בוב דילן נתן הופעה שהיא בערך. מתי היא תחשב לטובה? כשימות, כמובן

קודם כל, ורצוי שלא נתכחש לזה, רצוי שהאמן יהיה מת. מאיר אריאל נתן הופעה בינונית כשראיתי אותו מתארח אצל שלום חנוך בבריכת הסולטן (מעולם לא היה צריך להופיע באצטדיון), דיוויד בואי, על אף ביצוע מרהיב לסקרי מנסטרס די פשפש בחלקים היותר מאתגרים של הקטלוג שלו ולו ריד היה, ובכן, לו ריד. לא מישהו שראה אי פעם ריצוי קהל כג'וב שלו. על כן הדבר שאני באמת ובתמים הכי זוכר מהגיחה שלו לפארק הירקון – הייתה העובדה שאחרי שירד, הקהל שנשאר אדיש לנוכח סוויט ג'יין – רקד בהמוניו כשהדי ג'יי שם את טום פטי כמוזיקת המתנה למיין איוונט. המיין איוונט אגב היה פיטר גבריאל שהיה אחלה, לפחות עד שראיתי את הווידאו מהופעה של הסיבוב של Us בוומבלי והבנתי שהייתה מכולה שלמה של תפאורות שמעולם לא נפרקה בביקור בישראל. וליאונרד כהן עלה עם מופע להיטים סטנדרטי למול קהל שלא סתם את הפה כי חשב שהגיע לערב שירה בציבור.

כל אלה לא משנים. לנצח תישמר לי היכולת להתנשא על כך שראיתי ארבעה אמני ענק שכיום אינם איתנו יותר חיים במלוא מובן הלייב. כאילו, לו ריד לא ממש, אבל לכו תבינו, היום כשאני מספר על ההופעה המאכזבת ההיא העיניים נוצצות מקנאה, כי ואללה, לא רק שראיתי את ריד, הוא גם דפק לי קטע לווריד לווריד.

>>אנחנו עוד זוכרים את ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל

אלביס קוסטלו. צילום: shutterstock

עשיתי. אבל התנאי הכי חשוב להופעה מוצלחת הוא שתהיה צעיר. כמה צעיר? כמה שיותר. כשקילומטרז' ההפקות המיובאות שלך לא גדול במיוחד (וגם הרישום של המקומיות לא כל כך מרשים). אז כמה צעיר הייתי? כה צעיר שבבוקר הייתה לי בגרות במתמטיקה, שאני זוכר כי טרחתי לציין בשולי הנייר המילימטרי מתחת לגרף שבערב אני הולך לראות את בוב דילן.

>> שרון קנטור הבינה בזכות מטאליקה מהי החוויה הפשיסטית – בלי להיות פשיסטית
>> מתן שרון גילה איך להזיז למדינה את הישבן עם דה לה סול ולי סקראץ' פרי
>> ירון טן ברינק כל כך התמוגג מההופעה של הפרודיג'י עד שהוא התפוגג לתוכה

וכן, זה היה בוב דילן, חמש שנים אחרי הופעה מאכזבת שאליה איחר לעלות. האם הייתה הופעה טובה?

הגיוני שרק בערך. הוא נתן הרבה להיטים, אולי כדי לפצות על הפעם הקודמת, כולל Blowing in the Wind בהדרן, שזה די זנותי מצידו, אבל לא מתלונן. הוא לא דיבר על פוליטיקה אפילו שאלה היו ימי טרום אוסלו (שאחריהם נקבל המון הופעות. וגם פיגועים, אבל צריך לקחת את הרע עם הטוב), והדבר שאני הכי זוכר מההופעה עד היום היה שהקהל הקפיד לעשות ששש אחד לשני עד שנשמע את הבית הראשון בקולו הסדוק של צימרמן ונגיע לשלב שאנחנו מזהים מה לעזאזל הוא שר ואז נתחיל ליהנות איתו מ-All Along the Watchtower או Everythong is Broken.

חמי רודנר. צילום: אלדד רפאלי

אני זוכר שבסוף ההופעה, כשדילן זימר את Highway 61, חבר שלי שלף מפוחית של מעריצים וג'ימג'ם לקול הנאת הקהל (שכה נהנה עד שרק בשיר הבא עימת אותו עם העובדה שהוא לא יודע לנגן). ואני זוכר את הופעת החימום של "איפה הילד" שבאופן מעניין יופיעו גם במסיבת הסיום שלי בעוד שבועיים, שנראו לי נורא מבוגרים ומוזיקאים אבל לא היו ילדים גדולים בהרבה ממני ומן הסתם שאלו את עצמם מה שכל הקהל שאל: "מי אלה, ולמה הם בכלל ראויים לחמם את בוב דילן?".

מה אני לא זוכר? איך פותרים משוואה על ידי שרטוט גרף. אפילו לא קצת.

עכשיו רק צריך לחכות שדילן ימות. או חלילה חמי רודנר.