שבוע וחצי אחרי סיום העונה השנייה של "האחרונים מביננו" כבר אפשר להגיד בביטחון מלא שהיא נגמה בדרך הכי מבאסת שיכולה להיות. צופי הסדרה שקיוו לראות תיקון לעלילה הקלוקלת של המשחק התאכזבו, וצופים שאינם גיימרים התאכזבו רק מכמה טובה היא הייתה יכולה להיות אם רק היו עושים החלטות יותר אמיצות, ולא נצמדים למקור באופן הכי פחות מעניין שאפשר. וזה כואב במיוחד אחרי פתיחת מוצלחת, שהתפתחה – אחרי הפרק ההוא – לסדרה חדגונית, די משעממת וכמעט חסרת התפתחות.

>>נינט טייב ודאנה איבגי עושות את העבודה. למרבה הצער זה לא מספיק

עם שני פרקים טובים בפתיח,וכמובן סצינת המוות המצוינת של ג'ואל,היתה תחושה חזקה שדברים הולכים להשתנות, לא רק מהמשחק אלא גם מהעונה הקודמת. ציפינו ליותר זומבים, ציפינו לדמויות יותר מדויקות, ציפינו לדבר הזה שעושים אחרי עונה ראשונה ולפני העונה השנייה… נו איך קוראים לזה? אה כן, הפקת לקחים. במקום זה קיבלנו אפס התפתחות בדמויות, וקצב איטי במיוחד של התקדמות עלילתית שכל כולה נועד למטרה אמתית אחת – לתקוע קליף-הנגר מאולץ שידביק את הצופים לעונה השלישית. אבל מעבר לתחושה שמורחים אותנו, היתה בעונה הזו בעיה גדולה יותר – התחכום והיצירתיות של הדיאלוגים נכחדו כמעט לחלוטין.

רוב הטקסטים של הדמויות בעונה הזאת, יש להודות, לא היו מוצלחים בלשון המעטה. זוכרים איךהתלהבנו מהפרק השלישי מהעונה הקודמת? זוכרים את התחכום והרגישות שהיו בטקסט? את הסיום הכואב? את האופן שבו סיפור שבכלל לא היה קשור, כביכול, לדמויות הראשיות בכל זאת השפיע על מהלך העלילה? ובכן – זה הלך לפח. לא רק שלא היה העונה פרק אחד כזה, לא היתה אפילו חצי דקה כזאת. דמויות שאמורות להיות נקודת אור עבור המעריצים כמו דינה, מושא אהבתה של אלי, נופלות לטקסטים מלאכותיים וחסרי הגיון. רוצים דוגמא? נגיד, הדיאלוג המופרע בינה לבין אלי, במהלכו האחת מספרת שהיא חסינה לפטריות, ובמקום הפתעה מעצם העובדה שהיא חולקת גג עם נס רפואי מהלך דינה פשוט פולטת שהיא בהריון, ואז הן שוכבות סתם ככה כי אפשר.

התאהבות הרי לא מתרחשת בוואקום – דמות צריכה לעשות פעולה מסוימת, או להגיד דברים שראויים להתאהבות הזאת בעיני הצופה – או לכל הפחות, להרוויח אהבה באמצעות תכונות חביבות. אבל דמותה של אלי לא עושה שום דבר כדי שדינה תתאהב בה, ומראש דמות שקשה יותר לאהוב: ילדה פסיכופתית שנשארת חד-גונית וכמעט ללא התפתחות או תהליך אישיותי לא עובר עליה לאורך העונה. הקשיים שהיא חווה לא דורשים ממנה לקבל החלטות חשובות, וכך שוב נקלענו למעגל הדמים – היא פשוט רוצה לרצוח את אבי, אז היא הולכת לרצוח אותה. האם זה משנה איך זה ישפיע על דינה? האם זה משנה איך זה ישפיע על כל מי שסביבה? לא נראה שממש אכפת לה.

בכך היוצרים ויתרו על תהליך הרבה יותר מעניין – צעירה עם ילדות שנגזלה ממנה עוד לפני שנולדה הופכת לרוצחת אכזרית וחסרת רחמים. במקום זה אנחנו מקבלים מכונת הריגה שפשוט רוצחת אדם אחר אדם. על פניו, יוצרי הסדרה מעירים על טבע הנקמנות, וחזרתה של אלי על החטא של ג'ואל מסוף העונה הקודמת פשוט לא מצדיקה את הבחירה הזו, שוב. על אחת כמה וכמה כשזה מגיע בלי שום תהליך או התפתחות של הדמות הראשית, שנשארה בודדה במערכה בלי הקונטרה הנדרשת של ג'ואל. בסוף נשארנו עם הקרינג' של בלה רמזי, ודמות חסרת עומק או תחכום, וזה כבר מבאס ת'תחת.

רמזי, כשחקנית, לא עשתה את העבודה שלה. שחקנים אינטליגנטים יכולים להציל פרויקט, ויכולים להרוס אותו לגמרי, אך רמזי משחקת באופן השטחי ביותר שניתן, ולא נראה שהיא אתגרה ולו לרגע את היוצרים כדי לזכות לתפקיד מורכב יותר. ניל דרוקמן, שיאמר להגנתו שהוא יוצר מוכשר, הבטיח לנו שהבחירה לספר סיפור טוב תמיד בראש סדר העדיפויות שלו, אך הוא מסרב להבין שהוא הפר את ההבטחה הזאת. ואחרי שהגענו עם אופטימיות מהעונה הראשונה, הדרך לעונה השלישית מרגישה הרבה פחות בטוחה, וכמעט הוציאה את החשק לראות מה קורה מעבר לקליף-האנגר המאולץ. ויאללה, נו כבר, פשוט תנו לנו עוד זומבים או שתפסיקו לבזבז את הזמן שלנו.
"האחרונים מבינינו" זמינה ב-yes, ב-HOT ובסלקום TV

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• האחרונים מבינינו
• HBO

בעונה הקודמת של "האחרונים מבינינו" הייתה הצהרת כוונות ברורה: HBO רוצים להכיר את העולם הזה לכמה שיותר אנשים חדשים, להרחיב אותו עבור המעריצים הוותיקים, ובכך בעצם לשנות את האופן שבו עושים פרויקטים קולנועיים וטלוויזיונים המבוססים על משחקים מוכרים ואהובים. עד "האחרונים מבינינו", סרטים וסדרות מהסוג הזה היו משחזרים את הסיפור אחד לאחד או מתרחקים לנקודה אחרת בעולם המשחק שכמעט ולא קשורה לציר העלילה המרכזי. בפרק השני של העונה השנייה אנחנו מבינים שהצהרת הכוונות הזאת מהעונה הראשונה הפכה למורשת של הסדרה.

>> "הפוכים" עושה עוול לחברה הישראלית. והיא גם טלוויזיה מחורבנת
>> רף גבוה: "גבינה ממשלתית" היא הקומדיה המקורית שהיינו צריכים

הפרק הראשון בעונה השנייה לא היה מלא בהתרחשויות, אך כן שם את הכלים על הלוח ונתן לנו זמן להתחבר מחדש לדמויות ותיקות ולהכיר את הדמויות החדשות. הפרק של השבוע מעלה את ההילוך באופן דרמטי ומביא לנו את הספוילר הגדול שכל מי ששיחק במשחק ההמשך מכיר ונמנעתי מלספר. תכף נגיע אליו. בסיפור עצמו יש שני צירי עלילה מקבילים: מה שקורה בג'קסון ומה שקורה עם ג'ואל, אבי וחברים. ג'ואל יוצא לסיור עם דינה, בעוד אלי יוצאת לסיור עם ג'סי, וטומי נשאר מאחור. מהרגע הזה ידעתי מה הולך לקרות בסוף הפרק. התוספת המרעננת של הקרב על ג'קסון נגד הזומבים הופכת את הפרק הזה לטוב בתולדות הסדרה, וכן, פרק 3 של העונה הקודמת היה מדהים ופורץ דרך ומרגש ועצוב, אבל הפרק הזה שם אותו בעשן מהרבה בחינות.

אז כן, הסיבה היא הזומבים

רגע. אל תשפטו אותי. הפטריה היא תמיד המרכז של הסדרה. היא הסיבה שבגללה הדמויות מגיעות לאן שהן מגיעות והיא הסיבה שבני האדם פונים אחד נגד השני, איך שלא תסובבו את זה. ממבט ראשון זה נראה כאילו מדובר בעוד סדרה נוסח "המתים המהלכים", שבה האויב האמיתי הוא בני האדם. הפרק הזה מוכיח שזה לא הנרטיב בו יוצרי הסדרה בחרו. הסיבה שהעונה הקודמת התמקדה יותר בסיפורים האנושיים אולי תלויה בתקציב הגבוה גם ככה שהיה לה, אבל הפעם יש תגלית חדשה שמשנה את המבט על העונה הקודמת: הפטרייה מתפתחת בקצב מדאיג.

זה מתחיל מעדר הזומבים הראשון שאנחנו רואים. בעונה הקודמת למדנו שכאשר הפטריה נמצאת במצבי קיצון כמו חום או קור או מתחת למים, היא נכנסת למעין מצב של תרדמת. לכן היה מפתיע לראות את הזומבים מצליחים לנוע בקור מקפיא. זה מוכיח שהפטריה מסתגלת וזה לא רק מרחיב את הידע שלנו על הפטריה, זה גם מקשה על ההתמודדות איתה באופן משמעותי. גם בעדר השני אנחנו רואים את ההסתגלות הזאת, כשמגלים שהפטריה צמחה ממש מתחת לאף של ג'קסון ולמעשה מזמינה אל העיירה הקטנה שהם בנו שם עדר זומבים שכמותו לא ראינו.

העיירה כבר ערוכה לתרחיש ואנחנו מקבלים הצצה לטקטיקה שלה: חביות דלק, הימנעות מהרחובות הראשיים, להחביא נשים וילדים במרתפים וירי מאסיבי. כשדברים לא התנהלו בדיוק לפי תוכנית הקרב, טומי מוביל את הבלואוטר, הזומבי הענק שפרץ את החומות, לאחת הסמטאות ומנסה לשרוף אותו – ואז אנחנו מבינים שהזומבים גם נהיים חסינים יותר לאש. אתם אולי מנחשים את זה מההפתעה על הפרצוף של טומי כשהבלואוטר כמעט מצליח להתגבר על הלהבות, אני יודע את זה כי במשחק להביור היה נשק הרבה יותר אפקטיבי על זומבים מסוגו.

התוספת של סצנת הקרב היא יותר מאקשן עשוי היטב, היא בעצם אומרת לנו שבזמן שבני האדם היו עסוקים בלהרוג אחד את השני, האויב האמיתי התחזק. זה מבטל את הפרספקטיבה של העונה הקודמת לפיה "בני האדם הם האיום האמיתי". גם פה בני האדם הם קטנוניים ורצחניים, וזה הגיע לקיצון תחת המצב ההישרדותי אליו התדרדרה האנושות בעקבות הפטריה, אבל זאת רק הסחת דעת. זאת נקודת מבט מעניינת לנקוט בה לאחר מגפת הקורונה העולמית, שהופכת את כל הסדרה להרבה יותר רלוונטית ממה שהמשחק אי פעם היה, טוב ככל שהוא היה.

ועכשיו בואו נדבר על זה…

המוות של ג'ואל. זהו! אמרתי את זה. ידעתי שזה יבוא ואני לא אשקר – קיוויתי שזה יגיע הרבה יותר מאוחר. עם זאת, ציפיתי גם שזה יגיע כבר בסוף הפרק הראשון ואני כן מרוצה שהם סיימו עם זה עכשיו. קודם כל, מדובר באחת מסצנות המוות הטובות שראיתי בשנים האחרונות, ברצינות, רמה של "משחקי הכס" בעונות הראשונות, כשהסדרה הייתה שווה משהו. שאפו. אבל בואו נדבר רגע גם על כתיבת הדיאלוגים של אבי.

אני אוהב את השחקנית קייטלין דיוור, היא אמינה, היא חזקה והיא ראויה לתפקידים טובים – אבל משהו השתנה באופן הכתיבה בעונה הזאת ופתאום יש תחושה שקצת כופים עלינו לקבל אותה כאנטגוניסטית. אולי זה כדי ליצור אלמנט הפתעה בהמשך הסדרה, כשיתנו לנו סיבות להתחבר אליה, ולמרות זאת נוצר פער בין הרמה של הטקסט שיוצא לה מהפה לבין הדברים שהדמות עושה. כלומר, סצנת רצח אכזרית ועשויה היטב וללא רחמים על אף אחת מהדמויות המעורבות, ומנגד טקסט בנאלי וטיפה מגוחך. נקווה שישתפר בפרקים הבאים.

הפרק הזה הוא הפרק המצטיין בסדרה עד כה, בעיקר כי הוא מחדש לנו המון וגורם לנו להסתכל מחדש על כל העונה הראשונה. לא הייתה לי תחושה כזאת בסדרה מאז הפרק האחרון בעונה הראשונה של "המקום הטוב", כלומר מאז 2016, וזה די הרבה זמן. יוצרי "האחרונים שבינינו" בהחלט הבינו למה המעריצים לא אהבו את המשחק השני – המוות של ג'ואל היה מוקדם מדי ואחריו היה מעט מדי. הפיתרון: לא לשנות את הסיפור, אלא להרחיב אותו – למעשה אותו פיתרון שמצאו בעונה הראשונה כדי להפוך עיבוד מדויק של משחק למסך לרלוונטי ומעניין. וככה בונים מורשת.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• האחרונים מבינינו
• HBO
• סדרות מומלצות

כשיצאה ההכרזה על משחק ההמשך של "The Last of Us", מתישהו בעשור הקודם, המעריצים איבדו את זה לחלוטין. הם כל כך חיכו לחזור לשחק בתפקיד של ג'ואל. כן, גם אלי הייתה שם, אבל הם רצו לשחק את ג'ואל. מה שהם לא ידעו זה שאלי הפכה להיות הדמות הראשית במשחק. וכשהם גילו את כל הבחירות האמנותיות – הם שוב איבדו את זה לגמרי. תגובת המעריצים הייתה זועמת והחברה שפיתחה את המשחק, Naughty Dog, לא הייתה מוכנים באמת להודות בטעות. העונה הראשונה של "האחרונים מבינינו" הביאה המון צופים שלא הכיר את המשחק, ולכן לא נגלה את כל הספוילרים שאנחנו מכירים כגיימרים. רק נגיד שזה נראה שעכשיו ניל דרוקמן – מי שיצר את המשחקים והיה שותף ביצירת הסדרה – מוכן להודות שהוא טעה.

>> אנושי אחרי הכל: עונה כזאת של מראה שחורה מזמן לא הייתה לנו
>> 2 ממזרים 2 כבוד: הסיקוולים של טרנטינו שהיינו שמחים לראות

העונה השנייה נפתחת עם הדמות השנייה שאפשר לשחק במשחק, אבי. אנחנו רואים אותה בהלוויה שנערכת ככל הנראה עבור האנשים שג'ואל הרג אצל הגחליליות בעונה הקודמת, ואנחנו אמורים להבין מזה שהיא האנטגוניסטית הפעם כשהיא נשבעת להרוג את ג'ואל. את אבי משחקת קייטלין דיוור ששיחקה לאחרונה ב"חומץ תפוחים" של נטפליקס, ולמרות שקיבלנו שנייה וחצי ממנה היא בהחלט השאירה חותם.

תהרוג את ג'ואל? אבי, "האחרונים מבינינו" (צילום: יחסי ציבור/HBO)

בינתיים, במושבה, אנחנו מוצאים את אלי ואת ג'ואל חמש שנים מאוחר יותר והרבה יותר מרוחקים. אלי מתחילה לגלות עצמאות ומתעקשת להצטרף לפטרול יחד עם דינה, שהיא דלוקה עליה. זה מרגיש כאילו ההתבגרות עשתה קצת טוב לדמות של אלי. אחת הבעיות בעונה הראשונה הייתה הליהוק של פדרו פסקל ובלה רמזי, שהיה מאוד לא מדויק: ג'ואל של פסקל רחוק מלהיות ג'ואל של טרוי בייקר, ולאלי של בלה רמזי היו שני מצבים – מתלהבת מדי או פסיכוטית מדי, וחלק גדול מהזמן היא לא הרגישה כמו אלי. אז כן, משמח לראות אותה עכשיו קצת יותר אדישה ומאופקת, גם אם הפסיכופטית מדי והמתלהבת מדי בורחות לה מדי פעם.

בעיה נוספת שהפריעה לעונה הראשונה היא הכמות המזערית של הזומבים (ואני אפילו לא נכנס לזה – כן, הם זומבים, לא לזיין את השכל בבקשה עם הרצאות על למה הם לא,כבר התייחסתי לזה ממש כאן), ולמרות שקיבלנו פרק אחד עם ערימות של זומבים, זה עדיין לא היה מספיק, בעיקר כי המשחק הציב סטנדרט די גבוה להתפשטות המגפה. בעונה השנייה התחושה היא שהתקציב עלה ובהתאם לכך אנחנו מקבלים קצת יותר רגעי זומבים. טוב, בסך הכל מדובר בערך בחמישה זומבים, וזה בהחלט לא נחשב להמון אבל במהלך הפרק הם מפזרים כל מיני רמזים לכך שהם הולכים להופיע ודי בגדול, יש לציין.

בכלל, נדמה שהתקבלו בעונה הזאת כמה בחירות אמנותיות שנועדו לעשות תיקון גדול למשחק, ורק בהמשך נוכל לדבר על כמה גדול אותו תיקון, אבל החנונים שמכירים את עלילת המשחק השני מספיק טוב יודעים על איזה תיקון אני מדבר ואם התיקון הזה יתבצע – תהיה הצדקה עמוקה לקיומה של הסדרה.

יש הרבה מה לאהוב ב"האחרונים מבינינו", גם בעונה הקודמת וגם בפרק הראשון של העונה השנייה, ובאופן שבו הם בונים את הסיפור, ועדיין צריך להודות שמלבד להיות פרסומת ממש טובה למשחקים (שיצאו במהדורה מחודשת עכשיו, שוב), אין הצדקה לעשות סדרה שמבוססת על משחק שאנשים מעדיפים לשחק בו מאשר לראות אותו. אם בעונה הזאת ניל דרוקמן (שהוא אגב ישראלי-אמריקני, אז כל הכבוד, אני מניח?) סוף כל סוף יודה בטעות שלו ויסדר את הסיפור קצת מחדש בתוספת הרי זומבים (סתם, לא צריך הרים, אבל בחייאת תן לנו יותר מ-5 לפרק) צפויה לנו עונה מצוינת, וזה בהחלט נראה כך מהפרק הראשון.

לא רק שהליהוקים החדשים נראים הרבה יותר טוב, ג'ואל פתאום מרגיש הרבה יותר כמו ג'ואל, אלי מרגישה קצת יותר כמו אלי, וזאת רק ההתחלה אז אי אפשר להגיד הרבה, אבל נראה שהסדרה לוקחת את הזמן שלה וזה עושה לה ממש טוב. זה נותן לנו הזדמנות להתחבר מחדש לדמויות, מתייחס למשברים שג'ואל עובר ומוסיף כמה אלמנטים נחמדים כמו הטיפול הפסיכולוגי של ג'ואל אצל אישה שהוא הרג את בעלה (אותה משחקת קתרין או'הרה שתמיד נשמח לקבל עוד רגעים שלה על המסך). אני אולי אופטימי מדי, אבל חושב שלמרות שדרוקמן הכריז שיהיה נאמן לעלילת המשחק, הוא עדיין ישנה את הסדר שלה באופן שיעבוד יותר טוב הפעם. ואם אני צודק כאן – כולנו הרווחנו.
>> "האחרונים מבינינו", עונה 2, עשרה פרקים, עכשיו גם ב-HOT, yes וסלקום TV

• ביקורת טלוויזיה
• האחרונים מבינינו
• HBO
• סדרות מומלצות
• אימה
• זומבים

בינואר 2023, כשקיבלנו את העונה הראשונה של "האחרונים מבינינו", התנחמנו שגם עם שאריות מימי הסגר של הקורונה ועם הפיכה משטרית משלנו, לפחות מצבנו לא גרוע כמו זה של ג'ואל ואלי, הצמד חמד (חחח) שבלב הסדרה. ובכן, שנתיים פלוס אחר כך, ואנחנו לא לגמרי בטוחים שזה עדיין מנחם, אבל כבר התמכרנו לסדרת המופת הזו, ובהתחשב במצבנו אנחנו מסתפקים גם בנחמות הקטנות ביותר. והגעת העונה השנייה של "האחרונים מבינינו" היא הרבה יותר מנחמה קטנה. ויש מצב שעם כמה שהיא צפויה להיות אכזרית, נחזור לראות את החיים שלנו כרגועים בהשוואה.

>>הו שושנה: כוכבת "ממזרים חסרי כבוד" תשחק בעונה 5 של "פאודה"

"האחרונים מבינינו" הצליחה לעשות את הלא יאמן, ועיבדה משחק מחשב בצורה שאשכרה גם מרצה את המעריצים, וגם מסברת פנים לצופים שלא הרימו שלט קונסולה מימיהם. כנראה שכל מה שהיה צריך כדי לצלוח את האתגר זה סיפור מעולה, שחקנים נהדרים, הפקה של HBO ומעורבות של היוצר המקורי – ישראלי לשעבר שהשתמש, בין היתר, בטראומות שספג בישראל כדי לייצר את האווירה התמיד-כאוטית של המשחק, ובהתאם, גם הסדרה. במהלך העונה הראשונה נדבקנו למסך מול הסיפור של ג'ואל (פדרו פסקל), ששומר על הנערה אלי (בלה רמזי) מפני הרעות החולות של אפוקליפסת זומבית מבוססת פטריות, כי היא כנראה המפתח לתרופה.

העונה השנייה מבוססת על משחק ההמשך, שיצא ב-2020, ואם אי פעם דיברתם על העונה הראשונה של הסדרה עם מישהו ששיחק במשחק הזה, בטח קיבלתם מבט של "אוהו, אתם לא יודעים מה מצפה לכם". ובכן, אנחנו מתכננים להשאיר את זה כך ולגלות בעצמנו, אבל כן נספר ששמענו שהעונה הזו מתקיימת 5 שנים אחרי סיום הקודמת, אחרי שג'ואל ואלי התמקמו בעיירה ג'קסון, אליה הגיעו לקראת סוף העונה. היא גם צפויה להיות כואבת ואכזרית יותר מקודמתה, כאשר את מרכז הפוקוס יקבלו גם דמויות חדשות (ובראשן אבי, חיילת שכלואה במסע נקמה), וכמובן תחזור לשקר שג'ואל סיפר לאלי בסיום העונה הקודמת. אה, וגם הבטיחו יותר זומבים (בסדר נו, "נגועים"), כך שיהיה יותר אקשן. לנו זה נשמע כמו יותר מכל מה שהיה טוב בעונה הקודמת, אז איזה כיף, נקווה שנרגיש יותר טוב עם המצב שלנו אחר כך.
"האחרונים מבינינו", פרק 1 עונה 2, זמין ב-Hot ,Yes וסלקום TV

• מה רואים הלילה
• המסך
• האחרונים מבינינו
• זומבי

*הריקאפ שלפניכם מכיל ספוילרים לפרק התשיעי של "האחרונים מבינינו", ועל הדרך גם למשחק The Last of Us I, ועל הדרך כנראה גם לאפוקליפסת הזומבים שעוד תבוא עלינו יום אחד*

זה אולי יגרום לגיימרים מביניכם להרגיש טיפה זקנים: המשחק The Last of Us יצא לפני עשר שנים. כל האינטרנט השתגע אז מהמשחק הזה, ממכניקות הלחימה וההתגנבות שלו, מהזומבים אבל בעיקר – מהסיפור שלו, שהיה קשה וחסר רחמים לא פחות מהאקשן עצמו. אז כן,היו הרבה ספקות לגבי העיבוד הטלוויזיוני שלו ב-HBO – מה שכיום גם אנשים שלא החזיקו שלט פלייסטיישן בחיים שלהם מכירים בתור "האחרונים מבינינו". הרבה שחקנים ותיקים לא רצו שיגעו במשחק האהוב שלהם. ובכנות, גם אני לא רציתי. חשבתי שהמשחק עצמו כבר נותן חוויה מלאה ואימרסיבית שמכניסה אותך לעולם ונותנת לך להרגיש את הקושי של לשרוד בעולם שנחרב ושאין צורך לגעת בו. הסיפור מצוין וכתוב היטב ואין צורך להכניס בו שינויים.

אבל הבנתי גם את הסיבה שהסדרה הזאת קיימת. כלומר, הסיבה שהיא לא "כסף, כסף, כסף" – הסדרה הזאת קיימת גם עבור המעריצים, אבל יותר מכל, המטרה היא לתת סיפור טוב לכמה שיותר אנשים. לא כולם גיימרים, בטח לא בקונסולות, והרבה מאוד אנשים שהיו נהנים מהסיפור בכלל לא הכירו את המשחק הזה, כך שברור שיש לסדרה הזאת מקום בטלוויזיה. לא רק שיש לה מקום, היא גם הוסיפה דברים שלא היה אפשר לעשות במשחק. ולמרות זאת, היא לא מושלמת. בואו נתחיל מהסוף, או יותר נכון, ההתחלה של הסוף.

הפרק האחרון של "האחרונים מבינינו" נפתח עם פלאשבק נוסף (הכלי האהוב על יוצרי הסדרה, ניל דרוקמן וקרייג מאזין – שנעשה בשלב הזה, יש להודות, קצת לעוס). אופי הפלאשבקים השתנה לאורך העונה: הראשונים מביניהם היו רחוקים מהדמויות, כמו ראיון פיקטיבי משנות ה-60 עם מיקולוג מפורסם בפרק הראשון, הצצה לפרוץ המגפה בג'קרטה בפרק השני – בקיצור, בניית עולם. אך ככל שהסדרה המשיכה, הפלאשבקים הפכו לאישיים יותר ויותר והפעם אנחנו חוזרים למקום הכי אישי שיש: רגע הלידה של אלי.

את אנה וויליאמס, אמא של אלי משחקת אשלי ג'ונסון – מי שדובבה את אלי במשחקים. הרבה צופים ניבאו שהיא תלוהק באופן כלשהו מאחר וכבר ראינו את טרוי בייקר (ג'ואל במשחק המקורי, ג'יימס – העוזר של דיוויד מהפרק הקודם – בסדרה), ג'פרי פירס (טומי במשחק, פירס בסדרה) וגם את מרלה דנדרידג', היחידה מהקאסט ששיחקה את הדמות אותה היא דובבה במקור (מרלין, המנהיגה של הגחליליות, שראינו בפרק הראשון ושתכף תחזור). זו קריצה ממש כיפית למעריצים, היא עוברת מעל ראשי הצופים החדשים וזה בסדר גמור. בכל מקרה, בחזרה לפלאשבק עצמו: אנה בורחת לבית נטוש שככל הנראה שימש בסיס לה ולחבריה. היא נכנסת, חוסמת את הדלת ואחריה זומבי, הראשון והאחרון לפרק זה. לאחר מאבק מהיר מדי, אנה הורגת את הזומבי ויולדת את אלי. היא רואה שהיא ננשכה וחותכת לה את חבל התבור – וכך אנחנו מגלים, לראשונה בתולדות הפרנצ'ייז, שככה בעצם אלי הפכה לחסינה – סוגיה שנותרה עלומה במשחקים. ואז מגיעה מרלין, מוצאת בבית את אנה ומבינה שהיא צריכה להרוג את החברה הכי טובה שלה. היא לוקחת את התינוקת ויורה באנה. דנדרידג' מצוינת בסצינה הזאת ואפילו שהחיסול הוא מהיר מאוד, הכאב שלה ברור. היא הורגת את אנה כמו שהיא מורידה פלסטר.

וכעת אנחנו חוזרים להווה של הסדרה – ואחרי הפרק הקודם שהיה מאד חורפי, אנחנו מגיעים לאביב. אחרי הטראומה של אירועי פרק 8 (כולל ניסיון קניבליזם), אלי הופכת למרוחקת ושקטה ובדיוק כמו במשחק, ג'ואל מנסה לעודד אותה ומתחיל לתכנן תכניות לעתיד. מכאן מגיע סיקוונס עם כמה אלמנטים מהמשחק שנעלמו מהסדרה: איסוף צידה לדרך, הטריק של להרים את אלי לאיזור גבוה יותר כדי שתביא לג'ואל סולם – ויש תחושה שאלו פשוט דברים שחשוב לסמן עליהם וי לפני הסוף. ואז מגיע הרגע האמיתי שכל מי שסיים את המשחק חיכה לו: הג'ירפות. זהו אחד הרגעים האיקוניים במשחק, בו ג'ואל ואלי נתקלים פתאום בשתי ג'ירפות שהשתחררו ומסתובבות חופשיות בעיר (קצת באווירת "12 קופים"). זהו רגע שנותן תחושה של תקווה, שמראה שאחרי כל המוות והפטריות – עדיין קיים יופי בעולם של "האחרונים מבינינו". זהו אחד הרגעים השלווים והיפים בסדרה, אפילו שבתור צופה שחווה את הסצינה הזאת בפעם השנייה, זה כבר לא אותו דבר. בדרך ליעד הבא (למצוא את הגחליליות) ג'ואל מבקש מאלי עוד משחקי מילים מטופשים ואלי, כמובן, נענית בחיוב. אבל מאחוריהם מתגנבת גחלילית ומשליכה לעברם רימון הלם – וג'ואל מתעורר בבית החולים, לצד מרלין.

וכאן מרלין מפילה על ג'ואל את הפצצה העלילתית הגדולה של הסדרה: ההליך שאלי צריפה לעבור, שעשוי להוביל לפיתוח חיסון לפטריה שהחריבה את העולם, יהרוג את אלי, מאחר והפטרייה צומחת במוח. ג'ואל מנסה להתנגד אבל מרלין בוחרת להקריב את אלי לטובת הכלל. היא מורה לחייליה ללוות את ג'ואל לכביש המהיר וברגע שהם מגיעים לחדר המדרגות – הוא כבר קיבל את הבחירה שלו בכל מה שנוגע לטובת הכל, מסתובב והורג את שני החיילים. כאן הסאונד נעשה מעומעם, לחלש יותר, ככל שג'ואל מנתק את המצפון החברתי שלו כדי לשמור על אלי. כאן במשחק מגיעה בסצינת אקשן ארוכה בה ג'ואל עובר מחדר לחדר בחיפוש אחרי אלי, רוצח את כל מי שעומד בדרכו עד שהוא מגיע לחדר בו היא מורדמת רגע לפני הניתוח. אז נכון, זה לא בדיוק כמו לעבור את הסצינה הזאת במשחק – למעשה, להיאלץ לעבור אותה בין אם השחקן מסכים עם הבחירה של ג'ואל או חושב שהיא מזעזעת – אבל זה עדיין עובד.

מאוחר יותר אלי מתעוררת ברכב וג'ואל בוחר לשקר לה – אומר שיש עשרות מחוסנים כמוה ושהם הפסיקו לחפש תרופה. בינתיים ג'ואל נזכר באיך שהוא הרג אותה, אפילו כשהיא מבקשת ממנו שיתן לה ללכת – כי הוא יודע שהיא רק תמשיך לרדוף אחריו. כשהמכונית שלהם שובקת חיים והם ממשיכים בדרכם ברגל, אלי פתאום לא בטוחה שכל מה שג'ואל אמר לה נכון. היא מבקשת ממנו שישבע. ובדיוק כמו בסצינה האחרונה של המשחק, ג'ואל נשבע. ומשקר. וכך נגמרת העונה.

אז הבעיה היא שהסוף שחיכינו לו היה הרבה יותר קצר ודחוס מאשר במשחק. במקום סצינות אקשן ארוכות ומותחות, ג'ואל פשוט זז מהר והורג את כולם – נכון שאי אפשר לתרגם את כמות האויבים במשחק לסדרה מבלי להגיע לאבסורד, אבל עדיין זה היה מהיר מדי. הסצינה הזאת (וכל הפרק, האמת) עשויה טוב, אבל בשביל הקליימקס של המשחק היה אפשר יותר. אורך הפרק היה 43 דקות, והיה אפשר להכניס עוד אקשן ולשם שינוי אני לא מדבר על הזומבים. היה אפשר להפוך את הסצינה הכי משמעותית במשחק לקצת יותר משמעותית. אם דרוקמן ומאזין הרשו לעצמם לתת לפרק שלוש להגיע לאורך של שעה ועשרים, אין שום סיבה לדחוס את הפרק האחרון בצורה כזאת.

היחס ל"האחרונים מבינינו" קצת מורכב. היא יצירה שמצד אחד עושה חסד גדול עם הסיפור, האווירה והדמויות ומצליחה להישאר נאמנה למקור, אבל על הדרך היא מוותרת על הרבה דברים שגרמו למשחק לעבוד. חוץ מזה, אמרתי קודם שאני לא מדבר על הזומבים, אבל אני רוצה לדבר על הזומבים: הסדרה מתרחשת בעולם שבו יש זומבים בערימות (לפעמים מילולית), אבל ככל שהתקדמה הזומבים עברו להיות סוג של תפאורה. ברור לי שאי אפשר וגם לא נכון להעביר את כל חוויית המשחק בטלוויזיה אבל האלמנטים המשחקיים, הבחירות של הדמויות והפעלת שיקול הדעת (ואצבע קצת פחות קלה על ההדק) בהינתן העובדה שבכל רגע יכול לצוץ זומבי עצום הם חלק מהותי גם מהסיפור ולא רק מהאקשן. הסדרה נותנת חוויה ממוקדת יותר ששמה דגש על המאבק בבני האדם יותר מאשר במאבק בזומבים, אבל זה לא אומר שלא צריך יותר זומבים. מעבר לכך הסוף מעלה תהיות לגבי העונה השנייה. ידוע שהעונה השנייה תעקוב אחרי המשחק השני, בו אלי כבר מבוגרת יותר. האם הם יחכו כמה שנים כדי שבלה רמזי תגדל או ילהקו מישהי חדשה (אלי במשחק השני היא אמנם בת 19, וזהו גם גילה של בלה רמזי במציאות, אבל היא ממש לא נראית בת 19)? והאם גם הפעם הם ישחזרו את המשחק אחד לאחד או שישנו אותו בשביל לפצות את השחקנים הרבים שלא היו מרוצים מההמשך? מי יודע, כרגע אנחנו רק יכולים להסתכל על היצירה של "האחרונים מבינינו" כמכלול ולהגיד שמדובר בסך הכל בסדרה מוצלחת – אבל להבדיל מהמשחק, העונה הראשונה כנראה לא תופיע בהרבה רשימות של "הגדולה ביותר בכל הזמנים".

• המסך
• האחרונים מבינינו
• HBO
• טלוויזיה