אפריל 1995. חודשיים לפני שהפרודיג'י שורפים את פסטיבל גלסטונברי. חמישה חודשים לפני שאני עובר מירושלים לתל אביב. שבעה חודשים לפני שרבין נרצח. תשעה חודשים לפני שהם מוציאים את "Firestarter" והכל משתנה. לאוויר היה אז טעם מתוק של תקווה ומקדונלדס, ובדרך מהרכבת לסינרמה צעדו אנשים צוחקים, מחייכים, מתחבקים ומייללים כמו גורי תנים. את ההתרגשות בכניסה הצפופה אפשר היה לאסוף במערום שגובהו מבקיע את הסטרטוספרה. כל הנוכחים השתייכו למועדון מצומצם של אנשים שהמוח שלהם חווט מחדש בידי מוזיקה אלקטרונית, והם הביטו זה בזו ואלו באלה כמו מאהבים סודיים. זו הייתה רוח התקופה. זה והמון המון המון אקסטזי.

>>אנחנו עוד זוכרים את ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל

וזה פחות או יותר כל מה שאני זוכר, דוקטור. לא זוכר מי חימם, לא זוכר מה היה סדר הטראקים, לא זוכר אם קית' פלינט ירק עלי, לא זוכר אם ראיתי את ליאם האולט קופץ כמו שדון קטן מאחורי המכשירים שלו, לא זוכר אם זאת הייתה הופעה מספקת של שעתיים או חלטורה של שעה. השאלות שנותרו רבות מספור והן מלוות אותי עד היום: עם מי באתי? איך ומתי חזרתי הביתה לירושלים? האם בכלל השתקמתי מהלילה הזה? או שחלקים ממני היו פזורים עדיין במשך שנים על רחבת הסינרמה עד שהפכו אותה למגרש חנייה?

את הרגעים הראשונים של הפרודיג'י בתל אביב אני עדיין יכול לדוג מבעד לערפילי הזמן, במידה גבוהה של ודאות אני יכול לספר שהם נכנסו לבמה בתוך כדורי בלון גדולים ושקופים לצלילי האינטרו של Break & Enter, רוקדים כמו מריונטות אפילפטיות על ספידים, מלווים בגיטריסט (?!) שטחן דיסטורשנים בצדי הבמה בעוד האולט, המוח המוזיקלי של ההרכב, תופר לתוך חומת הסאונד את הביט השבור שהיה הסמל המסחרי שלהם. אני די בטוח ששמעתי את פלינט או את מקסים ריאליטי שואגים "משהו משהו סאמת'ינג סאמת'ינג תל אביבבבבבבב!", אבל אולי זה הייתי אני.

כנהוג בז'אנר, במשך אותן דקות ראשונות העסק הלך ונבנה, הבי.פי.אם התגבר, הווליום עלה, ואז— בום. העולם התפוצץ ביחד עם הסאונד הגרוע מאוד של הסינרמה, אור גדול שטף את הכל והמוח שלי הפך לשלולית פלזמה שמרחפת מספר מטרים מעל האדמה בסמוך לתקרת המועדון. במקום פרצה סופה של איברים משתוללים, ידיים מונפות, רגליים נבעטות, מאסה אנושית שמקפצת מעלה ומטה בסינכרוניות ספונטנית ואני הלכתי לאיבוד בתוכה. אין דרך אחרת להסביר את זה: התאיינתי אל תוך המוזיקה.

>> אריק שגב ראה את ההופעה המיתולוגית של בוב דילן. רק שהיא עוד לא מיתולוגית
>> שרון קנטור הבינה בזכות מטאליקה מהי החוויה הפשיסטית – בלי להיות פשיסטית
>> מתן שרון גילה איך להזיז למדינה את הישבן עם דה לה סול ולי סקראץ' פרי

לא הייתי בהופעה הזאת. הייתי בתוך ההופעה הזאת. הייתי כפתור על הסאמפלר של ליאם, הייתי טיפת זיעה על מצחו של מקסים, הייתי שוונץ ירקרק בשיערו של קית', הייתי סיגריות מעוכות על רצפת הסינרמה. אני לא זוכר כלום מההופעה, אבל אני זוכר את ההוויה של ההופעה כי היא הייתה אני ואני הייתי היא והיינו מסיבה. זו הייתה מסיבה מעולה, אופורית, אקסטטית. אני זוכר שמדי פעם הסתובבתי אל הבמה – רוב הזמן רקדתי עם הגב אליה – ובכל פעם הופתעתי לרגע מכך שבנוסף לכל הכיף המדהים והמוזיקה האדירה שמסביב, יש כאן גם הופעה של הפרודיג'י. איזה לילה מושלם. ועכשיו אני מתגעגע.

• ❤ תרבות
• הסינרמה
• מוזיקה אלקטרונית
• הופעות חו"ל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 896 // ההופעות המיתולוגיות
• ההופעות מיתולוגיות

• Facebook
• Twitter
• Email

"סגור לצמיתות", באדום. זה מה שכתוב כשמגגלים “סינרמה". מה שנכון נכון: כבר הרבה זמן שהקאפקייק הברוטליסטי, שַד הבטון, הכיפה של מזרח איילון, עומדת נטושה ומיותמת, חומת קבלן סביב לה. כעת, עם בוא הדחפורים, כבר אין מי שיבכה על לכתה. היא כמנהיג בקומה – רבים אינם זוכרים אותה ומי שכן זוכר אותה חשב שהיא כבר מתה מזמן. הסינרמה נפתחה לקהל ב־1966, ופעלה תחילה כקולנוע חדשני, אחר כך כמועדון מסיבות, ובהמשך כאולם הופעות ואפילו כנסים פוליטיים. בטור שהוקדש לסינרמה ולישיבה על ה"ברזלים" שבפתחה, טוען הבלוגר שמכנה את עצמו יהודה בלו כי זכה הן לרקוד בה כטינאייג'ר מבויש לצלילי שפנדאו בלט והן להתרעם בכובד ראש בכנס של מרצ.

ימיה היפים של הסינרמה באייטיז נכנסו להיכל התהילה של הנצח באוסף הלהיטים "CINERAMA1“, שנפתח כראוי ב"Rock Me Amadeus", ובהתאם זכה האולם אף לארח את טקס מלכות היופי. בסיבוב השני של הסינרמה כמועדון אפילו נרצח בה מישהו בירייה, ונמצא “כשכדורי אקסטזי ליד גופתו". בניגוד לפסאדה של ישראל כמקום שמחבק את עברו, שנועדה בעיקר לצרכים פוליטיים בינלאומיים, היהודים הם עם בלי סנטימנטים. נגד סגירת האסטוריה בלונדון – מועדון הופעות בסדר גודל מקביל שנהרס עקב בנייה של תחנת רכבת חדשה – קמו מחאות רבות, בהן השתתפו להקות כמו פרנץ פרדיננד והקייזר צ'יפס. לא שעזר להן. נגד הרס הסינרמה לא שומעים את אייל גולן או פורטיס מוחים, מקסימום מוחים דמעה וממשיכים קדימה.

“שיקרתי בצבא שאחי מתחתן כדי לצאת להופעה של איגי פופ בסינרמה", נזכר ירון גת, סמנכ"ל מחלקת הפרומו (הפורש) של שידורי קשת, שראה שם, בין השאר, את לו ריד, ביורק, רדיוהד, פיית' נו מור וסוניק יות'. “הסינרמה הייתה מקום נהדר להופעות. הסאונד היה מעולה – אלא אם הסאונדמן דפק את העניין – הבמה גדולה, מי שרצה לשבת יכול היה לראות ולשמוע מצוין, מי שרצה לעמוד ראה ושמע מצוין. היום אין מקומות טובים בסדר גודל כזה. לא האנגר 11 ובטח לא ביתן 1".

אתה זוכר רגעים מהופעות ספציפיות?

“אני זוכר את טוקסידומון מעלים את פוליקר לבמה והופעה מדהימה של ניק קייב אחרי ליל הסדר מדבר על קניידלך".

פחות שושנים פראיות

גם הקולנוען עמית איצקר (מגיש תוכנית הרשת “חתיכות") זוכר בדמע את ההופעה הזאת של ניק קייב והזרעים הרעים: “אחת ההופעות הטובות שראיתי. בליקסה ברגלד שר את התפקיד של קיילי מינוג בדואט הרצח המפורסם, וזה היה מרגש יותר מהגרסה המקורית. כששמעתי שהורסים סופית את הסינרמה עלו בי גם מחשבות של רצח. הסינרמה זה המקום שבו יגדלו השושנים הפראיות".

כאמור, לא שושנים פראיות אלא מגדל בן 35־45 קומות, עליו עובד משרד האדריכלים פרחי צפריר, אח למגדל טויוטה הסמוך, בן דוד של מגדל אלקטרה שממול, ומבשר גאה לעוד שלושה מגדלים שיקומו לצדו. האדריכל ומו"ל הוצאת בבל שרון רוטברד זכה להיות בסינרמה בגלגולה הראשון כבית קולנוע, אבל גם הוא לא מתרגש מהרס המונומנט: “זה בניין שעומד כאבן שאין לה הופכין כבר הרבה זמן. לא משתמשים בו, סתם תקוע שם. בתי קולנוע הרי כבר לא צריך. מה שכן כדאי לשמר זה את השימוש של המגרש. כלומר, בעיקר אם השטח שייך לעירייה – במקום שימכרו אותו ליזם למשרדים, שישמרו את השימוש של המגרש למטרות ציבוריות ותרבותיות. באזור הזה של העיר, בצד השני של איילון, אין מבנה בסדר גודל כזה שמשמש לתרבות".

אין אזרחים, רק צרכנים

את התפתחותו של מזרח איילון לבירה קרה והיפר קפיטליסטית חזה רוטברד במאמר המופתי “איילון סיטי", שפורסם בינואר 2000, שבו כתב: “איילון סיטי היא מיזם ללא פרויקט וללא מתכנן, ביטוי ספונטני ופראי של הגלובליזציה, של כלכלת השוק המקומית ושל תהליכי ההפרטה שעברו על התכנון העירוני… עיר ללא אורבניזם, רק ארכיטקטורה. איילון סיטי היא מרחב ציבורי על טהרת ההפרטה. באיילון סיטי אין אזרחים, יש רק צרכנים".

לאיתי פנקס, חבר מועצת העיר מטעם מרצ ויו"ר ועדת ההיגוי לפרויקט קירוי נתיבי איילון – הפרויקט השאפתני נוסח ההיי־ליין הניו יורקי – יש תקוות אחרות: “המגדל המתוכנן במקום הסינרמה יגיע אכן עד פארק קירוי איילון. המטרה היא שיהיו כמה שיותר מבני ציבור, חלק ממקום של עירוניות מתקדמת, ולא מה שאנחנו קוראים במינהל ההנדסה ‘מגדלים על חסה'".

“מגדלים על חסה"?

“תיאור לפרבר שבונים בו המון מגדלים, סביבם גינה נטולת התרחשות עירונית אמיתית".

אה, מה שקורה תמיד, כחלק מהפיכת בני האדם לרובוטים יצרניים.

“כבר לא. גם במגדל של גינדי באבן גבירול וגם במגדל אלקטרה הקפדנו על חזית מסחרית וקשר לרחוב".

אבל כל עוד אין שם מגורים זה תמיד יהיה ככה: סביבה מסחרית שאין לה חיים משל עצמה.

“אחד היתרונות של קירוי איילון הוא הפחתת הזיהום והרעש שתאפשר גם בנייה למגורים, כך שהמקום יחיה כל הזמן ותיווצר בו גם עירוניות: בתי ספר, גנים, ואולי חנויות של אנשים ולא רק פיצוציות של משרדים".

היית בסינרמה פעם?

“לא גדלתי על ברכיה, אבל כן, הייתי במסיבת סילבסטר של שירזי. משהו גדול ונחמד".

היינו פה: אמנים מספידים את הסינרמה

מוני מושונוב:

“הופעתי שם אמנם די הרבה, אבל הסינרמה מבחינתי תמיד תהיה הזיכרון שלי בתור נער בן 17 שרואה פעם ראשונה סרט בשיטת הסינרמה. זה הדהים אותי. זה היה החידוש הכי גדול שהיה באותה תקופה. מה לעשות, אנחנו מדינה של תרבות נדל"ן".

ערן צור:

“יש לי המון זיכרונות מהבמה המדהימה הזאת של הסינרמה. אני זוכר אותה היטב, במה רחבה ומרשימה. חוץ מזה שראיתי שם הופעות מצוינות, גם חיממתי בשנת 2000 את מרקורי רב וצילמנו שם קליפ ללהקת טאטו. אין ספק שהבמה סיפקה לי רגעים מרגשים".

אלי לולאי, להקת רוקפור:

“הסינרמה הייתה אולם שבו ראיתי הופעות שהשאירו בי חותם. למשל איגי פופ, שבאותה הופעה חוץ מהתחתונים שלו נתן הכל. לדעתי עד היום בהופעות שלי ושל רוקפור יש בי איגי־פופון קטנטן במוח. גם ההופעה של רדיוהד, שאחריה קניתי את הסנדלים הראשונים שלי, הלכתי בעקבות תום יורק. להבדיל ממנו נראיתי כמו טייל מבני עקיבא. בדרך היו גם ברי ופורטיס ומינימל קומפקט אבל ככה זה כנראה – המלך מת, יחי המלך החדש".

• הריסה
• הסינרמה
• איגי פופ
• אלי לולאי
• לו ריד
• יהודה פוליקר
• מוני מושונוב
• סוניק יות
• ערן צור
• רוקפור
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• ברוטליזם
• עירוני