בתחילת "ספנסר", כתוב על המסך שהוא "משל שנגזר מטרגדיה אמיתית". החיווי הזה נועד לשחרר את הסרט ממחויבות לפרטים המדויקים של ההיסטוריה של הנסיכה דיאנה, ולאפשר גישה פיוטית לסיפורה העצוב שכבר תואר באינספור טקסטים. אלא שהתסריטאי סטיבן נייט ("לוק", "כנופיית ברמינגהם") גם לא מתחייב לקונספט שלו עצמו, והתוצאה היא סרט פשטני ולא מגובש, שיש בו רגעים יפים לצד קלישאות גסות, ובעיקר חסר בו פענוח של הגיבורה, מעבר להיותה קורבן פוטוגני. המסר העיקרי שעולה ממנו הוא שדיאנה היתה בחורה עם טעמים פשוטים, שהעדיפה לאכול המבורגר עם הילדים, וכללי הטקס המלכותיים שהגדירו כל דקה מיומה חנקו אותה.

בדצמבר 1991, אחרי עשר שנות נישואים לא מאושרים לנסיך צ'רלס (ושנה לפני פרידתם הרשמית), דיאנה נוהגת במכונית פתוחה בכביש כפרי, תועה בדרכה אל בית אחוזה בנורפוק שבמזרח אנגליה, שם מתכנסת משפחת המלוכה לחג המולד. צ'רלס, המלכה אליזבת וכלבי הקורגי שלה כבר הגיעו, וגם הבנים וויליאם והארי. רק הנסיכה מאחרת. עם בואה היא מצולמת מזווית עילית שמדגישה את קטנותה למול הטירה העצומה וכל מה שהיא מייצגת.

בדקות הבאות דיאנה נראית מבודדת במרחבים האדירים והמהודרים. תחושת הניתוק שלה מהטקסים סביבה מועצמת באמצעות המשרתים שנכנסים ויוצאים משדה הראייה המצומצם שלה, בעוד קרוביה המלכותיים נשארים מחוץ לפריים. אפילו כשהיא סוף סוף מצטרפת לשולחן הארוחה החגיגי, חמותה ובעלה הבוגדני נראים רק בחטף, והמצלמה מתרכזת בשרשרת הפנינים שחונקת את צווארה. ברגע שכמו נגזר מסרט אימה היא מדמיינת שהיא קורעת את השרשרת ואוכלת את הפנינים עם המרק.

הדימוי הוויזואלי המורחב של בידוד הנסיכה הוא רעיון יפה לסרט קצר, ו"ספנסר" היה יכול להיות סרט מוצלח באורך חצי שעה. אבל הוא נמשך שעתיים, ובשלב מסוים הקונספט האומנותי הזה נזנח. בסצנה אחת דיאנה מנהלת דיאלוג עם צ'רלס (ג'ק פארת'ינג) שמתעקש שוויליאם יצטרף לציד הפסיונים, ובהמשך יש לה גם שיחה קצרה ולא ברורה עם המלכה (סטלה גונט), והסרט מתחיל להתפרק.

מבחינה מבנית וסמלית "ספנסר" מהדהד לפרק השני של העונה הרביעית של "הכתר", שבו הכלה העתידית דיאנה מוזמנת לציד צבאים בטירה אחרת של משפחת המלוכה. בפרק ששמו "מבחן בלמורל" דיאנה מדומה לצבי הניצוד, ואינה יודעת שהיא עומדת להיכנס לתוך מלכודת. גם "ספנסר" יוצר אנלוגיה בין הנסיכה לקורבן ציד, אבל את מקומו של הצבי תופס פסיון, שמתואר כציפור יפה ולא חכמה שדינה למות כך או אחרת. הסרט מדמה אותה גם לדחליל בשדה, ולאן בוליין, אשתו השנייה של הנרי השמיני שנרצחה כדי לפנות מקום לאשתו השלישית (דיאנה מדמיינת שאן מסתובבת בטירה).

כשדיאנה שמה פעמיה לבית שבו גדלה, נדמה שהבמאי פבלו לאריין איבד שליטה על הסרט, והוא משליך על המסך את כל הקלישאות שעלו בדעתו. זה כולל מחרוזת שנקרעת והפנינים נופלות על המדרגות בהילוך איטי, כדימוי להתנפצותו של חלום רומנטי (בדצמבר 2018 הקדשתי לקלישאה הקולנועית הזו פוסט בפייסבוק, וכמה מגיבים שאלו בתמיהה אם מישהו עדיין משתמש בה).

פרט לשני בניה האהובים, שאיתם היא נפגשת בחשאי, נדמה שמערכת היחסים המרכזית של דיאנה היא עם אנשי הצוות שחומלים על הנסיכה האבודה – השף הנחמד (שון האריס) שמכין מנות במיוחד בשבילה, המלבישה החביבה (סאלי הוקינס) שמבינה לליבה. אפילו איש הצבא בעל החזות הקשוחה (טימותי ספול) שמפקח על הביקור כמו היה מבצע צבאי, מנסה להשגיח על נפשה הרכה לא פחות מאשר על הגינונים הנדרשים. כמה מהמפגשים האלה נחמדים, אבל גם זו כבר קלישאה דרמתית.

תוך כדי כתיבת הביקורת נודע שקריסטן סטיוארט זכתה במועמדות לאוסקר. כמו הסרט, יש לה סצנות טובות שבהן היא נראית כעלמה שברירית שנאבקת להחזיק הכל בפנים. והיא שובה את הלב בסצנה עם הבנים. אבל יש גם רגעים פחות משכנעים שבהם המשחק שלה נראה יותר כמו חיקוי מלאכותי של מחוות הגוף הברבוריות של דיאנה.

זה סרטו הביוגרפי השלישי של הבמאי הצ'ילאני פבלו לאריין, והשני שבו הוא מתמקד בנסיכה שידעה צער. ב"ג'קי" הוא עקב אחרי האלמנה האלגנטית בארבעת הימים שבין ההתנקשות בג'ון קנדי ועד הלוויה. גם הפעם הוא רקם סרט אינטימי מאוד, שעם זאת ניחן בריחוק אסתטי המתבטא בעידון החזותי ובצלילים הצורמים המעטרים את הפסקול. למען האמת, את המשפט האחרון העתקתי מהביקורת שכתבתי לפני חמש שנים על "ג'קי". את הצלילים הג'אזיים הטורדניים בפסקול של "ספנסר" הלחין ג'וני גריווד, וזה אחד המרכיבים היותר משובחים בסרט, כמו גם הצילום המוקפד של קלייר מאטון הצרפתייה.

הידיעה שגם הארי הקטן, שתוהה מיני תהיות לגבי אופן חייהם, פרש בינתיים מהמשפחה המלכותית, תורמת ניואנס לחוויית הצפייה. אבל בסך הכל, כאמור, זה סרט יפה כמו בובת חרסינה, ולא מאוד מעניין.

3 כוכבים
Spencer בימוי: פבלו לאריין. עם קריסטן סטיוארט, סאלי הוקינס, שון האריס, טימותי ספול. בריטניה 2021, 117 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• הנסיכה דיאנה
• קריסטן סטיוארט

זה היה רק צפוי שכשהנסיכה דיאנה תצטרף לסדרת הכתר של נפליקס "הכתר", משפחת המלוכה הבריטית תזקוף את אוזניה. אפשר להבין אותם – צ'ארלס, ששבר את הלב בעונה הקודמת, הופך כאן לצנון שיחסו המחפיר לכלתו הנבחרת מדרדר אותה לבולימיה ולרומנים עם גברים מזדמנים המתגנבים לארמון בלילה.

זאת בעצם האסטרטגיה הדרמתית של הסדרה מההתחלה – להציג בפנינו דמויות נוגעות ללב של צעירים רעננים ומלאי תשוקה הלכודים בכלוב של זהב, ואז להראות לנו איך המגבלות החמורות שהוטלו עליהם בשל מעמדם הופכות אותם לאנשים נוקשים ואטומים, הגורמים סבל לבאים בתור. הראשונה היתה המלכה אליזבת עצמה, שהפנימה את דרישות התפקיד, נכנעה שוב ושוב לתכתיבי המסורת, והפכה מהצעירה המתוקה קלייר פוי לבול עץ יבשושי בגילומה של אוליביה קולמן. היו צופים שהתלוננו על חילופי השחקניות, ופספסו שזה בדיוק העניין. עוד על קולמן האדירה בהמשך.

בעונה השנייה היתה זאת הנסיכה בעלת הרוח החופשית מרגרט (ונסה קירבי הנפלאה), אחותה של המלכה, שנאלצה לוותר על אהובה משום שלא התאים לדרישות הכתר. כתוצאה מכך, בעונה השלישית הפכה מרגרט לאישה גסת רוח בגילומה של הלנה בונהם קרטר. רק לפעמים המסכה נסדקת והיא מזכירה לנו את האישה שהיא היתה פעם.

מרכז ההזדהות בעונה השלישית היה יורש העצר צ'ארלס (ג'וש או'קונור בהופעה מכמירת לב), עלם חסר בטחון שלא זכה לאהבת הוריו וחש דחוי עד שפגש את אהבת חייו קמילה (אמרלד פנל). אלא שגם היא הוכרזה כלא מתאימה ונדחתה על ידי המשפחה. בעונה הרביעית, המתרחשת בשנים 1979 – 1990, צ'ארלס עדיין מגולם על ידי או'קונור, אבל בגיל 30 פלוס, חוסר הביטחון שלו וקנאתו בתשומת הלב שמקבלים אחיו ואשתו הזוהרת כבר אינם מעוררים חמלה, אלא מציגים אותו כילד מגודל וקטנוני, הנוהג באופן נבזי (הוא עדיין לא יודע שאימו לא תוותר על כסאה עבורו ותמלוך עוד הרבה שנים, אבל אנחנו כבר מתחילים להבין למה). עכשיו דיאנה הצעירה היא מרכז ההזדהות, ואמה קורין הכמעט אלמונית מושלמת בתפקיד.

גמביט המלכה: בלי נבלים, עם פטריוטיות אמריקאית וייחודיות

הפרק הראשון והמצוין של העונה הרביעית מפגיש אותנו עם שתי דמויות נשיות שונות מאוד זו לזו – דיאנה וראש הממשלה הנבחרת מרגרט ת'אצ'ר. הפיה וגברת הברזל. העונה מנסה ליצור מעין הקבלה (על דרך ההיפוך) ביניהן, כאאוטסיידריות שחדרו למרכז. אבל משחקה המאוד מלאכותי של ג'יליאן אנדרסון, שמציעה חיקוי של ת'אצ'ר יותר מאשר בונה דמות, פוגם באיזון הדרמתי. ובכלל, העונה הנוכחית פחות מעוניינת ברובד החברתי והפוליטי של עידן ת'אצ'ר, וחבל שכך. אירועים מרכזיים כמו ההתנגשויות האלימות בצפון אירלנד ומלחמת פולקלנד מוזזים לשוליים, ושביתת כורי הפחם אפילו לא מוזכרת.

ראשונה מופיעה דיאנה כאחותה הצעירה של כלה פוטנציאלית לצ'ארלס. היא לבושה כפיית יער מ"חלום ליל קיץ" של שייקספיר, והמפגש בינה לבין הנסיך הוא קסום ומלא הבטחה. כולנו יודעים איך החלום הזה נגמר, ולכן הסצנה הזו כל כך יפה ועצובה. ת'אצ'ר מופיעה אחרי כותרות הפתיחה, והפגישה הראשונה בינה לבין המלכה מבטיחה רבות. כשראש הממשלה אומרת שנשים אינן מתאימות למשרות רמות כי הן רגשניות מדי, המלכה עונה "לא תהיה לך בעיה כזאת איתי", וזאת אירוניה במיטבה. אבל ההבטחה מקוימת רק בפרק השמיני, הפוליטי, שבו נערך מעין דו קרב בין שתי המנהיגות על רקע השאלה האם להטיל סנקציות כלכליות על דרום אפריקה בשל האפרטהייד.

עד אז, ת'אצ'ר הבולדוזר פשוט אינה דמות מעניינת דיה. השפעתה האדירה על בריטניה מוצגת באופן אפקטיבי יותר דרך דמויות אחרות. כך קורה בפרק החמישי, המצוין, המוקדש לאירוע הזכור של חדירת אזרח לחדר השינה של המלכה בארמון בקינגהאם ביולי 1982. השאלה ששאלו כולם – על מה השניים דיברו במשך עשר דקות – מקבלת כאן מענה שמציג את המלכה במיטבה, כשליטה שבניגוד לראש הממשלה שלה באמת מעוניינת ברווחתם של נתיניה (גם אם לא ברווחתה של כלתה). הפרק עומד כיצירה בפני עצמה, בתארו את הגבר המובטל שחייו התפוררו בשל המדיניות הכלכלית של תאצ'ר, ולא נותר לו אלא לפנות לזאת שמעליה. קולמן, המגלמת להפליא את האטימות של המלכה ביחסה לצאצאיה ולשירים של בילי ג'ואל (ברגע מצחיק במיוחד), מצליחה לשכנע אותנו שיש לדמותה רבדים נוספים, שבהם תפיסת המוסר שלה, ואמונתה הנצחית בחשיבות של תפקידה, משתלבים באופן שגורם לנו, לרגעים בודדים, להבין ולהעריך אותה.

צפו בכוכבי העונה מספרים על צילומה:

ונחזור לדיאנה. הסדרה מודעת לכך שיש בה אלמנטים של אופרת סבון, והיא נזהרת בהם. אחרי אותה פגישה קסומה דיאנה שוב יוזמת שיחה עם הרווק המבוקש, וזה נראה כמו התחלה של סיפור אהבה. אבל משם והלאה היא מועברת לידיהם של בעלי ההחלטה. במקום לצאת לדייטים עם צ'ארלס, היא יוצאת לצוד עם אביו פיליפ. וכשהאישור מתקבל, אנחנו לא רואים את הצעת הנישואים, אלא מקבלים דיווח על הצעת הנישואים. נוצר הרושם שדיאנה אינה מתחתנת עם צ'ארלס, אלא עם הכתר. צבי ניצוד הופך לדימוי חוזר, כמו גם צלילי הפתיחה של האופרה "לה טרוויאטה" של ורדי.

הפרק השלישי נפתח באזהרה שהוא כולל סצנות המתארות הפרעות אכילה, העלולות להיות קשות לצפייה. עוד לפני החתונה דיאנה עוברת להתגורר בארמון, ומוצאת עצמה בבידוד מוחלט. צ'ארלס בחו"ל כלשהו, נשות המשפחה מתעלמות ממנה, ולאורך הפרק כולו רציתי לצעוק לה שתברח משם כל עוד נפשה בה. הדימוי של נסיכה בכלוב הזהב מועצם בסצנה שבה היא גולשת על סקטים בארמון הריק, והוא אפקטיבי יותר מאותם רגעים שבהם אנחנו צופים בה טורפת כל מה שיש במקרר של המטבח המלכותי.

כמו בעיתונים שרדפו אותה אך גם בנו את המוניטין שלה, דיאנה יוצאת הכי טוב מהסדרה. כן, היא נהנתה מאור הזרקורים ומאהבת ההמונים, ורגע או שניים מציגים גם את חלקה בכישלון הנישואים לצ'ארלס, אבל הסדרה עומדת לצידה עד סוף העונה. בשל גורלה הידוע מראש לא נראה שדמותה תזכה לטיפול דומה לזה שבו זכו קודמיה בתפקיד מרכז ההזדהות.

עיצוב היחסים בין דיאנה לצ'ארלס בסדרה עורר את זעמה של משפחת המלוכה, וכמה מנציגיה החלו לטעון באופן ציבורי שמדובר בשקרים מוחלטים. מבחינת הצופים בישראל מדובר בניואנסים של חירות דרמטית, אבל אפשר להבין שבבריטניה חרדים מאיום על יציבות בית המלוכה. החרדה הזאת היא נושא בסדרה עצמה. בפרק השישי ראש ממשלת אוסטרליה (ריצ'ארד רוקסברג בהופעה מבדרת) חושב שהגיע הזמן להיפרד משולי שמלתה של המלכה, ומקווה שהביקור המלכותי של "הטיפש עם האוזניים הגדולות" יגרום לאזרחי אוסטרליה לחשוב כמותו. אבל הרמוניה זמנית בין צ'ארלס ודיאנה הופכת את הביקור למוצלח, האוסטרלים מתאהבים בהם, וההזדמנות חולפת.

בעולם שבו המונרכיה היא סמלית בלבד, הפופולאריות של בני משפחת המלוכה, גם אם היא מבוססת על פיקציה, חשובה לעצם קיומה של המונרכיה. ואם אזרחי חבר העמים הבריטי ישנאו את צ'ארלס בעקבות הסדרה, זה עוד עלול לערער את יציבות בית המלוכה ולכו תדעו, אולי אף לבטל את המוסד כולו אחרי שהמלכה בת ה-94 תלך לעולמה.

נטפליקס ככל הנראה תשרוד. עונות 5 ו-6 כבר הוכרזו, ומלכה חדשה כבר נבחרה – אימלדה סטונטון. את מרגרט תגלם לזלי מנוויל, שאין חמוצה ממנה, ג'ונתן פרייס יהיה פיליפ, ואליזבת דביקי תהיה דיאנה. על דבר אחד אפשר לסמוך – השמלות של המלכה ימשיכו לעורר התפעמות בחוסר הטעם המונומנטלי שלהן.

4 כוכבים

• ביקורת טלוויזיה
• הכתר
• נטפליקס
• הנסיכה דיאנה

• Facebook
• Twitter
• Email

חולמת על טבעת קוקטייל מסנוורת אבל נאלצת להסתפק בוודקה סאוור? הכירי את Diamonfire, מותג תכשיטי יוקרה גרמני שניחן בטווח מחירים ידידותי. המותג שנמכר ב־17 מדינות מעבר לים נחת השבוע בקניון איילון ברמת גן, ובאמתחתו טבעות על זמניות, שרשרות עדינות ועגילים קלאסיים עשויים כסף, זהב, אבני זירקון ופנינים מתורבתות. על הרכש הטרי אחראית קבוצת סיטי טיים, יבואנית מותגי האופנה ג'וסי קוטור וטומי הילפיגר, מותג התכשיטים פנדורה ומותג השעונים בולובה. "המותג הזה הוא בגדר השמלה השחורה הקטנה באוסף התכשיטים", אומרת מיה מילצקי, סמנכ"לית השיווק של הקבוצה. האטיטיוד השמרני ניכר היטב בקולקציה הנוכחית הנשענת על סגנונן של ארבע איקונות: הנסיכה דיאנה וכוכבות העבר ההוליוודיות מרילין מונרו, אודרי הפבורן וסופיה לורן.

התעריפים מתחילים ב־200 ש"ח לטבעת, אך המשקיעניות (או המשקיענים) יוכלו לכוון גבוה ולהתפנק בתכשיטים היקרים יותר של המותג שמחיריהם מאמירים לאלפי שקלים. הנסיכות המקורקעות יותר כלכלית שבינינו ישמחו לגלות שבמקרים מסוימים הן אפילו לא יזדקקו לפריסת תשלומים.

Diamonfire, טבעות החל מ־200 ש"ח, עגילים החל מ־360 ש"ח, צמידים החל מ־1,045 ש"ח, להשיג בקניון איילון (קומת כניסה), רמת גן

• Diamonfire
• ג'וסי קוטור
• אודרי הפבורן
• מרילין מונרו
• טומי הילפיגר
• תכשיטים
• הנסיכה דיאנה
• אופנה
• החיים היפים