• Facebook
• Twitter
• Email

קבוצת הברביזון החדש כבר הפכה מזמן שם שני לפריחה האדירה שחווה הציור בשנים האחרונות, והיא מייצגת דור חדש של ציירים שעייפו מתיאורטיזציית היתר שדבקה בתחום. המניפסט שמציעות חמש חברות הקבוצה הוא כה פשוט עד שהוא חתרני – הן קוראות לציירים לזנוח את החיפושים האסתטיים המייאשים בסטודיו ולצאת החוצה, להתבונן במציאות ולצייר אותה כמו שהיא, בדיוק כפי שעשו ציירי הברביזון, חלוצי האימפרסיוניזם במאה ה־19 בצרפת. חמש הציירות – אנה לוקשבסקי, נטליה זורבוב, אסיה לוקין,זויה צ'רקסקי־נאדיואולגה קונדינה – כולן עולות חדשות וישנות מברית המועצות לשעבר, הכירו זו את זו דרך צ'רקסקי, שהייתה ידועה עד אז בעבודות המחוצפות והפרובוקטיביות שלה. הן התגבשו כקבוצה באופן רשמי בתערוכה "קארגו קאלט" במוזיאון בת ים ב־2012 שקיבצה כ־15 אמנים ממוצא רוסי, ויציגו שם יחד גם בתערוכת "הילדים רוצים קומוניזם" שתיפתח בשבוע הבא.

"לכל אחת מאיתנו היו אותן מחשבות וצ'רקסקי הגדירה אותן יפה", מספרת לוקין. "אנחנו נתקענו בחיפושים הקונספטואליים שלנו. הרעיון המגבש היה שצריך ללמוד לצייר מחדש, והדרך לעשות את זה היא בשיטה המסורתית של ציור מהתבוננות, בשביל זה צריך לצאת לרחוב ולצייר את החיים".

למה ההתבוננות תגאל את הציור מהתקיעות?

צ'רקסקי: "ציור מהתבוננות היה פתרון אולטימטיבי למצב שהרגשתי תקועה בו מאז הילדות שלי מהסיבה הפשוטה שהמציאות והחיים תמיד יהיו יותר גדולים ויכללו יותר ממה שהדמיון או הזיכרון שלי יכולים להכיל. בתקופה שהציור כל כך עסוק בלדבר על עצמו ועל הקונטקסט של עצמו, זה נראה לי מאוד מרענן להפנות את המבט החוצה ולא פנימה".

"הציור היום אובר מודע לעצמו", מסבירה לוקשבסקי, "ואנחנו מתעסקות בתחום של הרגש, של הרמוניה, של יופי. אנחנו רוצות להחזיר לציור את הדבר האמיתי. בקיצור, משהו מיושן", היא צוחקת.

"יש ביקורת כזו עלינו, אבל בעיניי זה הדבר הכי חדש שיש. אני חושבת שזו הדרך לצאת מהמבוי הסתום שהציור נמצא בו עכשיו", אומרת זורבוב. "בבצלאל תמיד אומרים שהציור מת", מוסיפה לוקין, "ואז מנסים למצוא אותו מחדש דרך ציור קונספטואלי או מינימליסטי, או שמנסים למצוא משהו חדש. אולי זה היה אקטואלי בשנות ה־60, היום זה נורא מיושן לחפש משהו חדש. מהבחינה הזו אנחנו לא בחיפוש של משהו חדש אלא בחיפוש אחרי משהו אמיתי".

קונדינה: "היציאה החוצה היא ממש הרפתקה. ברחוב יש אקשן. ההתבוננות תמיד מחדשת, גם אם אין לך מה להגיד כצייר. זה בעצם הפתרון – לצאת החוצה אל החיים. אני לא בטוחה שהציור במבוי סתום. המבוי הסתום הוא רק בראש".

רובכן מלמדות היום בבתי ספר לאמנות. איך המורים והסטודנטים מתייחסים לציור בימינו?

לוקין: "כשלימדתי בבצלאל, במחלקה לעיצוב קרמי, העברתי קורס רישום רוסי כבד. לי אישית היה כיף, כי זה באמת היה חסר. במחלקה לאמנות באותו הזמן אני חושבת שהם כמעט ביטלו את הקורס הזה".

זורבוב: "בשנקר המצב שונה. אני מלמדת סטודנטים שנה א' כבר שנתיים והציור מאוד פורח עכשיו".

לוקשבסקי: "אני למדתי במדרשה ואף אחד לא דיבר על דברים מהותיים, כאילו אין להם זכות קיום כי זה מצמצם את הראייה העצמאית. אבל אני חושבת שזה משתנה. הזמינו אותנו עכשיו להנחות סדנה בתואר השני בבצלאל. זה יהיה כמו סטודיו פתוח ואנחנו נלמד וגם נעבוד שם".

עבור חברות הברביזון, התערוכה "הילדים רוצים קומוניזם" היא מעין המשך ישיר ל"קארגו קאלט" מלפני ארבע שנים. הפרויקט המקיף מציין 99 שנה למהפכה הבולשביקית ומנסה לקשור בין העבר הסובייטי האפל לזרמים התת קרקעיים שמניעים את החברה העכשווית, רוויית האלימות והטירוף. אשכול התערוכות הראשון יעסוק בעיקר בנושאי ילדות, חלומות ומדע בדיוני. בתערוכה יציגו חברות הברביזון ציורי ילדות מברית המועצות, חלקם ציורי ילדות של ממש ואחרים מבוססים על זיכרונותיהן מרוסיה הסובייטית. זו למעשה הפעם הראשונה שבה פרויקט משותף של הנשים אינו מבוסס על התבוננות ועל יציאה לשטח. ולמרות זאת, הן טוענות, הפרויקט נשאר נאמן לרעיון של ההתבוננות במציאות וביומיום.

יש היום לא מעט ילידי ברית המועצות שחוזרים לגטאות, מסרבים להתערות בחברה הישראלית וגאים בזה.

זורבוב: "אני לא באמת חושבת שיש דבר כזה 'חברה ישראלית'. אנחנו שומעים את זה ברדיו ובטלוויזיה אבל אין באמת דבר כזה. יש המון משפחות שסגורות בתוך התרבות שלהן ובתוך המוצא שלהן".

לוקשבסקי: "הרוסים חושבים שהתרבות שלהם היא מאוד עשירה. אני יצאתי מהגטו הזה, ואני רואה עכשיו כמה שהיא פסאודו עשירה. היא לא מעודכנת, היא שוביניסטית ועתיקה. הרוסים עצמם לא רואים את זה, זה נראה להם מאוד איכותי וייחודי".

יש תחושה של קיפוח?

לוקשבסקי: "מה זאת אומרת קיפוח? שאנחנו סוג ב'? לא".

ובתוך האמנות?

לוקין: "בשנות ה־90 הייתה תחושת קיפוח באמנות. אני זוכרת את זה בבצלאל, פחדו לקחת תלמידים רוסים ובצדק".

לוקשבסקי: "סגרו אותם. זה מקרה פרוידיאני. חשבו עליהם שהם תקועים רק ברישום אקדמי ולא יכולים להיפתח. הם שונאים אמנות עכשווית, גם למודרניזם הם די סגורים ובגלל זה לא לקחו אותם. מצד שני, אני למדתי עיצוב גרפי והביאו אותנו הרוסים כדוגמה לעבודה ולמשמעת".

לוקין: "אבל אני, לפני שהגעתי לבצלאל, למדתי דברים אחרים, למדתי אצל מורה פרטי אמנות מופשטת. זאת הייתה סטיגמה".

אבל כן היו אמנים רוסים שניסו להכניס מסורות רוסיות לקאנון הישראלי. מיכאל גרובמן, למשל.

לוקשבסקי: "הוא ניסה לבנות שיח של אמנות רוסית וזה לא הצליח לו. הוא נשאר לבד".

זורבוב: "זה לא היה הזמן. היום רוסים מרגישים יותר כוח וביטחון. הייתה פריחה של אמנות רוסית בתחילת שנות האלפיים, עד לפני חמש שנים. הייתי למשל במוזיאון פראדו במדריד והיה שם ספר הדרכה ברוסית".

אז אתן מגדירות את עצמכן כציירות רוסיות?

זורבוב: "אנחנו ציירות ממוצא רוסי, בטח".

לוקשבסקי: "אמנים ישראליים שואלים אותנו לפעמים 'אפשר להצטרף'? זה נשמע כל כך מטומטם. לא, אי אפשר להצטרף. צריך לעבור בדיוק את אותו דרך שאנחנו עברנו: ללמוד באקדמיה, לעבור לניסויים קונספטואליים, להכיר את האמנות העכשווית ולחזור בחזרה. ככה אתה יכול להצטרף".

אתן חושבות שהציור שלכן הוא אנטיתזה לציור הישראלי, אם יש דבר כזה בכלל?

צ'רקסקי: "אני חושבת שהציור הישראלי עוד לא גיבש מסורת או אסכולה משלו. לעומת זאת ברוסיה יש מסורת ציורית מאוד מגובשת. להבדיל מהמערב, ברוסיה הציור אף פעם לא חווה מוות קליני אלא המשיך להתקיים לאורך כל המאה ה־20. מתקיים שם שיח ערני ויש המשכיות ברורה בין דורות של ציירים. אנחנו יכולים לזהות זה את זה בלי להכיר באופן אישי, כי יש לנו קונטקסט משותף וקריטריונים משותפים. מה שמכירים בחוץ כאמנות רוסית זה לאו דווקא מה שמוערך בפנים אלא יותר מה שמתאים לו להיות יצוא".

קונדינה: "לכולנו יש שורשים משותפים ובסיס קלאסי, אבל ברוסיה לא היינו שייכות לאסכולה רוסית, היינו באנדרגראונד. אבל הציור הישראלי בא גם מרוסיה. בדרך כלל האמנים הרוסים מגיעים לכאן, מגלים את האור וחווים משבר. צייר מרוסיה בא לפה ומקבל שוק. אבל ככל שאנחנו חיים פה אנחנו מכירים יותר את המציאות".

"הילדים רוצים קומוניזם", מוזיאון מובי בת ים, פתיחה בחמישי (25.2)

• אמנות
• נטליה זורבוב
• אסיה לוקין
• זויה צ'רקסקי־נאדי
• אולגה קונדינה
• ברית המועצות לשעבר
• בריה"מ
• ברה"מ
• קארגו קאלט
• שלטון סובייטי
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• מיוחדים
• זויה צ'רקסקי
• ציור
• ברביזון
• הברביזון החדש
• אנה לוקשבסקי
• רוסיה
• מוזיאון בת ים
• מוזיאון מובי

• Facebook
• Twitter
• Email

איוריםאולה גופשטיין

בהתחלה היו אומרים ברוסית "מִנְיאט שִילוֹ נא שְוואיקוֹ" (менять шило на швайку – להחליף את המחט במרצע). כלומר, להחליף דבר בדבר דומה לו – מין גרסה דרמטית פחות ל"מן הפח אל הפחת" – לא נגרם נזק, אבל בטח שלא הופקה תועלת. במרוצת השנים הביטוי התגלגל איכשהו ל"מניאט שילו נא מילוֹ" (менять шило на мыло – להחליף את המחט בסבון). אל תחפשו משמעות, כי אין. לכל הדעות מדובר במקרה של סחר חליפין הוגן. אחד זקוק למחט ולשני בדיוק נגמר הסבון.

[tmwdfpad]

כי יותר משהשפה הרוסית אוהבת משמעות, היא אוהבת חרוזים. בחלק מהמקרים החרוזים השמחים, הכמעט ילדותיים, כמו "יולקי־פאלקי" (ёлки-палки – אשוחים ומקלות) המפורסם, שאף תפס קצת בארץ, הם בסך הכל יופמיזמים מעודנים לקללות (כמו "frigging" באנגלית). במקרים אחרים הם תגובות נונסנסיות, מקניטות. יכול להיות קשה מאוד לנהל שיחה ברוסית, כשכל הרהור פשוט שמתחיל ב"אילו" גורר אחריו "אילו ואם, בפה היו צומחות פטריות" (המהדרין ישלימו את החרוז "אז הפה היה לא פה, אלא היה גינת ירקות"), רק כי "אילו" זה "יֶסְלי" (если) ואותו אפשר להמשיך ל"אילו ואם" (יסלי בְּ דָא קאבִּי – если б да кабы), שבתורו מתחרז היטב עם "פטריות" ("грибы" – גריבי).

זה הכל. זו סיבה ראויה להציק לדורות על גבי דורות של ילדים רוסים שבסך הכל ניסו להפליג לרגע בדמיון. החלומות שלהם הם כאין ואפס לעומת הזכות המולדת של הסובבים אותם לחרוז להנאתם. כפי שהיפנים מזוהים עם מילים שמתארות תחושות חמקמקות והגרמנים עם מילים באורך מלחמת העולם השנייה שמתארות רגעים ספציפיים להחריד, כך הרוסים מזוהים עם פתגמים ציוריים, ציוריים מדי: "ברגליים אין אמת" ("שב בבקשה"); "הזאב מטמבוב חבר שלך" ("אני לא חבר שלך". איזה זאב ומה הקשר לעיר טמבוב, השוכנת כ־500 ק"מ מדרום למוסקבה? מי יודע); או "האהבה רעה, תתאהב בתיש" ("האהבה עיוורת". מובן ש"רעה" ו"תיש" מתחרזים ברוסית).

הרוסים אוהבים לכנות את שפתם "הגדולה והעוצמתית" (великий могучий – "וְלִיקִי, מוֹגוּצִ'י"), בעקבות ציטוט משיר מלא פתוס של הסופר בן המאה ה־19 איוון טורגנייב (אם יש משהו שרוסים אוהבים יותר מחרוזים ודימויים, הרי זה ציטוטים). אפשר להניח כי מיעוט המצטטים פועלים מתוך הערצה כנה, קבוצה גדולה יותר יורקת חזרה בעוקצנות את מה שהכריחו אותה ללעוס בשנותיה העגומות בחינוך הסובייטי, אבל הרוב פשוט נדבקו במחלת הצטטת האובססיבית. השפה הגדולה והעוצמתית היא למעשה כותל גדול שבחריצים בין אבניו יש אינספור פתקים – חלקם עם ציטוטים מגדולי הספרות, אחרים עם קשקושי ילדים. רוסים לא מדברים, רוסים משחקים עם הרוסית.

• Facebook
• Twitter
• Email

Smirnoff

הוודקה הזו, שקיימת מאמצע המאה ה־19, היא הנמכרת בעולם, והסיפור שלה יכול לסחוב כמה עונות טובות של טלנובלה קורעת לב. בקצרה, היה זה פיוטר סמירנוב שהקים את המפעל על שמו ואף זכה להיות ספק הוודקה הרשמי של בית המלוכה, ובכך הפך את משפחת סמירנוב לאחת העשירות ברוסיה. הסיומת הצרפתית "סמירנוף" הגיע רק אחרי שהמזקקה עברה לצרפת דרך קונסטנטינופול, אחרי שהמשפחה נאלצה לברוח מרוסיה מפני תוצאות המהפכה הבולשביקית.

סמירנוף כשל בצרפת, עסקו נמכר לאיש עסקים אמריקאי ואחר כך לחברה נוספת, שלימים תהפוך לחברת האלכוהול הגדולה בעולם (דיאג׳ו). אז הגיעה ההצלחה, עם הסלוגן המפורסם שגרם לאמריקאים – צרכני וויסקי נלהבים – לחבב את המשקה השקוף והמוזר הזה: ״הוויסקי הלבן של סמירנוף, ללא טעם, ללא ריח״. בתחילת שנות ה־90 הקים בוריס סמירנוב, נינו של פיוטר המייסד, את מזקקת סמירנוב במוסקבה וטען כי הוא מייצר את הסמירנוב המקורית, מה שגרר כמובן מאבקים משפטיים ותביעות הדדיות. וכל זה, כאמור, ממש בקצרה.

סמירנוף (זו שמגיעה לארץ מיוצרת בארצות הברית) היא וודקה נקייה, חלקה, בלי יותר מדי בלבולי מוח, וזו הסיבה שאני אוהב אותה. נותנת את הצריבה בגרון, לא שמנונית ולא מתוקה ובלי כל בלבולי המוח של אולטרה/סופר פרימיום.

Stolichnaya

או פשוט "סטולי". אמנם היא מיוצרת בלטביה, אבל עדיין נחשבת (לפחות בתודעה) כוודקה רוסית. היא מיוצרת מחיטה ושיפון, ופירוש שמה הוא "עיר בירה". ב־2013, עקב גל של חוקים נגד הקהילה הלהט"בית ברוסיה, נפתח מסע שקרא לחרם על סטולי (לצד מוצרים רוסיים נוספים) בברים ובמועדונים בחרבי העולם, ודווקא אז החברה התנערה מהקשר הרוסי ודאגה להבליט את העובדה שהוודקה בכלל מיוצרת בלטביה… על כל פנים, בסטולי תמיד תמכו בקהילה הגאה, גם בארץ, בצורת חסויות למצעד הגאווה.

הוודקה עצמה פשוטה, קצת מתוקה לטעמי האישי, אבל אני מניח שזו הסיבה שהיא כה אהובה בארץ. אגב, סטולי גם אחראית על הוודקה היקרה בעולם ככל הנראה – סטולי עלית הימלאיה – העשויה מים טהורים מהרי ההימלאיה. מחיר בקבוק עומד על כמעט 20 אלף ש״ח, אבל דעו כי חלקם נתרם להגנה על האוקיינוסים.

Russian standard

ידועה פשוט כ"רוסקי". היא אמנם הושקה רק ב־1998, אבל מדובר באחד המותגים שהכי מזוהים עם רוסיה. הוודקה מיוצרת מחיטה, היא חדה ועוקצנית בדיוק במידה, לא חנפנית אבל נקייה למדי, לא אצטונית או אלכוהולית מדי. בעיניי מדובר בדוגמה נהדרת לוודקה רוסית מוצלחת.

Legend of Kremlin

בבקבוק מהודר ובאריזה מפונפנת מגיעה הטוענת לכתר הוודקה הרשמית של משכן הנשיאות הרוסית; יש שמועות שאפילו לפוטין יש אחוזים במפעל. מדובר בוודקת דגנים שעוברת זיקוקים וסינונים רבים כך שהיא חלקה ונעימה, טיפונת שמנונית ועם מתיקות קלה בסיומת, כמיטב המסורת הרוסית.

Kauffman Hard

מדובר בוודקה שהושקה ב־2000, עם פנייה לקהל יעד ברור למדי: זו ממש לא וודקה לפועלים, בלשון המעטה, ולא רק בגלל המחיר הגבוה יחסית. עיצוב הבקבוק כולו משדר יוקרה, אבל חייבים להודות כי אכן מדובר בוודקה מוצלחת ביותר. היא מיוצרת מחיטה מובחרת, כל פעם משנת בציר אחת (וכשהאיכות לא מספקת, מדלגים על שנה, כך לפחות טוענים במזקקה). וודקה מלוטשת, עדינה ונעימה, כמעט מתבקש לומר פרחונית. אם אתם אוהבים וודקה בטמפרטורת החדר, כזו שלא חייבים להוריד בצ'ייסר מהמקפיא – זו בחירה מצוינת.

• מיוחדים
• וודקה
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• Kauffman Hard

• Facebook
• Twitter
• Email

בתור בוגר של שלוש שיחות טלפון ארוכות עם סטנדאפיסטים רוסים ישראלים, אני רואה עצמי כשיר להצהיר את הדבר הבא: לכל סטנדאפיסט רוסי יש איזו דעה על מוטיב הסבתא בסלון. הסבתא בסלון – הכוונה לתופעה הרווחת של סבתא מקומטת וקטנה שלא דוברת עברית וישנה על הספה בסלון של משפחות רוסיות בארץ – היא יותר מהזקנה במסדרון של אהוד ברק מבחירות 1999 (דימוי ששימש אותו להדגים כיצד ידאג לעניים. מיותר לומר שהוא לא עמד במילה). הסבתא בסלון מייצגת תרבות של עדה, וגם של תקופה. הסבתא בסלון עבור הסטנד־אפ הרוסי בישראל – כן, יש סצנה כזו – היא מה שהיה המשפט "מישהו פה מבית ים?" עבור הסטנדאפיסטים של הניינטיז.

כל סטנדאפיסט רוסי שמכבד עצמו חייב להחזיק באג'נדה כלשהי בנוגע לסבתא בסלון: האם הוא מריץ עליה דחקות בצרורות, מחקה אותה, מביא עליה זווית חדשה או מתעלם ממנה כי זה פאסה. כשסטנדאפיסטים רוסים נשאלים לגבי יחסם לתיק הקרוי "הסבתא בסלון" הם לוקחים נשימה עמוקה כמו שמאלני שנשאל "אוקיי, אז מה אתה מציע?" במהלך ויכוח פוליטי. שמעון ראיצ'יק חושב שלא מספיק לומר "סבתא בסלון". צריך לומר עליה משהו, אבל רק אם הוא מדויק ונכון; את מיטל שפירו הסבתא פחות מצחיקה, כי היא יותר בעניין של חומרים שמדגימים את הווייט טראשיות של הרוסים בארץ, כמו הפעמים שההורים פתחו עליה ממטרות בקיץ במקום לשלוח אותה לחוג; וגיורא זינגר מפזר אזכורים של הסבתא בסלון אף שתכלס הוא חושב שזה כבר לא עדכני כי רוב הסבתות האלה ממילא כבר מתו.

אותי באופן אישי עצם האזכור של הסבתא מצחיק, ואם מוסיפים לזה חיקוי גופני שלה מכורבלת תחת שמיכת פיקה – בכלל טוב. למען הפרוטוקול אציין רק שתופעת הסבתא הסלונית חוצה עדות, ובתיכון יצאתי עם בחורה שסלון ביתה נשלט על ידי סבתא עירקית זקנה שמימיה לא החליפה פיג'מה, אבל העובדה שהיו לה עין אחת כחולה ואחת אפורה חילצה אותה מקטגוריית בדיחות הסבתות ותקעה אותה עמוק בביזאר הפולקלוריסטי.

אווזים, נמיות ושמן קיק

בניגוד למוזיקה, לתיאטרון, לאמנות הפלסטית, למחול ולאחרונה גם לעולם האוכל והמסעדנות, ההומור הרוסי לא הצליח לחדור למיינסטרים הישראלי ב־25 השנים שחלפו מאז העלייה הגדולה מארצות חבר העמים. בגדול רוסים לא נחשבים מצחיקים, והבדיחות שלהם נתפסות בעיני הישראלים כנאומים טרחניים שנשמעים כמו סוג של אגדות עם על כל מיני אווזים, נמיות, אגמים קפואים ובקבוקי שמן קיק ונגמרים באנטי פאנץ' דאונרי להחריד. כשמסתכלים מהצד על רוסים שמבלים יחד בחבורות, רואים שהם צוחקים מלא, ככה שהם מצחיקים בהחלט והבעיה היא כנראה בתרגום ההומור שלהם לעברית. זו גם הסיבה שכשרוסים מנסים לספר בדיחה למי שאינו דובר את השפה ונתקלים בקהל קשה, הם ממהרים לומר "ברוסית זה נשמע יותר טוב".

האם ההומור הרוסי יצליח לחדור את השריון הישראלי ולהתנחל לנו בלבבות? אם זה יקרה, אז הסטנדאפיסטים הרוסים שפועלים כיום בארץ יהיו אלה שיצעידו אותו בגאון לעבר מדורת השבט, אף שנכון לעכשיו החומרים שלהם עוסקים יותר בצחוק על רוסים ובהומור רוסי.

הסטנדאפיסט הבולט והוותיק בתת הסצנה הזאת הוא גיורא זינגר, 32, שעלה לארץ בגיל 6 מאוקראינה. זינגר מופיע זה עשור ומתפרנס מהסטנד־אפ שלו. לזינגר יש וייב של ארכי סטנדאפיסטים מהניינטיז כמו נאור ציון ויעקב כהן, קרי הרבה הומור גופני, חיקויים והבעות פנים כמעט כמו של פנטומימאי. הוא מופיע מול קהלים של מאות אנשים ומספק המון בדיחות בסגנון הסבתא בסלון, טרנינגים שרוסים לובשים, חיקויים של מנקים זקנים ורגזנים עם מבטא רוסי כבד וכו'.

"אני לא רואה בזה ירידה על רוסים", הוא מסביר, "אני פשוט מספר על עצמי, ויצא במקרה שאני רוסי. הסתלבט הקלאסי על רוסים קצת נמאס, ומה שאני מנסה לעשות הוא להביא את נקודת המבט של הדור השני לעלייה לישראל, מה שגורם להרבה אנשים מהדור שלי בקהל להקשיב לבדיחות ולהגיד לעצמם 'וואלה, הוא צודק!'. למשל, אני נורא אוהב לדבר על האמונות התפלות של הרוסים, כי זה דבר שכל הרוסים בקהל מכירים ושאר הישראלים ממש לא. לדוגמה, המנהג הרוסי הזה שכל המשפחה צריכה לשבת ביחד בסלון רגע לפני שיוצאים לחופשה משותפת, נגד עין הרע. אני אוהב גם לצחוק על אימהות רוסיות, שהן אשכרה יצאו מפס ייצור. כולן אותו דבר!"

אז תכלס אתה זורם עם הסתלבט הישראלי על רוסים.

"תראה, בצחוק הישראלי על רוסים יש משהו בעייתי, לא אגיד לך שלא, כי זה תמיד כרוך בגנאי, למשל מישהו אומר 'איזה סוודר רוסי זה'. הרי אף אחד לא יגיד 'איזה מכנסיים אמריקאיים' בקטע מעליב. אבל הנקודה היא שאנחנו בתקופה של חילופי דורות בקרב הרוסים, ומי שנותן את הטון היום זה כבר לא דור ההורים שלנו אלא הדור שלי שעושה ריקליימינג של הזהות הרוסית שלו, אחרי שנים שבהן הוא הסתיר את הזהות הזאת כדי להשתלב. אנחנו מפסיקים להתנצל, ולכן גם אם אנחנו מסתלבטים על הרוסיות של עצמנו – זה בא מעמדה של חוזק וביטחון עצמי".

לשמעון ראיצ'יק, 36, שעושה סטנד־אפ זה שבע שנים לצד עבודתו כמפתח משחקי מחשב, יש הומור ואישיות בימתית שונים בתכלית. אם זינגר נראה ונשמע לגמרי כמו ישראלי, עד כדי כך שאם הוא לא היה מציין את היותו רוסי אי אפשר היה לדעת, ראיצ'יק נראה כמו מתכנת מחשבים רוסי גאון שחוטא בסטנד־אפ. ההומור שלו אינו עוסק כלל בהיותו רוסי, בסבתות על ספות או בקופאיות עילגות, והולך יותר לכיוון המינימליסטי והמהורהר. הפנים שלו די חתומות כשהוא מספר את בדיחותיו, שלרוב עוסקות בהגיגים אזוטריים ואקלקטיים (למה מחברים לאוטו תא נגרר מיוחד לסוסים במקום לנסוע על הסוס עצמו? למה אין שיר שמילותיו הן הפעולה ההופכית ל־Put your hands up in the air?) או בחידודי לשון. יש בו משהו שמזכיר את ג'רי סיינפלד מבחינת העמידה והמבטים, אבל בלי הנוירוזה היהודית. "לא גדלתי על האתוס הרוסי ולכן אני לא מתעסק בזה בסטנד־אפ שלי", הוא מספר. "זנחתי את הצד הרוסי שבי ובעיקר התמקדתי כל השנים בפיתוח זהות ישראלית, ויצא בסוף שהאישיות שלי היא ישראלית לגמרי. את ההומור הרוסי אני מכיר קצת מהמשפחה שלי ומהטלוויזיה, וזה תמיד נראה נורא מיושן. בכלל, הקטע של סטנד־אפ כמו שאנחנו מכירים אותו לא ממש חזק בתרבות הרוסית. זה עניין אמריקאי, הסטנד־אפ. אני מרגיש שגם ככה ההומור שלי לא מדבר לכולם, אז אם הייתי הולך על בדיחות רוסיות בכלל הייתי מאבד את הקהל, חוץ מכמה רוסים".

מה הבדיחה הרוסית שהכי מצחיקה אותך בעולם?

"זה הולך ככה: בן אדם יושב ליד פסי רכבת עם שתי ידיים קטועות ואומר לעצמו 'זה מה שנקרא הלכתי לקנות לחם'. זהו, זו הבדיחה".

בדיחה למיטיבי לכת הבאת.

"אתה בטח שואל את עצמך מה מצחיק פה. אז הבחור בסיפור בטח הלך לקנות לחם או משהו ונקטעו לו הידיים בדרך, ו'מה שנקרא' הוא ביטוי ברוסית שאם משתמשים בו – זה הופך את הבדיחה למוצלחת. זה מצחיק כי האיש אומר את המשפט כאילו בטון יומיומי, כמו נגיד 'שיט, שכחתי את הארנק', אבל התוכן של הדברים שלו ממש לא יומיומי". מה שנקרא – סבבה, הבנתי.

מיטל שפירו, 24, נמצאת בחצי הדרך בין ראיצ'יק לזינגר. היא מדברת על הרוסיות שלה, אבל ממש לא בסגנון "סבתא בסלון" קלאסי. העיסוק שלה במוצא המשפחתי הוא אפל וקורע ומתמקד באימא שלה ובעצות המשונות שקיבלה ממנה במהלך החיים, בעיקר בנוגע לבחירות שלה בגברים. זה מוציא ממנה משפטים נדירים שנהגים במבטא הרוסי של אימא שלה ובקצב הכתבה מאיים, למשל "מיטל, אם תלכי יחפה יהיה לך קשה ברגליים. אף גבר לא רוצה אישה עם קשה ברגליים. בסוף תחזרי לספה שלי לאכול פירה עם ג'בטה".

בניגוד לשני האחרים, שפירו נולדה בארץ להורים שעלו מרוסיה, ועל כן קל לה יותר מאשר למי שנאלץ להתמודד עם קשיי ההסתגלות בישראל בעצמו כילד להביט בהם במבט מבחוץ.

"ההורים שלי סופר מצחיקים", היא מספרת. "ההומור שלהם רוסי וקשה לתאר אותו. מה שרוסים עושים הרבה הוא לספר בדיחה פעם אחת כשהם שיכורים ואז לחזור על הפאנץ' שלה במשך כל החיים. ההורים שלי, למשל, אומרים כל הזמן 'נדנדות, קרוסלות, צמר גפן מתוק'. הם חוזרים על זה כבר שנים כי כנראה זה סיים פעם איזו בדיחה שהם שמעו".

ספרי על עוד תכנים רוסיים שספגת בבית והפכו לחומרים.

"שמע, זה עדיין מוזר לי שאני מרואיינת בכלל לכתבה על רוסים, כי הרוסים בילדות שלי תמיד לא קיבלו אותי. אני לא נראית רוסייה, לא נשמעת רוסייה ולכן גם מרשה לעצמי לדבר על רוסים בקטע מטונף בהפוך על הפוך, נגיד 'איזה מסריחים הרוסים' וכאלה. כל הזמן יוצא שאנשים מדברים איתי על רוסים ואומרים עליהם דברים מגעילים, ואז אני מספרת שגם אני רוסייה והם אומרים לי 'וואלה? את מה זה לא נראית'. וזה גם נכנס למופע שלי – 'אה וואלה, אני לא נראית כאילו גדלתי במרפסת שירות עם אימא שחיפשה להתחתן עם הבוס הישראלי שלה מכיתן או משהו כזה?'. הרוסים מצחיקים לא בגלל הסטיגמות כמו הסבתא בסלון וכל זה, כי הן כבר לא נכונות. הרי הרוסים היום הם כבר בהיי־טק וכאלה, לא מאבטחים יותר. מה שמצחיק ברוסים זו הכבדות והרצינות התהומית שלהם: פעם העליתי תמונה לפייס ואימא שלי אמרה לי 'מה את מעלה תמונה עם הרגליים פתוחות? מילא תשני את ההגדרה לכזו שרק גברים מרוקאים יראו'. היא מתה שאני אתחתן עם מרוקאי, אימא שלי".

זה סיפור שאנשים כמוך שנולדו בארץ להורים רוסים בטח עפים עליו.

"איזה, נראה לך? רוסים לא אוהבים את ההומור שלי, הם לא מבינים ציניות. פעם כתבתי הכי בצחוק בפייסבוק 'כל הרוסיות זונות'. לא זוכרת את הקונטקסט אבל זה היה מתאים. הרוסים לא אהבו את זה ועשרות אנשים דווחו עליי וסגרו לי את הפייס בסוף".

נראה שאם ההומור הרוסי רוצה לחדור למיינסטרים הישראלי, אין מנוס מלעשות את זה באותה דרך שבה הלכו הערבים והמזרחים, והיא דרך הפריים טיים בטלוויזיה. "צריך סדרה שבמרכזה רוסים ועוסקת ברוסים", טוען ראיצ'יק, "כי אם כל הדמויות הן רוסיות, כבר אי אפשר לומר 'הנה, הוא משחק את הרוסי' ולהדביק עליו סטיגמות. סדרה כזאת תעשה מהפכה כמו ש'עבודה ערבית' ו'זגורי' עשו לייצוג של הערבים והמזרחים". זינגר מוסיף שהוא עובד כבר כמה שנים טובות על דוקו דרמה טלוויזיוני על רוסים, אבל טרם הצליח למכור את הרעיון לאחד הערוצים.

"מדובר בסדרה שהגיבורים שלה הם מהדור שלנו, הדור השני לעלייה לישראל", הוא אומר, "ותתעסק בקונפליקט הזהות שרבים מאיתנו חוו, בעובדה שכל החיים שלי לא רציתי להיות רוסי אבל אני עדיין כזה".

• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• רוסים
• קומיקאים
• מיטל שפירו
• סטנד אפ
• מיוחדים
• גיורא זינגר

• Facebook
• Twitter
• Email

הפקה: תמר רפאל

קוסטה קפלן

מוזיקאי, 26

עלה מרוסיה בשנת 1992

"נולדתי בלנינגרד הסובייטית. נאמר על אותה התקופה שאוכלוסיית ברית המועצות הייתה במקום הראשון בעולם ביכולת לקרוא בין השורות. הצנזורה פספסה לעתים קרובות את הדברים החתרניים באמת, כמו הספר 'ביקורות על האמנות הבורגנית העכשווית' שבו השתמשו הסקרנים כדי ללמוד על המתרחש בעולם. ברוסיה לא הייתה דת ולא הייתה פוליטיקה, והתרבות תפסה את מקומה – תפיסת עולם שהועברה אליי בירושה.

השנים הראשונות בחיי היו סוערות ובמהלכן החלה הפרסטרויקה ששמה קץ לעידן הקומוניזם וברית המועצות התפרקה. כעבור זמן קצר הפכה לנינגרד לסנט פטרבורג, ואני, בהיעדר הבנה מקומית של מושג המְיָחְקִי זְנָק (ריכוך של הגה, פעולה הפוכה מדגש) בקרב ילדי הגן בישראל, הפכתי לקוסטיה. השפה העברית הייתה לשפת האם שלי והעבר בתור קונסטנטין לא נראה רלוונטי במיוחד.

[tmwdfpad]

כשהתחלתי לצרוך מוזיקה ישראלית על כל צורותיה, בעיקר בהופעות חיות במועדונים קטנים ומלוכלכים, זיהיתי בהפתעה את שיר העם הרוסי 'קורובייניקי' מסתתר בשירם של הבילויים 'אני הרמב"ם' בלבוש של רוק אלטרנטיבי. הייתה תקופה שמלודיקות ואקורדיונים פשטו על העיר. מוזיקת השוליים החליטה לאמץ את המקצבים והמנגינות של שירי העם הרוסיים במהלך אירוני למחצה ואולי גם מתבקש, משום ש – כפי שהבנתי אחר כך – גם השירים שילדים ישראלים גדלו עליהם היו למעשה נוסחים עבריים חופשיים ללהיטים סובייטיים.

בעזרתה של אחותי העמקתי והכרתי גם את להקת הרוק הרוסי קינו ואת מנהיגה האגדי ויקטור צוי, שהקליטו מוזיקת לו־פיי בלית ברירה בצל הצנזורה הסובייטית והשאירו עליי רושם עצום ובל יימחה בזכות התדמית האנרכיסטית הרומנטית והמחאה הסרקסטית־אובדנית אך מלאת התקווה שלהם.

בתמונה: סבא לב, פאנקיסט במסווה של אינטלקטואל שהחזיק במשרה של מנהל בית ספר באותו גיל שאני החזקתי במעקה המדרגות של מועדון הפטיפון כדי לשמור על שיווי משקל. מקור השראה אופנתי ורוחני נוסף שעזר לי להשלים את המהלך ולקבל חזרה את תואר האצולה האבוד שלי כאדם רוסי".

מאיה בש

מעצבת אופנה, 35

עלתה מרוסיה בשנת 1991

"עליתי לארץ מנובוסיבירסק, לבושה בחצאית פלסה וז'קט מחויט, בהיותי בת 12, גיל שבו כדי להשתייך חייבים להיות ולהתלבש כמו כולם. לא היו לי את הליווי'ס ואת הריבוק, וממה שהיה בגרדרובה שהבאנו מברית המועצות ניסיתי ליצור בגדים שאיכשהו יזכירו את האופנה המקומית. זה מלווה אותי עד היום. עלינו כמשפחה גדולה ובהתחלה גרנו בקריית ים. לא ממש הרגשנו שהגענו לישראל, כי רוב יושבי האולפן היה יוצאי בוכרה. אחרי תשעה חודשים עברנו לכפר סבא ושם הוקפנו בחברה רוסית.

כשהייתי בת 17 הייתה לי ההזדמנות ראשונה לנסוע לתל אביב והתחלתי לעבוד במלצרות. בהמשך נדדתי גם בתל אביב עצמה: בתקופת הצבא עברתי ליד אליהו, אחר כך לצפון העיר ואחרי 12 שנה עברתי למרכז. כשהגעתי לתל אביב כבר הייתי בשלה מאוד, וההשתלבות בה הייתה לי טבעית. בקריות זה ממש לא קרה וגם לא בכפר סבא, שבה הייתי חלק מחבורת רוסים קשוחה שיושבת בגינת עולים.

היום רוב החברים שלי הם תוצרת ברית המועצות לשעבר, רובם יוצרים בתחום זה או אחר, אבל שתי חברות קרובות שלי הן ילידות הארץ. מבחינתי אין הבדל. זה שיש לי רקע היסטורי אחר וזיכרונות ממקום אחר ואפשרות לדבר בשפה אחרת ולקרוא בשפה אחרת – זה יתרון אדיר. אין לי ערכים ציוניים אבל אני בוחרת בתל אביב בלב שלם כי אני אוהבת אותה, ואני מביאה אליה את הזיכרונות שלי: עד היום אני מושפעת בעבודה שלי מהביגוד ברוסיה – הלבוש האחיד, המחויט, שמלות בית הספר, מדי ההתעמלות. הרבה מהפריטים עוצבו בגזרות אוברסייז ומטעמים כלכלייים היו יוניסקסיים, כי הבגדים עברו מדור לדור. בסוף שנות ה־80 לא היה מבחר בחנויות הבגדים בברית המועצות. לרוב, מה שהיה מוצג היה מאוד לא לביש ונראה אותו דבר, כך שסבתא שלי ואימא שלי תפרו וסרגו בשבילי ובשביל אחותי כשהיינו קטנות. לפני שלוש שנים החלטתי לפתוח קו סריגה והיה לי לגמרי ברור שזה תפקיד לאימא שלי".

אניה בוקשטיין

שחקנית ומוזיקאית, 33

עלתה מרוסיה בשנת 1990

"ביום שנחתנו בארץ עם כל אלפי העולים פשוט שלפו אותנו משדה התעופה כי ההורים שלי היו מהיחידים שידעו לדבר עברית ונתנו להם לדבר ברדיו. היה לנו קרוב משפחה עשיר שהוא בעצם זה ששלח לנו את ההזמנה לעלות. הרי עולים חדשים לא היו יכולים סתם להגיע, הם היו צריכים לקבל הזמנה ממישהו שמכיר אותם בארץ. בשבוע הראשון ישנו במלון ברחוב בן יהודה בתל אביב. בפעם הראשונה שראיתי קיוסק עם הרבה מאוד ממתקים נתקפתי הלם, שאחר כך הפך לבכי, שהפך לרצון פשוט לגרוף הכל ולקחת הביתה. לא אשכח בחיים את ההלם הזה שעד היום לא ממש עבר לי. השפע הזה של המתוק מרגש אותי גם עכשיו. אחרי שבוע קרוב המשפחה נפטר וחיינו השתנו מקצה לקצה. הוא היה האדם שהיה יכול לעזור ולהקל, ואנחנו נשארנו לחיות את המציאות שהכתה חזק מאוד.

הדירה הראשונה שלנו הייתה ברמת גן. למדתי שם חודשיים־שלושה בכיתה א', הייתי בשוק מוחלט ולא תקשרתי עם אף אחד. ההורים שלי שלחו אותי לקיבוץ איילת השחר לחודשיים בחופש הגדול, וכשחזרתי עברנו לגור בבן יהודה פינת בן גוריון בתל אביב, בדירה של הדוד שנפטר, והתחלתי ללמוד בבית ספר לאמנויות. היום אני תל אביבית בדם, מכורה לעיר ולא מחשיבה את מה שהיה לפני כן. גם ההורים שלי נשארו בתל אביב עד היום. צריך להביא בחשבון שהם הגיעו ממוסקבה, שהיא תל אביב כפול שבע. הם היו תמיד עירוניים, מחוברים ותרבותיים, והם שאפו, אפילו שהיו צעירים ולא היה להם כלום, שיהיו לי חיים בעיר מרכזית.

עובדה ששלחו אותי ללמוד אמנויות מצביעה על כך שהם הבינו את הכוח של עיר גדולה ואת היכולת שלה להעשיר אותי דווקא ברגעים שבהם לא הייתי מחוברת תרבותית. מוזיקה הייתה הדרך שלי לתקשר. את האלבום הראשון שלי הקדשתי לזיכרונות ולהבנה עמוקה יותר של מה זה להיות עולה חדשה ולחפש את הזהות שלך, מה זה בית ואיפה הוא נמצא, ונתתי מקום לגעגועים. אני עדיין מתגעגעת לממתקים שכן היו ברוסיה. כשאימא שלי טסה לשם היא מביאה לי סוכריות ומין וופלים מצופים. פה בארץ הכרתי לראשונה סוכריות גומי, ונראה לי שמה שעשה לי את זה אז היה הצבעוניות שלהן. עד היום אני אוכלת המון נחשים ודובונים".

אניה מרטירוסוב

דוגמנית, 29

עלתה מאוזבקיסטן בשנת 1991

"הייתי בת 5 וחצי, אולי 6, כשעלינו לבני ברק. הכי הארדקור. אני לא זוכרת הרבה. למדתי בבית ספר דתי, אז חטפתי את התרבות לפרצוף ונקלטתי באופן די טבעי. אני חושבת שלאימא שלי היה יותר קשה, אבל לנו בתור ילדים היה ממש איזי. ישר התחברתי לישראלים, לא היו לי חברים רוסים. לתל אביב עברתי בגיל 17. דווקא היום, כשאני יותר מבוגרת, אחרי 25 שנה בארץ, הרוסיות שלי מורגשת יותר. אני מתחברת הרבה יותר לרוסים, מוציאה את הרוסיות שלי החוצה ונהנית מזה. יש לי כמעט רק חברות רוסיות ואנחנו קוראות לעצמנו 'המאפיה הרוסית'.

לצערי, עם הבנות שלי, איימי בת ה־6 ואליס בת ה־4, אני לא מדברת ברוסית. השפה קצת הלכה לי לאיבוד. החינוך שהן מקבלות ממני מאוד סובייטי, עם חוקים ברורים ונוקשים, כמו שאני גדלתי. שמונה בערב – למיטה. אני מנסה לשמר את זה, כי היום אני מבינה את החשיבות שבדבר, גם דרך האוכל הרוסי שאימא שלי דואגת להכין לבנות שלי. הן מאוד אוהבות את הגרצ'קה (מנת כוסמת מסורתית) שהיא מכינה להן, ואליס הקטנה חובבת גם דג מלוח ובורשט. היא פרטנרית מושלמת לארוחה רוסית בת שלוש מנות.

הבנות שלי ישראליות לגמרי, אבל חשוב לי לחשוף אותן לתרבות שלי ושיידעו מאיפה באתי. הרבה פעמים שואלים אותי מה ההבדל בין דוגמנית ישראלית לדוגמנית רוסייה, ואני חושבת שישראליות מרשות לעצמן יותר. אני לא מפונקת. באנו ממקום שאין בו 'קשה' ואין תלונות. אני יכולה לעמוד 14 שעות ביום צילום ולא להוציא הגה, כי זו עבודה כמו כל עבודה. גם החברות שלי שאינן דוגמניות מתנהלות ככה במקצועות שלהן".

klone

אמן רחוב, 33

עלה מאוקראינה בשנת 1994

"חוויית העלייה לישראל, כמו כל חוויית הגירה למדינה אחרת, היא מטלטלת ומזעזעת, בייחוד בתור ילד. בגיל 11 עברתי למקום נטול עונות שנה מובהקות, עם שפה זרה ומנטליות שונה לגמרי. הגעתי מברית המועצות, מקום שבו אנשים שורדים למרות הכל וללא עוררין. הדמיון לישראל קיים: גם פה לא משנה כמה חרא הממשלה תאכיל את העם, הוא עדיין יבחר בה שוב ושוב.

כשהייתי נער, חוץ מלשבת בפארקים עם חברים רוסים ולעשות צרות, גיליתי בטעות את הגרפיטי, שלפני 16 שנה פשוט לא היה קיים בישראל. היה אפשר לספור על יד וחצי את אמני הרחוב בכל הארץ. הגילוי הזה הוביל אותי לסצנות האנדרגראונד של תל אביב, וככה הבנתי שדי הרבה מהמשתתפים הם כמוני, יוצאי ברית המועצות ועוד כמה מקומות אקזוטיים. אני בהחלט רואה את התרומה שלנו לתל אביב, ואני מתכוון לדברים המעניינים ולא רק לכמה כיף שיש טיב טעם פתוח 24 שעות ביממה – סצנות הפאנק, המטאל, הטכנו וההיפ הופ המקומיות הוקמו ונסחבו חלקית לפחות על כתפיים סובייטיות. גם סצנת האמנות תובלה בחריפות דווקא על ידי יוצאי מדינות שלא ידעו מה זה חריף אמיתי עד שעלו לפה, והכל נעשה בקצב אחיד ובטוח, בדיוק כמו שחונכנו.

אימא שלי תמיד אומרת שאני גדלתי הרבה יותר משוחרר ממנה. אני חושב שמה שקרה זה שבכל זאת השמש והחומוס עשו את שלהם. העולים מהדור שלי עברו סוג של מטמורפוזה ונוצר היבריד של התנהגויות והשקפות עולם – הרציונל הסובייטי התערבב עם החוצפה הישראלית.

לקח לי שנים להגיע למסקנה שגם העבודה האישית שלי וגם המקורות שלי בגרפיטי ולאחר מכן באמנות הרחוב ובעבודת הסטודיו שלי הם בסופו של דבר אותו חיפוש זהות: הניסיון לתמצת את שלוש השפות שאני דובר טוב אך אף אחת מהן לא מרגישה כשפת אם, ההבנה שאני בעצם כל הזמן בדרך לאנשהו ושזאת הדרך הטבעית. אצלי זה קרה דרך דמויות שבהן האנושי התערבב בחייתי. ובדיוק מהמקום הזה – מהחיבור בין איך אני "אמור להיות" למה שנכון לי, מהתלישות והשייכות בבת אחת – נוצרים דברים מאוד מגניבים".

אנה הלטה

די.ג'יי, 35

עלתה מאוקראינה בשנת 1999

"עליתי בגיל מאוחר יחסית, כשהייתי בת 16. הגעתי ישירות לכפר הנוער הדתי ימין אורד בצפון, במסגרת פרויקט שמעלה לארץ בני נוער בכיתות י־י"ב בסטטוס סטודנט־תייר. בתום הלימודים הם מקבלים תעודת בגרות ואז מחליטים אם להישאר בישראל או לחזור למדינה שממנה הגיעו. רובם נשארים בארץ ועוברים את ביורוקרטיית העלייה. כך או כך, אם מגיעים לכאן לבד, כדי לעבור את התהליך צריך להגיע לגיל 18. אני חזרתי לאוקראינה לתקופה מסוימת (אימא שלי גרה שם עד היום) ואחר כך עברתי את תהליך העלייה משם.

ההחלטה לעלות לבד הגיעה כשהייתי בת 13 וחצי בערך. המדריך מימין אורד ביקר במקרה בעיירה שלי וסיפר על המקום הזה, שהיה נראה נפלא בעיניי (וכך היה באמת). הייתי ממש ילדה והרעיון הזה נדחה עד שסבתא שלי עלתה לארץ ובאתי לבקר אותה בקיץ 1995. נזכרנו במדריך ובמקום שעליו סיפר, עליתי עם סבתא לאוטובוס ונסענו לבקר אותו. התאהבתי באווירה באופן מיידי וכשחזרתי מחופשת הקיץ לאוקראינה ביקשתי מההורים שלי אישור ואת כל המסמכים הנדרשים כדי לחזור לארץ ולהתחיל בלימודים.

כצפוי עבר קצת זמן עד שאימא שלי הסכימה, אבל עד היום אני מודה לה על האומץ וההחלטה הלא קלה. באותה תקופה סבתא שלי עדיין הייתה בחיים ולמעשה היא תמיד הייתה בשבילי דמות מאוד משפיעה, לכן בכלל לא הרגשתי לבד אף שהגעגועים לכל המשפחה באוקראינה היו כואבים. לאחר מכן בני הדודים שלי הגיעו לכאן ואז נהייתה לנו כאן משפחה קטנה. בשנת 2001 גם אחותי הצטרפה.

כפר הנוער היה מקום מושלם ומחבק כל כך, שרק שנים אחר כך הבנתי שזה לא היה ככה אצל כולם. לחברים רוסים שלי יש סיפורים טראומטיים על הניסיונות להשתלב בחברה, לי לעומתם הייתה נחיתה רכה – קודם לפנימייה, ומשם, כשכבר למדתי את השפה, לחיים העצמאיים. למדתי בבצלאל ואחרי כמה שנים עזבתי את ירושלים, עברתי לתל אביב והשתלבתי גם כאן בסצנת הלילה. בירושלים ובתל אביב יוצאי ברית המועצות לשעבר הם הבליינים הכי הארדקור שאני מכירה – בליינים שמחים שנותנים מעצמם ולוקחים מהלילה את הכל".

דניס ויטצ'בסקי

הייטקיסט ועיתונאי, 30

עלה מאוקראינה בשנת 1994

"לפעמים אני חושב שהיכולת שלי לצטט את מרבית מערכוני 'החמישייה הקאמרית' באה לפצות על משהו. אז נכון, 'הגיהינום הוא הזולת, שמור על ניקיונו' הוא משפט גאוני, אבל למה לכל הרוחות שיננתי את כל מערכון החלבם? למה אני לא נעלב מ'שלא יתפללו אם ימצצו אותנו באמריקה עוד כמה שנים'? כנראה כי ההיכרות האנקדוטלית הזאת עם תוכנית המערכונים התל אביבית ביותר פתחה לי דלתות – אותן הדלתות שהמבטא שלי ואי היכולת ההיסטורית שלי להבין איפה שמים ה"א הידיעה דווקא היו אמורים לסגור.

הנחיתה בחיפה ב־1994 הייתה רכה למדי עבור ילד בן 8 מלבוב, עיר מזרח אירופית קטנה (רק 750 אלף תושבים). אמנם עברו שלוש שנים עד שהבנתי מה משמעותה של המילה 'פאשלה', אבל התשתית שהקים דור 91' וידאה כי לא יחסר לי בשר חזיר וכי לא אהיה הרוסי היחידי בכיתה. ועדיין, 21 שנה אחרי, קשה לי מאוד לייצר עטיפה הגיונית לזהות שלי: אני לא בדיוק רוסי, אני אוקראיני (סתם, נו), אבל בו בזמן ישראל מעולם לא נתנה לי לשכוח שאני לא בדיוק שייך.

וזה, כפי שאמר רמי הויברגר במערכון של החמישייה על השב"כניק עם הזין הקטן, 'מדרבן אותי לתפקד'. מצטער על ההקבלה בין עלייה לבין איבר מין קטן, אבל שניהם באים עם סטיגמות חברתיות שאי אפשר באמת להתגבר עליהן. אפשר להתחבא, לברוח או להתחזות למה שאתה לא, כי החברה לא תשתנה, החברה לא תתחיל להיות מקבלת יותר. אז הלכתי לעסוק בעיתונות בעברית – רק טקסט, שלא ישמעו את המבטא – ועכשיו אני כותב מסמכי אסטרטגיה באנגלית לחברת היי־טק אבל מעדיף שלא להתראיין, שלא ישמעו את המבטא; ורק את הרוסית אני שוכח לאט לאט ומשכנע את עצמי שזה בסדר. זה לא".

• מיוחדים
• דור 1.5
• תל אביבים
• רוסים
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• קוסטה קפלן