אם אי פעם צפיתם בספיישל או שניים של דייב שאפל, אתם כבר יודעים איך זה הולך: שאפל מקבל המון ביקורת על משהו שהוא אמר, כולם מתרעמים עליו, ובתגובה הוא מוציא ספיישל אחר שמכניס לו מיליונים. אפשר להבין למה הוא חוזר על זה גם במופע החדש שלו בנטפליקס, שנקרא "בלתי ניתן לעצירה", אבל בניגוד לספיישלים קודמים – שברובם הצליח למצוא הצדקות די טובות לבדיחות טרנסג'נדרים – הפעם הוא מנסה להצדיק לאורך שעה וחצי את הבחירה שלו להופיע בפסטיבל הקומדיה בריאד. ולמרות שדייב שאפל קורע מצחוק מהרגלו, זה במקביל גם די עצוב.
>>

נתחיל מהמובן מאליו – דייב שאפל הוא אשף בכל מה שקשור לבניית בדיחות. הוא חד מאוד, וברגע שרואים אותו על הבמה קשה שלא לאהוב אותו. מה שהופך כל הופעה שלו לייחודית היא העובדה שיש לו את האומץ להגיד את כל מה שהוא רוצה מבלי לדפוק חשבון לאף אחד, ולצד זה הוא מצליח גם להיות מאוד אנושי, ולגעת ברגש אליו הוא מכוון. זה קיים גם במופע הזה, רק שהפעם להכל יש מטרה אחת – לעצב מחדש את המצפן המוסרי שלו, כדי להגיד לעצמו שזה דווקא בסדר לקבל תשלום ממשטר אנטי דמוקרטי (להלן תזכורת לחשודי קטרגייט – זה דווקא לא בסדר).

הסברתי כבר באריכות למה זה רע שקומיקאים ואנשי תרבות יקבלו מסעודיה תשלום, אז הפעם לא ניכנס לנושא הזה יותר מדי, אבל בואו נדבר על העקרונות של דייב שאפל. מאז ימיו הראשונים בטלוויזיה, קהל היעד שלו היה צעירים אפרו-אמריקנים, גם אם פלח הקהל החיוור יותר אהב אותו גם. הוא היה שנון וחריף, ורק בשלב מאוחר יותר בקריירה שלו, לאחר שנעלם, הוא צף שוב כקומיקאי שמהווה קונטרה לתרבות ה-WOKE – אך עם זאת, עדיין בעל דעות ליברליות בסך הכל. קהל היעד שלו היה בעיקר אנשים זכרו אותו מ-"המופע של דייב שאפל" ומילאו את ההופעות, אך הוא גם זכה לאהבת הקהל דווקא כי הוא ניצל את חופש הביטוי עד תום.

במופע החדש הוא מגן על הבחירה שלו לנצל את חופש הביטוי מחוץ לגבולות המדינה, ולהופיע מול קהל ללא קול. הרי מי שישבו באולם בריאד היו אנשים ללא קול, שלא יכולים לבקר את הממשל שלהם – ולפי דיווחים שונים, זה ידוע שגם שאפל עצמו לא הביע ביקורת על סעודיה. במופע הנוכחי, שצולם בוושינגטון, שאפל מזכיר את הרצח של העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י פעם אחת, אך לא מייחס את זה לממשל. במקום זה הוא משתמש בוואטאבאוטיזם קלאסי, עם המשפט "תראו, ישראל הרגה 240 עיתונאים בשלושת החודשים האחרונים, לא ידעתי שאתם עדיין סופרים".

עכשיו תראו, אני האחרון שיגן על פעולות ישראל במלחמה שנמשכה הרבה יותר מדי זמן, ולא כאן כדי לנסות ולדקדק כמה מתוך אותם עיתונאים היו פעילי טרור לפי מחקר של מרכז המידע למודיעין וטרור. ברור שכך או כך, זה די גרוע. אני גם לא ממש מצפה משאפל, שהמיר את דתו לאיסלאם בשלהי הניינטיז, לעמוד לצד ישראל. הוא הבהיר את עמדנו בנושא, וזה בסדר גמור. אבל הבעיה ששאפל מפספס היא שהוא באמת לא רואה את יחס השלטון הסעודי לאזרחיו כפי שהוא רואה את יחס ישראל לפלסטינאים – וכך הוא נחשף במערומיו.

לבסוף, שאפל מצדיק את עצמו באמירה ברורה: "אני מקבל את הכסף הסעודי כדי שאני אוכל להגיד 'לא' בארה"ב". הוא לא מסתפק רק בלהודות באמת ולהגיד "אני פשוט אוהב כסף" – זה נאמר למעשה כמעט בכל פעם שהוא על הבמה. זה בסדר, כולנו אוהבים כסף, אבל שאפל צריך לעטוף את זה בצמר גפן, לקשר בינו לבין שחורים מפורסמים לאורך ההיסטוריה (כולל פי דידי הידוע לשמצה), ולעשות פליק פלאקים באוויר רק כדי להגיד לעצמו "מה שעשיתי הוא בלתי מזיק".

אני אכן מאמין שדייב שאפל היה צריך לשבת, ולעשות עבודת התבוננות עמוקה לקונפליקט הזה – האם לקחת את ההצעה או לא – אבל במקום להתנצל, לקחת אחריות ולהחזיר את התשלום (כי תרומות של הקומיקאים האחרים שהתחרטו נדחו על ידי ארגון זכויות האדם), הוא בחר להתבצר בעמדה שלו ולהגן על הבחירה הגרועה להופיע שם.שלא תטעו, הוא עדיין מצחיק, פשוט עכשיו אני לא יכול להסתכל עליו באותו האופן שהסתכלתי עליו בעבר. לפני הספיישל תפסתי ממנו אדם בעל עקרונות, גם כשהוא ביקר את ישראל. כעת אני לא רואה גיבור תרבות בדימוס שנלחם לאורך הקריירה שלו למען חופש ביטוי מוחלט, אלא אדם שעשה בחירה מוסרית ממש גרועה, ולא מצליח לרדת מהעץ שטיפס עליו. הוא גאון קומי, אין ספק, אבל הוא גם סיפק לנו שעה ורבע מאוד מצחיקה – ומאוד עצובה.
"דייב שאפל: הבלתי ניתן לעצירה", עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• דייב שאפל
• סטנד אפ
• נטפליקס
• המסך

דייב שאפל שוב מסתבך, וכרגיל, בכוונה תחילה: המונולוג שלו בפרק האחרון של "סאטרדיי נייט לייב" עסק רובו ככולו ביהודים, באנטישמיות ובעיקר באנטישמיות של שני סלבריטאים שחורים – קניה ווסט וקיירי אירווינג. כצפוי, שאפל עשה זאת מבלי לחשוש להיכנס לפרובוקציות: המונולוג נפתח בכך שהוא הקריא מדף "אני מגנה אנטישמיות בכל צורותיה ועומד לצד חבריי היהודים", ואז מיד הוסיף בקריצה, "וככה, קניה, קונים לעצמך קצת זמן".

בהמשך המונולוג הוא לא חשש לקטול את קניה וקיירי, אבל גם התייחס למה ששאפל תופס כסטנדרט כפול לגבי על מי מותר לצחוק ובאיזה סטריאוטיפים מותר להשתמש. "אם הם שחורים, אז הם כנופיה. אם הם איטלקים, אז הם מאפיה. ואבל אם הם יהודים, הם צירוף מקרים, ואסור לדבר על זה אף פעם", הוא אמר, אבל אז גם אמר "זה שיש הרבה יהודים בהוליווד לא אומר שהם מנהלים את המקום. יש גם הרבה שחורים בפרגוסון, מיזורי", העיר בה פרצו מהומות ב-2014 לאחר שצעיר שחור, מייקל בראון, נורה למוות על ידי שוטר מקומי, "זה לא אומר שהם מנהלים את המקום".

אף שרוב הצופים הבינו שדבריו של שאפל לא מהווים תמיכה בדברים של קניה ווסט וקיירי אירווינג ("שאפל לועג לווסט ואירווינג ב-SNL", הייתה הכותרת המפורשת של הניו יורק טיימס) כעת, כמה ימים מאוחר יותר (טוב, "סאטרדיי נייט לייב" משודרת עם כניסת השבת, אז ברור שלקח לארגונים היהודיים קצת זמן להגיב), מנכ"ל הליגה נגד השמצה, אירגון יהודי-אמריקאי, כתב "אנחנו לא צריכים לצפות מדייב שאפל להיות המצפן המוסרי של החברה, אבל זה מטריד לראות את SNL לא סתם מנרמלת אלא הופכת אנטשימיות לפופולרית. למה רגישויות יהודיות זוכות להתעלמות בכל הזדמנות? למה הטראומה שלנו זוכה למחיאות כפיים?". מבקר התיאטרון של טיים אאוט ניו יורק, אדם פלדמן, כתב שהמונולוג של שאפל עשה יותר לנורמליזציה של אנטישמיות מכל דבר שקניה עשה. "כולם יודעים שקניה משוגע", כתב פלדמן בטוויטר, "שאפל ממתג את עצמו כאיש של אמיתות קשות. זה יותר גרוע".

בכל מקרה, שאפל זכה בינתיים גם לתמיכה המפורשת של מארק מרון, הקומיקאי והפודקאסט היהודי-אמריקאי, שכתב בניוזלטר השבועי שלו, "קניה לא במצב טוב כבר תקופה ארוכה אבל הגרסה האנטישמית שלו הלחיצה אותי. כשקיירי אירווינג הצטרף אליו אני, כיהודי, נלחצתי. תמיד ידעתי שיש זרם אנטישמי וקונספירטיבי בחלקים של הקהילה השחורה, אפילו בכנסיות מסוימות. אני שמחתי כשזה ספג ביקורת. לרגע נלחצתי שהצדדים הגרועים ביותר של התרבות הלבנה יתאחדו עם הצדדים הגרועים ביותר של התרבות השחורה, כנגד היהודים", כתב מארון.

"דייב שאפל עסק בזה מכל הצדדים שהוא רק יכל במונולוג שלו. הוא עשה את זה בכזו ערמומיות שבהתחלה חשבתי שהוא מנסה לנקות את קניה וקיירי ולהגיד שהעבירה היחידה שלהם הייתה להגיד בקול רם משהו שכל השחורים יודעים אבל לא אומרים פומבית. ואז הוא הצליח לאזן את עצמו ולפרק את תיאוריית הקונספירציה ולבסוף עסק במחיר החברתי של העבירה, והמציאות היא כזו שכשאנחנו אומרים משהו מחורבן, אנחנו משלמים מחיר. דייב יודע את זה. זה היה מעניין כי בסוף כל הקטע עסק במציאות של גבולות שאסור לעבור, תוך כדי שהוא עובר אותם, אבל כמובן שזה היה מצחיק. בגלל הכישרון שלו ובגלל הקונטקסט. אני עדיין חושב על זה. נראה, אולי מחר אני אחשוב שזה אנטישמי".

אז, האם דייב שאפל אנטישמי? קשה להאמין שכן. הוא ללא ספק נמשך לפרובוקציות ולדברים שהוא מרגיש ש"אסור להגיד", ואין ספק שהוא גם מרגיש שקניה ווסט וקיירי אירווינג זוכים לביקורת יתרה על מה שאמרו גם בגלל שהם שחורים, ולא רק בגלל התוכן של הדברים שלהם. מה שבטוח, צריך להיות עקביים. אם כששאפל צחק על הקהילה הטרנסג'נדרית הרעתם לו על כך שהוא לא מפחד מהסנואופלייקס, זה בסדר גמור, אבל אם ככה צריך לדעת לקבל את הבדיחה גם כשהיא על יהודים. אם כעסתם והוקעתם אותו כטרנספוב לפני שנה, אתם מתבקשים לכעוס גם עכשיו.

• המסך
• דייב שאפל
• יהודים

לא מצחיק. לא מצחיק בכלל. עד לפני כמה שנים, ממש לא הרבה, נטפליקס עוד איימה להשתלט על תעשיית הסטנדאפ. הם שפכו סכומים מגוחכים על ספיישלים לכל קומיקאי רענן, טיפחו טאלנטים, חיזרו אחרי כוכבים, בנו את המותג "Netflix is a joke" ובאופן כללי הראו כוונות להפוך למונופול של סטנדאפ. זה דווקא די הגיוני, שכן בשנים הראשונות של שירות הסטרימינג, עוד לפני שהתחילו לעסוק בהפקות מקור, ספריית הסטנדאפ הנרחבת שלהם הייתה אחד מהקלפים שהביאו את הקהל.

אבל האלגוריתם הוא שליט אכזר, ועם המעבר להפקות מקור גדולות יותר, הכסף שהופנה לעבר הסטנדאפ החל להצטמצם. או אולי להתרכז. במקום להשקיע בכמויות ספיישלים מכל קומיקאי בכל קבוצת מיעוט, פתאום נטפליקס חותמת על חוזים של עשרות מיליוני דולרים עם הכוכבים הגדולים (דוגמת דייב שאפל) ומוציאה פחות ופחות ספיישלים. השנה, נכון לעכשיו, הם שחרו רק 21 מופעים, מתוכם תשעה בלבד בשפה האנגלית. גם אם יוציאו את ששת הספיישלים הנוספים שמתוכננים עד לסוף השנה, זה יהיה פחות ממחצית כמות המופעים שהם הוציאו ב-2018 – 66 מופעים, מתוכם 42 באנגלית.

ישנה כמובן עוד סיבה, צפויה למדי, לירידה הקיצונית בכמות הספיישלים: הקורונה הכתה גם בעולם הסטנדאפ. מעט המופעים ששוחררו השנה צולמו בשלהי המגפה או במרחבים פתוחים או מול קהל מצומצם או מה שזה לא יהיה שבו ברנהאם עשה. עם זאת, הקורונה בסך הכל נתנה דחיפה למגמה שהחלה אחרי השיא של 2018 – ירידה בכמות הספיישלים במקביל לטיפוח משמעותי של קומיקאים בשפות אחרות מאנגלית, הכל כחלק מהמאמץ שלהם לייצר תוכן ממוקד יותר ולהתחנף לאוכלוסיות העולם.

זה לא רע בהכרח. לא קשה להיזכר בתקופה בה האובססיה של נטפליקס לאיסוף כל הסטנדאפיסטים כאילו היו פוקימונים, הובילה לכמה ספיישלים מביכים עד מייאשים, כולל נטייה בלתי נסבלת לקדם מיעוטים על חשבון המצחיק. כן, ייצוג וגיוון זה חשוב, אבל נטפליקס השתמשו בהם כקביים ושכחו את בקרת האיכות. דווקא השנה הזו אילצה אותם לחזור לבסיס, לסנן את הקומיקאים ולהישאר עם מי שהם לפחות חשבו שמגיע להם. בשביל להבין אם זה באמת השתלם, צריך לראות את כל הספיישלים ששוחררו השנה עד כה. נו, אם אין ברירה אז אין ברירה. מזל שזה לא כזה הרבה.

בריאן ריגן: און דה רוקס / Brian Regan: On the Rocks

ריגן הוא קומיקאי ותיק במונחים של ימינו, כזה שהחל את דרכו באייטיז, כזה שגדל יחד עם סיינפלד (ועד היום חבר קרוב שלו), אחד שהספיק להופיע ב"טונייט שואו" עוד כשהיא הייתה של ג'וני קרסון. ככזה, מדובר באדם מנוסה מאוד שמרגיש הכי בנוח על הבמה, היפוך מוחלט לדור המילניאלי של הקומיקאים המודעים יותר מדי להכל. לפעמים זה יתרון קל, במיוחד כשהוא מדבר על הפרעת האו.סי.די שגילה לאחרונה, אז הוותק והנוכחות הבימתית נותנים לו הזדמנות לבנות פאנצ'ים מסורתיים באופן אותנטי שמצליח לעורר צחוק אמיתי, אבל האמת היא שברוב המופע הוא די בינוני. קצת בדיחות על הזדקנות, טיפה אבחנות על סמול טוק ואיזה קול מטופש או שניים. הוא קצת מיושן, קצת מעצבן ורק חצי מצחיק, אבל יש בספיישל רגעים קטנים של חסד.

נייט ברגצי: האמריקאי המצוי הגדול מכולם / Nate Bargatze: The Greatest Average American

שם הספיישל די מדויק, אולי למעט צמד המילים האחרונות. ברגצי הוא הממוצע של הממוצע, בגיל, בנושאים, בהומור, במראה, באופי, במופע. במידה מסוימת, הוא הסטנדאפיסט הכי נטפליקסי שיש – לא פוגעני מדי, לא מצחיק מדי, אבל גם לא בלתי מצחיק. הגדרה מוזרה לקומיקאי, אני יודע. לאורך רוב המופע, שמתקיים במגרש שהפך לאולם באוויר הפתוח של מתחם יוניברסל סטודיוס, הוא נע על מי מנוחות עם פאנצ'ים ספורים שעובדים על צ'אק-אי-צ'יז וטיסות, כשרגעי השיא מגיעים בעיקר בקטעי האלתורים על המסוקים שמשום מה עוברים באזור מפעם לפעם. עם זאת הוא נכנס לקצב לקראת הסוף ומצליח לסיים בסיפור מעולה על נושא חרוש של ריב עם האישה. ממוצע ומצוי.

לויסו גולה: מנפץ מוסכמות / Loyiso Gola: Unlearning

ההפתעה הראשונה של השנה היא קומיקאי דרום-אפריקאי שחור שממהר לפנות לפיל שבחדר ומצהיר שאין לו מושג איפה הוא היה כשנלסון מנדלה השתחרר מהכלא, כי הוא היה בן 4. בקיצור, הוא האפריקאי של העכשיו, וככזה הסיפורים שלו מצחיקים, מהנים ולכל הפחות, מעניינים. המופע, שצולם כולו במוזיאון לאמנות אפריקנית בקייפטאון, מצליח להעביר את החוויה השונה של לויסו באנגלית עם מבטא, אבל מדגישה גם את הדומה באופן מפתיע: סיפור האסיד שלו, החבר המדרדר מבית הספר וגם בדיחות על טראמפ. מצד שני, כשהוא מספר בדיחות פנימיות לדרום אפריקה או מסיים עם הרהורים על פרווילגיה לבנה וגזענות, זה ממש לא נשמע כמו עוד קומיקאי גנרי מנטפליקס שמנסה להיות Woke. לויסו גולה יודע על מה הוא מדבר.

בו ברנהאם: בפנים / Bo Burnham: Inside

עד זה של דייב שאפל, "בפנים" היה הספיישל המדובר ביותר של נטפליקס בשנה האחרונה, בעיקר כי הוא היה ניסיון אמיץ של יוצר יוצא דופן להתמודד עם הפוסט טראומה הלא מעובדת שהשאירה לנו הקורונה על הבידוד, הפראנויה והחרדות שבה. בניגוד לרובנו, שנרקבנו על הספה ובכינו על מר גורלנו, ברנהאם היה חכם מספיק לנצל את הזמן שלו היטב כדי לצלם את עצמו נרקב על הספה ובוכה על מר גורלו. התוצאה היא שעה יצירתית, מפוזרת, יומרנית, מצחיקה, עצובה, מפחידה ומעוררת זכרונות מרים מתקופה לא פשוטה. גם אם לא בהכרח ראוי לתואר המאסטרפיס שהוצמד לו בהתחלה, מדובר בפיסת היסטוריה חשובה והרפקתנית ששווה לראות אפילו אם רק בשם המאמץ של ברנהאם להגיד משהו על טבע האדם, הקומדיה והבדרן, ובעיקר על עצמו.

Plastic Cup Boyz: Laughing My Mask Off

סדרת הספיישלים הקצרים היחידה שיצאה השנה באנגלית היא מבית ההפקה של קווין הארט וחבריו הותיקים. היא מורכבת משלושה ספיישלים בני חצי שעה כל אחד של כמה ממשתפי הפעולה של הארט, הקומיקאי הכי מצליח מסחרית בימינו ומי שלא מופיע כאן אפילו לרגע. מי שכן עולים על הבמה באטלנטה הם שלושה קומיקאים אפרו-אמריקאים בני פלוס מינוס חמישים: ג'ואי וולס, ספאנק הורטון ונעים לין. זה אומר שמבחינה סגנונית, אלו קומיקאים שגדלו על מסורת הדף קומדי ג'אם – תוכנית טלוויזיה/תנועת סטנדאפ שחורה שהיתה פופולרית במהלך הניינטיז והולידה דור קומקאים שכולל אגדות כמו כריס רוק ודייב שאפל. ובכן, השלישייה הזו הם אלו שלא הצליחו, ובצדק, אבל הם כן קומיקאים מנוסים ומאופיינים כל אחד בנפרד וכקבוצה. זה סטנדאפ טיפה מיושן, מעט יותר נאסטי (במיוחד כשהוא בשילוב עם גיל חמישים), עם המון סטייל ועדיין מצחיק. לפעמים צריך גם כאלו.

פיל ואנג: פילי פילי ואנג ואנג / Phil Wang: Philly Philly Wang Wang

בתקופת השיא של מופעי הסטנדאפ בנטפליקס היתה תפיסה, לא שגויה בעיקרה, שבנטפליקס יש העדפה לגיוון אתני וגזעי על פני תוכן טוב. אני לא תמיד מסכים עם הטענה הזו, בעיקר כי הגיוון בהחלט הצליח להוציא את הסטנדאפ מתקיעות מסוימת, אבל אין אלא להודות שהוא גם הביא איתו לא מעט קומיקאים בינוניים למדי רק בשם הקול החדש שלהם. פיל ואנג סוחט את העובדה שאביו סיני ואימו בריטית, וזה פחות או יותר הכל. כמה בדיחות גרועות על פלוצים, טיפה תנועה כשהוא מגיע לדבר על אמצעי מניעה, חצי שני מוצלח יותר מהראשון אבל בסך הכל מעט מאוד צחוק בסטנדאפ בלתי זכיר בעליל. יכלתי לחיות בלי זה.

דייב שאפל: האחרון / Dave Chappelle: The Closer

תשנאו אותו, תבטלו אותו, תקראו לו טרף, אבל לא משנה מה תגידו, שאפל הוא עדיין הקומיקאי הגדול ביותר בדורנו. כן, אפילו כשהוא לא באמת מנסה להצחיק. זה הספיישל שסוגר את חוזה ששת המופעים המצולמים, שעל פי דיווחים הניב לו 20 מיליון פר ספיישל, ובהחלט היה גם זה שעשה את הרעש הגדול ביותר. הספיישל מורכב מניסיון של שאפל להסביר את ההערות מעוררות המחלוקת שלו בהופעות קודמות, מה שרק מכניס אותו לפעמים לבור גדול יותר, אבל נראה שהוא ידע שזה יקרה ופשוט לא אכפת לו. אתם יכולים לכעוס עליו, אתם יכולים להסכים איתו, אבל לכל הפחות שווה להקשיב למה שהוא אומר באמת ולא להסתפק בציטוטים חלקיים, צילומי מסך, סרטונים מקוצרים או כותרות. זה עדיין הסטנדאפיסט הגדול של דורנו.

תיאו וון: אנשים רגילים / Theo Von: Regular People

מי היה מאמין שאחד הספיישלים היותר מצחיקים שנטפליקס יוציאו ב-2021 יגיע דווקא מרדנק גאה? ואפילו לא גאה במובן הלהט"בי. תיאו וון, יליד לואיזיאנה, אמנם מחזיר בתספורת מוהק הילבילי קלאסית, אבל מצליח לספק טייק מודרני (ומאוד חכם, גם אם הוא משחק אותה טיפש) על מה שהוא מכנה "אנשים רגילים", כלומר לא טיפוסים הוליוודים. וכך הוא מתמקד בטיפוסים מהילדות שלו כמו החבר בלי הידיים שהולך מכות, האמא שמסרבת לבדוק אם לבן שלה יש תסמונת דאון למרות שבבירור יש לו והפדופיל השכונתי. הספיישל צולם בנאשוויל, העיר שבה וון גר כיום, באולם סגור ובלי מסיכות, במה שנראה כמו שריד מתקופה אחרת למרות שיש התייחסויות לקורונה. פייר, מדובר בספיישל מצחיק באופן קלאסי, וון הוא מספר סיפורים נהדר ואפילו לא משנה אם הוא מדבר על אנשים אמיתיים או פרי דמיונו, זה פשוט קורע. בלי שום פוליטיקה, בלי פרובוקציה, רק מצחיק.

מייקל צ'ה: כל האמת בפנים / Michael Che: Shame the Devil

מי שמכיר את צ'ה מעמדתו בכמגיש פינת ה-Weekend Update לצד קולין ג'וסט כבר יודע בדיוק למה לצפות, אבל למי שלא – קומיקאי אפרו-אמריקאי עם דליברי טבעי עד לא קיים, ללא שום מניירות ודמויות, שבקושי זז מהשרפרף הגבוה כל ההופעה. כל זה היה יכול להיות מעצבן אילולא הוא היה קורע מצחוק, והקומיקאי הראשון שהוציא ממני צחוק בקול רם תוך פחות מ-3 דקות מהפתיחה. צ'ה מדבר בפתיחות משוחררת על תסביך הגודל של הגברים, חששות קורונה, BLM, בריאות נפש ועוד נושאים שעל פניו נשמעים די גנרים, אבל בפיו הופכים למחשבות מרתקות ומצחיקות במבנה קלאסי. חוץ מזה, זה נפלא לראות איך המתרגם של הספיישל נאבק למצוא אלף תרגומים אלטרנטיביים למילה "ניגר".

• המסך
• סטנדאפ
• נטפליקס
• בינג'
• דייב שאפל
• קומדיה

כשדייב שאפל קיבל את פרס מארק טוויין לקומדיה, פרס מפעל החיים לאמריקאים מצחיקים, הוא ניצל את נאום התודה שלו כדי לדבר על הדבר שהוא אוהב יותר מכל – סטנדאפ. "אני לא חושב שיש דעה שקיימת במדינה הזו שלא מיוצגת במועדון קומדיה על ידי מישהו", הוא אמר והמשיך לספר על קומיקאים עם בדיחות גזעניות שהוא ראה לאורך הקריירה שלו, על אחוות קומיקאים ועל העצה שקיבל מאימו: "לפעמים אתה חייב להיות אריה, כדי שתוכל להיות הכבש שאתה באמת". שאפל, מסתבר, הוא הילד הרגיש שלמד לשאוג רק כדי שהוא יוכל להיות עצמו. "וזה למה אני אוהב את צורת האמנות שלי, כי אני מבין את כל מי שעוסק בה. בין אם אני מסכים איתם או לא, אני יודע מאיפה הם באים – הם רוצים שישמעו אותם, יש להם משהו לומר, הם שמו לב למשהו. הם רק רוצים שיבינו אותם".

הספיישל החדש של שאפל, שזמין בעמוד היוטיוב של נטפליקס, הוא 27 וקצת הדקות הכי מפוזרות שלו מאז שעלה מסטול להופעה בדטרויט. ההופעה נערכה בשטח פתוח בחווה המבודדת שלו באוהיו מול כ-100 צופים עוטי מסיכות שפוזרו מול הבמה המאולתרת. שאפל עולה בלבוש מוזר – חולצה שחורה צמודה שמבליטה את כרס הקורונה שלו, מכנסי טריינינג רופפים שמדמים לו מראה של מתאגרף עייף בלבוש חצאית. הוא רכון, מגהק, לא נינוח באופן יוצא דופן לאדם שמרגיש הכי בנוח על במה, מחזיק מחברת שחורה ומציץ בה מפעם לפעם, למרות שאני בספק אם בכלל הצליח לקרוא את מה שכתב לפני. בשלב מסוים הוא מוציא מהכיס סיגריה, נאבק להדליק אותה במשך חמש דקות ואז לא מעשן ממנה למשך עשר הדקות הנותרות של המופע. כל מי שמכיר את הקריירה של שאפל יודע שזה סימן שמשהו לא בסדר.

וברור שמשהו לא בסדר. הרבה לא בסדר. למעשה, זה בדיוק מה שהניע אותו לקיים, ולשחרר בחינם דרך היוטיוב של נטפליקס, מופע שהוא חד משמעית לא סטנדאפ, והוא הראשון שיודה בזה. "זה אפילו לא מצחיק בכלל", הוא אומר בערך באמצע, בעודו נאבק לתאר את הסיבה שבגינה האפרו-אמריקאים מבעירים את רחובות ארה"ב. אם תתאמצו תוכלו למצוא אולי, בקושי, שלושה רגעי צחוק. לראשונה בקריירה שלו, שאפל נראה חלש על הבמה, מפוזר, מתפרק. אבל זה בדיוק מה שהופך את המופע הקצר והמוזר שהוא "8:46" (הזמן שנדרש לרצוח את ג'ורג' פלויד) לכל כך מעניין – כי הוא מופע עם דחיפות של אדם ששם לב למשהו, ורק רוצה שיבינו אותו. אותה דחיפות שהפכה אותו למופע שצולם שישה ימים לפני ששוחרר, שבקושי נכתב (אם בכלל), שמזגזג מנקודה לנקודה מבלי להגיע לשום פאנצ'ליין. זה לא סטנדאפ, זו דרשה.

טהרני קומדיה אולי יצקצקו כי הם דבקים בתפיסה שסטנדאפ חייב להיות בראש ובראשונה מצחיק, אבל זה רק כי הם לא מבינים מאיפה שאפל בא. כן, הוא קומיקאי, אבל עוד לפני כן, הוא בעל "אמנות הדיבור", Gift of Gab כמו שאומרים האמריקאים. הוא לא רק בנם של ריצ'רד פריור וג'ורג' קרלין, אלא גם של מרטין לות'ר קינג וצ'אק די ומוחמד עלי ומספרי סיפורים שבטיים שהפכו ליודעי הקרוא וכתוב של העבדים שהיו לכמרים פטפטנים שהובילו למהפכות. בעיני הקהילה השחורה אין הבדל בין מנהיג, ראפר או קומיקאי – כל עוד הם מבטאים את קולם בכנות ובתשוקה, אנשים יקשיבו להם. גם כששאפל לא טורח לארוז את נקודת המבט הייחודית שלו במבנה של פרמיס-סטאפ–פאנצ'ליין, הוא בראש ובראשונה אמן של דיבור.

כשלאמן דיבור נגמרות המילים, אתם יודעים שהשיט נהיה רציני. שאפל מסתרבל במילותיו ומתקשה לסיים חלק מהנקודות שלו. הוא צועק, הוא כמעט פורץ בבכי, הוא מקלל, הוא אומר את המילה ביץ' איזה מאה פעם והוא בעיקר לא לגמרי יודע מה להגיד לנוכח התסכול שלו. הוא רק מצליח לחלוק אסופת רעיונות גולמיים, להעביר את הרגשות הסוערים ולתת טעימה קטנה, נקודת מבט אחת, לא חשובה פחות או יותר מזו של כל אפרו-אמריקאי אחר באמריקה, שהיא במקרה גם נקודת המבט של האיש המצחיק באמריקה. הפעם הוא לא רצה להיות מצחיק, אבל יש לו משהו לומר, הוא שם לב למשהו והוא רק רוצה שיבינו אותו. בהתחשב בכמות הפעמים שהוא הצחיק אותנו בעבר, שווה מאוד להקשיב לו גם בפעם האחת שבה הוא לא רוצה שנצחק.

• המסך
• סטנדאפ
• דייב שאפל
• נטפליקס
• אפרו-אמריקאים

• Facebook
• Twitter
• Email

אנימלס

(החל מ־2016)

קומדיה מוזרה וגרוטסקית שמתמקדת בחיים הנסתרים של חיות מדברות (בני האדם לא מבינים, או אולי לא שומעים אותן) בניו יורק. הסדרה, שמוצגת בעיקר בגוונים אפורים, הולכת פעם אחר פעם למחוזות שמעוררים אסוציאציות לחנוך לוין: נקודת המפגש בין ביזאר, תשוקה ועליבות בלתי אפשרית.

10 פרקים (עונה אחת), חודשה לעונה שנייה. HBO

[tmwdfpad]

ד"ר כץ, מטפל מקצועי

(1995־2002)

מיטב הקומיקאים של התקופה – רשימה חלקית בהחלט כוללת את לואי סי.קיי, דייב שאפל, בוב אודנקירק ומיץ' הדברג – הופיעו כמטופלים של הפסיכותרפיסט הנוירוטי בגילומו של הקומיקאי והשחקן ג'ונתן כץ. הפרקים הראשונים של הסדרה השתמשו בהקלטות מתוך מופעי סטנד־אפ שנארזו מחדש, ולאחר מכן רבים וטובים כבר התגייסו לתרום ממרצם לסדרת הקאלט. חלק גדול מהאפיל היה הלוק יוצא הדופן של הסדרה, שבו קווי המתאר של הדמויות רעדו וזעו, אפקט שהוזיל את עלויות ההפקה (כיוון שאפשר שימוש במספר מועט של ציורים) וגם שיקף את המצב הנפשי והקיומי של הדמויות. כל הפרקים זמינים ביוטיוב.

81 פרקים (שש עונות). קומדי סנטרל, שודרה בביפ

The Critic

(1994־1995)

סדרה פורצת דרך, שלמרבה הצער לא מצאה את הקהל שלה באמצע שנות ה־90 והייתה נתפסת הרבה יותר טבעית בטלוויזיה היום. 23 פרקים על חייו של ג'יי שרמן, מבקר קולנוע פלצן, שמנמן ובודד, שהיא בעת ובעונה אחת קומדיית לוזרים קלאסית וסאטירה חסרת רחמים על הוליווד.

23 פרקים, 2 עונות. פוקס

ארצ'ר

(החל מ־2010)

"ארצ'ר" היא שילוב מוגזם של קומדיית משרד עם סדרת ריגול מופרכת. סטרלינג ארצ'ר הוא סוכן חשאי ב"ארגון הביון הסודי הבינלאומי" שמנהלת אמו, שעמה יש לו יחסים אדיפליים לא פתורים. לא ברור מה יש לו יותר – סטייל או אגו. הוא מעוניין רק בסקס, בסמים ובאקדחים שנלווים לסגנון החיים של מרגל צמרת ופחות בעבודת הריגול עצמה. הסדרה מתרחשת בתקופה לא ברורה והיא מערבבת טכנולוגיה מודרנית כמו מכשירי GPS לצד ענתיקות כמו מחשבים מיושנים וקסטות. חוץ מזה, ברית המועצות עדיין בסביבה, בדיוק מה שצריך בעידן שבו אפילו ג'יימס בונד בוכה כשעצוב לו.

45 פרקים (שש עונות).FX

מלך הגבעה

(1997־2010)

הדרמדי המאופקת זוכת האמי של יוצר "ביוויס ובאטהד" ו"אופיס ספייס", מייק גאדג', מספרת את סיפורה של משפח צווארון כחול שחיה בעיירה הבדיונית ארלן שבטקסס: האב השמרן האנק, אשתו האוהבת פגי והבן האטי שלהם בובי (בגילומה של כוכבת "לואי" פמלה אדלון). זוהי התוכנית הכי שקטה והכי ארצית ברשימה הזאת. הסדרה מטפלת בהומור עדין ובידיים חומלות בדמויות שהיו עלולות להפוך לקריקטורות קיצוניות וחד ממדיות – אבל בכל זאת מצאה מקום לסאטירה חברתית ופוליטית ולבדיחות על חשבונם של הטקסנים. הסדרה, שרצה במשך 13 עונות (היא הארוכה ביותר ברשימה) יודעת לעצור ולהישען על רגעים קטנים ועל מחוות קטנות מהסוג שאפשר להציג רק באנימציה איכותית מהסוג שכבר לא רואים היום בטלוויזיה, פשוט משום שהיא יקרה מדי להפקה.

259 פרקים (13 עונות). שודר בערוץ 2

החיים המודרניים של רוקו

(1993־1996)

פנינה משלהי שנות ה־90, שבמסווה של תוכנית ילדים סיפרה לדור האיקס איך החיים נראים באמת. אי שם בניינטיז כנראה לא היה מבוגר אחראי בניקולודאון שיפקח על העסק, וזה הוליד שלל סדרות לא הולמות את קהל היעד המשוער. הקיצונית שבהן הייתה "החיים המודרניים של רוקו" על קנגורו מדוכא שעם חבריו, הפר הטמבל והצב הפחדן, צריך להתמודד עם חיים מדכדכים בעולם קפיטליסטי בלתי אפשרי (באווירת "ברזיל"), עם משרה דכאנית ועם בוס מרושע ואטום. ההומור האבסורדי והעלילות הסוריאליסטיות היו בדיוק מהזן המוגדר כ"לא לילדים", אולי כי הן מכינות אותם טוב מדי לעולם האמיתי.

52 פרקים (4 עונות). שודר בערוץ הילדים בכבלים

מ.ק. 22

(2004)

זו הסדרה הישראלית היחידה ברשימה (שיצרו אסף הראל, ירון ניסקי, דורון צור ואוהד אלימלך) וכן סדרת האנימציה למבוגרים היחידה שעשו כאן, אם לא סופרים את "השמשונים" הקצרה של דודו גבע. "מ.ק 22" עסקה בעלילותיהם של שלומי חנוכה ואיתי שולמן, שני חיילי אפסנאות בבסיס בדיוני (המסתיר בתוכו אמל"ח גרעיני). כמיטב המסורת, אף קבוצה באוכלוסייה לא יצאה ללא פגע: לצדם הופיעו גם הרס"ר האולטימטיבי שוקרון, מתנדבת צה"ל בכיסא גלגלים, ש"ג אתיופי, רופא רוסי, רועה ערבי והכבשים החמאסניקיות שלו. "מ.ק. 22" הייתה אנומליה חד פעמית – סדרה אינטליגנטית, גיקית ומצחיקה באמת. עיצוב חכם והומור מושחז הקנו לסדרה ביקורות טובות ואפילו את פרס האקדמיה לטלוויזיה, ולמרות כל זאת שרדה רק עונה אחת שצריכה להפוך לקאלט.

10 פרקים (עונה אחת). ערוץ ביפ

הבורגר של בוב

(החל מ־2012)

לורן בושארד, שהיה אחד המפיקים של "ד"ר כץ", בישל (או ליתר דיוק, טיגן) את הקומדיה המצוירת הזאת. על פניו זהו עוד סיטקום משפחה מצויר, הפעם על מזללת המבורגרים משפחתית ולא מאוד מצליחה בעיירת חוף אמריקאית, אבל הדמויות בה מורכבות, פגומות ומודעות היטב למקומן הקצת עלוב בעולם, מה שמשאיר פתח להמון קנאה תסכולים, פספוסים ואהבות נכזבות. בקיצור, גרסה לא מרוככת וקצת יותר מקורקעת של "משפחת סימפסון" בשנותיה הראשונות. הנשים במשפחה, יש לציין, מדובבות על ידי גברים, פרט לבת הקטנה והברדקיסטית בגילומה של הקומיקאית קריסטן שאל ("טיסת הקונקורד", "האיש האחרון בעולם").

95 פרקים (שש עונות). חודשה לשתי עונות נוספות. FOX

קאובוי ביבופ

(1998־1999)

מותחן מדע בדיוני רווי אקשן, מרדפים ויריות. הסדרה היפנית המסוגננת של היוצר המוערך שינצ'ירו וואטאנבה משלבת נואר עתידני עם ג'אז רובוטי וחלליות מעוצבות היטב. למי שנרתע מאנימציה יפנית, ההתרפקות הנוסטלגית שלה על דימויים ורעיונות ממערבונים וסרטי פשע אמריקאיים הופכת את הסדרה למתאימה לחך מערבי יותר מהרבה מסדרות בנות ארצה.

26 פרקים, שתי עונות וסרט באורך מלא.Adult Swim

אמריקאים מכוערים

(2010־2011)

סדרה די אלמונית ששווה לראות ולו בגלל סגנון העיצוב הייחודי שלה (שמושפע מקומיקס עצמאי) וההומור הוויזואלי המפתיע. העלילה מתרחשת במין יקום מקביל שבו ניו יורק היא גיהינום עלי אדמות ובני אדם רגילים חולקים את העיר עם שדים, מפלצות ויצורים ממינים שונים. חוץ מזה הכל בערך אותו הדבר. הגיבור מארק, עובד סוציאלי, תקוע בעבודה סתמית במשרד שתפקידו לעזור לאנשים להשתלב בעיר הגדולה. הסדרה הצליחה לשרוד שתי עונות מתחת לרדאר של רוב הצופים. היא אולי לא פורצת דרך, אבל ההוויה הבלתי שגרתית שלה עשויה להתנחל לכם בתודעה.

31 פרקים (שתי עונות), שודר ב־HOT קומדי סנטרל

• ביפ
• דייב שאפל
• מיץ' הדברג
• ג'ונתן כץ
• The Critic
• ג'יי שרמן
• ארצ'ר
• סטרלינג ארצ'ר
• מלך הגבעה
• מ.ק 22
• קאובוי ביבופ
• ד"ר כץ מטפל מקצועי
• אנימציה למבוגרים
• המסך
• HBO
• אנימציה
• קומדי סנטרל
• לואי סי.קיי
• FOX
• fx;
• בוב אודנקירק
• אנימלס
• אמריקאים מכוערים
• סדרות
• תרבות