מטושטשים: בלר בריאיון לרגל האלבום החדש
לרגל חזרתם לבמה וצאת האלבום החדש אחרי דממה יצירתית של עשור - דיימון, גרהאם, אלכס ודייב מדברים על סכסוכים פנימיים, על המעריצים הצעירים שמשאירים אותם רלוונטיים ועל הופעה מביכה במיוחד בטלוויזיה הבריטית. בלר חזרו, והם עדיין דושבגים, אבל שמורים במצב מעולה
"העניין הוא", אומר אלכס ג'יימס ונשען קדימה, "שלא הייתי צריך להצטלם ליד ג'רמי קלארקסון". השעה היא אחת בלילה, אנחנו עומדים מחוץ למלון מאריוט בגלזגו שבסקוטלנד, ונגן הבס של בלר עומד עם בקבוק שמפניה ביד ומסביר לי למה העיתון "גרדיאן" שונא אותו. מאוחר יותר, כשיסתיים הערב, הוא מתכנן להפר בגאון את איסור העישון שיש במלון – תענוג שיעלה לו בקנס של 150 ליש"ט. מתברר שבוולוורהמפטון הפרה זו גוררת קנס של 30 ליש"ט בלבד.
קל להסתלבט על בלר. העיתונות עושה את זה עוד מאז ימי הבריטפופ, ובעיקר נהנית לכווץ את אישיותם של כל אחד מחברי הלהקה למילה אחת: ג'יימס מתהולל, דיימון אלברן יהיר, הגיטריסט גרהאם קוקסון מופנם, המתופף דייב ראונטרי סתם שקט. אבל המציאות תואמת יותר את הנאמר בשיר שלהם: "חייב להיות משהו בחיים מעבר לסטריאוטיפים". כך זה עם בלר.
העיתונות כמעט לא מזכירה שהם לוהטים לגמרי כרגע. קבלת הפנים המטורפת שציפתה להם באולם בארולאנדס בגלזגו – מעין מופע חימום לקראת המופע הענק שהתקיים בשבוע שעבר בהייד פארק – היא הוכחה ניצחת לכך. אלברן הופיע שם כאילו זוהי ההופעה האחרונה בחייו, ויצא מגדרו לשעשע את הקהל בשירים חדשים כמו "Go Out", ואילו קוקסון גרם לנוכחים לעצור את נשימתם שוב ושוב כשזרק את הגיטרה לאוויר ברגעים האחרונים של "Beetlebum". אם לשפוט לפי הופעה זו, אין ספק שבלר במיטבה.
הלהקה נשמעת טוב מתמיד, הקהל שלה הולך וגדל – לא רק בגיל. האלבום החדש והמפתיע שלה, "The Magic Whip" ("שוט הקסם"), הצליח בגדול, ובדרך גם הציל את בלר מגורלן של להקות הסוחרות בנוסטלגיה. אין כאן שחזור של להיטים קודמים אלא אלבום רענן ומקורי שיש בו אפילו מעט יותר חוכמת חיים. זו להקה שידעה פרידות, התמכרויות, השפלות ציבוריות והופעה מביכה עד כאב בגרהאם נורטון שואו. חבריה שרדו את כל זה בקלות מפתיעה ויצאו מהחוויות הקשות באהבת אחים אמיתית. אבל כששואלים אותם מה עוזר להם להמשיך לעבוד יחד, אפשר להבין למה העיתונות עדיין תופסת אותם בעיקר כמעצבנים.
מה עוזר לכם להמשיך לעבוד כלהקה?
אלברן: "העובדה שאנחנו מבלים כמה שפחות זמן ביחד".
האלבום החדש מעולה. האם תהליך היצירה שלו וההופעות קירבו ביניכם?
אלברן: "אני מרגיש שהשלמנו באלבום הזה את מה שהתחלנו ב־2009. עברנו מעין תיקון של היחסים בינינו לעיני הקהל. כבר אין מתח בתוך הלהקה, יש סוג מסוים של כימיה בין ארבעתנו".
ג'יימס: "זה בטח מוזר לבלות את כל חייך כשאתה מוגדר על ידי משהו שקרה לך כשהיית צעיר. זה קורה לספורטאים, אני כבר חשבתי ששיחקתי במשחק הגמר האחרון בחיי".
קוקסון: "לא משנה מה אומרים עלינו, היכולת לגרום לאנשים לקפץ ולחייך היא סוג של קסם. זה נהרס אצלי רק כשאני חושב: 'גרהאם, אתה בן 46, אתה נראה מגוחך'".
אתם עדיין לחוצים לפני הופעות גדולות כמו בהייד פארק?
אלברן: "לא לחוצים, יותר מודאגים מכך שלא נהיה בכושר פיזי טוב מספיק כדי לעשות את זה כמו שצריך. לפני 2009 הייתי כבד יותר, כי הייתי בלהקת הגורילז ולא הייתי צריך להופיע הרבה. לא היה לי משקל עודף, אבל לבשתי בגדים גדולים בכמה מידות ממה שאני לובש עכשיו. מאז אני עובד בטירוף על הכושר. אני עושה המון אימונים, מאגרוף עד רכיבה על אופניים".
הייד פארק הפך לבית שני עבורכם. כבר הקלטתם שם שני אלבומים של הופעות חיות.
ג'יימס: "יש משמעות מיוחדת להייד פארק עבורנו בגלל הקשר שלנו ללונדון. האמת היא שבלר היא הלהקה הלונדונית האולטימטיבית. רק לאחרונה הבנתי כמה אנחנו האנגלים התברכנו: זו מדינה כל כך קטנה ויש לנו את אחת הערים הטובות בעולם. כל דבר יכול לקרות לך בלונדון. גרהאם היה האדם הראשון שראיתי כשהגעתי לעיר. זאת האמת. נגן הגיטרה הטוב ביותר בדורו בדיוק יצא מהמכונית של הוריו".
גרהאם הוביל את יצירת האלבום החדש. האם היה לך קשה, דיימון, לתת לו את השליטה?
אלברן: "לא, שמחתי מאוד. חשבתי שזו הזדמנות מצוינת עבור גרהאם להציב את עצמו מחדש בתפקיד שהיה לו בעבר. תמיד ראיתי אותו כ'שותף שלי לפשע' בבלר. בעצם יצרנו את הלהקה ביחד כשהיינו בתיכון. הקלטנו 40 שעות ל'שוט הקסם' בהונג קונג, במשך חמישה ימים, ואז נטשתי את זה. רק בזכות המסירות של גרהאם זה הפך לאלבום, ואז מובן שהייתי צריך להשתלט על זה שוב".
מהריאיון שלכם ב"גרהאם נורטון שואו" נראה שאתה מעדיף לא להיות בכיסא הנהג בימים אלה. בקושי אמרת מילה!
אלברן: "זה היה מצחיק בטירוף. הכוכבים של 'אקס מן' או משהו (למעשה הוא מתכוון ל'הנוקמים' – א"ק) עוכבו בגלל הקרנת הבכורה שלהם אז הקפיצו אותנו לאולפן. בדיוק התיישבתי מול הטלוויזיה אחרי ההופעה שלנו, שתיתי קצת וראיתי כדורגל, ופתאום אמרו לנו 'אתם מופיעים שוב בטלוויזיה עוד שעה'. כשהגעתי לספה באולפן הבנתי שהייתי שיכור יותר ממה שחשבתי והזעתי בטירוף. נואל גלאגר ממש טוב במצבים כאלה, הוא מצליח תמיד לחשוב על משהו שמפיג את המתח. אני, לעומת זאת, מפנים את כל המתח ומעצים אותו, כך שזה נעשה עוד יותר מביך. אסור לי להשתתף בתוכניות בידור קלילות".
למרות הרגעים המביכים בטלוויזיה, הפופולריות שלכם רק מתעצמת. יש לכם דור שלם חדש של מעריצים.
קוקסון: "בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו בעולם נראה שהם עדיין שם, כאילו אחסנו אותם בהקפאה והוציאו אותם שוב. אבל זה לא נכון – מדובר באנשים שצעירים ב־20 שנה מהמעריצים הקודמים – אנשים שגילו עכשיו את הלהקה ואוהבים אותה".
אלברן: "אולי זה מפני שנעלמנו למשך עשור, אנחנו אלה שהיינו בהקפאה. הגענו לאיזון טוב – יש מקומות בעולם שבהם רק בני נוער מגיעים להופעה".
ג'יימס: "אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שחשבנו 'טוב, אולי בכל זאת יש לנו עוד מה לומר'".
אלכס, אתה אב לחמישה ילדים. האם תזדעזע אם אחד מהם ירצה להיות כוכב רוק?
ג'יימס: "לא, זה לא הדבר הגרוע ביותר שהם אומרים לי. אחד הבנים לימד את הקטנטונת שלנו להגיד 'אני אנשוך אותך בפין', אז עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם זה. היא בת 3. האמת היא שזה נורא מצחיק כשהיא אומרת את זה".
האם הם נבוכים מזה שאתה בלהקת בלר?
ג'יימס: "הם היו צריכים לחיות עם גבינה למשך עשר שנים, אז לא" (כשהלהקה התפרקה, אלכס ג'יימס עבר לחווה בכפר בדרום אנגליה והתפרנס מייצור גבינות – א"ק).
ואם כבר מדברים על גבינה, אתה חושב ששפים הפכו לכוכבי הרוק החדשים?
ג'יימס: "אני חושב ששנות ה־90 היו העשור של האמנות. בתחילת שנות ה־90 אמנות מודרנית הייתה בדיחה, כתבו 'אמנות' במרכאות כפולות. אבל לקראת סוף העשור הפך 'טייט מודרן' לאתר התיירות הפופולרי ביותר במדינה. בעשר השנים האחרונות עברנו לעסוק באוכל. שפים בריטים הם סלבריטאים גדולים יותר מאשר כוכבי רוק בריטים. הם נהנים מכל רגע. השתתפתי בתוכנית טלוויזיה לפני כמה שבועות עם שף שהיה ער במשך ארבע יממות רצופות, ואחריהן הוא נכנס לאולפן ונתן הופעה מעולה".
דיימון, אתה מעלה את המחזמר "אליס בארץ הפלאות" בקרוב. ודייב, אתה עורך דין. איך המעסיקים שלכם מגיבים לכך שאתם עוזבים הכל כדי להיות שוב כוכבי רוק?
אלברן: "'אליס' זה סוג של סיוט כרגע. רופוס נוריס (הבמאי) היה צריך להיעדר מהחזרה אתמול כי הוא נסע לטקס פרסי הטוני. אני נרגש מאוד מהפרויקט הזה, הוא שאפתני מאוד והתלבושות מטורפות. אני רק מקווה שנספיק הכל בזמן".
ראונטרי: "אני צריך לשחד אותם עם כרטיסי VIP".
לסיכום, האם אתם יכולים להצביע על נקודה בזמן שבה הפכתם למבוגרים?
ראונטרי: "בסביבות גיל 40, כנראה, כשהלהקה הפסיקה להופיע. אין מצב שבו אתה יכול להרגיש מבוגר כש־100 אלף איש קנו כרטיס כדי לראות אותך, ומישהו מסתובב אחריך ושואל אותך כל הזמן 'אתה רוצה קינוח?'".
אלברן: "אני לא ממש בטוח שאני מבוגר".
