בית חב"ד "ממעל ממש"

כמו בית שני שלנו. אנחנו עושים שם שבתות וחגים, ואפילו את הברית של הבכור שלי חגגנו שם. משתדלת בכל ראשון בערב להגיע לשיעור תורה עם הרבנית מיכל אלבחרי – שיעור שעושה לי שקט נפשי ופופורציה לחיים. בכללי אנחנו חב"דניקים, ויש משהו שמדהים אותי כל פעם מחדש בחב״ד – הם הכי מקפידים על הלכות, כשרויות וכו', אבל הכי חשוב להם לקבל את כולם כמו שהם. הנורמה זה שמוזר שתורה ומצוות מתקיים בלב תל אביב, והאחראים לבית חב"ד בקינג ג׳ורג אדרבה, רוצים ואוהבים להיות בלב העיר. הקדוש ברוך הוא רוצה אותנו מאוחדים, ושכל אחד יחזור בתשובה באהבה.
קינג ג'ורג' 15

חוף הים

אני בכוונה לא אומרת חוף ים ספציפי, כי אני פשוט אוהבת את כל החופים. העיקר לשבת שם בכל רגע נתון, לנשום את היוד של הים, ולהירגע. יש ימים שאני פשוט יושבת שם ועושה סידורים וטלפונים כמו משרד. חוף הים גם מחבר אותי לשורשים – גדלתי על קו הים, מהריביירה בניס שבצרפת ועד גוש קטיף, אשקלון, שבי ציון ונהריה. היה חשוב לאימי שנחיה קרוב לים. יש בנפשי תנועה שמחוברת לים. המקום היחיד שאברח אליו הוא הים. זה מאזן אותי מאוד וכל עוד יש חופים עם שתיה ואוכל להגשה אז זה בונוס. למרות שהייתי שמחה שיפתח חוף ים עם צד כשר.

כיכר הבימה

את רוב הפגישות שלי אקבע שם, למרות קושי החנייה, האזור פשוט שווה את זה. עברתי לגור בתל אביב בגיל 15, ומאז זה אחד המקומות הקבועים שלי. זה שם לי את כל החלומות שלי מול העניים ובעיקר מזכיר ומחייה לי את אותה ילדה עם תשוקה ותמימות. אני מאמינה שאפשר להשיג ולהגשים כל דבר עם אותו כוח רצון שהיה לי אז, ושם זה הדלק של הכוח רצון שלי. אני גם חושבת שלא סתם מתקיימות שם הפגנות – יש משהו מרכזי ודמוקרטי שכל קול יכול להביע את קולו. יש המון בתי קפה מסביב ומאפייה כשרה ממש מאחורי הבימה. ממליצה לבוא לבקר.

הראביט

אחד המקומות שאני הכי נהננת לנגן בו! הקהל מחבק ואוהב, ואווירה פשוט כיפית ומדויקת. תמצאו אותי שם בעמדה עם מוזיקת האוס ואלקטרונית בכללי. הראביט חלק מקבוצה שאני אוהבת – ספיק איזי, גאוט, הסופרים וכו – כל אותם מקומות ברדיוס של 300 מטר. הכניסה למוזמנים בלבד, כך שמומלץ לשמור מקום לפני, אבל אווירה כיפית ולא מלנכולית כמו רוב המקומות בעיר שמנגנים אלקטרוני. מקפידים שם על איכות המוזיקה, תנסו ותספרו לי איך היה לכם.
רוטשילד 14

פלורנטינה

בית קפה כשר בלב פלורנטין, צוות מדהים וכיף לשבת שם לדייט, לעבוד ופשוט לאכול בחוץ אוכל טעים וכשר. אני יושבת שם הרבה עם בעלי, או כדי לסנן מוזיקה לסטים שלי, או כדי לכתוב. בית קפה פשוט ומדוייק שמתאים לכל אחד, ולכל זמן ביום. הוא אחד מהמקומות הכשרים שאנחנו אוהבים, אבל נדיר שיש בית קפה/מסעדה כשר שפתוח בשעות היום. פלורנטינה היא אחת מהמסעדות שבכל זמן זורמת לנו. בפעמים שאני רוצה לאכול בחוץ במהלך היום אקיים שם את הפגישות שלי, כי ברוב הבתי קפה בעיר רק אשתה כי אני משתדלת להקפיד על הכשרות שלי. אז ממליצה לכל מי שבאזור.
אברבנאל 56

• העיר שלי
• ❤ תל אביב
• די.ג'ייאיות
• אוכל כשר

שרון סייג, א.ק.א שלאנט, היא דיג'ייאית בנסיקה מטאורית בסצינת חיי הלילה הישראלית ובעולם. היא נולדה בפריז ומתגוררת בישראל, וכבר הספיקה לתקלט בכמה מהמקומות הנחשבים ביותר בחו"ל, ביניהם רדיו הור בברלין, אופרטור רדיו ברוטרדם, קיוסק רדיו בבריסל ועוד. בארץ היא כבר הרקידה בכל הרחבות החמות – הבלוק, הפאי, הרפי, הארט קלאב ועוד. היא גם אחראית על הליין Riddim ועל המגזין האינסטגרמי Freakuency שמהווה פלטפורמה לליקוטי מוזיקה אלקטרונית חמה מהתנור ואדג'ית. ממליצים לעקוב.

1. בית חנה הרבי

בתור אשת חיי לילה, אני מנסה למצוא דרכים להכניס קצת אור ללייפסטייל, שיכול להיות מאוד אפל אם לא מקפידים לאזן אותו. הסניף שבית חנה פתחו בפלורנטין נתן לי בדיוק את מה שחיפשתי: מקום מואר – מילולית וסמלית. אפשר להגיע לשיעור פילאטיס בבוקר ואחר כך לשבת עם הלפטופ לעבוד במקום שמציע שפע של שקעים וקפה טוב. אני לא יודעת מי הכין שם את הפלייליסטים, אבל מגיע לו/ה שאפו ענק – מעולם לא נהניתי כל כך לשמוע מוזיקה בבית קפה. לעתים אפילו מתנגנת לה פתאום איזו פנינה שהייתי שומעת בתקופות אחרות בחיי, לפני שהתחלתי לשמוע מוזיקה אלקטרונית, וזה עושה לי את היום.

2. חולית

3. פארק המסילה

אני מהאנשים האלה שאוהבים שמש אבל שונאים חול – לכן בעיניי פארק המסילה הוא הדבר הכי טוב שקרה לדרום העיר מאז הקורונה. מעבר לעובדה שהוא משמש כנתיב הליכה שימושי ונעים הרבה יותר מהמדרכה בדרך יפו (אם יש אחת), נעים גם סתם לשבת שם עם ספר ו/או כוס יין ולספוג קצת ויטמין די לנשמה. בתקופת הסגר כל העיר ישבה שם בערבים, ואני שמחה שהמנהג הזה לא נעלם מאז – בעיניי זה האנג הרבה יותר נחמד וחסכוני מלשבת ברוב הברים בעיר.

4. מיראז' ג'אז קיסה

ההברקה החדשה של האנשים שעומדים מאחורי מתחם התדר – בר האזנה לתקליטי ג'אז עם דרינקים משובחים ותאורה עמומה. כיף לשבת שם עם חברים ועם הרבה מכרים שלא קבעת איתם אבל הם גם שם – אתם יודעים על מה אני מדברת! לעתים קרובות חברות טובות מתקלטות שם ואני צוללת יחד איתן אל תוך מחוזות הג'אז – הז'אנר שממנו צמחה מרבית המוזיקה שאני נהנית לשמוע כיום.

5. אנטנה רדיו

רדיו קטן וקהילתי שמשקיף על רחוב אלנבי. אפשר להגיד שזאת הגרסה המקומית של הרד לייט רדיו באמסטרדם (שלצערנו נסגר בשנה שעברה). האנשים שהקימו את המקום עושים את זה מתוך תשוקה אמיתית לתחום ולקהילת המוזיקה, ואני תמיד שמחה להגיע לשם לנגן או להאזין לסטים של חברים. בעמוד יוטיוב של הרדיו אפשר להאזין לכל הסטים מהבית ולקבל תמונת מצב עדכנית לגבי מה קורה בסצנת האנדרגראונד המקומית. כיף וחשוב שיש מקום כזה שנותן למי שאוהב מוזיקה מקום להביע את עצמו ולהביא את המוזיקה שלו/ה לעוד אנשים. אפשר למצוא שם תכניות של מגוון דיג'יים – מאספני תקליטים נחושים ועד לאנשי הקלאבים המובילים בסצינה הישראלית.

• העיר שלי
• חיי לילה
• די.ג'ייאיות
• פארק המסילה
• בית חנה
• חולית

מומלץ: ללחוץ Play לפני שאתם מתחילים לקרוא

שמי עדי ענק-שבת, בת 42.5, די ג׳יי ומפיקה מוזיקלית, בת זוג לארז ואמא ליובל בת השנתיים וחצי, מובטלת כבר קרוב לחמישה חודשים.

זותומרת לא ממש מובטלת, אני עצמאית, אף אחד לא ממש פיטר אותי, אני לא מקבלת דמי אבטלה ואין אף אחד במדינה שחושב לתת לי רשת ביטחון מינימלית, גם לא מישהו שלוקח אחריות על העובדה שחיסלו לי ולכל הקולגות שלי בתעשיית חיי הלילה והמוזיקה האלקטרונית את הקריירה במחי הנחיית חירום, זו שהגדירה פעילות תרבותית כ"מופע כלשהו ובלבד שאינו כולל ריקוד של הצופים בו"(מתוך הנחיות משרד התרבות והספורט לפתיחת מופעים ואירועי תרבות לקהל הרחב, יוני 2020).

תוסיפו לכך גם אתהעובדה שישראל ירדה בדירוג הבינלאומי למדינה אדומה, מה שעצר את היכולת של חברי ושלי להתפרנס מעבודתנו בחו"ל בתקופה הקרובה (חלק לא פעוט מפרנסתנו), ותקבלו שיתוק כלכלי מוחלט.אבל לא באתי להתבכיין, ברור לי שאנחנו לא העצמאים היחידים שסובלים מנחת זרועה של הבירוקרטיה הישראלית המסואבת ומאוזלת ידה. כן רציתי להזכיר כאן לכולנו שתעשיית חיי הלילה והמוזיקה האלקטרונית היא ענף התרבות שמביא הכי הרבה תיירות לישראל ולתל אביב בפרט בימים כתיקונם. אנחנו התעשייה הפלורליסטית והמגוונת שמייצגת את ישראל באור הכי חיובי שניתן ברחבי העולם, כולל במדינות ערב השכנות. אנחנו אנשי השפה הבינלאומית המדוברת ביותר בעולם. אנחנו השגרירים הכי טובים שיש למדינה הזאת להציע (עם שמות בינלאומיים ענקיים כמו רד אקסס, מגית קקון, ויני ויצ׳י ועוד רבים וטובים). אנחנו דור העתיד של מדינת ישראל, ועם זאת אנחנו גם התעשייה שהמדינה הזאת בוחרת פעם אחר פעם להתעלם מקיומה במקרה הטוב או לתקוע לנו וואחד טריז בגלגלים במקרה הרע.

https://soundcloud.com/anonymoustlv/adi-shabat-independence-day-azrieli-sarona-roof-top-1

במהלך כל החודשים האלה קיבלנו זמן חסד של שלושה שבועות שבהם אישרו לנו לחזור לעבודת הקודש שלנו (כן, עבודת קודש) מול מקסימום 50 איש במקום סגור וקצת יותר במקום פתוח, ולא בלי ששוטרים או פקחים יגיעו לביקור כל חצי שעה לוודא שהמסיבה מתקיימת בווליום נמוך במיוחד ונטולת שמחת חיים כמה שניתן, עד לשביעות רצונם. שלושה שבועות שבהם כל תקלוט הפך להתקף חרדה שמא חבריי, בעלי הבית של המקומות בהם ניגנתי, יחטפו דו"ח או צו סגירה במשמרת שלי, או לחילופין שמא חלילה יידבקו הבליינים בוירוס הארור הזה בזמן שאני מנגנת. ועל אף כל זאת זה היה שווה כל רגע, כל חיוך שלכם, כל דמעה שניגבתי מהעין שלי או שלכם, כל מילה טובה, כל מבט נוצץ, כל שנייה אופורית, כל חיבוק ובכלל כל רובד באינטראקציה האנושית שחוויתי בתקופה הזויה ומופלאה זו.תחושת הביחד והאחדות מעולם לא היתה גדולה יותר, והקתרזיס שחווינו, אני והקהל סביבי, מעולם לא היה עמוק יותר. לצערי עכשיו גם זה מרגיש כמו נוסטלגיה רחוקה.

אבל יש דברים חשובים לא פחות: אחד הדברים הכי יפים שהקורונה הביאה עמה, עבורי, זו את האפשרות להכיר ולחוות את אנשי התעשיה המדהימה שלי מחדש עם קבוצת הפעילים של "הלם תרבות" שמשתתפים במחאה נגד השלטון. לראות את כל האור, להרגיש את כל האהבה ולהתבשם ברוח הנעורים האינסופית שהאנשים היפים ונהדרים האלה, שאני גאה לקרוא להם קולגות שלי, מפיצים לכל עבר. פשוט להעריץ את המעורבות החברתית, האכפתיות ורוחב הלב שפרצו מתוכם. אקטיביזם זו לא מילה גסה ועבורי זאת השראה אמיתית בימים בהם קשה מאוד למצוא מקורות השראה.

מה שנותר לנו לעשות זה לשמור את הראש מעל למים ולהילחם על העתיד שלנו כאן. אחד הדברים היחידים שממלאים אותי באופטימיות ותקווה בימים אלה (ומזכירים לי בתחושה את האנרגיות של הרייבים שלנו טרום הקורונה) הן ההפגנות המפוארות בבלפור. שם ניתן לחוש בגל האנרגיה החיובית ששוטף את העולם כרגע. אל תתבלבלו: יש שינוי אנרגטי מהותי שמתרחש בימים אלה, שינוי תדר לאהבה וחמלה, והשינוי הזה יזדרז להגיע ככל שיותר אנשים יקחו חלק פעיל בהבאתו למודעות. פשוט בואו איתנו, אל שטח פתוח, לאוויר ולרוח, שם קורים הדברים שתדעו לכם, למטיילים עם רגליים וראש כמו שלכם. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

די.ג'יי עדי שבת בפייסבוק

• הישרדות: קורונה
• די.ג'יי
• די.ג'ייאיות
• מחאת התרבות
• חיי לילה
• מועדונים בתל אביב
• מועדונים

• Facebook
• Twitter
• Email

בסוף השנה שעברה געשה הסצנה כשהדי.ג'יי מיכאל אמת כתב בפייסבוק ש"הרבה מהדור הצעיר, בעיקר הבנות, לא יודע למקסס או לפתח טעם מוזיקלי שהוא לא להיטי פח של ריהאנה ודרייק". הפוסט אמת הזה (סליחה!) גרר תגובות זעם מצד הנשים בסצנה. הרוחות שככו עד שביום שישי חזר דיון המגדר על הסט לסדר היום, הפעם בהקשר חיובי, עם האירוע הראשון בסדרת האירועים Reality Bites בניצוחה של הדי.ג'ייאית המוערכת עידית פרנקל, שהחליטה לשים סוף להיעדרותן של נשים מהסטים בעיר עם ליינאפ שמורכב אך ורק מנשים.
"נשים הן רק שני אחוזים מתעשיית הדי.ג'ייז העולמית", אומרת פרנקל. "הסיבה העיקרית לכך היא היעדר מודלים לחיקוי. זו תעשייה מאוד גברית. לעמוד מול קהל ולנצח עליו – זה מצריך הרבה ביצים". אז היא החליטה לעשות מעשה. "הבנתי בשנה האחרונה שיש לי תפקיד ושליחות בתחום הזה. לתמוך בבנות, ללמד צעירות לתקלט ולתת להן את הביטחון כשהן עושות את צעדיהן הראשונים בתחום. יש לי כאן הזדמנות לתת במה לדי.ג'ייאיות מוכשרות ולא מוכרות, ולהרים סדרת אירועים בעלת ליינאפ איכותי ואקלקטי".

סריקה קצרה בין המועדונים הגדולים בעיר מגלה שיש משהו בדבריה של פרנקל. בבלוק, סמל סצנת הלילה בעיר, רק שש נשים זכו לעלות לתקלט בחודש האחרון – כשישית מהליינאפ. בסטורי לא תקלטה אפילו אישה אחת בחודשים האחרונים. גם בברקפסט, שמתגאה ברזידנטיות כגון נרקיס טפלר ועדי נוי, לא זכתה שום אישה להופיע בחגיגות יום ההולדת ה־ 12 בנובמבר האחרון.

ביום שישי האחרון נהרו הבליינים בהמוניהם למסיבה של פרנקל. כשלצדה על הסט גם אנה הלטה וסוניה, דניאל ואקנין ולילי האז הצעירות וגם קרטסי הדנית – הרחבה התפוצצה והמסיבה נמשכה עד שעות הבוקר המאוחרות.

גם טפלר, די.ג'ייאית בולטת ובעלת ליינים בעצמה, מרגישה שחסרות נשים על העמדה, אבל רואה את האשם בבעלי המועדונים. "יש עדיין אליטה של גברים שמרשה לעצמה לעשות מסיבות עם 300 די.ג'ייז גברים ובלי אישה אחת, כאילו נשים לא קיימות בתחום. אני לא הולכת למסיבות האלה ונראה לי שבסוף הם יבינו שהם עושים נזק לעצמם", היא קובעת. גם היא מאמינה שנוכחות נשים על הסט רצויה גם בעיני המנגנות – אבל גם בעיני המבלות: "הנוכחות הקבועה הזו במקומות חשובים כמו הברקפסט מעודדת נשים להתעניין בתחום ומשרה עליהן תחושת ביטחון".

לא כולן משוכנעות שההדרה משמעותית כבעבר. "בתקופה האחרונה יש שינוי חיובי", קובעת מיטל שבח, די.ג'ייאית מוכרת בסצנה ושדרנית בגלגלצ. "אני מרגישה שבנות מעִזות יותר להתחיל לתקלט. הפחד הוא אצלן, אני לא חושבת שיש בעלי מקומות שמחזיקים בתפיסה מיושנת של 'בנות לא יודעות לתקלט'. כל החיים אומרים לנשים שאין להן חשיבה אנליטית וטכנית, ולבנים קל יותר כי יש בהם איזה ביטחון טכני. גם למקסס זה טכני, זה 'ללחוץ על כפתורים'. אנשים מתייחסים למקסוס כאילו מדובר בכישרון מולד שבחור חושב שהוא מקבל מעצם זה שיש לו בולבול. יש בנים ויש בנות וגם ג'נדרקווירים שיודעים למקסס, או שלא יודעים למקסס".

גם טל ארגמן, די.ג'ייאית ותיקה גם היא, מפיקת ליינים מוכרים ושדרנית רדיו בקול ישראל, לא מזהה אפליה טוענת שגם אם יש הדרה, היא נדירה. "התחלתי לתקלט לפני 15 שנה ולעתים רחוקות נתקלתי בהתנשאות מצד גברים. בדרך כלל זה קרה כשיצאתי ממעגל האנדרגראונד התל אביבי, וזה תמיד לא נעים, אבל אני משתדלת לא לתת לזה להשפיע עליי, ולתת מעצמי את הכי טוב שאני יכולה. לרוב זה מוכיח את עצמו".

אלה גוטמן, שנחשבת לחלוצת התקלוט הנשי בארץ, טוענת שהשימוש במילה שוביניזם לא נכון, גם אם הסיפור שלה מגלה קשיים שגברים לא בהכרח היו נתקלים בהם. "כשאני התחלתי לנגן בשנות ה־ 90 אמרו לי 'אין כזה דבר אישה שמתקלטת'. ביקשתי מאוטוריטה מפורסמת בזמנו שילמד אותי לתקלט והוא לא הסכים כי הייתי אישה. הייתי צריכה להוכיח את עצמי שלוש פעמים: שאני לא גימיק, שאני לא פחות טובה מגברים ושאני טובה בזכות עצמי. בשנים האחרונות הרבה השתנה. יש המון נשים שמתקלטות ובאותה נשימה המון גברים שלא מצליחים להגיע לשום ליינאפ". בשורה התחתונה, קובעת גוטמן, "אם את טובה, את עובדת. בכל תחום צריך ליזום, ובתחום הזה במיוחד". במסיבה של פרנקל, לפחות, נראה שהטובות עבדו, ועל כך יעידו שדרות רוטשילד, שבשבת ב־ 10 בבוקר הוצפו במבלים שחוטים ומרוצים.

• עידית פרנקל
• מיטל שבח
• טל ארגמן
• די.ג'יי
• נרקיס טפלר
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• די.ג'ייאיות
• עירוני