מה הופך אדם למי שהוא? מה הם הגורמים המעצבים את אישיותו? בשביל רבים זו הסביבה שהם גדלו בה, החוויות שהם צברו בתור ילדים. וכשאני מסתכל לאחור על המקום שהפך אותי למי שאני, אני חושב על ספריית ה-DVD של האוזן השלישית, אותה ממלכה של מדפי עץ מלאים באוצרות, ארץ קטנה בתוך חנות בה אפשר להיעלם למשך שעות ולמצוא שערים קטנים לעולמות אחרים (כל עוד ה-DVD לא נלקח על ידי מישהו אחר כבר, או הוחזר עם שריטות).ספריית ה-DVD של האוזן השלישית הייתה בית הספר שלי לתרבות זרה (טוב בואו נודה באמת, בעיקר אמריקאית) והפכה אותי ליצור האובסיסיבי לפופ-קאלצ'ר שאני היום.

האוזן השלישית התחילה את דרכה כחנות מוזיקה ברחוב שינקין, ובתור ילד שגדל בקרבת הרחוב המפורסם אני זוכר גם את התקופה הזאת. אני זוכר את ספריית קלטות הוידאו שהוחלפה על ידי ספריית ה-DVD, ואני זוכר שהחנות עברה למשכן גדול יותר ברחוב קינג ג'ורג'. ושם בקומה השנייה שהייתה מוקדשת כולה לסרטים וסדרות טלוויזיה, אני זוכר את החינוך שלי מתחיל.

>> המקום שגידל אותי: בר הר סיני לימד אותי את ההרגשה שמשהו קורה
>> המקום שגידל אותי: העוגות במגזינו לימדו אותי כל מה שצריך על מתוק

כשאני חושב על האוזן השלישית, תמונה אחת עולה לי בראש: פתק צהוב עם טקסט שחור בפינה של DVD. אתם מבינים, ב"אוזן" היו הרבה סרטים וסדרות שהגיעו ללא תרגום לעברית באריזות המקוריות שלהם. אז כדי להנגיש אותם לקהל הישראלי הם היו מוסיפים פתק קטן עם תיאור של היצירה ואולי אפילו המלצה. ובתור נער שמחפש השפעה, הפתקים האלה הפכו להיות התנ"ך שלי.

כך גיליתי תוכניות מערכונים משוגעות, סדרות אנימציה ששודרו רק לעונה אחת, סרטי קומדיה משנות התשעים שרק המשפחה של הבמאי ראתה. שאבתי הכול כמו ספוג אובססיבי להומור, כל DVD הוביל לויקיפדיה, מה שהוביל לגילוי סדרה או סרט חדש שהייתי לוקח בשבוע הבא. לכאורה, יותר קל ללמוד על עולם הסרטים והטלוויזיה הגדול שם בחוץ היום מאשר פעם. עם האינטרנט, קשה לחשוב על פיסת תוכן שלא יכולה להיות מורדת לכונן שלך תוך שניות. אבל למרות הגישה הבלתי-מוגבלת, אני חושב שספריות הסרטים של פעם היו הרבה יותר טובות בהרחבת האופקים לצעירים חובבי תרבות פופולרית.

יש גם משהו נחמד בקונספט של ספרייה, לא? אתה לא קונה את הסרטים, אתה רק שואל אותם, ועם זה מגיעה האחריות של לצפות בדבר ששכרת לפני שאתה צריך להחזיר אותו. היום, סרט חדש יכול לשבת שנים במחשב שלך לפני שתיזכר שהורדת אותו ותרצה לראות אותו שוב. בתקופת ספריות הסרטים, היית חייב לסיים את הסרט או הסדרה בזמן, כדי שתוכל להחזיר אותו לחנות כמו לקוח אדיב ונאמן. שלא לדבר על תחושת הלחץ של לבחור סרט לפני שהספריית נסגרת והם מתחילים להשמיע את המוזיקה המלחיצה.

"האוזן השלישית" הייתה שער מטאפורי לעולמות אחרים, אבל היא הייתה גם מקום אמיתי. עם רצפת פרקט, מדפים מסודרים ומוזיקה מגניבה ברמקולים. ל"אוזן" הייתה תדמית מסויימת: תדמית של חנות תל-אביבית מתנשאת מלאה במוכרים סנובים היפסטרים (כולנו זוכרים את הפרק ב"זבנג!" שבו גל מבקר ב"בוהן השלילית"). אבל בשבילי זה היה כמו בר מוכר, בו כולם מכירים את השם שלך (או במקרה הזה את השם של אמא שלי, כי היא עשתה את המנוי). זה מקום שעדיין קיים, אבל לא באותה צורה. זה מקום שלפעמים אני מוצא את עצמי חולם עליו בלילה, פתאום שם שוב מסתכל במדף של ה-DVD החדשים, ונלחץ כי עוד מעט סוגרים ואני צריך כבר להחליט מה אני לוקח.

• הבועה
• האוזן השלישית
• קולנוע
• סרטים

פסח, כידוע, הפך זה מכבר לחג הירידים והפופ-אפים, מעין תקופה כזאת שבה כולם מחפשים מתנות לחג ומתנות לעצמם, והשמחה רבה. השנה השמחה תהיה רבה עוד יותר, כי אנשי האוזן השלישית חוברים אל מלון דה ג'ורג' לחגיגת תרבות ומוזיקה בפופ אפ אחד מיוחד ששם את הויניל במרכז הבמה.

>> חברים בכל מיני צבעים: 29 תערוכות שיכניסו לכם צבע לחיים בסופ"ש
>> וידויים של מלצרים תל אביבים: הג'וב שעיצב את הדי.אן.איי העירוני

במהלך חג הפסח (18.4-6.4) תתארח האוזן השלישית בג'ורג' תל אביב לפופ-אפ ייחודי שיציע מבחר מיוחד של תקליטים, פטיפונים, מרצ'נדייז ואוצרות מוזיקליים של מיטב האמנים העכשוויים, לצד קלאסיקות ואלטרנטיב לחובבי תרבות ולשוחרי מוזיקה. היריד נולד על רקע תחיית הוויניל העולמית, כשבשנים האחרונות חווה תעשיית המוזיקה – העולמית והמקומית – קאמבק אנלוגי-נוסטלגי: התקליטים חזרו להיות רלוונטיים מתמיד, פריטי אופנה נחשקים שתופשים את עיקר תשומת הלב בשיח אספנים ואמנים כאחד.

לאורך העשור האחרון הפטיפונים והתקליטים התקמבקו בענק, ולא רק בקרב די.ג'ייאים שתמיד המשיכו לשמור להם אמונים. חלקם נמכרים ברחבי העולם במחירי שיא, והאמנים הפופולרים, כמו גם הלהקות המובילות, חזרו להוציא את האלבומים שלהם בפורמט ויניל עם כל האפיל הנלווה לו – עטיפות, אינסרטים והסאונד החם והאיכותי. שמיוחס להם.

כחלק מהמגמה של הערכה מחודשת לחוויית האזנה אנלוגית וייחודית, חובבי המוזיקה מכל הגילאים מחפשים תקליטים לאוספים האישיים שלהם, ופטיפון מושלם להשלמת החוויה. בדיוק בשביל זה מגיע הפופ אפ של האוזן השלישית לג'ורג' תל אביב עם כל מה שצריך כדי ליהנות ממוזיקה כמו שצריך. חברי המועדון של דה ג'ורג' יקבלו 10 אחוז הנחה על כל הפריטים ו-20 אחוז הנחה על אלבומי יד שנייה, אבל גם אנחנו פשוטי העם מוזמנים לעלות לשמוע תקליטים.
>> האוזן השלישית X דה ג'ורג', 18.4-6.4, א'-ה' 17:00-10:00, ו' 15:00-10:00, ישראל טל 5

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• האוזן השלישית
• דה ג'ורג'

אורין יוחנןהיא כוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת עצמאית, הופיעה עם מיטב הכוריאוגרפים בישראל ובעולם וזכתה בפרסי משרד התרבות והספורט. יצירותיה חוקרות תכנים פמיניסטיים ומבוססי מגדר, תוך שימוש במחול, תאטרון, קול, חפצים ועיצוב במה. השנה היא מציינת 20 שנות קריירה במחול ויצירה ומחרתיים (27.3) היא תופיע במחול שלם בירושלים עם יצירת המחול והפרפורמנס "מאצ'ו מן", שמכניסה שלוש רקדניות לתוך זירה שהיא לעיתים זירת קרב ולעיתים מעגל תמיכה, ואתם תוכלו לראות אותה גם בתיאטרון תמונע (10.4 ו-24.4).עוד פרטים וכרטיסים כאן.

>> חנות צעצועים להיקבר בה ובר לחימום הלב // העיר של מאיה קניג
>> המקום הכי סודי ושדרה להרגיש בה בת 14 // העיר של לוטוס אתרוג

1. תיאטרון קליפה

המקום האהוב עלי ביותר, שהוא בית יצירתי, פרפורמטיבי ואנושי שלי כבר הרבה שנים, הוא לא אחר מאשרתאטרון קליפה, אותו מנהלת אישה אהובה עלי ברמות –עידית הרמן. עידית יקרה ללבי מהרבה סיבות – כמנטורית, כאמנית, כחברה, כאישה, מישהי שאני נושאת עיניי אליה הרבה שנים כחברה בקבוצת תאטרון קליפה, שם אני מחליפה כובעים בשצף מרקדנית, פרפורמרית או יוצרת ועד מנהלת חזרות, מפיקה ומנהלת הצגות. תאטרון קליפה זה ה-מקום לצרוך אמנות בועטת, חדשנית, ניסיונית, רלוונטית, מבדרת ומעניינת. כיוצרת עצמאית למדתי שם המון, יצרתי והשתתפתי בפרויקטים רבים. הקשר עם עידית וקליפה עיצב את האמנית שאני היום בהרבה דרכים. ממליצה להתעדכן במופעים שרצים ולתת לעצמכם.ן בילוי שהוא פשוט טוב.
משכן תאטרון קליפה נמצא ברחוב הרב קוק 37, שתי דקות הליכה מחוף הים ושלושים שניות הליכה מנחלת בינימין ושוק הכרמל, במילים אחרות, מיקום מושלם.

2. גורמה 26

יש לי בדיחה עם הילה פולברמכר שרוקדת ביצירה שלי "מאצ'ו מן", שבכל פעם שיש לנו חזרה טובה בסטודיו מתפתח לי חשק רציני לבשר. אני לא יודעת להסביר למה זה קורה לי, אבל בתור קרניבוריות המסקנה ברורה ומסתכמת תמיד בגורמה 26. זה ה-go to place שלי בכל פעם שאני צריכה (ממש צריכה בקטע פיזי) המבורגר מעולה, מושחת ומדויק. מזמינה תמיד את הקלאסי עם תוספת בצד של צ'יזי פרייז, שזה במילים אחרות צ'יפס ששוחה בצד'ר מותכת מעל. חסימת עורקים מגן עדן!.
בורגר גורמה נמצא ברח' מקווה ישראל 26. מומלץ הכי הכי הכי לאוהבות המבורגרים ברמה.

3. יולטה

יש לי פטיש מאוד רציני למוצרי נייר, מדבקות ועטים מכל סוג. ככל הנראה זה קשור לעובדה שגדלתי עם אבא בעל בית דפוס ומגיל צעיר יש לי גישה לניירות מכל סוג, חומרי גלם כמו סלוטייפים, שקפים, מלאי משרדי ועוד כל מיני, שהסבו לי שעות על גבי שעות של תעסוקה, יצירה ומדיטציה מאז שאני זוכרת את עצמי. ככוריאוגרפית וכותבת אספתי לי אוסף די מרשים של מחברות מכל סוג שמשמשות אותי בתהליכי יצירה שונים, יש תחושה מאוד כיפית להתחיל מחברת חדשה שתתמלא ברעיונות, מחשבות, טקסטים, רשימות, ציורים – ולדעת שכל זה בסוף הופך ליצירה בימתית, או לסדנה מרתקת לריקוד, לעיתים זה טקסט שמתפרסם לעולם או איור שהופך לתלבושת. אחת החנויות המתוקות למוצרי נייר מהממים שבכל כניסה אליה יש לי צמרמורות בגוף זויולטה.
יולטה יושבת ברח' שדרות מסריק 17-19 ומומלצת לכל מי שמתרגשת כמוני ממוצרי נייר, אסתטיקה וצ'צ'קס של ילדות גדולות…

4. קפה וספר במרחב פתוח

שתי אהבות גדולות שלי זה לקרוא ספרים (במיוחד כאלה שנכתבו על ידי נשים) וקפה (כזה שנעשה טוב בלי לשרוף את החלב). באופן מוזר ביותר, קל לי להתרכז בספר הרבה יותר כשאני נמצאת דווקא במקום הומה. אני לא יודעת להסביר את זה אבל איכשהו כשהספר טוב אני נשאבת פנימה והעולם סביבי עובר למיוט. אחת הרוטינות שלי זה לאסוף קפה טוב, אחד כזה לדוגמא יש באוזן השלישיתעל קינג ג'ורג', שם הם לא הורסים את הקפה, וללכת להתיישב באיזה מרחב פתוח כמו גינת דובנוב או גן מאיר או בטיילת על הים הרחק מהכבישים ולהיבלע בספר.

5. גינת כיכר הבימה

יש לוקיישן אחד מסוים שאני מאוד אוהבת, שהוא נוסטלגי בשבילי בהקשר של אהבה מפעם – הגינה הקטנה ברחבת הבימה, זו שנמצאת במגרעת כזו במרכז הכיכר וכשמתיישבים בפנים אפשר לשמוע מוסיקה קלאסית נעימה. לפני הרבה שנים ישבתי שם עם מישהו שהייתי מאוהבת בו מעל הראש, ישבנו שם כל הלילה עד שהבוקר עלה, שם הייתה לנו את הנשיקה הראשונה. לפעמים אני מתיישבת שם ונזכרת באותו לילה, לפעמים זה יוצר אצלי עצב ולפעמים נוסטלגיה נעימה. מה שבטוח, זה מעיין מיקום כזה שגורם לי להרהר על אהבה…

מקום לא אהוב בעיר:

המקום הכי לא אהוב, מסיבות ברורות, הוא כיכר החטופים ברחבה של מוזיאון תל אביב ובית אריאלה.אני שונאת את העובדה שאנחנו במצב כזה ששנה וחצי אחרי אותה שבת יש עדיין אזרחים חטופים, חיים וחללים בשבי. שיש משפחות שלמות מוטרפות מדאגה וצער, שיש כל כך הרבה אנשים שלא יכולים להמשיך הלאה, לעבור ריפוי, השלמה, לקבל חיבוק וסגירת מעגל. זה בלתי נתפס בעיני שאזרחי ואזרחיות המדינה הזו מופקרים לגורלם. המקום הזה לוחץ לי על הכפתור של שבירת החוזה בין המדינה לאזרחיה. זה מציף אצלי כל כך הרבה כעס, תסכול ועצב תהומי. המקום הזה מזכיר לי את הבושה שאני חשה מול אוזלת היד של אלו שאמורים לדאוג לביטחון שלנו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
זה קל, ההצגה "דיפ שיט" של רותם נחמני שגם זכתה איתו בפרס שחקנית השנה של קיפוד הזהב. היא מציגה אותה בתאטרון קליפה, זו הצגה שעוסקת בדבר הכי משותף לאנושות – והרי זה קקי. היא משחקת דמות בשם ערגה שם טוב ומעבירה מעין סדנה אינטראקטיבית וקורעת מצחוק. הרבה זמן לא צחקתי ככה… מופע שמשחרר עצירות רגשית וכל טיפה של רצינות… ממליצה בחום.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שאלה מאתגרת בהחלט, אני שמה פה שיר של עמית זרקא, מתוך הספר שלה "כל החזיונות בחושך" בהוצאת ספרי עיתון 77. שיר שמתמצת בעיני את הקונטרה הנשית שגברים במוקדי הכוח מפספסים לאורך ההיסטוריה האנושית. כשאני יכולה להזדהות עם שיר או טקסט או אמנית, זה אוטומטית מציע לי נחמה, כי כשאמנות מצליחה לשים דימוי קונקרטי ויזואלי/ טקסט לתחושה או רעיון אבסטרקטי שיש לי אז אני מרגישה פחות לבד, זה גורם לי להרגיש שאני בחברה טובה. אני חושבת שזו כוחה של אמנות טובה – לסדר ולארגן את העולם הפנימי שלנו, להציע מרחב של שיתוף והזדהות, במיוחד לנשים שקולן מושתק בחברה הפטריארכלית.

ספרות ושירה תמיד עזרו לי להבין שיש עוד כמוני שמנסות לנסח את המציאות העקומה ולהציע פרספקטיבה אחרת, אפשרות אנושית חומלת יותר, כוללנית יותר, אמפטית, רכה. שפה ספרותית של נשים היא לעד שונה משל גברים ובשנים האחרונות אני עושה לעצמי תיקון מודע לשנות הלימודים בביה"ס שם למדנו בעיקר רפרטואר של גברים – כעת אני קוראת ספרים של נשים שכותבות על החוויה של נשים בעולם. לא פלא שזה חידש את אהבתי לספרות, בעוד שבלימודים זה לא תפס אותי, בדיעבד אני מבינה שזה בגלל שלא הצלחתי להזדהות איתם. אז עם השיר פה של עמית זרקא, "בית", אני מזדהה ומרגישה בנימי הנפש והגוף שלי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטרות שנוגעות לשחרור כל החטופים שנותרו בשבי, בכל דרך אפשרית, בין אם זה על ידי תרומות, אקטיביזם, ארטיביזם או כל דרך שלא תאפשר לזה לרדת מסדר היום הציבורי עד שכולם ישובו.מטרה נעלה נוספת וקשורה היא להחליף את הממשלה הזו ומהר, כדי שנוכל לתקן את ההרס שהם ממיטים עלינו ולנסח מחדש את האמנה של המדינה עם אזרחיה. הלוואי שנבקש לעצמנו ממשלה שמקדשת מקצועיות, ידע, חיים, קדמה, שוויון, ניקיון כפיים וצניעות. אוטופיה מבחינתי תהיה כאשר נשים יהיו הרוב במוקדי קבלת ההחלטות.

מי התל אביבית שהכי צריך להרים לה כרגע?
האמת שיש שלוש נשים כאלו שאני ממש רוצה להרים להן, נשים שעושות ימים כלילות במאבק לשחרור החטופים, ששינו לגמרי את אורחות חייהן לטובת זה ואני מביטה בהן בהשתאות והערצה –עידית סוסליק, גילי שביט ושני חדשי–הן מתייצבות כל ערב, קוראות בקול חד וברור, כל אחת בדרכה שלה, להשיב את כל החטופים עכשיו. כל אחת מהן אני מכירה מאזור אחר של החיים כרקדנית וכיוצרת ואני עדה למחירים שהן משלמות, להקרבה האישית שהן עושות כדי להניע ולקחת חלק במאבק החשוב הזה. זהו מאבק על החיים של כולנו בעצם.

מה יהיה?
בשביל להבין מה יהיה צריך להסתכל באומץ על מה היה. יש את הקלישאה הזו, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה" או "אם לא נלמד מההיסטוריה שלנו היא תחזור על עצמה שוב ושוב", אז זו השאלה החשובה בעיניי, מה למדנו ואיזה מסקנות הסקנו ואז – איך אנחנו רוצים לנסח את העתיד שלנו?
בתור רווקה עצמאית, אל-הורית, אמנית, כזו שתמיד מנסחת את עצמה לעצמה תוך מודעות לתכתיבים הקיימים וניקוי רעלים מודע מכל שטיפות המוח והמניפולציות שמפעילים עלינו כחברה, בסופו של יום אני יכולה לקחת קודם כל אחריות על עצמי ועל הסביבה המיידית שלי, שם אני משתדלת כמיטב יכולתי לעשות טוב, לקדם ידע, מחקר, ריאליזם, אומץ, כנות.
אני מקווה שנוכל להיות טובות וטובים יותר זה לזו, שנחשוב טוב טוב ולעומק על הבחירות שלנו, לאיזה מידע אנחנו מאמינים והיכן אנו צורכים אותו, על איזה א.נשים אנחנו סומכות וסומכים, בידי מי אנו מפקידים את העתיד שלנו, שנהיה פחות אימפולסיביים ויותר קשובים ואמפתים. אני מאחלת לנו עתיד בהיר יותר, כזה שיש לו אופק ופשטות, אפשרות לרווחה ונחת, ללא יחסים של כוח ומרות, כשביטחון קיומי הוא עובדה ולא דבר שצריך להילחם עליו ובעיקר מקווה שיבוא יום שבאמת באמת נאמין שכל זה מגיע לנו.

• העיר שלי
• מחול
• תיאטרון קליפה
• כיכר הבימה
• כיכר החטופים
• גורמה 26
• יולטה
• האוזן השלישית

>> אלינורה דסקל החלה לתקלט בתל אביב לפני 16 שנים ופתחה ב-2011 יחד עם שותפה, גיל מאורר, את ליין המסיבות Bigmouth, שחרט על דגלו את תרבות האינדי והוקדש בעיקר למוזיקה שהגיעה מהאיים הבריטים. בין הצלילים אפשר היה למצוא את הארקטיק מאנקיז, פאלפ, הסטרוקס וכמובן הסמית'ס, שעל שמם קרוי הליין.בשבוע הבא באוזן (שישי, 7.2) יחגוג הליין יומולדת 14, לחלוטין לא מספר טריוויאלי עבור ליין מסיבות נישתי בתל אביב. בנוסף אליו, מובילה אלינורה את "ספוטיפון", סדרת הרצאות חוויתית על האבולוציה של פורמטים מוזיקליים, המותאמת להורים וילדים (וגם סבים וסבתות!), ומתגוררת במרכז תל אביב עם בעלה (די.ג'יי אייל דסקל) ובנותיהם עומר ותמר.

>> תרבות עברית בסטייל ומסעדה עם קארמה // העיר של תמר מרקוביץ'
>> געגועים לארבע פינות רחוב וחומוס אבוד אחד // העיר של אמיר צורף

1. האוזן והאוזן השלישית

כשעברתי לתל אביב אחרי הצבא, החנות של האוזן עוד הייתה ליד הבית שלי בשינקין. מאז שהאוזן עברו למשכנם הנוכחי, זה המקום שאני פוקדת הכי הרבה בעיר. מהיום הראשון שנפתח, האוזן היה הבית של הליין שלי ביגמאות', יחד עם גיל מאורר. מזה 14 שנים ועד היום אנחנו מקיימים שם מסיבות אינדי. מסיבות אצלי זה תמיד האזור הכי נוח, הקומפורט זון שלי. זו באמת הרגשה של בית.
אני זוכרת את השבוע הראשון שבו המקום נפתח, היינו צופים שם בהקרנות סרטים על הבר. זה מקום עם אווירת רוקנרול, שעבר הרבה שינויים אבל תמיד נשאר מגניב, עד היום. גם אחרי שביקרתי בחנויות ומקדשי מוזיקה מפורסמים ברחבי העולם, בסוף אני תמיד אומרת – אין כמו האוזן. שם גם התחלתי לאחרונה להרצות לילדים והורים, הרצאות בשם "ספוטיפון" שבהן אני מחברת משפחות מכל הדורות בתוך חנות התקליטים לחוויה משפחתית וייחודית, משהו שאין בשום מקום אחר.
קינג ג'ורג' 48

2. רדיו EPGB

גם למרתף ברחוב שד"ל הגעתי בשבוע הראשון שנפתח, והייתי מגיעה כמעט באופן יומיומי. שם גם הכרתי את בעלי, אייל דסקל, על עמדת הדי.ג'יי. היה לי העונג לתקלט שם בעבר, ועד היום נהנית לבלות שם. באוקטובר 23', אחרי האסון שקרה לנו, זה היה מבין המקומות הראשונים שפתחו. הייתי שם בערב הראשון, באווירת סוף העולם. זה הרגיש כמובן לבד, סוריאליסטי, כמו קטע מסרט. מול הערבים הכי יפים שהעברתי במקום, הייתי גם בערב הכי קשה.
שד"ל 7

3. עלמה ביץ'

החוף שלי. שנים אני גרה בתל אביב לא רחוק מהים, והיה לי אנטי קדמוני עוד מילדות לים ולא התקרבתי לשילוב של חול, שמש ומים. לכבוד משבר גיל ה-40, חברתי מרינה לקחה אותי לחוף, ובזכותה היום זה אחד המקומות האהובים עליי. הטוויסט היה כל כך קיצוני, שכיום אני משלימה שנים של הימנעות מהים, באופן קבוע, גם בימי חורף ומלחמה. בכל זאת, בגלל שאני לא אדם של טבע, אני יושבת תמיד באותה הפינה על אותו הכסא מאותה הזווית לים בחוף של עלמה ביץ'.

4. שניט

הבר השכונתי שלי מתחת לבית בכיכר גבעון. חסרים לי בעיר ברים שהם אולד סקול. רוב הברים היום הם של מנות חלוקה מצולמות וקוקטיילים. אני יותר אדם של מטוגנים עם בירה. זה גם המקום ש.בו אני יושבת לבילויים חברתיים ומשפחתיים עם הבנות. אוהבת מקומות עם אווירת קז'ואל. בתור די.ג'יי, אני דווקא אוהבת שהמקום בדרך כלל על פלייליסט, כיפי, נעים ולא מתחכם.
הארבעה 12

5. מוזיאון אנו

אני מאוד אוהבת מוזיאונים, מכל סוג שיש. כמי שגררה את התואר שלה בהיסטוריה במשך כ-20 שנה באוניברסיטה הפתוחה, יש לי מקום חם בלב למוזיאונים היסטוריים. זה מקום לבלות בו עם הילדות בתערוכות איכותיות, אבל בדרך כלל הן רק התירוץ ואני מבלה שם גם לבד. יש שם תערוכות משתנות, תמיד משהו חדש לראות שפספסתי בפעמים הקודמות. "אנו" משלב היסטוריה מקומית מהרבה תחומים – תרבותית, כמו מוזיקה והומור, חברתית ופוליטית. שונה מאוד ממוזיאונים רגילים במבנה שלו. אני תמיד מעוניינת לשמוע ולדעת על מקורות וסיפורים משפחתיים.
קלאוזנר 15

מקום לא אהוב בעיר

בגלל שאני ג'ינג'ית ורגישה לשמש, קשה לי עם מקומות בלי צל. למשל, נמל תל אביב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
עלמה גוב בבארבי. מעבר לזה שהיא יוצרת ומוזיקאית מעולה, הרגע שבו היא סיימה את ההופעה עם "שיר לשלום" דווקא בתקופה הזו היה ממש מצמרר ומרגש. הדרך בה היא בחרה לבצע אותו, עם המון שמחה, חן ואופטימיות, וקפצה על הבמה כשכל הקהל שר איתה – הרגיש לרגע שאנחנו במקום אחר מלא תקווה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
צילמתי הרבה גרפיטי בתקופה הזו מאז פרוץ המלחמה, אנשים הצליחו לפלוט את הזעם, האובדן והכעס באמצעות צבע על קירות העיר. יש משהו חזק בהיתקלות ביצירת אמנות באמצע הרחוב כאשר לא מצפים לה. לפעמים זה נותן כוח ולפעמים שובר את הלב, ככה על הדרך.
״כולם אומרים לי
שלא תדעי עוד צער
אבל מה לעשות
אם הצער הזה יודע אותי
אפילו יודע את מי הכי אהבתי
ובאיזו דלק לדפוק״
#אחת שכולה

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כמתנדבת בארגוןזיכרון בסלון, אנחנו רואים את המשברים הרגשיים של שורדי השואה בימים אלו ובמיוחד בתקופה שבה אנו מתחילים סבב חדש של עדויות במסגרת 7.10. למרות הקשיים, קיימים ארגונים (כמו"עדות 710"), שמקדישים מאמצים לשמירה על עדויות אלו, גם אם הן כרוכות בכאב. חשוב לדון ולזכור, גם אם זה מעורר תחושות קשות. שתיקה אינה אופציה. העדויות חייבות לצאת לאור כדי להתמודד עם הטראומות האישיות והלאומיות שלנו. אירחתי בביתי מפגש של זיכרון בסלון ואני מאוד ממליצה למי שרוצה להירתם למשימה, שכן היא מביאה יותר מזיכרון של אירוע היסטורי ספציפי. זוהי גם הזדמנות להתחבר עם שיחות אינטימיות, לבחינה מחדש של ערכים שאנחנו מחזיקים בהם ולחזק את המודעות לחשיבות ההיסטוריה בחיינו היומיומיים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הייתי רוצה להרים לבעלי העסקים התל אביבים, שעברו שנים לא פשוטות וחווים עוד נדבך של הישרדות בנוסף לקושי הלאומי. בעיקר לבעלי העסקים ברחוב אלנבי, שהוא הרחוב האהוב עליי בעיר ותמיד יש לו אצלי פינה חמה בלב. העסקים שם כרגע נדרשים לשרוד כמה שנים עד להקמת הרכבת הקלה, אבל אני בטוחה שבעתיד היא תביא עמה שיפור והצלחה לרחוב ולעסקים המסורים שבו.

מה יהיה?
אני מאוד אופטימית, אולי לפעמים בהגזמה, משהו שקיבלתי מההורים שלי ומהבית. אז אין לי ספק שיהיה בסדר.

• העיר שלי
• מסיבות בתל אביב
• בריט-פופ
• האוזן השלישית
• רדיו EPGB
• עלמה ביץ'
• שניט
• מוזיאון אנו ANU
• נמל תל אביב

את לאה לב אתם מכירים כסטנדאפיסטית מבריקה שכיף לשמוע ברדיו ובטריליוני פודקאסטים שבהם היא מתארחת או מארחת. עכשיו תוכלו לראות אותה גם כשחקנית בסרט שמאיים להיות קאלט, "ילד ז*ן",בבימויו של ירדן אגיאן שגם משחק לצידהיחד עם תובל שפיר. הקרנת הבכורה תתקיים ברביעי הבא (15.1), ואם היינו במקומכםהיינו לוחצים כאן ורוכשים כרטיס. אבל אנחנו לא במקומכם אז תעשו את זה לבד, אתם ילדים גדולים.

>> העיר של מרינה שויף: בר להרגיש בו נוח בפיג'מה והכיכר שהיא הלב
>> היא הגברת הראשונה של האופנה בתל אביב. זאת העיר של הגר אלמביק

1. קאמל קומדי קלאב

הבמה הראשונה שלי ושל סטנדאפיסטים רבים. החליף המון כתובות במהלך השנים, וזה קצת מה שכיף בו. לרוב אפשר לנחש את הגיל של הסטנדאפיסט לפי המיקום של הקאמל בהופעה הראשונה שלו. באופן אישי, אני מתגעגעת לקאמל בנחלת בנימין.
אלנבי 128

2. אנסטסיה

אני בכלל לא טבעונית! כשכתבתי את "לעבור את הלילה", שותפי לכתיבה (שהוא כן טבעוני) גרר אותי לשם. הופתעתי לגלות כמה אוכל טבעוני יכול להיות טעים! ממש נפתח בפניי עולם חדש. העברתי שם הרבה שעות כיפיות, תודה להם.
פרישמן 54

3. מסקל

עם כל הכבוד למסעדות המקסיקניות בארץ (ויש כבוד, אני אוהבת כל בוריטו כאילו היה בן), המסקל היא המסעדה המקסיקנית הכי אותנטית בארץ. ועל זה מעידה לא רק אני, אלא גם כל התיירים מדרום אמריקה שאני שומעת לידי כשאני יושבת שם.
ויטל 2

4. האוזן השלישית

יש לי רכב קצת ישן שאפשר לשמוע בו דיסקים, ככה שבשנים האחרונות אני שומעת המון מוזיקה בדיסקים ואוספת דיסקים מדהימים שאנשים זורקים. מפה לשם, האוזן השלישית הפך להיות הוט ספוט בשבילי. בכל פעם שאני באזור, אני קונה שם כמה דיסקים יד שניה. יחס לבבי, עם בית קפה מקסים, ותמיד יש סיכוי לפגוש את ארקדי דוכין! חגיגה של מקום.
קינג ג'ורג' 48

5. שוק האוכל האסייתי

מקום חובה לכל בשלן.ית. להגיע בסופ"ש, להעמיס מוצרים במחירים הוגנים, ולהכין בבית אוכל אסייתי טעים.
התחנה המרכזית החדשה, קומה 4

מקום לא אהוב בעיר

מחלף השלום. אי אפשר לאיית "חלאה" בלי "לאה", ואני מודה שאני חלאה שמגיעה לעיר עם רכב פרטי. מעדיפה לעמוד בפקקים מאשר להסתמך על התחבורה הציבורית, תתבעו אותי. והתרגלתי לפקקים בתוך ומחוץ לעיר. אוכלת אותם כמו גדולה. אבל הפקקים של מחלף השלום? עינוי. אין מילה אחרת לתאר את הדבר הזה. והגיע הזמן שמישהו יעשה עם זה משהו. ואני לא מדברת על הממשלה, כי הם מזמן כבר ויתרו עלינו. אני מדברת לחברות ההייטק השוכנות באזור יגאל אלון – תתחילו להוציא שאטלים לעובדים שלכם. זה הזמן להיכנס מתחת לאלונקה ולארגן הסעות מסודרות כדי להחזיר קצת שפיות לכבישים. די. להפקרות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי בהרצאה של זאב אנגלמאיר – פתח לי את הראש! מאוד מעורר השראה לראות בנאדם עם מלא כישרון ויוזמה עושה כל כך הרבה דברים מגניבים לאורך זמן. נהניתי מאוד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"נאדי באדי" של שחר טבוך ו"באמפרים" של נס וסטילה. לצד כל שירי המלחמה והשכול, אני צריכה שירי פופ שיגרמו לי להרגיש שאנחנו גם נורמליים. אז תודה לכל המעורבים בהם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בכלכלה הנוכחית אני ממליצה לכולם להשקיע את זמנם ביצירת מקורות הכנסה נוספים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
קובי בלולו, חברי הטוב שהוא גם סטנדאפיסט מצוין, בשלן על, עושה ארוחות שף מדהימות, פופ-אפים של אוכל הודי, מייצר מלא תוכן לרשתות, מנחה את הפודקאסט "בטן מלאה" ובנאדם נסיך! מעריכה ואוהבת אותו מאוד מאוד.תעקבו אחריו אם לא עשיתם את זה עד עכשיו!

מה יהיה?
שואלים אותי כאילו אני אחראית על משהו. מה יהיה? מה שתעשו שיהיה.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• לאה לב
• קאמל קומדי קלאב
• אנסטסיה
• מסקל
• האוזן השלישית
• תחנה מרכזית תל אביב
• דרך השלום