בספטמבר 2017 נדרסה אישה פולניה מבוגרת שרכבה על אופניים כחולים צמוד לגדר מחנה ההשמדה טרבלינקה, על ידי אוטובוס תלמידים של המסע לפולין. בו הייתי אני. אני זוכרת שממש ראיתי אותה מהחלון של האוטובוס, רוכבת לה על אופניים כחולים עם סלסה מקדימה, ובתוך הסלסלה פרחים או מצרכים מהסופר (יש סופר ליד טרבלינקה?), עד ששמענו בום. אחר כך חילקו אותנו בזריזות בין האוטובוסים האחרים להמשך היום, וכבר בבוקר שלאחר מכן הגיע אוטובוס חדש עם נהג פולני חדש וביי ביי לאוטובוס הישן, לנהג הפולני הישן, לאישה המבוגרת ולאופניים הכחולים.

המסע המשיך כרגיל, רק שבתוך ההליכות במיידנק, באושוויץ ובבתי הקברות, חשבתי על האישה הזו. היה לי מוזר שלא אומרים לנו מה עלה בגורלה. גם כשביקשנו מהמורים לספר לנו, וביקשנו, וביקשנו, לא קיבלנו תשובה. בטיסה חזור, כשהצלחנו כבר להתיש את אחת המורות, היא הסכימה לספר לנו מהו סוף הסיפור של אותה אישה. אבל היא לא אמרה אף מילה, היא סיפרה רק במיצמוץ. אותו מיצמוץ הוא הפאנץ׳ שהגיע בסוף כל פעם שסיפרתי את הסיפור הזה לאורך השנים. אישה נדרסה, חייה נגמרו, ובסוף – מיצמוץ.

אני לא יודעת מה עמד מאחורי המיצמוץ הזה. בתחושה הראשונית היה לי ברור שהוא מסמל משהו אסור. אולי היה למורים אסור לספר לנו מה קרה לפולנייה. אולי מתוך דאגה לרגשות שלנו? בני נוער עם מארג נפשי עדין מסוגלים אולי לספוג סיפורי זוועה ומראות קשים במשך שבוע, אבל להעמיס על זה טראומה נוספת זה כבר חסר אחריות. אולי. אולי אותו מיצמוץ מתקשר לסגירה המהירה של האירוע ולחזרה המיידית לתכנון המקורי. אולי לא רצו להפריע לנו בלהבין את הטראומה שבעקבותיה הוקמה המדינה, במיוחד כשבעוד שנה נהיה חלק מהכוח שמגן עליה. אולי. ואולי אותה מורה פשוט לא ידעה איך לספר. אולי היא יודעת לתווך מוות רק בקנה מידה של מיליונים, אבל כשהוא ברמת הבודד, האישי, שקורה מול העיניים, זה כבר סיפור אחר.

אבל דווקא באותו הרגע, המוח הטינאייג׳רי שלי לא התעכב על הספקולציות, אלא על איזושהי הבנה תמימה וראשונית. ההבנה שאני לא שולטת על מה שאני יודעת, ומה שאני לא. ההבנה שהחוויות שלי, הזיכרונות שלי, העמדות שלי, האמונות על פיהן אני חיה, נבנים על סמך מידע חלקי. מידע מישהו אחר מחליט אם אני אהיה חשופה אליו או לא, ואם זה לא הוא אז זה מישהו מעליו, או אחד שמעליו, או ההוא שמעליו, שמכתיב למערכות שלמות מה מספרים ומה לא מספרים. מה מפרסמים ומה גונזים, מה מעבדים ומה מדחיקים. והוא גם יודע למה.

חשבתי על האוזניות שמחלקים לתלמידים במסע לפולין. שזה מצחיק איך אתה בעצם נמצא באיזושהי חוויית סאונד וקריינות, במקום במציאות עצמה. ברור שזה איזשהו פתרון פרקטי כדי שתלמידים יוכלו לשמוע את המדריך בין שאר הקבוצות, אבל הטקסטים נשמעים כל כך אחרת כשהם קרובים לאוזן, מהדהדים בתוך המוח. ואין לך מושג מה שומעות הקבוצות האחרות. מה שומעת הקבוצה של התלמידים הפולנים, נגיד. ואם האוטובוס שלהם היה דורס אישה ישראלית למוות, להם היו מספרים?

בהצגה שיצרתי, הקהל מוזמן להרכיב אוזניות ולחוות את המסע לפולין דרך עיניה של מורה צעירה, שיוצאת למסע התמודדות מול המערכת, בניסיון לא להיות ״מורה״, אלא להיות ״בן אדם״. התפיסה הצינית וההומוריסטית שלה מקבלת טוויסט כאשר היא נסחפת לתוך מערבולת של הסתרות, הדחקות וטראומות שצפות ומציפות אותה, עד הסוף הבלתי נמנע – והספויילר בכותרת.
״המורה או: איך פיטרו אותי ממשרד החינוך?", תיאטרון תמונע, שונצינו 8 ת"א, 26-26.2, 9-10.3.לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• המסע לפולין
• תיאטרון
• שואה
• טור אישי

• Facebook
• Twitter
• Email

על בית הספר

בית הספר הראשון שהוקם בתל אביב. השנה ילמדו בו 1,600 תלמידים בכיתות ז-י"ב, ב־43 כיתות. רוב הילדים הם מרמת אביב. צרפתית נלמדת שם כשפה זרה שנייה.

איזו שנה מצפה לתלמידים שלך?

"גודל הכיתה מקשה על ההוראה והלמידה. אלו לא תנאים. קשה להגיע לכל התלמידים, בין אם אלו ילדים שיש להם קשיים, ובין אם אלה ילדים שקל להם. אם בין השאלה לתשובה יש כמה שניות, מיד מתחיל רעש והשיעור הולך. מתי בדיוק הילד יחשוב? איך נחנך ילדים להיות אזרחים חושבים ולא רק אזרחים שיודעים ללמוד ולשנן?".

יש התמודדויות ייחודיות לבית הספר שלומדת בו אוכלוסייה מבוססת?

"קודם כל, לא כולם חיים ברמת חיים גבוהה, יש גם וגם. מעבר לזה, יש בעיות שמשותפות לכלל הנוער בישראל כגון בעיות רגשיות ונפשיות. אנחנו רואים היום יותר בעיות מאשר בעבר, אולי כי זה דור המסכים. יותר הפרעות קשב וריכוז, יותר לקויות למידה.

"יש גם בעיות שהן יותר אופייניות לצפון – יש לנו יותר ילדים להורים גרושים. היום זה קצת השתפר, אבל תמיד היו אצלנו יותר הפרעות אכילה ומחשבות אובדניות. למרות שבית הספר ענק והכיתות גדולות מדי, אנחנו משתדלים לתת יחס אישי ותשומת לב מירבית כיוון שבגיל הזה נבנה הביטחון ומתגבשת הזהות".

איך אתם מטפלים בשיח הגזעני והשנאה ברשתות החברתיות?

"אנחנו מדברים על זה הרבה בשיעורי אזרחות וחינוך. אנחנו לא מלמדים מהספר, אלא עם הקשר אקטואלי. כל שיעור אזרחות הוא שיעורי אקטואליה שלא מכוון בדיוק לבגרות. כשקורה משהו אנחנו מנתחים אותו והילדים משתפים פעולה. התופעה מתגברת בכל הארץ, אבל בתוך בית הספר אנחנו לא רואים הסלמה".

קיים אצלכם שיח של שמאל וימין?

"אצלנו זה יותר שמאל מימין, אבל כיום יש גם ימין כי אופי בית הספר השתנה. אנחנו מביעים דעות, גם המורים והמחנכים. הרעיון הוא לכבד את כל הדעות וכל אדם באשר הוא אדם".

איך אתם מתמודדים עם נושא הגיוס לצה"ל?

"לעומת מה שחושבים, יש אצלנו אחוז גיוס מאוד גבוה. כמעט כולם מתגייסים. תלמידים שלא מתקבלים ליחידות המובחרות חווים מפח נפש גדול. אנחנו עושים הרבה פעילויות שמחברות אותן למדינה, מאוד שיפרנו את הנושא הזה. ביטלנו את הטיול לאילת למשל והתחלנו במסע ישראלי, שהוא טיול ארוך בארץ".

מה העמדה שלך לגבי המסעות לפולין?

"אני מאד בעד. אני מכירה את הביקורת ויש גם ביקורת מבפנים, זאת אוכלוסייה מאוד דעתנית וביקורתית. שני שליש מהתלמידים שלנו יוצאים, אבל דור המסכים כבר פחות מתרגש – אנחנו יוצאים בליווי הורים שמתרגשים הרבה יותר. יחד עם זאת, הילדים לומדים וחוזרים מהמסע אחרים. אני לא יודעת כמה זמן זה מחזיק, אבל הם חוזרים מחוברים יותר למדינה, יותר רגישים ומתחשבים. עם פרופורציות".

ואם היית צריכה לבחור בין המסע לפולין לבין מסע ישראלי?

"אי אפשר להאשים אותי בתור דור שני לשואה שזה חשוב לי, אבל אני לא יכולה לדמיין מציאות שבה תלמיד מסיים 12 שנות לימוד בלי מסע ישראלי".

• צפיפות בכיתות לימוד
• המסע לפולין
• ורדה כגן
• תיכון אליאנס
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני
• בתי ספר בתל אביב