הפודקאסט "אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. החודש, במסגרת הרטרוספקטיבה בה יוקרנו בסינמטק כל סרטי דיוויד לינץ', הם יארחו אתכם לערב מיוחד סביב הקרנת "מלהולנד דרייב", כולל הקלטת פרק לייב של הפודקאסט על הבמה.כרטיסים כאן.

>> 9 דברים שלא ידענו על דיוויד לינץ' ז"ל עד שהוא סיפר לנו עליהם
>> מי מפחד מסרט ריגול פשוט: ההטעיה המכוונת של "תיק שחור"

"אני אוהב לבנות כיסאות, ואז לשרוף אותם" – כך אמר לי פעם דיוויד לינץ' כשביקר בסינמטק בתל אביב, וכנראה שאין משפט שמתאר טוב יותר את דרכו האמנותית. לינץ', הבמאי שהלך לעולמו השנה, היה אולי יוצר הקולנוע הסוריאליסטי האחרון באמריקה, האיש שידע להפוך כל סצנה לחלום מסויט, כל טייק לחידה שאין לה פתרון ברור.

לינץ' לא היה רק במאי, הוא היה צייר, פסל, מוזיקאי, וממציא של חפצים ביזאריים (כן, הוא עיצב מאפרות מוזרות במיוחד). בזמן הקורונה, הוא הפך לתופעת רשת (if you cannn belive ittttt) כשהעלה בכל יום שישי תחזית מזג אוויר מחלון ביתו.

אז אחרי עשרה סרטים ו"טווין פיקס" אחת ויחידה הגיע הזמן להבין מה בעצם הופך סרט ל"לינצ'יאני"? איך ניתן לפרש את יצירותיו כשהוא עצמו התנגד בתוקף להסביר אותן? ומדוע דווקא הקולנוע שלו, על כל מוזרותו, הצליח לכבוש את לבבות הצופים?

מה זה בכלל "לינצ'יאני"?

אם יצא לכם לראות סרט של לינץ', ודאי חוויתם את הרגע הזה שבו אתם תוהים: "מה לעזאזל ראיתי עכשיו?"; בין אם זה סרט, סדרת טלויזיה או דקומנטרי על התולעת שלו במטבח, טביעת אצבעו הייחודית של לינץ׳ ניקרת בכל היצירה שלו – והיא כל כך ייחודית שהוא אפילו זכה לכבוד שמעט אומנים מגיעים אליו וניתן לכנות את האומנות שלו כזרם ״לינצ׳יאני״.

הסופר דיוויד פוסטר וואלאס, שטבע את המונח, ניסה להגדיר זאת כ"עיסוק באופל שקיים בתוך היום-יום". כלומר, זה לא רק המוזרות והסוריאליזם, זו הדרך שבה לינץ' מצליח לגרום לנו להרגיש שהאימה וההזיה אורבות ממש מעבר לפינה, בתוך השגרה הבנאלית ביותר – והבנאליות היא המפחידה.

קחו למשל את "קטיפה כחולה": סיפור לכאורה פשוט על נער בעיירה קטנה שמגלה מזימה אפלה, אבל כזה שמוביל אותנו אל תוך מערבולת של סקס, אלימות ומסתורין. או "כביש אבוד", שמתחיל כמו סרט פשע סטנדרטי ומתפרק לחלוטין לכלל חלום שבור. אפילו "סיפור פשוט", סרט הדיסני הכי "נורמלי" שלינץ' ביים, שבו אדם זקן יוצא למסע חוצה-מדינה על מכסחת דשא, ועל אף התום הרכות והחיסרון הבולט במוזרות הטיפוסית לסרטים האחרים, גם בו יש תחושה של מסע אל תוך נפש האדם – מסע לינצ׳יאני.

קולנוע שהוא חלום

כדי להבין את הקולנוע של לינץ', צריך להבין את אהבתו לסוריאליזם. כמו דאלי, דושאן ובונואל, לינץ' רצה לפרק את המציאות ולהרכיב אותה מחדש. לצלול אל מתחת להגיוני והלוגי ולהנכיח רעיונות ממעמקי הנפש. הכלים שלו? זוויות צילום מוזרות, עריכה "איטית מדי" או "מהירה מדי", סאונד תעשייתי מטריד, ודמויות שמדברות ומתנהגות כאילו הן חולמות בעצמן.

אבל יותר מהכל, הקולנוע שלו מתנהג כמו חלום – אירועים מתרחשים בלי היגיון ברור, דמויות משתנות, זמנים מתבלבלים. כשאתם צופים ב"מלהולנד דרייב", לדוגמה, אתם מרגישים שמשהו לא מסתדר, אבל בדיוק כמו בחלום – אתם פשוט נסחפים עם זה. מסרט הביכורים האקספרימנטלי "Eraserhead", דרך יצירות נואר-פסיכדליות כמו "כביש אבוד", "קטיפה כחולה" ו"מלהולנד דרייב" ועד לסדרת המופת "טווין פיקס" – לינץ' משלים את הקלישאה של ״קולנוע כחלום".

למה לינץ' לא מסביר את הסרטים שלו?

לינץ' טען שוב ושוב שהוא לא מספק פרשנויות לסרטיו – מה שמוביל לרצף הראיונות המצחיקים ביותר עם במאי שתראו.

בספרו "לדוג דג גדול", מתאר לינץ' את היצירה כרעיון שצף במעמקי התודעה, כמו דג. הדגים הקטנים צפים במים הרדודים ועל כן קל לבטא ולהבין אותם – בעוד שהרעיונות השווים באמת נמצאים בתחתית הנפש. בשביל להגיע אליהם לינץ׳ עסק לפחות פעמיים ביום במדיטציה טרנסצנדנטלית.

אם הצליח לתפוס רעיון שכזה – בשלמותו – מנסה לינץ׳ לתרגם אותו לשפה האומנותית החשובה לו ביותר – הקולנוע. מבחינתו, כל ניסיון לפרש סרטים במילים, במיוחד כאלו שלו, הוא חסר טעם – כי אם אפשר היה להגיד את זה במילים, לא היה צורך בסרט. בראיון אמר פעם שיש לו רעיון טהור – ואז בשביל להפוך אותו לסרט הוא נאלץ להפוך אותו למילים בדרך ולעבוד מאוד קשה בצילום, עריכה וכו' – עד שבסוף הוא חוזר לצורה המושלמת שאותה הגה – ובשביל מה? רק בשביל שידרשו ממנו מיד אחרי להחזיר אותו לפרשנות מילולית.

ואולי זה בדיוק הסוד שלו – הוא מבקש מאיתנו לחוות את הסרטים שלו במקום "להבין" אותם בצורה בלתי מתחנחנת. יום אחרי ש"כביש אבוד" זכה לביקורות חיוביות מקיר לקיר בפרמיירה הפריזאית שלו – התוודה לינץ׳ שהמקרין התבלבל בגלגלים והקרין את הסרט בסדר הלא נכון. ולינץ'? הוא בכלל לא התרגש – מבחינתו, העובדה שהסרט עדיין עבד גרמה לו להיות יצירה עמוקה יותר שמצליחה להתעלות מעל מגבלות הקוהרנטיות של עצמה.

הפופולאריות של לינץ׳ – והצופה כפסיכואנליטיקאי בעל כורחו

אז איך בכל זאת הצליח לינץ׳ להשאר נאמן לעצמו, כל כך מוזר ובכל זאת לחדור ללב ליבו של המיינסטרים? איך הוא כך כך משונה וכל כך מצליח?
אנחנו רוצים לטעון שלינץ׳ מצליח לייצר לצופה תחושה ייחודית מכל אומן אחר. אם נפרוש את הראיות (ואת המפה של טיבט כמו שדייל קופר היה רוצה) אולי נצליח לפצח את התעלומה. אם נשלב את העובדה שסרטיו של לינץ׳ הם ההתגלמות המצולמת הקרובה ביותר לחלום, נשלב את העיקשות הניצחת של לינץ׳ בפרשנות אישית ליצירותיו ונתבל ברעיון שישנה הבנה פנימית של יצירת אומנות – נקבל את השחמט הלינצ׳יאני: לינץ׳ הופך כל צופה לפסיכואנליטיקאי בעל כורחו!

לינץ טוען שוב ושוב שצופה יודע דברים על היצירה עוד לפני שהוא מצליח לנתח או לפרט אותם במילים. הוא מוכיח את זה ברעיון שאחרי שיוצאים מסרט, וחבר מסביר משהו אחד אבל את ישר מתנגדת, זה אומר שאת כבר יודעת משהו ״אמיתי״ על מה שראית עוד לפני שהספקת לנתח או לדברר את התחושה. לינץ׳ מכריח את הצופים לשבת בכורסא, לצפות בצורה כמה שפחות אמצעית בחלומות שלו ולתת רק להם את הזכות לפרש אותם, ועוד מבקש לעשות זאת תוך ידיעה שהם כבר יודעים את האמת על החוויה שנגלתה ורק צרכים להביט פנימה, במסע רגשי של התבוננות לתוך נפשו ונפשם כאחד. זו חוויה אנושית ואומנותית ייחודית, וכשהיא מתרחשת שוב ושוב אין לנו ברירה אלא להגדיר אותה כ"לינצ׳אנית"

בחודש אפריל יקרין סינמטק תל אביב רטרוספקטיבה מלאה של כל סרטיו של דיויד לינץ׳, כוללאירוע מיוחד של אוכלי סרטים על "מלהולנד דרייב"(רביעי, 16.4) – בו גם נקליט פרק חי על הבמה. זו ההזדמנות לחוות את הקולנוע של לינץ' כמו שצריך – מסך גדול, חושך מוחלט, והזדמנות לשאול את עצמכם: האם אני רואה סרט או שאני חולם?

• המסך
• דייויד לינץ'
• סינמטק תל אביב
• סרטים מומלצים

ברגע מפורסם מתוך ראיון, הבמאי דיוויד לינץ' מצהיר שסרטו "ראש מחק" הוא הרוחני ביותר שלו. המראיין מבקש ממנו להרחיב. הוא עונה בפשטות: "לא". במקרה אחר, מבקר הקולנוע והמנחה הבריטי מארק קרמוד גולל בפניו את התאוריה שלו על השימוש החוזר בסרטיו בחשמל. קרמוד מציין שהוא יודע עד כמה לינץ' נמנע מהסברים לאמנות שלו, אבל מבקש לדעת אם הפרשנות שהציע היא לפחות בכיוון הכללי. גם במקרה הזה, לינץ' עונה "לא" נחרץ ונטול סנטימנטים. למה? לפי התשובה שנתן ל"גארדיאן" בראיון לפני כמה שנים, "סרט או סדרת טלוויזיה זה כמו מופע קסמים, וקוסמים לא מגלים איך הם עשו משהו".

>> 9 דברים שלא ידענו על דיוויד לינץ' עד שהוא סיפר לנו עליהם
>> האם לורה פאלמר באמת מתה? האם זה רק חלום? כן. לא. אולי

וזה לא שלינץ', שאתמול התבשרנו על מותו בגיל 78, לא היה דברן גדול. מספיק לשמוע מאדם שעבד איתו על רמת הפירוט שהגיעה עם כל הוראת בימוי, למשלבסרטון הבאשבו אנג'לו בדלמנטי מספר על כתיבת אחת הנעימות ל"טווין פיקס". לינץ׳ אוהב לפטפט ולפרט כדי להעביר רגש או רעיון, אבל כשזה נוגע לאמנות שלו הוא מעדיף לתת לה לקחת את הצופה לאסוציאציות פרטיות משלו. העבודה של לינץ' – כבמאי קולנוע ויוצר טלוויזיה, כאמן חזותי, כמוזיקאי – היא הצצה לתוך חלום מסויט של מישהו אחר. היא לא תמיד קוהרנטית – כלומר, ברוב המקרים היא לא קוהרנטית – אבל תמיד יש לה איזשהו היגיון פנימי ורגשי שאפשר להבין, גם אם בדרך קצת אחרת משכנך באולם הקולנוע.

אין פה כתבי חידה לפענח, לא במובן המקובל. אנחנו מדברים על האיש שהחליף את דיוויד בואי בעיגול אור שמרחף לצד קנקן תה ענקי בעונת ההמשך של "טווין פיקס". יותר מזה, אנחנו מדברים על אמן שקהל מעריציו רגיל ואף מצפה ממנו לדברים כאלה בדיוק.

יצירה לינצ'יאנית טיפוסית היא לא יצירה אבסטרקטית אלא סוריאליסטית – מבט מעוות על דבר מוכר, התגלמות אמנותית לראיון ה״אל-ביתי״ של פרויד. סיפור יחסית רגיל שנמהל בנדיבות בהזייה אבסטרקטית ובסימבוליזם מופרך לחלוטין. זה לא שאי אפשר להבין כלום ושום דבר, כמו שבאיזשהו שלב מתחילים לקרות דברים מטורללים לגמרי, לפעמים מבעיתים או עצובים ברמה תהומית. אם מוותרים על השיטה הרגילה שמשמשת אותנו כדי לנתח סמלים ומשמעויות, ופשוט מתמסרים לכל זה, הכלים הדרושים כדי להבין מגיעים מעצמם. מכירים את זה שאתם מתעוררים משנ"צ מוזר על הספה ומסבירים שהייתם עם האקסית שלכם, אבל גם אתם יודעיםשהייתםהאקסית שלכם? ככה.

לינץ׳ גדל במונטנה של שנות החמישים, ילד חביב אך חרדתי שנהנה מצפייה ב"קוסם מארץ עוץ" ומפעולות בצופים אבל גם מבניית זיקוקים ופצצות. כאדם מבוגר, הוא חזר שוב ושוב לאמריקנה ובפרט לבורגנות האמריקאית כמלכודת יפהפיה שמסתירה את כל הזוועות הקיימות בטבע והנפש האנושית.

ב"קטיפה כחולה" המראה של אוזן אנושית כרותה על מדשאה פרברית שולחת את קייל מקלכלן הצעיר למסע אל עומקי האופל של הקיום והתודעה. ב"טווין פיקס", העיירה הנידחת והשלווה לכאורה היא גם המקום שבו נערות מאויימות על ידי האנשים הכי קרובים אליהן ו"הינשופים אינם מה שהם נראים". בעונת ההמשך המאוחר לסדרה, ששודרה ב-2017, האימה הזו התעצמה עוד יותר בזכות הטכנולוגיה והאסתטיקה המשתנה שלינץ' אימץ בין שנות התשעים המוקדמות לעשור השני של שנות האלפיים. ב"מלהולנד דרייב", "לב פראי" ו"כביש אבוד" הוא מעמיס את הלבנים שבונות את הסיפור שלפנינו רק כדי לערבב אותן בהמשך בצורה שיוצרת מבנה שונה לגמרי. "סיפור פשוט" ו"איש הפיל" פשוטים וברורים יותר, בעוד סרט הקולנוע האחרון שלו, "אינלנד אמפייר", הוא כבר פיבר דרים על גבול הווידיאו ארט הניסיוני.

הפער בין סוג היצירה שאיתה לינץ' מזוהה לדמותו שלו עצמו יכולה להיראות תמוה גם כן – טיפוס חביב, מצחיק ומלא חיים, מלא אהבה לשחקנים ולאנשי המקצוע שאיתם הוא משתף פעולה. אוהד נלהב של מדיטציה טרנסצנדנטלית, שמדווח ברשת על מזג האוויר בשילוב אמרות חוכמה מעודדות אך נטולות קיטש. אפשר להוסיף לקלחת גם את הדמות שגילם ב"טווין פיקס" בעצמו – סוכן ה-FBI גורדון קול, משהו בין הפוגה קומית לקול ההיגיון והאופטימיות, שגם ההצצה אל לוע הארי של האימה העל-טבעית לא שברה אותו. ועדיין, המרחק בין שתי הפרסונות קטן מכפי שהוא נדמה.

לינץ' היה אלוף ביצירת סיוטים, אבל גם בתיאור היופי והקסם שבחיים – כי ההפך מסיוט הוא לא חלום, אלא ערות. נדיר למצוא אצלו אושר מובהק ואקסטטי שישתווה מהכיוון השני לתהומות של האימה והכעס והזוועה, אבל יש רגעים של חיבור עמוק וגורלי בין דמויות, יש הקלה ושחרור ויש אהבה עמוקה, בין דמויות ומהבמאי לדמויות. האהבה הזו נשארה נוכחת גם כשהוא הוציא את הגיבורים והגיבורות שלו לאודיסאות מסויטות או העביר אותם שבעה מדורי גיהנום, וגם כשגאל אותן או נקם במי שפגע בהם.

העולמות של דיוויד לינץ' מפחידים אבל גם מלאי חיים. רק הגיוני שמקלאכלן, שהמשיך לעבוד איתו ונשאר חברו הקרוב, תיאר אותו אתמול כאדם הכי "authentically alive" שפגש אי פעם. אני יכולה רק לנחש איך נראו החיים שלו ועד כמה הם תאמו את הדרך שבה רצה לחיות, אבל כאמן הוא בבירור הגשים את השאיפה הבסיסית ביותר של כל מי שעובד ביצירה – להוציא לאור את העולם הפנימי שלך, ולמצוא את הקהל שמבין ואוהב בדיוק את זה.

• המסך
• דייויד לינץ'
• קולנוע
• ❤ תרבות

>> דיוויד לינץ' הלך הלילה לעולמו אחרי מאבק לא ממושך במחלות ריאה. הבמאי פורץ הדרך שחולל מהפכות ענקיות בקולנוע ובטלוויזיה נפטר חמישה ימים לפני יום הולדתו ה-79, אחרי שהודיע בשנה שעברה כי הוא חולה באמפיזמה ולא יוכל עוד לעזוב את ביתו כדי לביים. לינץ' הותיר אחריו שלושה ילדים, ארבע נשים להן היה נשוי לאורך השנים, והמון סרטים שנצרבו לנו בלב ובמוח. בשנת 2014 הוא הציג לראשונה תערוכה מצילומיו בלונדון, ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות כדי לחטוף ממנו כמה מילים על דברים שלא ידענו עליו. אנחנו כבר מתגעגעים

>> ידידתנו הגדולה: 20 הסדרות הכי אמריקאיות בתולדות הטלוויזיה
>> האם לורה פאלמר באמת מתה? האם זה רק חלום? כן. לא. אולי

***פורסם לראשונה ב-28.1.2014***
דיוויד לינץ' הוא כבר מזמן הרבה יותר מ"רק" במאי קולנוע. בשנים האחרונות הוכיח הווירטואוז שהוא גם מוזיקאי, צייר ואפילו יצרן מומחה של קפה. נדמה שרשימה התארים המפוארת לא מספיקה ללינץ', ובימים אלה עולה תערוכת הצילום הראשונה שלו בגלריית הצלמים, אחת מגלריות הצילום הגדולות והנחשבות ביותר בלונדון. אף שאיש הרנסנס המודרני הזה ידוע בכך שהוא אוהב לעשות המון ולהתראיין מעט, הוא סיפר לנו תשעה דברים שלא ידענו על חייו ועל הקריירה שלו.

הוא ממש, אבל ממש אוהב אצות מטוגנות

"בזמן הפוסט־פרודקשן של הסרט שלי, 'איש הפיל', עברתי לטוויקנהאם, ליד לונדון. הייתי אוכל שם די הרבה במסעדות הסיניות בנוסח פקין. בכל פעם שהזמנתי אצות מטוגנות קריספיות הייתי ברקיע השביעי – ביס אחד מזה ואתה מרגיש איך הנשמה שלך עוזבת את הגוף".

כל אחד יכול להתעורר בבוקר עם כוס קפה של דיוויד לינץ'

"תערובת הקפה האורגנית שלי,David Lynch Signature Cup , ממש טובה. זה מה שאני שותה כל היום. רשת החנויות הול פודס החלה למכור את הקפה שלי ברחבי ארצות הברית. כרגע הם מוכרים את המותג ב־20 חנויות כדי לבדוק אם זה עובד. אז לכו לחנות הול פודס הקרובה אליכם ותגידו למוכר 'היי, ג'ק, אני ממש רוצה שתמכור פה את הקפה של דיוויד לינץ". זה מאוד יעזור".

הוא מאוד נמשך לווילונות

"אני לא יודע מאיפה זה בא, אבל אני ממש אוהב וילונות. יש משהו כל כך קסום, קוסמי ממש, בווילונות שנפתחים ומגלים לך עולם חדש. אנשים מגיבים לכך ברמה מאוד עמוקה".

הוא יכול להוסיף את הטייטל "מעצב מועדונים" לקורות החיים שלו

"לקחתי חלק בעיצוב מועדון סילנסיו בפריז. השם של המקום נבחר בהשראת הסרט שלי, 'מלהולנד דרייב', אבל למען האמת אני לא איש של מועדונים – אני לא ממש אוהב לצאת בלילה. אני מעדיף להישאר בבית".

אף שהוציא שני אלבומים, הוא לא מחשיב את עצמו כמוזיקאי

"אמנם אני מנגן ויוצר מוזיקה, אבל אני לא ממש מוזיקאי. אני פוחד פחד מוות לנגן בפני אנשים, למשל. אני כל כך מעריץ את המוזיקאים הגדולים שיכולים לנגן את אותו דבר שוב ושוב ושזה עדיין יישמע נהדר – הם נולדו לזה. אני חבר בלהקת אולפן ויוצר משהו שיותר מזכיר בניית מוזיקה, זה משהו אחר".

צילום ממלא אותו אושר

"האהבה לצילום סטילס צמחה אצלי מתוך הבימוי בקולנוע: אתה רואה משהו דרך העדשה ואתה מתמלא אופוריה. זו צורת אמנות מדהימה. אני אוהב במיוחד את הצלמים וויליאם אגלסטון, ג'ואל־פיטר ויתקין ודיאן ארבוס".

הוא מוצא יופי במפעלים נטושים

"גדלתי בצפון־מערב ארצות הברית, שם אין בכלל מפעלים – רק יערות וחוות. אבל אמי גדלה בברוקלין, וכשהייתי קטן נהגנו לנסוע לשם די הרבה. פיתחתי חיבה לסוג מסויים של אדריכלות, וקשר רגשי למכונות, לעשן ולפחד. בעבורי, למיקום האידיאלי למפעל אין מאפיינים בולטים, מלבד עצים שחורים ועירומים שסובבים אותו ואדמה ספוגה בשמן. הזמן נעלם כשאני מצלם במפעל, זה באמת יפהפה".

לונדונים בני מזל יהיו האנשים הראשונים שיראו את הצילומים שלו

"זו הפעם הראשונה שאני מציג את הצילומים האלה בציבור. התערוכה הזו בגלריית הצלמים בלונדון נולדה מתוך הספר 'תצלומי מפעלים' שהוצאתי".

בדיוק כמונו, הוא מעריץ של מארזי סדרות

"זה נכון. אני מאוד אוהב את 'שובר שורות' ואת 'מד מן'".

• ❤ תרבות
• המסך
• דייויד לינץ'
• קולנוע

• Facebook
• Twitter
• Email

עלצירהזמןשלהתרבותהאפלהוההזייתית,ישמקוםבולטל"קטיפהכחולה".בשנת1986יצירתהמופתשלדיווידלינץ'יצאהלאקרניםושינתהאתפניהקולנועלעד.הסרטעוסקבאופןשטרםנראהעלהמסך,בלאנודעהאפלהרוחשתחתמעטההתמימותהפסטורליתהמאפיינתאתהפרברהבורגניהאמריקאי.רקדמיינואתהפתיחההמלבבתשלורדיםאדומיםעלגדרלבנה,ילדיםחוציםבבטחהאתהכבישוכבאיתעםאנשיםמנופפיםלשלום,בסיוםשלג'וקיםרוחשיםמתחתלאדמה.

באותהשנה,במקוםאחר,סטודנטיםבחוגלקולנועבאוניברסיטתתלאביבהקימופסטיבלבינלאומילסרטיסטודנטיםשנועדלקדםיצירהסטודנטיאלית,קצרהוצעירה.שניאירועיםמהפכנייםאלהנפגשיםלראשונהמאזלידתםכדילחגוגאתיוםהולדתםהשלושיםבנשףאקסטרווגנטיורבתחומי,שיערךבאולמותסינמטקתלאביב.הסינמטק,המשמשמדייוםכהיכלצפייה,יהפוךלערבאחדלמודלטופוגרפימבוכישלסטרוקטורתהנפשויציג,תוךשיטוטבכלמפלסיו,אפשרותלחוויותשונותשלמודעות,השואבותהשראהמהסרט.

חללהסינמטקהתחתוןישנהעורוויהפוךלמרתףאפלורחמיהמדמהאתהלאמודעבאמצעותמופעיםאודיו–ויזואליםמהפנטים.בקומההעליונהיערכוהרצאותהנוגעותבאנליזהשלנראטיב,פסקולומבעהסרט.בקומתהכניסהתוצגתערוכהמוקרנתהמתכתבתעםהעולםהעשירשלהסרטובמהלךהערביתחוללמופעייחודימסוגואשריעמידבספקאתהקשרשביןהצופה,הסדרן,הקולנוען,האולםוהקולנועבכלל.

ינעימו וירימו:
21:30 >עמיתכהן
00:00 >>עידןגבריאלBACK2BACKנדבאגמי

כרטיסבמכירהמוקדמת: 30ש״ח|בקופות: 40ש״ח

ליינאפ:
אולם1 –אלונהרודה/ In Dreams
וידאובערוץאחד, 2016.עבודהשנוצרהבמיוחדעבורהערב,בשיתוףעםסטודנטיםמביתהספרלקולנועעלשםסטיבטיש(צילום:פבלוארקושין)

אולם 2 – הרצאות
22:20הקטורברבי–כחולעמוק:דבריםשלאידעתםעלהצבעכחול

22:40ארזדבורה–מעלומתחתהחלוםהאמריקאי:התבוננותבסיקוונסהפתיחהשלקטיפהכחולה.
23:00אורוןשמיר– "וואיזהכזהדייוידלינץ'!":אתמהאנחנומחקיםכאשראנחנומחקיםאתהקולנועשללינץ'.
23:20אורילוין–לינץ'ומורשתהאוונגרד.
23:40נירפרבר– JOYN THE JOYRIDE:הנסיעותבסרטכמעברביןהעולמות.
30: 00דייוידלינץ' –שיחתסקייפבהנחייתתוםשובל.

אולם 3
כרמי דרור / Cinema Blue – וידאו בערוץ אחד,לופ 2016.

אולם 4 – הופעות
מתןפוקס(הקרנה:כרמידרור)//לילה(הקרנה:כרמידרור)//חומראפל(הקרנה:נדבדירקטור) //צ'ארלימגירהאנדדהביתשאןואליהיליביליז//דקסוקומן(הקרנה:עמיתאיצקר)

אולם 5 – פרפורמנס
נדבבן–נוןויובלגליליבאיםלקראתכם– "הלייקרהורודה":נבחרתצרפתבשחיהצורנית. 22:30, 23:00, 23:30

קופות – אסף שחם / ילד רע
צילום מסך, 4:04, לופ, 2014

קומת הכניסה
אלהספקטור
P.O.V –הקרנהעלחלון, 2015
Take Two –הקרנהעלמסךאחד,2015
A Universal Picture, וידאו בערוץ אחד, 2:31, לופ, 2015

אוצרת// אלינור דרזי
ניהול אמנותי// אלה וינברג

לרכישת כרטיסים

האירוע יתקיים ביום חמישי, 16.6

• כרמי דרור
• עידן גבריאל
• עמית כהן
• פרופורמנס
• קטיפה כחולה
• נדב אגמי
• הרצאות
• דייויד לינץ'
• פסטיבל סרטי סטודנטים
• הופעות
• מתן פוקס
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בין השנים 2007־2009 יצא הבמאי דיוויד לינץ' לסיור ב־16 מדינות, בהן גם ישראל, כדי להרצות בפני סטודנטים לקולנוע. זה היה סיבוב ההופעות הראשון של לינץ' כסוג של דובר רשמי של המדיטציה הטרנסנדנטלית, כך שהפער בין רצון הסטודנטים לקבל הצצה למוחו של אחד מיוצרי הקולנוע הגדולים של דורנו לבין הנחישות של לינץ' לדבר כמעט אך ורק על סגולותיה של המדיטציה, יצר לא מעט רגעים קומיים.

הם רצו לדעת מה פשר הקופסה והמפתח ב"מלהולנד דרייב", הוא רצה לדבר על אוקיינוס התודעה הטהור של מהרישי. מישראל המשיך לינץ' להרצאה בגלזגו שבסקוטלנד, שם הותקף מילולית על ידי סטודנט פרו פלסטיני: "איך הרגשת בתור אורח במדינת אפרטהייד?". לינץ', בנאיביות ובתמימות של ילד בן 5 ענה: "מאוד נהניתי בישראל, ביקרתי בירושלים, בחיפה ובתל אביב ופגשתי אנשים נפלאים. מדיטציה טרנסנדנטלית מיועדת לבני אדם, לא משנה היכן הם גרים!". זאת לא הייתה תשובה מתחמקת. נדמה שלינץ', אולי האדם החמוד בעולם, מאמין בכך באמת ובתמים. "הפתרון לכיבוש הוא כיבוש החלל", כתב המשורר יואב עזרא, ומבחינתו של לינץ' הפתרון לכיבוש הוא כיבוש התודעה ומי שלא נאה לו יכול ללכת לשתות מהמים באגם של "טווין פיקס".

גם בספרו של לינץ' "לתפוס את הדג הגדול: הרהורים על מדיטציה, תודעה ויצירתיות", לא תמצאו עמדות מורכבות שלו על ענייני השעה וגם לא פתרון לחידת הקופסה והמפתח ("אין לי שום מושג מה הם", הוא כותב). אך הספר הוא כן מסע מודרך בתוככי התודעה הלינצ'ית עם נגיעות אוטוביוגרפיות שיעניינו את כל מי שהפילמוגרפיה של הבמאי היא תחנת תרבות מרכזית בחייו. לינץ' מספר בין היתר על תחילת דרכו (הוא בכלל רצה להיות צייר, חלום שהגשים בשנים האחרונות), על הכישלון של "חולית" ("מכרתי את עצמי בזול"), על העבודה עם המלחין אנג'לו בדלמנטי, וכן מספק טיפים ואנקדוטות מהעבודה על סרטיו ( "כביש אבוד" התחיל בכלל מאובססיה שלו למשפט של או ג'יי סימפסון).

המוטיב החוזר לכל אורך הספר – מלבד המדיטציה הטרנסנדנטלית כמובן – הוא ההשוואה בין דיג להיווצרותם של רעיונות (אנקדוטה חביבה: לפני כשנה הייתי נוכח במפגש סקייפ עם לינץ'. אחד הנוכחים תהה איך מי שנתפס כאיש של חמלה ושלום, לא צמחוני. "אני אוכל רק תרנגולות שמחות שגדלו בשדות פתוחים והתייחסו אליהם יפה", הוא ענה).

"רעיונות הם כמו דגים" מסביר לינץ' בספר. "אם רוצים לתפוס דג קטן אפשר להישאר במים רדודים. אבל אם רוצים לתפוס דג גדול, צריך להגיע למעמקים". ואיך מגיעים למעמקים? ניחשתם נכון – מתרגלים מדיטציה טרנסנדנטלית. מלבד זאת, לינץ' מנסה לענות בספר על השאלה שהוא נשאל בכל ראיון: "אם מדיטציה היא כל כך נפלאה וגורמת לך אושר עילאי – למה הסרטים שלך כל כך אפלים ואלימים?". "אני בסך הכל בחור ממיזולה, מונטנה, שעושה את הדבר שלי ומתקדם לאורך הדרך כמו כל אחד", הוא עונה לעצמו. דייל קופר לא היה מנסח את זה טוב יותר.

השורה התחתונה:אם גם אתם סופרים את הדקות ל"טווין פיקס" 2016 – תכירו את התנ"ך החדש שלכם

• ביקורות
• ביקורות ספרים
• מדיטציה
• ביקורת
• דייויד לינץ'
• ספרים
• תרבות