולן חילוניות".
גם מיטל (34), שעובדת בתחום האופנה, נפתחה לאפשרויות ההשפעה על היקום ועל המציאות בזכות אמה. "היא לימדה אותי לזמן דברים שאני רוצה", היא מעידה. כשהיא עוברת דירות היא שוטפת את הרצפה במי ים, לטיהור מאנרגיות שליליות. רונה (28), אשת תקשורת מוערכת, מגדירה את עצמה כמי שנעה בין התפעלות מהנושא לחשדנות בריאה. בכישוף היא החלה להתעניין לפני ארבע־חמש שנים, "נראה לי בעקבות מקומות רגשיים שאתה לא מצליח למצוא להם מקום קונקרטי בחיים המאוד קונקרטיים של הדור שלנו", היא מתארת את הסיבה. "הכל עבודה, עבודה ועבודה, אבל הדור שלנו אופן מיינדד ומוכן לראות מופעים של דברים ואנשים שונים, והוא מוכן לקבל את העל טבעי יותר".
ארבע המילניאליות האלה, כמו נשים נוספות שאיתן דיברנו לצורך הכנת הכתבה, העדיפו לא להזדהות בשמותיהן המלאים, אבל יכול להיות שהן כבר לא צריכות לחשוש מתיוגן כהזויות או מוזרות. בני ובנות דור ה־Y נפתחים בשנים האחרונות עוד ועוד בפני הקסם שבעולם. הציניות והייאוש מוחלפים בהקשבה לאנרגיות של היקום וריטואלים שבעבר נשים הועלו בגינן על המוקד מתבררים כאלטרנטיבה לא רעה לחיים השטחיים שהקפיטליזם מעודד.
"הכישוף מכבד את הגוף ואת הטבע, נותן קשר מיידי אל האלוהי ומציע חלופה פמיניסטית לסטטוס קוו דתי ותרבותי. אין ספר אחד, מנהיג אחד או נתיב אחד לכישוף, ולכן הוא אישי מאוד, בלתי מאורגן, ושל העם"
הפריזמה התל אביבית הזאת היא עדיין אנקדוטה שלא מגובה בנתונים, אבל אנחנו לא לבד. נתוני מכון המחקר PEW מציירים מגמה ברורה: בעוד 34 אחוז מדור הבייבי בום בארצות הברית מאמינים באלוהים, בקרב המילניאלים הנתון יורד ל־11 אחוז בלבד. מנגד האמונה בתחומים רוחניים אזוטריים נמצאת בעלייה, ואין כמו השוק הכלכלי כדי להוכיח את זה: בין 2013 ל־2018 חלה עלייה של שני אחוזים במכירת מוצרי אסטרולוגיה, כישוף וטארוט בארצות הברית. מחקר של טריניטי קולג' בקונטיקט הראה שבין 1990 ל־2008 מספר האמריקאים שמזדהים כוויקאנים (מאמינים במסגרת הוויקה, תנועה דתית מודרנית ששואבת השפעות ממסורות כישוף אירופיות קדם נוצריות) עלה מ־8,000 ל־340 אלף. היום, להערכת PEW, יש כמיליון וחצי אמריקאים שמזדהים כוויקאנים או כפגאנים. הכישוף בארצות הברית מגוון, והוא נע בין הקוטב ההיפסטרי המודע לעצמו ובין כישוף רציני ששואב ממסורות כמו וודו וסנטריה מחד גיסא ופגאניות אירופית מאידך.
בתל אביב ובישראל אולי אין נתונים רשמיים, אבל יש מקום אחד שבו אפשר להרגיש את הסנטימנט. החנות הוותיקה יער הפיות בדיזנגוף סנטר מציעה מלבד בובות חמודות גם ערכה למכשפה המתחילה וספרי כישוף למתקדמות ומתקדמים. בעבר זה היה רק לפריקים של השכבה, היום תקרת הזכוכית נופצה. שרון וילד לוי, בעלת החנות, אומרת שעיקר קהל הלקוחות מורכב מנערות ונשים בגילי 14־28 . "החילוניות בתל אביב אמנם רחבה, אבל אני לא חושבת שאנשים לא מאמינים אלא מאמינים בקארמה. הם כן מאמינים שהם יכולים להשפיע, והם ירצו למשל לעשות כישוף להחזרת אהוב. מה שהיום אנחנו מכנים רוחניות, לפני 20 שנה קראו לזה ווירדו. היום זה מיינסטרים".
חלופה פמיניסטית לסטטוס קוו
פאם גרוסמן, שספרה "Waking the Witch: Reflections on Women, Magic, and Power" יוצא בימים אלה, היא פובליציסטית מוערכת ומתחזקת פודקאסט מצליח בשם "The Witch Wave", וכן, היא גם מכשפה בעצמה. בריאיון מניו יורק היא מנסה להסביר מדוע יש עלייה בהתעניינות בכישוף. "יש הרבה סיבות לכך שאנשים נמשכים לכישוף או לשיטות רוחניות אחרות, פגאניות יותר", היא אומרת. "אחת מהן היא שרבים מחפשים מערכת רוחנית בלתי אמצעית, כזאת שמנוגדת להשקפה הפטריארכלית שעדיין שולטת בדתות, בממשלות ובעסקים הגדולים בעולם. הכישוף מכבד את הגוף ואת הטבע, נותן קשר מיידי אל האלוהי ומציע חלופה פמיניסטית לסטטוס קוו דתי ותרבותי. אין ספר אחד, מנהיג אחד או נתיב אחד לכישוף, ולכן הוא אישי מאוד, בלתי מאורגן, ושל העם. הוא שייך לכל מי שנמשך אליו ואף אחד הוא לא הבעלים שלו".
"עם כל גל של פמיניזם יש עניין מחודש במכשפה כסמל לכוח הנשי. אני רואה את הגל הרביעי של הפמיניזם, את MeToo ואת ההתעניינות הגוברת בכישוף – הכל כמו אדוות בים של שינוי גדול יותר. מכשפות הן העתיד"
מכשפות נוכחות מאוד בתרבות האמריקאית הפופולרית היום, אפילו יותר מבימים העליזים של "באפי קוטלת הערפדים" ו"הארי פוטר". יש להן חשבונות אינסטגרם בעלי מאות אלפי עוקבים, הטלוויזיה מאמצת אותן בחום (ב־2018 נטפליקס החייתה את דמותה של סברינה המכשפה הצעירה וגם "ברוד סיטי" לא טמנו ידן בקדרה) וכמובן, בתקופה הסוערת שארצות הברית נמצאת בה, גם הפוליטיקה קשורה. עלייתו של טראמפ וגלי ההדף של תנועת MeToo חיברו בין עבר והווה, בין המאות ה־16 וה־17 אז נשים הועלו על המוקד באשמת כישוף לעידן הנוכחי שבו נשים מועלות על המוקד כי הן העזו להתלונן. תנועת Bind Trump מנסה כבר כמה שנים להדיח את הנשיא באמצעות כישוף וב־2018 התכנסו יחד 1,000 מכשפות בניסיון לעצור את מינויו של ברט קבאנו, שנגדו עלו טענות לתקיפה מינית, לבית המשפט העליון.
"בשבילי, מכשפה היא אדם שמשתמש בכוחו של החזון שלה ובמתנות מולדות כדי ליצור שינוי בעצמה ובעולם", אומרת גרוסמן. "אנשים מכל מין יכולים להיות מכשפות ומכשפים, אבל משמעות המילה נקשרה באנרגיה נשית. עם כל גל של פמיניזם יש עניין מחודש במכשפה כסמל לכוח הנשי. אני רואה את הגל הרביעי של הפמיניזם, את MeToo ואת ההתעניינות הגוברת בכישוף – הכל כמו אדוות בים של שינוי גדול יותר. נשים לומדות לכבד את עצמן ולדרוש שיתייחסו להן בשוויון זכויות עם אוטונומיה מלאה על חייהן. מכשפות הן העתיד".
רונה מוסיפה שמבחינתה כפמיניסטית החיבור לאינטואיציה הוא תהליך טבעי ומתבקש בסך הכל. "לכישוף יש גם פן היסטורי־מגדרי", היא אומרת. "הכינוי מכשפה בא תמיד ממקום של דה הומניזציה לנשים".
מגששים באפלה
ואולי סיבה נוספת לצ'ארם הנוכחי היא חוסר הוודאות הגלובלי. אם מסתכלים אל העבר רואים שפרקטיקות ספיריטואליות היו בשיאן תמיד בתקופות משבר: כתגובת נגד למהפכה התעשייתית, לפני המהפכה הצרפתית, ברוסיה של לפני המהפכה, באירופה בין שתי מלחמות העולם, בשנות ה־60 עם הניו אייג' על רקע החרדה ממלחמה אטומית. ומה מאפיין את הדור הנוכחי? מה משותף למילניאליות תל אביביות וניו יורקיות? אולי זה הייאוש מהסדר הפוליטי. אולי זה משבר האקלים המרחף ברקע. אולי הסדר הכלכלי החדש והטכנולוגיות שמחלחלות לכל פינה בחיינו עם הרובוטים שמאיימים לייתר מקומות עבודה. ואולי זה מה שעוטף את כל אלה – הלחץ, החרדה והדיכאון שמושלים בדור ה־Y.
במאמר שפורסם בוושינגטון פוסט בנובמבר האחרון תחת הכותרת "דור שלם מאבד תקווה, ואז הגיעה המכשפה", מציינת הפובליציסטית כריסטין אמבה שהכישוף מדבר לדור הצעיר אשר חש חוסר תקווה, ומשלא מצא שום דבר להיאחז בו, מושיט יד ומגשש באפלה. "עבור רבים הכישוף – או אפילו רק השימוש בזהות כישופית – הוא צעד לקראת החזרה של תחושת שליטה בעולם שבו נדמה שדברים קורים לך במקום שיקרו בשבילך". מיטל, שמגששת באפלה בעצמה, מעידה כי "אנחנו דור מיואש הרבה יותר. זה כמו להאמין באלוהים, אבל לחפש תשובות במקום אחר. אני מאמינה באנרגיה שיכולה לכוון אותך ושאפשר להבין ממנה מלא דברים". טנץ' מחזקת: "אני חושבת שצריך תקווה, ואנחנו לא אנשים מאמינים, אני לא אלך לרב. צריך תשובות כשמרגישים אבודים, וזה מספק איזה יצר קטן". נופר נותנת הסבר מתובל יותר לתופעה: "אנחנו המילניאלז מאוד אוהבים רטרו, ואני גם חושבת שאנשים צריכים להאמין במשהו כדי לקבל תשובות לדברים שקורים בחיים. קשה מאוד להתנהל בעולם כשאתה רציונלי כל כך, לחשוב שאם משהו רע קורה זה מפני שהעולם פשוט רע. זה דבר שנורא כבד לחיות איתו וצריך משהו לאחוז בו, משהו שייתן לך משמעות – אם זה כישוף, מדע, פוליטיקה או צרכנות".
בשיעורי תנ"ך בבית הספר מלמדים אותנו שכישוף הוא אסור. מצד שני אנחנו לומדים על שמואל שפגש בבעלת האוב מעין דור, מעין גרסה תנ"כית של מליסנדרה מ"משחקי הכס", שהחייתה נער מת. הפולקלור היהודי מלא בכישוף, השבעות, לחשים, קמעות וחזיונות. בסרט הדוקו של כאן על גדול חכמי ומשוררי תימן, שלום שבזי, מוזכר כי הוא רצח את בנו רק כי הוא התפאר בכישוף מוצלח שביצע. אפילו סעיף 417 בחוק העונשין עוסק בעברות כישוף וקובע עד שלוש שנות מאסר לאדם שהתחזה לעוסק בכישוף, או שביצע מעשה כישוף כתמורה לאתנן או תחת מרמה, סחיטה ועושק. הכישוף היה פה הרבה לפנינו, לפני הגל הרביעי של הפמיניזם, לפני הייאוש, לפני טראמפ וביבי. המסורות עתיקות היומין הללו מעולם לא עזבו אותנו, אלא אנחנו אותן. הן המשיכו לעבור מסבתא לאימא לנכדה, אמנם בשקט אך באופן שאפשר להן להתגלגל ולהתמגז בכור ההיתוך הישראלי, עם הניו אייג', עם מסורות קדומות אחרות, עד לסוף העשור השני של המאה ה־21 שמוכיח שוב שהכל קשור להכל. מי יודע, אולי כישוף הוא מה שיציל בסוף את העולם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בילדותו היה יונדב פרידמן מזהה בחושיו את בוא האביב. הוא גדל בהרצליה ליד שדה מוריק שבאפריל היה צומח בו דרך קבע עשב בר עם ניחוח חומצי. לריח היו מצטרפים אלפי זחלים כתומים שבישרו על חילופי העונות. "השדה לא קיים יותר, אני לא מריח את הריח ואני לא רואה את הזחלים", אומר פרידמן, 29, משורר ופסיכולוג קליני בהתמחות. "חלקים סביבנו נכחדים. הסטטיסטיקות עלהיעלמות החרקיםאינה ערטילאית, אלא אקלים שמשתנה לנגד עינינו, ואני מרגיש את זה. זה מעלה שאלות ומלווה אותי. אני חש ייאוש וחוסר אונים".
מלנכוליה וחוסר אונים הביאו את אייל בהדור, 30, סטודנט לתואר שני בזואולוגיה, לסגל לעצמו הרגל: אחת לכמה ימים הוא מבקר באתר של המרכז לחקר השלג והקרח של הממשל האמריקאי כדי לעקוב מקרוב אחר קריסתו של הקוטב הצפוני. "משבר האקלים הוא כמו חור, ברגע שנופלים אליו אי אפשר להפסיק להסתכל", הוא אומר ביבשושיות. "כשאני חושב על המשך החיים קשה לי לראות איזשהו עתיד שבכלל דומה לעתיד שכביכול הובטח לנו, או לסגנון החיים שאנו מקיימים כיום. המחשבה על אובדן המגוון הביולוגי, אובדן הקרחונים ואובדן הפלנטה מלווים במלנכוליה". בהדור מספר שהתחושה המלנכולית התגברה בנובמבר, עת פרסם הצוות הבינלאומי העוסק בשינויי אקלים מטעם האו"ם דוח חמור הקובע כי אם מדינות העולם לא ינקטו עד 2030 פעולות משמעותיות למניעת ההתחממות הגלובלית, יסבול כדור הארץ מהשלכות מרחיקות לכת. "משהו אפוקליפטי התחיל לצמוח ביחס לזה", אומר בהדור.
קרחון שהתנתק מגרינלד והגיע לחופי קנדה (צילום: Getty Images)
אכן, התחזיות המדעיות מצביעות על מה שנראה כמו קץ העולם, או לפחות קץ האנושות. מקומות שלמים צפויים להיעלם מתחת למים, הטמפרטורות יזנקו, בצורות יפקדו את המקומות החמים, החרקים ייעלמו, החקלאות תקרוס, הרעב ישלוט ובעוד חצי כדור יעלה בלהבות, החצי השני יתמודד עם מיליוני פליטים שעזבו את ביתם כי לא היה בכוחם להתמודד עם הטבע המשתנה במהירות. "לי זה מרגיש כמו אפוקליפסה דתית רק ברמה מציאותית ממשית", אומר פרידמן. "כמו באמונה הדתית באפוקליפסה, גם כאן אני רואה בכל מקום סימנים לדבר הזה שעומד לקרות. אני לא יודע לאן זה הולך, חשבתי שאולי תהיה קבוצת תמיכה. אני הרי בטוח שאיפשהו בעולם חושבים מה לעשות עם זה ברמה הטיפולית".
כמה אביבים עוד נשארו לדנים?
ברמה העולמית מדובר בתופעה מוכרת, ובארצות הברית אף נתנו לה שם: Climate Grief, יגון האקלים. בשנה שעברה פרסמה האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה דוח מפורט על השפעת משבר האקלים על בריאות הנפש. הדוח עוסק בראש ובראשונה בטראומה ממזג אוויר קיצוני, אך מצוין בו כי "שינויים הדרגתיים וארוכי טווח באקלים עלולים לעורר תחושות כמו פחד, זעם, חוסר אונים או תשישות". בריאיון לרשת NBC סיפרה ד"ר ליז ון ססטרן, פסיכיאטרית מוושינגטון וממייסדי הברית לפסיכיאטריה האקלימית (Climate Psychiatry Alliance) שלמטופליה קשה יותר ויותר להתעלם מאיומיו של משבר האקלים. "במשך תקופה ארוכה היינו מסוגלים לשמור על מרחק, ולא להיות מושפעים ממידע ששמענו בנושא", היא אמרה. "אבל אין מדובר עוד באבחנה מדעית מופשטת. אני רואה עוד ועוד אנשים השרויים בייאוש ואף בחרדה". בסולט לייק סיטי שביוטה מתקיימת סדנת עשרה צעדים להתמודדות עם יגון האקלים. הצעדים מעודדים את המשתתפים להתמודד עם פחדיהם מהאקלים ועם העצבות שהם חשים. הסדנה מועברת גם ברשת. מאז 2018 מלמדת ד"ר ג'ניפר אטקינסון מאוניברסיטת וושינגטון שליד סיאטל סמינר בנושא. הקורס מתקיים מחוץ לכיתה, בשטח פתוח, ומתמקד בכתיבה יוצרת ובשירה על מנת להתמודד עם הכאב.
"כשאני חושב על המשך החיים קשה לי לראות איזשהו עתיד שבכלל דומה לעתיד שכביכול הובטח לנו. המחשבה על אובדן המגוון הביולוגי, אובדן הקרחונים ואובדן הפלנטה מלווים במלנכוליה"
בישראל, מנגד, חיפושינו הרבים לא הניבו אף פסיכולוג המטפל או חוקר באופן ישיר את משבר האקלים, אף שבהתאם לדבריה של ססטרן, עשרות צעירים ישראלים בשנות ה־20 ובשנות ה־30 לחייהם שאיתם שוחחנו עבור הכתבה סיפרו על דיכאון, חרדה, מלנכוליה ודכדוך כללי בעקבות משבר האקלים. העובדה שבישראל העולם הפסיכולוגי – כמו שאר תחומי החיים – לא עוסק במשבר כנראה נעוצה בכך שהאקלים הביטחוני־פוליטי שבו אנו מצויים מציב דאגות ממשיות וקונקרטיות יותר. למי יש פנאי לעסוק בתחזיות בלתי נראות לכאורה כשמעלינו חגים איום ביטחוני, יוקר מחיה וכיבוש.
"משבר האקלים הוא בלתי נתפס, ובמובן הזה הוא היפר אובייקט", אומר שלו מורן, 34 , מעצב משחקים המתגורר בשנה האחרונה בקופנהגן. "היפר אובייקט" הוא מושג שטבע הפילוסוף טימותי מורטון, המתאר דברים שהשפעתם ניכרת על אף שאי אפשר "לגעת בהם", ממש כמו משבר האקלים. אף שהמשבר והשפעותיו ליוו אותו בשנים האחרונות במגוון פרויקטים בהם לקח חלק, היה זה דווקא הספר "The Uninhabitable Earth" שגרם למורן לראות את מה שרובנו מתקשים לתפוס. "דיוויד וואלאס וולס מפרט בספר את כל הנזקים האפשריים של משבר האקלים. בכך הוא הרכיב את כל החלקים שמהם עשוי ההיפר אובייקט, עד שמצאתי עצמי מביט בו. מאותה נקודה אני רואה את זה בכל מקום. הקטסטרופה נגלית בכל פינה ובכל תהליך", הוא אומר. ליד ביתו החדש בקופנהגן יש אגם עם פרחי צבעוני לגדותיו שבו משייטים זוג ברבורים וזוג ברווזים. "אני מדי פעם יושב שם וקורא ספר, מסתכל סביב ואומר: כמה אביבים עוד נשארו לדנים?".
מורן דואג למחזר בביתו. פרידמן ובהדור ממעטים בשימוש בפלסטיק ובאכילת בשר. פרידמן מנסה להעלות את המודעות בקרב אחרים, "אף שמדובר בחרב פיפיות. העלאת המודעות כרוכה בחוסר אונים מהאיום עלינו". בהדור מסכים: "לדבר עם אנשים זה דבר שעוזר. אני רואה את זה כחשוב יותר מלמחזר יותר. אם באמת נבין את המצב שלנו, אז יש יותר סיכוי שיבוא גם שינוי תודעתי עם הדבר הזה".
הנחמה בדור המסכים
בלתי אפשרי לדבר על משבר האקלים מבלי להזכיר את אלכסנדריה אוקסיו קורטז, חברת הקונגרס הדמוקרטית בת ה־29 שהגישה בפברואר האחרון את הצעת הניו דיל הירוק הכוללת תוכנית תמריצים כלכלית שמטרתה להעביר את ארצות הברית ל־100 אחוז אנרגיה מתחדשת בתוך עשור – תוך מעבר הוגן לכלכלה נטולת פחמן שאמורה להביא להפסקה כמעט מוחלטת של פליטת גזי חממה. שבועות לאחר מכן חוללה אוקסיו קורטז סערה לאחר שהעלתה בחשבון האינסטגרם שלה שאלה שמטרידה רבים מבני גילה: "יש קונצנזוס מדעי לכך שחייהם של ילדינו יהיו קשים מאוד, וזה מעלה, לדעתי, שאלה לגיטימית בקרב צעירים רבים: האם זה עדיין בסדר להביא ילדים לעולם?".
קשה להעלות על הדעת מה היה קורה לו חברת כנסת ישראלית הייתה מעזה לגעת בעצביו החשופים של הטאבו הדמוגרפי, אבל אין ספק שזו שאלה שמעסיקה לא מעט צעירים כאן. "משבר האקלים בהחלט משפיע על מחשבות על ילדים", משתפת דורית גרשטנפלד בת ה־33 . "זה גורם לי לחשוב שאני לא רוצה כל כך לעשות ילדים. עוד פחות מעשור הולך להיות כאן די רע. שליש מהעולם צפוי להיות בלי מים ראויים לשתייה. זה מדאיג אותי לגבי עצמי, ואני לא רואה סיבה להביא ילדים לעולם במצב כזה".
"האם זה בסדר להביא ילדים?". אלכסנדריה אוקסיו קורטז (צילום: Getty Images)
בעולם מתעוררת הבנה דומה בקרב הנוער, אלא שאליהם, כך נראה, המצב הנפשי הקשה שמתפשט בקרב בני דור ה־Y לא הגיע. אם דור ה־Y מתקשה לראות את האור, לדור ה־Z ברור שאור הוא הדבר היחיד שהוא חייב לראות. בעוד המילניאלים מרגישים תקועים בשיא חייהם עם עתיד לא ברור, דור המסכים נחוש לקבוע איך ייראה עתידו. גרטה תונברג בת ה־16 משבדיה לקחה הפסקה מלימודיה על מנת לבקש מהעולם להכיר במשבר האקלים ולפעול לבלימתו, או במילותיה: "תתחילו להקשיב למדע ותנו לנו עתיד".
האינטרנט, זרז שאין שני לו, הביא את המחאה הזאת גם לישראל. במרץ האחרון, סמוך לבחירות לכנסת, התקיימה שביתת התלמידים הראשונה בישראל למען כדור הארץ. עשרות אלפי תלמידים מ־55 בתי ספר צעדו בכמה מוקדים ברחבי הארץ כדי להעלות את המודעות למשבר האקלים המתהווה. "אנו, בני נוער מרחבי הארץ, פונים אליכם מתוך דאגה כנה ופחד ממשי לעתיד שלנו", כתבו התלמידים במכתב ששוגר לראשי המפלגות.
"מפני שהדור שלכם לא עשה עם זה כלום, אז ללמוד או לשבת בפארק עם חברים מרגיש לי אשמה ובזבוז", אומרת במרירות זואי ספיר, תלמידת כיתה י"ב מעירוני ה'. "אפילו בהליכה לבית ספר יש משהו שמרגיש רע, שאני מקדישה את השעות האלה ללמוד במקום לצעוק לאנשים שחייבים לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים. כולנו ממשיכים בשגרה כדי לא להיכנס לפאניקה, אבל זה העתיד שלי. אני לא יכולה להישאר אדישה לזה. זה יושב עליי ואני חושבת על זה כל הזמן. ברור לי שאעסוק בתחום שתורם לאיכות הסביבה, אבל עד שאסיים צבא ותואר ראשון יעברו תשע שנים, וזה כבר יהיה מאוחר מדי. אנחנו במירוץ נגד הזמן".
"אמנם זה מפחיד, אבל מהפחד הזה צריך לפעול. יש סיבה שמדענים ברחבי העולם קוראים כרגע לפעולה. לא אומרים איזה באסה, יש שינוי ואין מה לעשות. יש מה לעשות!"
"אנחנו בסכנה קיומית ואני לא חושבת שיש לנו פריבילגיה להמשיך להתעלם מזה", אומרת ענבל וסלי, תלמידת כיתה י"ב בכפר הירוק. וסלי התחילה להתעניין לפני כשנה וחצי במשבר האקלים, וככל שידעה יותר פרטים כך הזדעזעה יותר. "כשאני חושבת על 2030 , שזה לא רחוק בכלל, אני חושבת שבאמת התחזיות האלה ממשיות, וזה מערער את כל התכנונים והדברים שכל כך הייתי בטוחה בהם ביום יום. שמעתי מה קורה בעולם מבחינת מחאת האקלים של הנוער ורציתי לקחת חלק בזה. אלה בני נוער שמובילים ומשפיעים על השיח בעולם".
יש עתיד? הפגנת תלמידים לטיפול במשבר האקלים בלונדון, אפריל (צילום: Getty Images)
וסלי וספיר חברות במגמה ירוקה. בימים אלה הן נערכות לקראת הפגנה שתתקיים ביום שלישי הקרוב (21.5), כחלק משביתת נוער עולמית שמתקיימת בפעם השנייה ביום שישי (Fridays for Future). הסיבה שההפגנה בישראל תתקיים ביום שלישי היא כדי ליצור אפקט מקומי חזק יותר, היות שברוב בתי הספר בארץ יום הלימודים ביום שישי קצר יחסית. מאות נערות ונערים מרחבי הארץ יצעדו מבית המשפט העליון לכנסת ובחזרה, יישאו נאומים ויציגו מיצג המבקר את הממשלה על האדישות שלה לנושא ואת החברות המזהמות שמפיקות רווחים על החיים שלהם.
"אמנם זה מפחיד, אבל מהפחד הזה צריך לפעול. יש סיבה שמדענים ברחבי העולם קוראים כרגע לפעולה. לא אומרים איזה באסה, יש שינוי ואין מה לעשות. יש מה לעשות!", קוראת וסלי בהתרגשות. "המאבק שלנו הוא לעצור את משבר האקלים ולהמשיך להתקיים". החיוניות של שתי הנערות ממלאת בתוכן קלישאה מרוקנת לפיה "העולם שייך לצעירים". אם בני דור ה־Y מחפשים מאין לשאוב כוחות שיביטו בבני דור המסכים. אולי משם תבוא הבשורה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
סניף רמת החייל של מעוז הפיתה והכרובית־התינוקת יחגוג את סוף הקיץ עם מסיבת צהריים בה תופיע זהבה בן ויתקלטו הראפר אייטולה והדי.ג'אית חן אלמליח.
מזנון, הנחושת 1, שישי (2.9) 13:00
אייטולה. צילום: דנה אלבז
מסיבה
Run TLV
האברקסס משיקים ליין מסיבות שבת על טוהרת ההיפ הופ, שאת כולו יובילו נשים. את הערב הראשון יפתחו ירדן רוקח, מיקה אבני, תום קורן וג'וסי סאפ.
אברקסס, לילינבלום 40, שבת (3.9) 20:00
מוזיקה
חתיכות
עמית איצקר ויואב טל סוגרים עונת שידורים ב"ירקון 70" עם אחר צהריים של פורענות בכולי עלמא, שבו יופיעו אמנים שהתארחו בתוכנית לאורך העונה, בהם שרון קנטור, יעל בירנבאום (ג'ק אין דה בוקס) וסויסיידל פרניצ'ר.
כולי עלמא, מקווה ישראל, שבת (3.9) 14:30
מוזיקה
מאיה איזקוביץ
לקראת אלבומה החדש "All of the Miles", מאיה איזקוביץ יוצאת לסיבוב הופעות אקוסטי עם שירים משני האלבומים שלה. מוקדם יותר באותו יום (12:30) תופיע להקת "פריצת דיסק" עם מופע מחווה לענקי הרוק של כל הזמנים.
נמל יפו, שישי (2.9) 14:30
אמנות
למעלה
"למעלה" היא תערוכה שנולדה מתוך תחרות צילומי רחפנים שנערכה בקיץ האחרון. בתערוכה יוצגו צילומי גובה המציגים נוף אורבני וטבעי מרחבי הארץ.
ארליך, מרכז לצילום, הסוללים 3, חמישי (1.9) 19:30
ילדים
הצרצר והנמלה
סיפור הילדים הידוע עולה על במת שבת תרבות: ליד ביתה של נלי הנמלה החרוצה עובר לגור קפיץ הצרצר העצלן. למרות ההבדלים הרבים השניים לומדים להכיר זה את זו והופכים לחברים.
כיכר הבימה, ראשון (3.9) 17:00
הרצאה
דור ה־Y
במסגרת אירועי עונג שבת, העיתונאית צליל אברהם תעביר הרצאה בעקבות דור ה־Y: איך בדיוק נולדו המיתוסים על הצעירים של היום, מי המציא אותם, למה הם תפסו כל כך חזק – ומי בדיוק מרוויח מהם.
מרכז קהילתי פלורנטין, אברבנל 74, שבת (3.9) 16:30
אמנות
Safe Place
מלון ארטפלוס משיקים את עבודתו החדשה של אמן הרחוב דדה הכוללת ציורי קיר של ציפורים עשויות שברי בניינים. יתקיים סיור בין עבודותיו הממוקמות במלון ושיח גלריה בהשתתפותו.
מלון ארטפלוס, בן יהודה 35, שישי (2.9) 12:00
Safe Travels. צילום: אברהם חי
מסיבה
שובו של הדדי
הסירו אבק מהגלגיליות וגדלו מחדש את האפרו: הדיסקו שוב כאן. רדיו EPGB מרימים לכם במסיבה שכולה דיסקו מכל הזמנים, מדונה סאמר ועד דאפט פאנק, מקלאסיקות על זמניות ועד לשירים שנשכחו.
רדיו EPGB, שד"ל 7, שישי (2.9) 22:00
אורבני
הסלון החברתי
דורון צברי, ברק כהן, אורלי בר לב, דפני ליף ועוד שמות שהכרנו בקיץ 2011, מגיעים אליכם לסלון לשיחה על מאבקים חברתיים והשינוי שמביאים האנשים הקטנים.
ברחבי העיר, שלישי (6.9) 19:30, לפרטים נוספים באתרמזא"ה 9
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![מתוך "וואי וואי וואי"](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2019/06/119a6280-fa94-44d5-bbb5-210bbcf4c6b7-750x500.jpg "מתוך "וואי וואי וואי"")
!["האם זה בסדר להביא ילדים?". אלכסנדריה אוקסיו קורטז (צילום: Getty Images)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2019/05/GettyImages-1136153554-1-750x500.jpg ""האם זה בסדר להביא ילדים?". אלכסנדריה אוקסיו קורטז (צילום: Getty Images)")
