כשעלתה לאוויר אופרת הראפ הראשונה של "שם טוב האבי" אי שם ב-2020, נדמה היה שמדובר בעוד מערכון מושקע מבית היוצר של תמיר בר. במבט ראשון, הציפייה הייתה לקטע קומי ארוך עם הומור נונסנס וכמה חרוזים נחמדים בצד. אבל אז הגיע הביט הראשון, ואחריו השני, ופתאום התברר שלא הגענו לעוד מערכון של תמיר בר, אלא לשיעור בתרבות.
>>לגסה סופר סאייה: איך ראפר אתיופי מעפולה מגיע לעשות ראפ ביפנית?

הפרק הראשון של "שם טוב האבי" היה, בבסיסו, חלומו הרטוב של כל חובב היפ-הופ ישראלי. השילוב בין ראפ מחתרתי, ביקורת חברתית נוקבת וקומדיה מדויקת, הביא ליצירה שאי אפשר להישאר אדיש אליה. תמיר בר וישי סוויסה לא באו לעשות עוד קטע קומי, הם גייסו את חוד החנית של סצנת ההיפ-הופ המקומית, כמו רביד פלוטניק, מיכאל סוויסה, שקל, לוקץ' ועוד, כדי ליצור אמנות אמיתית שתבעט בקהל בכל הכוח, במטרה להרים אותם גבוה.

בחלק הראשון בסדרה, התבלטה היכולת לפרוץ את גבולות הז'אנר. זה התחיל כנחלתם של ה"היפ-הופ הדס" שאוהבים את הטקסטים שלהם עם טיפה רעל וביקורת, ומהר מאוד הגיע לאוזניים של קהל רחב יותר שהתאהב מיד. בתוך כל ראפר מסתתרת דמות קומית שמחכה להתפרץ, ובכל סטנדאפיסט חבוי ראפר שרק מחכה לביט הנכון. תמיר בר הוא ההוכחה החיה לכך: דמות קומית פנומנלית שמצאה בראפ את הכלי האולטימטיבי לביטוי עצמי.

בחלק השני בסדרה, הכל כבר עלה שלב. הפרק השני לקח את האופרה לאקסטרים ופתח דלת רחבה למיינסטרים הישראלי. פתאום, לצד הביטים המושחזים, ראינו תוספת של ענקי תרבות כמו ברי סחרוף וארקדי דוכין – אמנים שראפ הוא לאו דווקא השפה הראשונה שלהם, אבל השתלבו בפאזל הזה בצורה מושלמת.

החוכמה של בר וסוויסה הייתה לשמור על ה-DNA של ההיפ-הופ גם כשנכנסו "התותחים הכבדים". הם צירפו אמנים כמו נגה ארז ותומר יוסף, שנמצאים באזור החיוג של ההיפ הופ, ויצרו גשר בין הרוק הישראלי הקלאסי לבין הסאונד החדש והבועט שמביא סוויסה להיפ הופ הישראלי.

למרות השדרוג בהפקה ובליהוק, הלב הפועם של היצירה נותר זהה: ביקורת חריפה, כואבת ומצחיקה בו"ז על החברה הישראלית. השימוש בשירים ככלי להעברת מסרים חברתיים, בשילוב עם משחק קומי משובח, הפך את "שם טוב האבי" ליצירת קאלט של ממש.

זו כבר לא עוד צפייה ביוטיוב של מערכון אלא תופעה תרבותית. את הקאלט הזה אי אפשר להשאיר כלוא בתוך המסך הביתי, לכן היה לי ברור שזה הזמן לתת ליצירה הזו את הכבוד הראוי עם הקרנה חגיגית ומשותפת. חברתי לבר הבירות "שניט" וביחד הרמנו ערב הקרנה משותפת שבסיומה תתגלגל למסיבת היפ הופ לתוך הלילה. מוזמנים לבוא, אנחנו באים להרים.
הקרנה חגיגית "שם טוב האבי" 1+2 ומסיבת היפ הופ לתוך הלילה, שניט, הארבעה 12, תל אביב. יום ו' (26.12), כניסה חופשית

• טור אישי
• שם טוב האבי
• היפ הופ
• תמיר בר

בשש השנים האחרונות נכנסתי לתהליך עמוק עם עצמי, תהליך של חקר אינסופי לטראומות והשדים שהיו מנהלים אותי. וחוץ מהרמה ענקית של דפים שמלאים בצורות, סימנים וכתיבה,ניגשתי לצלילה הזאת בדרך של יצירה, כדי לאפשר לעצמי לגעת בכאב ובטראומה שגרמו לי לחיות בתוך לופ. כך נוצרה לה עלילת סיפור אנימה שלמה, על הילד בבטן שנקרא ״קונו״ (ביפנית: "זה").המסע הזה דחף אותי, ואיפשר לי לעשות את הצעד ולקחת עזרה מקצועית כדי להבין את הרצון של הנשמה יותר טוב.כל זה קרה כבר אחרי שיצרתי אלבום שני, שלם ומלא בציוריות ורבדים – שכרגע הונח בצד. ונלקחה ההחלטה להתחיל לעבוד על אלבום אחר שיצא כאלבומי השני, כי משהו בו עוד לא היה סגור עד הסוף.

אז ביחד עם החברים שלי למסע, המפיקים והיוצרים יפתח נאור ודוד מעיין שהולכים איתי לא מעט זמן, נכנסנו להתחיל לעבוד על האלבום שנקרא כיום "קונו". באותה התקופה כל העולם הפך אפוקליפטי, כולם הסתובבו עם מסיכות ונכנסו לסגר בבתים. זה הכי שלי, אבל כל דבר גדול שקרה בחוץ הרגיש לי כאילו הנשמה שלי מנסה לסמן לי משהו. לפתוח בי משהו שרוצה לצאת כבר הרבה זמן. ובתוך ביתי, משום מה תמיד הרגיש לי שלעבוד על הרצפה של החדר עם דפים מפוזרים עליה של כל התוכניות והסרטוטים הרבה יותר נוח לי, וחוץ מהרצון להבין וכמו לפתור איזו חידה בנשמה שלי, אני בעיקר עם המשפחה והאחיינים שלי כל היום.

אני ממש אוהב ומתחבר לילדים. מרגיש לי שזה מחיה אותי כל פעם מחדש כשאני לידם, ונותן לי באופן טבעי להיות הילד המודחק שחי בי. אני מודה על זה שהם גרים לידי, וזו אחת הסיבות שנשארתי קרוב. חוץ מזה, יש לי חיבור מאוד גדול לאחותי הקטנה ואיזה רצון להיות שם בשבילה. גם ליולאחיינים שלי יש חיבור מיוחד – אני הרבה פעמים מרגיש שהבכור מבניהם מזכיר לי אותי, והכי מרגש זה שהוא אוהב אנימה, ואנחנו עושים שיחות התעדכנות על מה ראה ומה הוא חושב על זה. זה דור מהיר, והוא בטח עקף אותי בכמות דברים שכבר צפה בהם.

בתקופת הסגר והמסיכות על הפנים, היה לי ולהם משחק באווירת אסקייפ-רום נינג׳ות – אני ואחותי הפכנו כל פינה בבית עם אווירה וסאונדים ומשימות, והם היו מגלים על עצמם דברים דרך זה, כי המשימה שמתחת היא להתפתח בדרך, ולגלות עבודה משותפת. לפחות זה היה הרצון שלנו. גם בימי המלחמה, כששוב היינו סגורים בבית והאווירה בחוץ היתה מאוד אפוקליפטית, שיחקתי עם האחיינים שלי, ויצרנו סרט מתח-מסתורין של רבע שעה שמדבר על הפחדים שלהם, ועל תעלומה משותפת שגרמה להם להתגבר עליהם.כל צעד כזה עזר לי לדייק את עצמי, להבין את הרצון שלי בכלל ביצירה, ובמה שאני מביא לעולם.

ובחזרה אחורה לתחילת התקופה – החקרהנפשי הזה שהייתי בו שלח אותי להיכנס עם כסף שאין לי לשנתיים במסגרת פרטית של הכשרת מטפלים לטיפול רגשי, עם רצון גדול להבין ולדייק את עצמי ואת מה שעובר עליי. וזה התחיל לשנות לי את החיים. כל זה, תוך כדי ניסיון ליצור את האלבום. וההבנה שהייתה לי ברורה יותר לגבי האלבום, זה שאני צריך להסכים לעבוד על לשחרר ולהתמסר בזמן היצירה שלו, ואעשה צעד ראשון לחשיפת העולם של הילד הפנימי שלי, ושל העלילה בסיפור שעזר לי להתחיל להכיר אותו טוב יותר.

בתור ילד הייתי מאוד שקט ומופנם, כזה ששומר הכל בבטן, והרבה מזה בעקבות דברים שאני בדיוק כותב עליהם בפרויקט הזה, שנבנה שלב שלב. אני יכול להבין את אלו שאומרים שילדים היום עם הראש במסך 24/7, ולמרות שבילדות שלי היינו די הרבה בחוץ, אחד הדברים שהיו לי למפלט היה מסך הטלוויזיה הקטן שהיה לנו בחדר, בבית הקודם בנצרת עילית.היו סדרות, שבדיעבד הבנתי שהן מדובבות, ששינו לי את החיים – כמו דיג׳ימון, פוקימון ודרגון בול.

אני לא אשכח את אחר הצהריים הזה, בו עברתי ליד הסלון ושמעתי פרסומת בערוץ הילדים על משהו חדש שמתחיל בשעות הערב, שנקרא טלמאנגה. נשארתי ער לראות את הסדרה שאמורה להתחיל באותו ערב, שהיא כולה ביפנית, והתאהבתי בדבר הזה באותו רגע. הרגשתי שמצאתי בית וסוד לאושר, כזה שאני רוצה לשמור רק לעצמי. ההתנהגות וההבעות של הדמויות, הסיפור שלהן, הכאב הדומה והעולם הרוחני, שהיה משהו מאוד רגיל שם, שאבו אותי. באותה נקודה, הסיפור שלי עם אנימה התחיל ושינה לי את החיים.

באותה תקופת חקר עצמי, התחלתי לפתוח את הראש לאיך אני יכול להגשים חלומות נוספים שלי, והיה לי רצון גדול להחזיר לאנימה את מה שהיא נתנה לי.הצעד הראשון שעשיתי עבור זה היה להירשם למכון לימוד השפות של אסיה, כדי להתחיל ללמוד יפנית.למדתי בתל אביב בקבוצה קטנה עם מורה מדהימה בשם יוקו. בגלל שעדיין גרתי בעפולה, להוסיף עוד יום של נסיעה בשבוע לא היה נוח, אבל הרגשתי שזה שווה את זה כי כל שיעור הרגיש שאני לומד איך להתקרב לבית שבו האנימה שהייתי רואה נוצרה.עם הזמן עברנו ללמידה בזום מרחוק, ובלי לשים לב המשכתי עם זה גם הרבה אחרי אותה תקופה.רק לקראת הסיום שם, שזה היה בזמן העבודה על האלבום, הבנתי שאני רוצה להתחיל ליישם את מה שלמדתי ולעשות צעד ראשון כבר ב״קונו״.

עשיתי מיליון ראפ בג׳יבריש, וניסיתי להבין איזה מילים יותר קל לי לבטא בפלואו הטבעי שלי, וככה שורה שורה יצרתי הקשרים. המטרה שלי הייתה ליצור וורס הכי פשוט שיש מבחינת משמעויות, וכשהרגשתי שסיימתי הצעתי למורה שלי יוקו, שכחלק מלעזור לתרגל את התרבות והדיבור בקורס פנינו אליה כ״יוקו סנסיי״ (המורה יוקו) גם מחוץ לכיתה, לעבור על הטקסט שכתבתי ולדייק אותי אם יש צורך. להפתעתי, לא היה הרבה שצריך תיקון, אבל כן יצרנו גרסה נוספת של סלנג, שבו בדרך כלל מבצעים ראפ ביפן. אבל הגרסה הראשונה הרגישה לי יותר נכונה לי.

באותה תקופה הלכתי עם חבר טוב ליום פתוח של כל מיני הרצאות וסדנאות על אנימה ועולם הנפש, ואני זוכר שנכנסנו לאחד האולמות די על הדרך, וראינו על הבמה תופים ענקיים והרכב קטן שמנגן עליה, כשבמרכז שלה נגן ראשי שקשה לפספס אותו. הם ניגנו בצורה מרשימה שלא בא לך להזיז מבט, אז שלפתי טלפון וצילמתי וידאו. רק אחרי שיצאנו, גיליתי שכל מה שצילמתי היה בטעות בסלאו מושן.קראנו אחרי זה על הקבוצה ומה זה היה, ומסתבר שזה תוף יפני שנקרא "טאיקו", וניתאי צלינקר הנגן הראשי הוא זה שיצר את המופע הזה והביא את זה לארץ.

בעקבות המופע דיברתי איתו, ונסעתי להיפגש איתו, כי התעניינתי מאוד במה ואיך הוא עושה מה שעשה. מדובר בבן אדם שעשה מסע שלם של חקירה ואימונים ולמידה של התוף והנפש לעומק בטיוואן. התחברתי אליו מאוד, ולגישה שלו לחיים, ואחרי ששיתפתי אותו איפה אני עומד ביצירה הוא הקשיב לה, ועף על זה – שזה היה מרגש בטירוף. אז הוא הציע לי לבוא ללמוד אצלו באקדמיה, ומצאתי את עצמי עובר בתוך כל התקופה הזו שני קורסים על לנגן בתוף, שזו הייתה אחת החוויות העוצמתיות והמלמדות שהיו לי. כל עניין החיבור לגוף והעבודה הפיזית שזה דורש, הפוקוס, ההקשבה וההתמסרות לרגע נתנו לי המון. לבסוף גם שילבתי את התופים האלו במופע ההשקה לאלבום.

אני שומר שבת, ואת השבתות שלי אני מקדיש לזמן עם המשפחה. היום שבו האלבום היה צריך לצאת תוזמן היה 8.10.23, בוקר יום ראשון. לא הכי ידענו מה בדיוק קורה, אבל בערב כבר הבנו והיינו בשוק כמו כל המדינה.התנפלנו הכי מהר שאפשר כדי לבטל את שחרור האלבום בסטרימינג, ואם אני זוכר נכון הוא אפילו היה באוויר לכמה שעות, ואז הוסר. היו כאלו שהספיקו להקשיב לו.

אחרי כל התקופה המורכבת הזו, הוא יצא לעולם בערך שנה וחצי אחרי. אני זוכר שהרבה אומנים התלבטו אם נכון לשחרר מוזיקה בתקופה הזו, אבל אחרי בערך שנה וחצי, עם כל המצב שבחוץ, הייתה בנו אמונה שעכשיו זה נכון. אבל שיא התקופה הזו הגיע רק במופע ההשקה לאלבום.התמלאתי בטירוף מכמות האנשים שהגיעה ושרה את המילים, ומזה שזה סופסוף פוגש את המציאות – כי זה באמת עבר תלאות. וכל הבטן המכווצת שהייתה כי לקח לאלבום זמן לצאת, וזה שהרצון שלי להתחיל ליצור דבר שנראה יותר כמו מופע, שיש בו עוד רבדים ועומק, התחיל להיווצר.

אפשר להגיד שבערך מאותו מופע נכנסתי שוב לצלילה הזו של נבירה בנפש ורצון להמשיך לדייק את עצמי, ושזה מה ששלח וזירז אותי להתחיל ליצור את הפרוייקט שאני עובד עליו עכשיו, בתקווה ואמונה גדולה שיעזור ויתן הרבה לאחרים.בנתיים, ב-25.12, ביום חמישי בערב, אני מופיע ב"המרץ 2" בתל אביב, אחרי רגע שלא פתחתי הופעה שלי. וזה ערב מלא באורחים ואנרגיה גבוהה, ויש מצב גדול שאני הופך שם לסופר לסאייה, אז לא הייתי מפספס את זה.
אברהם לגסה בהופעה, יום ה' (25.12), המרץ 2, תל אביב.לפרטים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• ראפ ישראלי
• תרבות יפנית
• היפ הופ

בואו נתחיל דווקא מהסוף: 50 חודשים בלבד, שהם רק טיפה יותר מ-4 שנים, זה הזמן ששון קומבס נשלח אליו לכלא. זה כמובן לא מעט זמן, אבל ביחס להאשמות החמורות בטירוף שעמדו כנגדו, 4 שנים הם כלום. עם כל הפרשייה המופרעת, החשיפות התקשורתיות והצהוב הדוחה שיצא החוצה – דידי הורשע הורשע בסך הכול בשני סעיפי שידול לזנות, במשפט שהשאיר מאחוריו יותר שאלות מתשובות. אז כיאה ל-2025, את התשובות נחפש במקום הטבעי להן, שזה סדרת דוקו-פשע של נטפליקס.

על הסדרה "שון קומבס: רגע האמת"דיווחנו כבר לפני כשנה וחצי, בערך שבוע אחרי שנחשף הסרטון האלים של דידי מכה את זוגתו לשעבר קאסי. מאז עברו הרבה מים משפטיים בנהר, וכגודל הפרשייה גודל האכזבה. אבל אולי דווקא בדוקומנטרי הזה נגלה את האמת, דווקא בזכות יריב וותיק של דידי, קרטיס ג'קסון, אותו אתם מכירים דווקא בשם 50 סנט. אם תשאלו את פיפטי, הוא ישמח לספר לכם שהיריבות ביניהם נולדה לפני כעשרים שנה כשדידי ניסה לשדל אותו להיפגש, ופיפטי חשד בכוונותיו, לכן העובדה שג'קסון וחברת ההפקה המגה מצליחה שלו עומדים מאחורי הדוקומנטרי הזה היא סוג של סגירת מעגל עבור הטרול הכי מצחיק בהיפ הופ.

בכל אופן, נראה שזו לא רק סגירת חשבונות (כמו שדידי טוען), אלא דוקומנטרי רציני למדי – ולא רק כי נטפליקס מעורבים. ארבעה פרקים שסוקרים את הקריירה של פאפי מימיו כילד ועד לפרשייה שהפילה אותה, וכוללים ריאיונות עם אמנים שהיו חתומים אצלו, קולגות בעלות שם, שותפים עסקיים ואפילו שני מושבעים שהכריעו את דינו, כך שיש תקווה לגלות מה הלך שם. מעבר לזה, פיפטי הצליח לשים את ידו על חומר דוקומנטרי נדיר (אם כי דל יחסית), המתעד את פאפי ימים לפני המעצר שלו, מנסה לתאם אסטרטגיות ניהול משבר עם עורך הדין שלו. דידי טוען שהחומרים נגנבו, אבל האמת היא שזה לא משנה. אנחנו רק רוצים לדעת את האמת, את כל האמת, ושום דבר מלבד האמת. וגם, רוצים לדעת אם הוא רצח את ביגי, אבל זה כנראה יחכה לדוקומנטרי אחר.
"שון קומבס: רגע האמת", 4 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• היפ הופ
• נטפליקס

>> כבר בערך 5 שנים שמאיור (יובל מאירי) משנה את נוף סצינת הביטים המקומית, עם סטייל שמקורקע בהיסטוריית המוזיקה הישראלית (בכל זאת, הוא בנו של עופר מאירי מ"מטרופולין"), חפירה אובססיבית לסימפולים בעברית והשפעות מוזיקליות שנעות בין הארץ לחו"ל. לפני כשבוע הוא שיחרר אתהאלבום "בזמני", המבוסס כולו על סימפולים משירי עוזי נבון.

"במהלך שירותי בגלי צה״ל, בשיטוט מקרי בין מסדרונות התקליטייה, נתקלתי בקטלוג של עוזי נבון ומכרים", כותב מאיור על העטיפה האחורית של האלבום (כן, יש אחת). "בין מדפי האבק וההד הדהוי של העבר, נחבאו אוצרות שנשלחו לתחנה בידי עוזי נבון עצמו – סלילים מקוריים, תקליטי שדר שמעולם לא ראו אור, קלטות נדירות ושרידי תקופה שלמה שנדמה כי נשכחה. מן המפגש הזה נולד פרויקט שהוא מעין מלאכת טלאים של צלילים – מחקר מוזיקלי על זמן, זיכרון והשפעה. לא רימיקס ולא רימייק, אלא מסע אל שורשי הצליל הישראלי דרך עיניו ודמיונו של אחד מהיוצרים המרתקים שפעלו כאן".

1. סניקרבוקס

ללא ספק אחד המקומות שאני נמצא בהם הכי הרבה בעיר. חנות סניקרס ובגדים\קהילה שאני מרגיש משיכה מאוד חזקה אליה. כמובן שהבגדים והנעליים שם מדהימים, אבל מעבר לזה זה בית שני שלי – אני בא לשם כשאני שמח, עצוב, מודאג, מרוגש, לפני\אחרי ריליס וכל מה שביניהם. שגיא מיה ואוהד להב (בעלי החנות) הפכו בשנים האחרונות למשפחה שלי ובית למוזיקה שלי, הם נתנו לי עזרה ויד בהתחלה של הקריירה שלי ואני חייב להם הכל.
בילינסון 1 תל אביב

2. ציון החייט

זה לא סוד שאני אוהב להתלבש יפה. עקב היותי יחסית נמוך, אני צריך לקצר מכנסיים וכולי. יום אחד מצאתי את ציון והוא הפך להיות חבר שלי, אני אוהב לשבת איתו ולשמוע סיפורים על החיים שלו. מעבר לזה שהוא חייט מדהים שעושה לי כל תיקון, שפצור וסידור לבגדים שגורם לי להרגיש שאני מוציא את המיטב מהבגדים שלי ושאני Fly As Fuck – הוא פשוט האיש הכי חמוד שיש וכיף לי ללכת אליו.
שינקין 14, תל אביב

3.פלאפל איציק

בסוף שדרות ירושלים ספק בת ים, יש את הפלאפל הכי טעים בעולם. במהלך שירותי הצבאי בגלי צה״ל (פרוטקציות) הייתי הולך לשם כמעט כל יום, וזה היה המקום הקטן שאם לא הייתי בתחנה, הייתי שם. עקב היותי מצפון תל אביב, זה היה אחד המקומות הראשונים שהרגשתי בו באמת דו קיום – כולם עומדים ביחד לאכול פלאפל טעים מדוכן קטן\חור בקיר. אני נוסע לשם כשיש לי קצת זמן פנוי במהלך היום לאכול איזה מנה וחצי. הצ’יפסים העגולים האלה הכי טעימים שיש.
שדרות ירושלים 90 יפו

4. הנגב 4

איך אפשר שלא? המקום הזה מהווה לי בית כבר 5+ שנים. האולפן שלי. במהלך השנים הבניין המוזנח בנווה שאנן הפך להיות בית תרבות למוזיקה ישראלית ככלל, והיפ הופ ישראלי בפרט. כיף לדעת שאני חולק את הבניין עם האמנים האוהבים עלי (שלמזלי הם חבריי הטובים ביותר), פאס, שאיי, טחיני פרינס, גואטה, זיו שחר, סול ספיישל, אברי ג׳י ועוד רבים וטובים. לדעת שאם אין לי השראה אני יכול ללכת לעשן סיגריה עם חבר, להביא מישהו שיתן דעה או סתם לקפוץ לסשן ספונטני עם מישהו באמצע היום. מין אואזיס באמצע הרחוב הכי מגעיל בתל אביב.

5. גינת הכלבים בנווה צדק

תכלס אני שם יותר מכל מקום אחר נראה לי. כל בוקר אני מטייל עם שושי (הכלבה המושלמת של זוגתי ושלי) ותמיד אנחנו עוברים בפארק הקטן הזה שם. לפעמים אנחנו נכנסים לגינה ולפעמים משחקים פשוט בדשא. כיף שם. זה מקום נעים, יש אוויר מהים, יש הרבה עצים ודשא ופשוט כיף לנו לעבור שם. קיבלתי שם קנס על רצועה אבל עכשיו אז באסה.

6. CAL – מרכז המרת אודיו

במהלך שירותי הצבאי (עוד לפני ש"בזמני" היה בכלל מתוכנן) השאלתי מהתקליטייה בגלגלצ מלא סלילים ישנים של עוזי נבון ולהקותיו השונות מסוף שנות ה-60. ידעתי שיום אחד אני אעשה עם זה משהו, אין ספק שהלכלוך של עוזי נבון כל כך מדבר את הסאונד שלי. מה שלא ידעתי זה שבמשך שנים אחפש מקום שבכלל עוד מתעסק עם סלילים כאלה. אחרי חיפושים מתישים ופוסטים חופרים בכל קבוצת פייסבוק שיש, מצאתי את CAL – מרכז המרת אודיו. בסוף אלנבי מאחורי דלת ברזל יצוקה מלאת מדבקות של אמנים מוזרים, מנעולנים ולזכר חללים (יותר פואטי מזה?), יש מקום קטן עם ריח של אבק בבעלות משפחת ויינברגר. בחור קצת וולגרי בשם אלי יושב על כיסא כתר וממיר סלילים עתיקים לקבצי אודיו דיגטליים. אתם לא יכולים לדמיין כמה חזרתי לשם, וכמה אלי פשוט לא זכר אותי. הוצאתי שם סכומים שיביכו אותי לומר. חשבתי שאיכשהו הוא יכיר אותי קצת לאורך הזמן, ויראה איך הוא ממיר את הקבצים ואולי אפילו יראה לי כמה מהסלילים הנדירים שיושבים משנת מי יודע מה. לא עבד… בסה"כ המקום עזר לי ברמות וסידר לי את הקנבס ואת המכחולים לאלבום הזה.

מקום לא אהוב בעיר:

למרות שתל אביב זאת העיר הכי טובה בעולם (ואני אמות על הגבעה הזאת), יש דברים מבאסים. אני שונא את נחלת בנימין בסופ״שים, מאז שהורידו שם את השביל אופניים זה פשוט סיוט לעבור שם. אני לא מבין למה להוריד שבילי אופניים, בעיני כל רחוב מרכזי בעיר צריך שביל אופניים נורמלי. זאת הדרך היחידה להתמודד עם מצב התחבורה פה לדעתי. וגם השלוליות הנוראיות בפלורנטין בחורף. זוועה.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כיכר החטופים ביום החזרתם, זה היה אושר לא יאמן.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדוקו על אריק אינשטיין ביס ״שיר אהבה סטנדרטי״, זה מושלם.

3. לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לא יודע תכלס, תלכו להופעה של מי שהיה איתכם בתיכון ומנסים עכשיו להרים קריירה (הם יעריכו את זה מאוד).

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שגיא מיה, האיש קורס.

5. מה יהיה?
שאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים…

• העיר שלי
• מוזיקאים
• היפ הופ
• ❤ תרבות

אולי כדאי להגיד את המובן מאליו כבר על ההתחלה – יש לי זוג עיניים וחוש ריח, וברור כשמש שהתחנה המרכזית החדשה היא מקום איום ונורא. זהו לא טקסט געגוע או אהבה, אלא השלמה עצמית. בין אם אני שמח מזה או לא, התחנה המרכזית היתה שער הכניסה שלי לתל אביב, ולאורך השנים התגלתה גם כבית שבור שחזרתי אליו שוב ושוב. כמו שתל אביב לא שלמה בלי הדרום הפרוע, כך התל אביביות שלי היתה תלויה באותו פיל לבן ארור, מזוהם ומזהם, המקום הכי נמוך בעיר.
>>

כך המקרה אצל תל אביבים רבים שלא גדלו בעיר. זו היתה הנקודה אליה היינו מגיעים כדי להתפזר בקוי 4 או 5 לרחבי העיר, ולעיתים, לשם היינו מגיעים כי זה מה שהכרנו. הפעם הראשונה שנסעתי לבדי לתחנה המרכזית החדשה היתה בגיל 14, אז נסעתי לאתר את מספרת "אתיופיאן סטייל" שהתמחתה בראסטות. אני הייתי ילד אשכנזי שמנמן עם שיער שחור חלק, ולספריות כנראה לא היה לב לספר לי שאין להן מושג מה לעשות עם שיער שכזה, אבל את 3 השעות שביליתי בקשירות שיער שם אני זוכר עד היום, גם אם גוש השיער שיצרו גולח תוך 3 חודשים.

מאותו הרגע כבר התרגלתי להגיע למקום המטונף הזה לבד, ולצאת משם לראות את מעט הופעות הראפ שהתקיימו בעיר בשנות ה-2000 המוקדמות. למסיבות הנוער של מועדון הג'י ספוט המיתולוגי הייתי מגיע מחוץ לעיר למרכזית, ומשם בקו 4 לכיכר אתרים. כשהמסיבות היו נגמרות בסביבות 4-5 בבוקר, הייתי חוזר למרכזית וממתין שם על הספסלים הלא נוחים עד שיצא אוטובוס ראשון חזרה הביתה. את ההרגל הזה סיגלתי גם להופעות שנגמרו ב-2 בלילה, כך שביליתי לא מעט שעות אפלות בתוך התחנה המרכזית, מאזין באוזניות – לא בדיוק הבילוי הכי מוצלח לבן נוער, אבל זה היה עדיף על הבחוץ, וחישל אותי להיות עצמאי.

הדירה הראשונה שלי בעיר היתה במרחק 10 דקות הליכה מהמרכזית, וכל הדירות שעברתי ב-15 השנים שעברו מאז נשארה פחות או יותר ברדיוס דומה. בהתחלה סיפרתי לעצמי שזה מנוחות, שלידי נמצא שער יציאה נוח לכל נקודות העיר, אבל האמת שפשוט למדתי לאהוב את האזור. מספיק קרוב לזוהמה, אבל לא בתוכה. לאורך השנים הבנתי שאני פשוט מוצא את עצמי במרכזית לא פעם, כי בשקט בשקט, מבלי לעשות מזה עניין, היא גם היתה מרכז תרבותי עבורי ועבור רבים.

בתחילת העשור הקודם פעלה במקום חנות הבגדים מדמן. היא פעלה שם עוד לפני, אבל באותה תקופה נהגתי להגיע לשם מדי יום, להיכנס לחנות שהיתה צמודה למרכז התרבות הידישקאי יונג יידיש, להגיד שלום לנצ'י נץ' (דאז), שהיה מוכר במקום בגדי באגיז ודיסקים, ולצעוד לאולפן האחורי להקליט תוכנית רדיו. אוקי, לקרוא לזה "אולפן" זו הגזמה כמו שלקרוא לזה "רדיו" זו חוצפה, אבל "רדיו מדמן" האינטרנטי היה בית ספר עבורי, והנוכחות של צ'ולו – הסנדק של הראפ הישראלי – נתנה לי חיבור לעורק הראשי של תרבות ההיפ הופ המקומית שאהבתי.

הימים האלו ברדיו מדמן היו כיף בלתי רגיל. היינו מגיעים בכל שבוע, קונים בירות וממתק מסתורי אחר בכל פעם מהמכולת הפיליפינית שליד, ונכנסנו לחדר מעושן לעשות רדיו חסר עכבות. עצם העובדה שכוך תרבות קטן ובועט פעל מתוך חנות בגדים היה הפתעה, אבל בכל פעם שהייתי יוצא משם ורואה מסביבי את אותה תחנה מרכזית מפויחת, את שוק חג המולד ארוך החודשים, ואת "אתיופיאן סטייל" ימח שמם על ה-350 ש"ח שלקחו לי על צמות, הייתי מבין כמה עולמות מסתתרים בתוך הבניין הסבוך והדפוק הזה.

ההבנה הזו התגבשה סופית 3-4 שנים אחר כך, כשנפתח בו הגלגול השני של המועדון הכי טוב בעיר לתקופתו – הבלוק. בשלב הזה כבר כמעט ולא הייתי מרגיע למרכזית מרצוני, כי ההזנחה של חברת נצבא כבר התחילה להיות מורגשת, עד שהערב היה יורד, והבלוק היה פותח את שעריו. בקצה אותו מסלול אוטובוסים ממנו הייתי לוקח את קו 4 לג'י ספוט עמדתי בתור הארוך, ממתין למסיבה שבפנים. החלל הלא נורמלי שהצליח ירון טראקס לבנות שם, בין אותם מבוכי קומות מבלבלים שלמדתי להכיר בנעורי, היה נס של ממש. כשהמסיבה היתה מסתיימת בבוקר, הייתי יוצא אל האור הזוהר, ורואה את כל העוברים ושבים שרק מנסים להגיע ליעד הבא שלהם, ולברוח מהמקום שכוח האל הזה. איזה מקום משוגע, הזוי ונפלא.

היא בהחלט הפכה לפחות נפלאה לאורך השנים, בלשון המעטה. ההזנחה הפושעת של נצבא הפכה את ריח השתן הקבוע לריקבון של ממש, מדמן כבר נסגרה, וכך גם אתיופיאן סטייל. רק המכולת ממנה היינו קונים ממתקים מסתוריים התרחבה, כחלק מהשוק הזר המצוין שמתקיים שם מדי שישי. לאחרונה ביקרתי שם בדיוק מהסיבה הזו, וחוץ מהשוק עצמו הכל הרוס ונטוש, מצחין אפילו יותר מהרגיל. התחנה המרכזית אולי עלובה, עצובה ומדכאת כבר יותר מדי זמן, אבל אין לי איך להתכחש לכל מה שהיא נתנה לי – בתור שער לתל אביב, ואבל גם לאינספור העולמות הקטנים שחיו בה.

• הבועה
• תחנה מרכזית תל אביב
• עירוני
• היפ הופ