"השאלות שהותירה ההופעה הזאת רבות מספור: עם מי באתי? איך ומתי חזרתי הביתה לירושלים? האם בכלל השתקמתי מהלילה הזה? או שחלקים ממני היו פזורים עדיין במשך שנים על רחבת הסינרמה עד שהפכו אותה למגרש חנייה?" // ירון טן ברינק היה ולא היה בהופעה של הפרודיג'י בסינרמה ב-1995
אפריל 1995. חודשיים לפני שהפרודיג'י שורפים את פסטיבל גלסטונברי. חמישה חודשים לפני שאני עובר מירושלים לתל אביב. שבעה חודשים לפני שרבין נרצח. תשעה חודשים לפני שהם מוציאים את "Firestarter" והכל משתנה. לאוויר היה אז טעם מתוק של תקווה ומקדונלדס, ובדרך מהרכבת לסינרמה צעדו אנשים צוחקים, מחייכים, מתחבקים ומייללים כמו גורי תנים. את ההתרגשות בכניסה הצפופה אפשר היה לאסוף במערום שגובהו מבקיע את הסטרטוספרה. כל הנוכחים השתייכו למועדון מצומצם של אנשים שהמוח שלהם חווט מחדש בידי מוזיקה אלקטרונית, והם הביטו זה בזו ואלו באלה כמו מאהבים סודיים. זו הייתה רוח התקופה. זה והמון המון המון אקסטזי.
>>אנחנו עוד זוכרים את ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל
וזה פחות או יותר כל מה שאני זוכר, דוקטור. לא זוכר מי חימם, לא זוכר מה היה סדר הטראקים, לא זוכר אם קית' פלינט ירק עלי, לא זוכר אם ראיתי את ליאם האולט קופץ כמו שדון קטן מאחורי המכשירים שלו, לא זוכר אם זאת הייתה הופעה מספקת של שעתיים או חלטורה של שעה. השאלות שנותרו רבות מספור והן מלוות אותי עד היום: עם מי באתי? איך ומתי חזרתי הביתה לירושלים? האם בכלל השתקמתי מהלילה הזה? או שחלקים ממני היו פזורים עדיין במשך שנים על רחבת הסינרמה עד שהפכו אותה למגרש חנייה?
את הרגעים הראשונים של הפרודיג'י בתל אביב אני עדיין יכול לדוג מבעד לערפילי הזמן, במידה גבוהה של ודאות אני יכול לספר שהם נכנסו לבמה בתוך כדורי בלון גדולים ושקופים לצלילי האינטרו של Break & Enter, רוקדים כמו מריונטות אפילפטיות על ספידים, מלווים בגיטריסט (?!) שטחן דיסטורשנים בצדי הבמה בעוד האולט, המוח המוזיקלי של ההרכב, תופר לתוך חומת הסאונד את הביט השבור שהיה הסמל המסחרי שלהם. אני די בטוח ששמעתי את פלינט או את מקסים ריאליטי שואגים "משהו משהו סאמת'ינג סאמת'ינג תל אביבבבבבבב!", אבל אולי זה הייתי אני.
כנהוג בז'אנר, במשך אותן דקות ראשונות העסק הלך ונבנה, הבי.פי.אם התגבר, הווליום עלה, ואז— בום. העולם התפוצץ ביחד עם הסאונד הגרוע מאוד של הסינרמה, אור גדול שטף את הכל והמוח שלי הפך לשלולית פלזמה שמרחפת מספר מטרים מעל האדמה בסמוך לתקרת המועדון. במקום פרצה סופה של איברים משתוללים, ידיים מונפות, רגליים נבעטות, מאסה אנושית שמקפצת מעלה ומטה בסינכרוניות ספונטנית ואני הלכתי לאיבוד בתוכה. אין דרך אחרת להסביר את זה: התאיינתי אל תוך המוזיקה.
>> אריק שגב ראה את ההופעה המיתולוגית של בוב דילן. רק שהיא עוד לא מיתולוגית
>> שרון קנטור הבינה בזכות מטאליקה מהי החוויה הפשיסטית – בלי להיות פשיסטית
>> מתן שרון גילה איך להזיז למדינה את הישבן עם דה לה סול ולי סקראץ' פרי
לא הייתי בהופעה הזאת. הייתי בתוך ההופעה הזאת. הייתי כפתור על הסאמפלר של ליאם, הייתי טיפת זיעה על מצחו של מקסים, הייתי שוונץ ירקרק בשיערו של קית', הייתי סיגריות מעוכות על רצפת הסינרמה. אני לא זוכר כלום מההופעה, אבל אני זוכר את ההוויה של ההופעה כי היא הייתה אני ואני הייתי היא והיינו מסיבה. זו הייתה מסיבה מעולה, אופורית, אקסטטית. אני זוכר שמדי פעם הסתובבתי אל הבמה – רוב הזמן רקדתי עם הגב אליה – ובכל פעם הופתעתי לרגע מכך שבנוסף לכל הכיף המדהים והמוזיקה האדירה שמסביב, יש כאן גם הופעה של הפרודיג'י. איזה לילה מושלם. ועכשיו אני מתגעגע.
![30 ש"ח לאיגי פופ? (סריקה: שרון רז)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/02/sizes/iggy_P_wo_500_309.jpg "30 ש"ח לאיגי פופ? (סריקה: שרון רז)")
