הם ראו את קונסרבטוריון שטריקר שלידם נסדק, מתערער, נהרס ונבנה מחדש. הם שמעו את המוזיקה מתנגנת, משתתקת, מוחלפת ברעש דחפורים ואז מתחדשת. הם עומדים ברחוב שאני מתגורר בו, לואי מרשל, שכנים קרובים. אני רואה אותם מדי יום כבר עשרים שנה. הם עומדים זה לצד זה, כמו בתצלום של משפחת מלוכה ענפה, שישה עשר פיקוסים.

הגעתי לתל אביב מירושלים לפני עשרים שנה. נדמה לי כי לא חל בהם כל שינוי מאז. כן, כאן צץ חוטר, כאן נתחב נעץ שאחז לזמן מה מודעה על חתול נעדר והחליד, אבל אדם משתנה מספיק מגיל שלושים לגיל חמישים כדי להבין שהזמן שלו עובר מהר יותר מזמנם של העצים. אמנם הם לא בני מיליארדי שנה כמו כוכבים, ובכל זאת מבט ממושך בהם מלמד אותך צניעות. "אֲנִי אֲנַסֶה, אָמַר הָאִישׁ. / אַתָּה תְּכֻסֶה, אָמַר הָעֵץ." (דוד אבידן).

חוסר התנועה שלהם הוא כמובן אשליה. אילו הייתי יכול לראות מבעד לקליפתם הייתי רואה מזרקות של מים מתכנסים, עולים לגובה של ארבע קומות, מתפזרים כמו במזרקה של רסס, כמו יובלים של נהר הנשפכים ממנו אל דלתא גדולה. אילו הייתי מיטיב יותר לראות, הייתי רואה את הצרעות הזעירות שמפרות את העצים, את השורשים החותרים בהתמדה ובכוח למרחק ולעומק, מחוברות ככל הנראה בקורי פטריות (תפטיר), את אור השמש הנוגע בעלים הגבוהים כמו אצבעות הילדים בכיתת המתחילים הסמוכה, הפותחות וסוגרות חורי חליליות, מפיקות צלילים ראשונים.

אנו יודעים שעצים צומחים מלמטה למעלה אבל הפיקוסים האלה מתעתעים. יש להם גם שורשי אוויר שיורדים מלמעלה למטה כמו ספינה המטילה את העוגן של עצמה. השורשים הופכים למעין גזעים משניים, והעץ כולו נמצא בתנועה עולה ויורדת. הם נראים כמו חלב הניגר ונקרש מנר עצום, אפור, או כמו נטיפים במערה.

לכל עץ כאן יש צמרת משלו, אבל המרחקים בין הגזעים קטנים מכדי שכל צמרת תופיע כצמרת עצמאית. הן מחוברות, בוחשות זו בזו, חוברות אישה אל אחותה, כמו כנפי החיות בפתיחת ספר יחזקאל. אני הולך מתחת צמרת אחת שרוחבה כמרחק שבין רחוב שטריקר לרחוב ברנדייס. זהו רחוב עילי ירוק שמתנהל מעל למדרכה. הייתי נותן הרבה כדי לעוף לאורך נהר השמיים הזה כמו השחרור שעושה זאת כעת מעלי, או כמו עטלפי הפירות שבאים עם רדת הערב.

כשהגעתי לתל אביב בחרתי לגור ברחוב הזה בגלל שני דברים (חוץ ממחיר הדירה): העצים האלה, ובית הכנסת בשדרות סמאטס. איני נכנס אל העצים ולא אל בית הכנסת, אבל שניהם רצויים לי בהיותם סימן אנכי בעיר. בגאוגרפיה הפרטית שלי, הפיקוסים האלה ובית הכנסת עומדים כניגוד משלים לאופק של הים.

שעת צהריים חורפית. העצים דוממים כמו בית כנסת ריק – מצבו המיטבי, לפני מילים, שיחות, סוכריות, תקיעות שופר. כלי נגינה נשמעים מאחור. בלי עצים אין מוזיקה, קל לשכוח את זה. לא צ'לו, לא כינור, לא פסנתר, לא עוד, לא בסון, לא קלרנית. גם אין נייר לדפי התווים. לקונטרבס יש שורשים. כדאי לשבת בקונצרטים בקונסרבטוריון ולזכור שיער קטן מנגן שם עבורנו. המוזיקה אינה רק מתנגנת בכלי עץ רבים, היא גם מתנהגת וצומחת כמו עץ, ועץ נראה ומתנהג כמו מוזיקה. עצים הם ביטוי זורם וחי של כדור הארץ, ממש כמו שמוזיקה היא ביטוי זורם וחי של האדם. צמיחה אטית, תרועה, תנועה, התרחבות, התפצלות, וריאציות זעירות על מוטיב. אפשר לחשוב על כל עלה שבצמרת הזאת כמו על תו. מוזיקה נותנת צל? כן. מוזיקה מנשימה? כן.

כדאי לגעת בעצים כל יום, לא פחות משאנו נוגעים במסכי זכוכית. לפעמים די בעשר שניות של כף יד על גזע עץ כדי לשכוח את ההבדל שניסו ללמדנו בין "חי" ו"צומח" של המשחק "ארץ-עיר". עצים הם יצורים חיים. לנו ולהם יש אב קדמון עתיק ומשותף, זוהי עובדה. להניח יד על עץ דומה להנחת כף יד על פני נהר. אלא שהנהר כאן זורם לאט מאוד ולמעלה. כל כך לאט, עד שנדמה שהוא לא זז. נסו לשחות בעץ. בילדותנו זה היה אפשרי.

המילה עצה בלשון המקרא פירושה תבונה. באטימולוגיה הפרטית שלי המילה עצה והמילה עץ נגזרות מאותו שורש. העץ מייעץ לעצור, לפנות לעומק ולגובה, אל מרכז כדור הארץ ואל הכוכבים, כלומר להיזכר שאנו גם בנויים כך, אנכיים, פונים למטה ולמעלה. אנו בוחרים לשכוח זאת ולהתקדם על הציר האופקי של חיינו, תוך התעלמות מהאנך העצי שמתווה גופנו. צורתנו היא של עץ אך אנו חיים כטורפים שראשם שלוח קדימה, כמו תנין.

היו זמנים שבהם אנשים ידעו לשמוע עצים, לחוש את רגשותיהם. אין צורך להרחיק למזרח. במדרש פרקי דרבי אליעזר (מן המאה השמינית) נאמר: "בשעה שכורתים את עץ האילן שעושה פרי קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". אין סיבה להגביל את הצעקה רק לעץ פרי. אין לי ספק שאם העצים האלו שמולי ייכרתו חלילה ביום מן הימים, הם יצעקו. בעל המדרש יודע שזה קול אחר. קולו פועם בתדר לא נשמע לאוזן, כמו גלי רדיו. אבל הוא קיים. זאת לא תורת סוד. כל אחד יכול להבין את זה. גם דג צועק כשהוא נשלף מתוך המים. גם אילם שזרועו נשברת צועק בקול גדול.

במקום אחר (מדרש בראשית רבה, המאה החמישית) מסופר על תְּמָרָה (עץ תמר ממין נקבה), שהיתה עומדת ולא עושה פירות. "עבר דִּקְלַי אחד וראה אותה. אמר: תמר היא צופה מיריחו והיא מתאווה לו בלבה". הדקלי, ובכתיב מודרני דִּקְלַאי, שהוא מומחה לדקלים, רואה אותה; הוא רואה את התמרה כאישיות מרגישה, והוא יודע שהיא אוהבת תמר מסוים שנמצא במקום אחר. את סוף הסיפור קראו נא במדרש או ב"ספר האגדה".

העצים עומדים מולי כעמודים שנותרו ממקדש יווני הרוס גג, שתומכים כיום את השמים. אבל המקדש הזה אינו הרוס אלא חי ומתפקד. כל עץ פה חי אחרת, וסימני חייו גלויים וכתובים בו בתנועות, בצלקות, במעקפים, בשבירות וגם בזוחלים, בציפורים ובחרקים שעליו ובתוכו. ילדים ונערים יוצאים מהקונסרבטוריון, אוחזים בנרתיקים שצורתם כלי נגינה, ובתוכם, כמו בתהלוכת נטיעות של ט"ו בשבט, טמונים עצים. אני מקווה שגם בעוד עשרים שנה אוכל לשבת כאן. הילדים האלה יהיו כבר מוזיקאים מקצועיים או שגזע חייהם יפנה למקום אחר. דוד אבידן: "יֵשׁ לִי סְפֵקוֹת, אָמַר הָאִישׁ. / יֵשׁ לִי תְּשׁוּבוֹת, אָמַר הָעֵץ. / אֲנִי נַיָּד, אָמַר הָאִישׁ. / אֲנִי חַי לָעַד, אָמַר הָעֵץ".

• הבועה
• ט"ו בשבט
• דרור בורשטיין
• עצים
• צמחים
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

הסיפור "שקיעה" של אייזק אסימוב מתאר כוכב לכת המואר על ידי שש שמשות, שתושביו מעולם לא חוו חשכה. יום אחד מתרחש ליקוי חמה של השמש היחידה שזורחת באותה השעה, מה שמחשיך את שמי הכוכב לגמרי. לחרדת תושביו, מה שנגלה להם – לראשונה – הוא שמים מלאים באורם של עשרות אלפי כוכבים, עשרות אלפי שמשות. הם מעולם לא ידעו שהיקום כה גדול ושהם, בהתאמה, כל כך קטנים.

שמי הלילה של תל אביב חשוכים. אורות הכרך לא מגלים לנו את העושר שנמצא מסביבנו בכל רגע נתון, את 4,500 הכוכבים שאפשר לראות מחצי הכדור הצפוני, איך משפיעה עלינו העובדה שנדיר שאנחנו מביטים על השמים, וכשאנחנו כבר עושים זאת אנחנו בדרך כלל רואים נקודות בודדות מפוזרות, חסרות הקשר בתרבות שלנו? האם אנחנו מבינים את סדרי הגודל של היקום, את היחס בינינו לבין שאר הקיום? האם אנחנו חושבים על המשמעות של היותנו מורכבים מ"אבק כוכבים", כפי ששרה ג'וני מיטשל?

ספרו החדש והמאיר של דרור בורשטיין, "אדם בחלל", שואל את השאלות הללו. במבט נאיבי של אדם ברחוב שמסתכל מעלה אל השמים בוחן בורשטיין את היחס של בני האדם לכוכבים, לחלל ולכדור הארץ. הוא עושה זאת באמצעות אזכורים רבים, חכמים ומדויקים, של יצירות אמנות, מדרשים, פסוקים מהמקרא, שירה וזן בודהיזם ומחלץ מתוך ההקשרים הללו נקודת מבט מרגשת על חיינו, הקטנים או הגדולים ביחס לחלל – תלוי איך מסתכלים על זה. השאלות על חיינו ביחס ליקום הן השאלות הגדולות ביותר שאפשר לשאול, אך בורשטיין עושה זאת בלי פתוס, בלי יומרנות.

עוד כתבות מעניינות על ספרות:
שמעון אדף מסכם 20 שנות יצירה ומחפש שינוי קיצוני
האתר שהבין איך צריך להגיש ספרות עברית

באחד הפרקים בספר דן בורשטיין בתמונות שמציגות את כדור הארץ מהחלל ושואל: "האם שינוי נקודת המבט שלנו על עצמנו יכול לשנות משהו בחיי היומיום? אולי עלינו לבהות בתצלומים האלה כל בוקר, במדיטציה. הייתי מצפה שב־24 בדצמבר 1968 (אז ראו לראשונה אסטרונאוטים באפולו 8 את כדור הארץ מהחלל, נ"נ) ייתמו כל המלחמות, זיהומי האוויר, הכחדת המינים בידי האדם. היינו אמורים להבין, לכל הפחות להרגיש, כמה אנו מבודדים בחלל, גוף אחד, אורגניזם אחד ואולי אף תא אחד, פגיע ונדיר".

המבט שלנו על החלל ועל כדור הארץ לא הביא לשינויים שציפית להם. מה הספר מציע? מה הצפייה בכוכבים יכולה לתת לנו?

"חשוב לזכור – בייחוד בתוך ההקשר הישראלי שנוטה לאחרונה להצטמצם לבעיות הקיום הפוליטיות – שזה לא כל מה שיש. התקשורת אומרת שאנחנו צריכים לקום בבוקר ולחשוב רק על שחיתות, להיות בחרדה ממלחמה ובחרדה כלכלית. אני לא מבטל את הדברים האלה, הם קיימים וחשובים, אבל מי שחייו נעים סביב הדברים האלה בלבד – זה עצוב מאוד. פעילות פוליטית זה דבר מאוד חשוב אבל לא הייתי יכול לחיות את הקיום הישראלי בטהרתו. זה פשוט לא הגיוני. הספר הזה קודם כל אומר שיש במציאות עוד דברים. לא צריך להסתכל על הירח ולשכוח שאתה חי במדינת ישראל, אבל אפשר וצריך להסתכל על הירח ולזכור שאתה גם לא רק במדינת ישראל".

יש מי שיגיד שזו בכלל פריבילגיה להתעסק בזה במציאות של ימינו.

"יכול להיות. אבל להרים את הראש ולהסתכל על הירח – את זה כל אחד יכול לעשות. אולי כל הספרות הוא דבר פריבילגי, אבל הכל יחסי – לקנות ספר ולקרוא אותו זו פריבילגיה קטנה ביחס לטוס לטורקיה לשבועיים, שזה מה שרוב האנשים בישראל מעדיפים. להסתכל על הכוכבים זה חינם, לא צריך מבצעים. זה כמו ללכת לטייל בים מהבחינה הזאת, בים נפגשים כל סוגי האנשים – עניים ועשירים, מכוניות יוקרה ואופניים. זה דמוקרטי מאוד במובן הזה, זה פתוח לכל. להתעניין בשמים זה חינמי, לא צריך כלום בשביל זה".

אנשים הולכים דרכך

"אדם בחלל" הוא לא ספר העיון הראשון של בורשטיין, מהסופרים הפורים והמוערכים מקרב ילידי שנות ה־70. קדמו לו "תמונות של בשר" (2014) שמציב מול תמונות, ציורים ופסלים של בעלי חיים לאורך ההיסטוריה ומתרבויות שונות דיון על היחס שלנו לבעלי החיים, ו"שאלות בספרות" (2013) שמצטרף לכתיבה הביקורתית שלו על אודות ספרות בין השאר בבלוג הפעיל שלו. רשימה באותו הבלוג לפני כשנתיים וחצי על אודות ערס פואטיקה עשתה לא מעט רעש בביצה הספרותית המקומית.

תמה חוזרת ב"אדם בחלל" היא סדרי הגודל הבלתי נתפסים, על כך שכדור הארץ, למשל, הוא גרגר חול לעומת כוכבים ענקיים ורחוקים. זה מעלה את השאלה למה בכלל להתעסק במשהו – בפוליטיקה, בטבעונות, בספרות – כשאנחנו כאלה אפסיים?

"לגבי האפסות, זה עניין של פרספקטיבה. אני לא מרגיש אפס, העיסוק באסטרונומיה לא מביא אותך להרגשה של אפסות. זו אפסות רק אם אתה מגדיר את הקטנות שלנו כמשהו שהוא מנותק מהגדול, אבל זה כמו מולקולה אחת של חמצן בתוך האוויר – היא לא קטנה ביחס לאוויר, היא האוויר בעצמה. גל באוקיינוס למשל, שמתרומם לרגע, לו הייתה לו תודעה כמו שלנו אולי הוא היה אומר 'אני רק שפיץ קטן לעומת הים התיכון', אבל אנחנו רואים שהוא מחובר לדבר הזה, הוא לא עצמאי. ככה גם אנחנו ביחס ליקום. כשאתה הולך לתצפיות ארוכות בלילה על הכוכבים, אם אתה עוצם את העיניים מספיק זמן ואז פותח אתה פתאום מרגיש איך החושך מאחורי העיניים והחושך שיש בחוץ הם רצף. מרגישים את זה. אנחנו לא חסרי חשיבות.

"למה להתעסק בדברים? אולי זה ריפלקס, כמו נשימה. כי לשבת כל היום ורק להתבונן בשמים – גם נזירים בסוף היום קוראים איזה ספר. המהות של האנושיות היא כמעט להיות הדבר הזה שמבטא ומדבר וחושב, כי יש יצורים נפלאים כמו דגים, חרקים וציפורים שיודעים לעשות כל מיני דברים אבל הם לא יכולים להיות המחשבה הזאת, שחושבת על עצמה ועל היקום. זה מה שיפה ומיוחד בבני אדם. זו המשימה שלנו".

נשמע שאתה חושב על הקיום שלנו במונחים של תכלית.

"יש הרגשה שאי אפשר להוכיח אותה שלחשוב, להתבונן, ליצור – זו ההגשמה של מי שאתה בתור בן אדם. שאר הדברים – נראה שאפשר בלעדיהם, או שחיות אחרות גם יכולות לעשות. כל מה שחי מתרבה, יש חיות שצוברות רכוש, אבל לנו יש כישרון מיוחד. אם אתה בן אדם, לא משנה איזה בן אדם, זה אומר שאתה יכול לממש את התודעה שלך ואת תשומת הלב לדברים. אפשר לשבת כל היום ולהסתכל על הקיר, אבל למה?".

יש אנשים שיושבים כל היום בבית ומסתכלים על סוג של קיר.

"כן, אבל זה קיר זז".

זה מעניין, כי אנשים לא מסתכלים יותר על השמים שזה להביט החוצה, ולא קוראים ספרים שזה להביט פנימה אל הנפש, אלא מסתכלים רק על הטלוויזיה, שבה יש בעיקר התרחשות.

"רוב האנשים רואים יותר בני אדם על המסך מאשר בני אדם בחיים. אנשים לוקחים את הקיר איתם, אתה רואה את זה ברחוב. פעם זה לא היה ואם זה היה קורה לפני 30 שנה היו מגדירים את זה כשיגעון. אנשים הולכים דרכך דוך ואתה צריך לזוז".

אתה רואה את הסמארטפונים כאסון?

"לא, זה אומר שלאנשים יש רצון חופשי שאפשר להפעיל אותו במקרה הזה, וזה מה שחשוב לראות. אנשים יכולים לעשות עם התודעה שלהם מה שהם עושים. זה ביטוי של יכולת הבחירה החופשית של בני אדם, לעשות מה שהם רוצים עם חייהם. אתה יכול לא להיות עם הסמארטפון, וכל רגע שאתה בלעדיו הוא הוכחה של בחירה חופשית, זה אתגר שאתה עומד מולו, מול משהו שמנסה לגזור ממך את התודעה שלך, את תשומת הלב שלך. האם התודעה שלך חלשה כל כך? אפשר לקונן על זה אבל זה לא יעזור, צריך להסתכל על זה כאתגר שאם אנשים מצליחים לעמוד בו זה אומר עליהם משהו טוב מאוד".

הסופר שלא קורא ספרות

בורשטיין התחיל להתעניין בחלל בתור נער בן 13, בחוג אסטרונומיה בנתניה. המשיכה לחלל נמשכה לאורך השנים, אבל בעצימות משתנה. "לפני עשר שנים, גם כי קצת התעייפתי מהספרות, התחלתי לקרוא ספרי חלל וטבע. לקראת גיל 40 נזכרתי ששני הדברים שהכי עניינו אותי כשהייתי ילד ונער הם כוכבים ובעלי חיים – זה מה שאהבתי לקרוא, זה סקרן אותי. אני רואה שאני פשוט חוזר לדברים האלה היום, לא מתוך החלטה אלא באופן טבעי".

גדלת במשפחה דתית. איך האסטרונומיה מתיישבת עם הדת בראשו של נער צעיר?

"היא לא מתיישבת, אבל זה תלוי ברצון של האדם, כי אפשר לראות את הדברים האלה בכל מיני דרכים, זה דבר אחד מתוך המון דברים שלא מתיישבים ולא נראים הגיוניים. לי תמיד היה ברור שהתפקיד של הדת הוא לא ללמד אותך מדע, אם אתה תופס את בראשית כספר אסטרונומיה אתה מכניס את עצמך לבעיה. ברגע שאתה מבין שאלה מטפורות וסמלים – אין לך בעיה. אני לא חושב שמישהו היום באמת מאמין שהעולם נברא בשישה ימים, אבל הדברים יכולים לתגבר זה את זה – אם אתה לוקח את התופעות הטבעיות כחלק מתבונה נשגבת, כחלק ממעשה הבריאה, לא משנה איך אתה מסביר בריאה או מה הדת שלך, אז הדברים האלה הופכים להתגלמויות קונקרטיות של הרגש הדתי. אלה שני כוחות שאפשר להעמיד אותם כשני תרנגולים שנלחמים זה מול זה, אבל הם יכולים גם לרכוב זה על זה ולעוף יפה יחד".

כשבורשטיין מציין שהוא "התעייף מהספרות", הוא מתכוון לזה. "אני כבר הרבה שנים קורא כמעט אך ורק נון פיקשן", הוא אומר. "אני קורא מעט מאוד רומנים, אני קורא בעיקר שירה וספרות עיונית".

למה?

"אני לא יודע בדיוק. קראתי המון רומנים בחיים עד שלב מסוים, אבל אני מחפש דברים חדשים, כי העלילות האנושיות אינן אינסופיות במגוון שלהן. גיליתי כתיבה שלמה, בעיקר באנגליה ובארצות הברית, ספרי טבע ומדע שמבחינת כתיבה לא נופלים מרוב הרומנים, והם עוסקים במציאות. זו קלישאה מזעזעת אבל היא נכונה: המציאות מעניינת יותר מהמצאה. יש סיפורים נפלאים אבל קשה להתחרות במציאות".

אמרת פעם בריאיון שלכתוב עוד רומן זה סתם להוציא עוד מילים, שלו היית יכול היית כותב רק הייקו.

"אפילו בלי הקיצוניות של ההייקו, גם אם אתה בשדה הפרוזה אז מעניין אותי יותר המגוון האינסופי של עולם הטבע מאשר לקרוא עוד סיפור על אהבה נכזבת. אני אולי לא עושה עם זה צדק, כי זה יותר מורכב מזה ואולי עוד אחזור לרומנים, אבל לתחושתי לא יצאו רומנים מאוד מעניינים בשנים האחרונות. אני יודע שאני לא לבד בזה, רוב החברים שלי, ילידי שנות ה־70 המוקדמות, אומרים לי את זה גם כן. אולי צריך להתמודד עם הדבר הזה, יש ירידה בקריאה של ספרות מקור. יש לזה כמה סיבות לא ענייניות, למשל שאנשים בפייסבוק כל היום ואין להם סבלנות לרומנים, אבל גם הספרות צריכה להסתכל על עצמה".

אז ספרים עיוניים כמו "אדם בחלל", עם פרקים קצרים, הם התשובה?

"אני לא בטוח שזה רק הקוצר, כי לו הקוצר היה הדבר שמאפשר לקרוא אז אנשים היו קוראים שירה או הייקו, וזה לא המצב. אני מדבר על דברים שקשורים לעמדה של המספרים, לעלילות. אני כבר לא יכול לקרוא את רוב הסיפורים שנכתבים כאן, שהם איזה עיבוד ישיר של המציאות הישראלית, אפילו אם הם טובים. גם אם אתה נורא אוהב בורקס תרד, אחרי 80 בורקסים זה כבר מאבד את הטעם. הספרות הישראלית בחלקיה המצליחים היא המשכה של העיתונות באיזשהו אופן, של העלילה הישראלית הגדולה".

הספרות בישראל ובכלל הופכת פוליטית וקונקרטית יותר ויותר.

"אני מרגיש שיש עודף מסרים והם לא חדשניים, הם הרבה פעמים עיבוד של העיתונים. מבחינה ספרותית אין דברים שאני מרגיש שאני חייב לקרוא. אני אומר את זה בזהירות, כי יכול להיות שזה אני ולא הספרות, אבל לפני 20 שנה הייתי שואל בחנויות אם הגיע ספר מסוים עוד לפני שהוא יצא. היום זה קיים עם אייפונים – אנשים עומדים בתור כדי לקבל אייפון, או כדי לטעום ראשונים אוכל במסעדה חדשה. אין ספרים שהייתי עומד בתור בשבילם, אבל אני בטוח שזה יחזור, זה לא אבוד. יהיה דור חדש. באיזשהו אופן טוב שזה ככה. אי אפשר לדעת מה יקרה, אולי פתאום יגלו שהאייפונים מזיקים או שפשוט יהיה דור חדש שיימאס לו מהדבר הזה. קשה לנו לדמיין את זה אבל זה יכול לקרות. אולי עוד 100 שנה, אולי על מאדים אנשים יחפשו משהו אחר".

ארמון ענקי בשביל כוורת

מה אתה כותב עכשיו?

"אני עובד על שלושה ספרים על בעלי חיים וספרות, המשך של 'תמונות של בשר' שהיה על ציור. עכשיו זה יהיה על ספרות ושירה. אז יהיה אחד על חרקים, אחד על ציפורים ואחד על חיות משק ובית".

אז אתה ממשיך במעקף של הרומנים?

"אין לי שום רעיון לרומן, אפילו לא התחלה. אני לא מרגיש כרגע צורך ברומן, לא כקורא ולא ככותב".

מה הדבר שהכי העיף לך את המוח בענייני החלל?

"בזמן הכתיבה של הספר הבנתי מחדש את מה שכולם יודעים אבל פתאום נחת עליי מחדש, וזה העניין הזה של המרחקים והגדלים. אחרי שאתה מתעסק הרבה מאוד במספרים האלה זה נהיה סתם מספרים – 200 שנות אור, מיליארד שנות אור – זה נהיה כמו סנטימטר ומטר, אתה שוכח מזה. אבל פתאום, לשבריר שנייה, הייתה לי תחושה של הגודל העצום הזה והרגשתי עד כמה הקיום הוא משונה מאוד. מאוד מאוד משונה. ברגע שאתה מבין את הגדלים האינסופיים האלה אתה מבין שאתה חלק מהדבר הזה, וזה מוזר מאוד. פתאום הייתה לי הרגשה שאנחנו בתוך חלום, שהמציאות כפי שהיא היא מציאות מטורפת, חלומית, זה כמעט מצחיק, כמעט בדיחה. מי צריך את כל הגודל הזה, למה שהיקום לא יהיה בגדול של כדור הארץ עם עוד איזה שפיל בצד בשביל החללית של אילון מאסק, מה צריך את כל היקום הזה? אבל בנו איזה ארמון ענקי בשביל כוורת דבורים שנמצאת בתוך הארמון הזה. היה אפשר לבנות לה קופסה מעץ וזהו".

אתה מניח שכל היקום נוצר בשבילנו.

"נכון, אבל גם אם נניח שהיצירה אדירת הממדים הזאת משרתת אולי צורות חיים אחרות, עדיין 99.9 אחוז ממנה ריק. אפשר להכיר לזה תודה שכל זה שלנו. היינו צריכים את כל הדבר הזה כדי שיהיה אפשר להכניס כאן את הכיסא הזה שאתה יושב עליו. זה דבר גדול. אתה צריך רק שני חדרים והקבלן אומר לך 'עזוב, עליי, קח אלף חדרים'. זה מעורר הערכה גם אם אתה לא חושב שיש מישהו שבנה את כל זה. גם אם הכרת התודה היא רק כלפי הארמון, כלפי הדבר עצמו, אתה יכול להסתובב ולהגיד 'אחלה ארמון, טוב שאתה פה'. מובן שאנחנו הורסים את החדר שלנו בארמון".

נקווה שנוכל לעבור לחדר אחר אם ניאלץ.

"איך אומרים אצלנו הפולנים – אני לא מאחל לך".

3 ספרי חלל שנותנים לדרור בורשטיין השראה

חייו ומותו של כדור הארץ / פיטר וורד ודונלד בראונלי

תיאור חייו העתידיים של כדור הארץ עד מותו. המחברים צופים שחיים אלה יתנהלו כמו התרקמות החיים, אבל בהילוך לאחור: מהיעלמות הדרגתית של צורות חיים מורכבות ועד לאחרוני החיידקים, שבהם גם החלו החיים.

The Universe Within / ניל שובין

ספר שמבטל את המחיצה המדומיינת בין גופנו ובין העולם. למשל, יש זיקה בין חומרים שנוצרים בכוכבים ובין חיינו, כמו בין ממדיו ומיקומו של צדק ובין ממדי גופנו.

מאדים האדום / קים סטנלי רובינסון

אמנם זה לא ספר מדעי אלא מדע בדיוני, אבל הסיפור של רובינסון על ההתיישבות במאדים יוצר תחושת מציאות עזה, והוא נקרא כמו היסטוריה מפורטת של העתיד.

• דרור בורשטיין
• ספרים
• תרבות