מה עוד לא נכתב אודות התת-מודע, זה הנחשף ביצירות אמנות? מחברת השירים המלבבת של רחל המצפינה ייאוש וכאב, תת ההכרה הנפתחת כמו מניפה של יונה וולך, הרב-מימדיות המסוכסכת עם עצמה של פיקאסו, כל הסרטים והסדרות של דיוויד לינץ', המציאות הנוזלית של דאלי.

ועדיין, תהליך העיכול והעיבוד של הלכי רוח גולמיים, אישיים וקולקטיביים, לכדי צורה, מילה או תנועה נותר פלאי וחד-פעמי. ומן הכיוון ההפוך, מלאכת ההתבוננות הסקרנית, פרימת הדימויים וההדהוד שלהם בנו – הצופים, הקוראים – היא חלק משמעותי. כי כשהיא אפקטיבית, זה מרגיש כאילו מישהו שיקף לנו את מחשבותינו שלנו, רק אולי עם עוד קצת פיוט או ״עם הרבה טקס בישבן״.

השנה ב״הרמת מסך״, הבמה המחולית המרכזית לבכורות של יוצרים ויוצרות ישראליים מזה 33 שנה, עלו יצירות שחושפות משאלות ומאוויים כמוסים, את כל הדברים השוכנים בעומק נפשם של היוצרות והיוצרים.

הביטחון שמעניק המרחב הבימתי בו אמת ובדיה דרים בכפיפה אחת, מוסתרים זה מאחורי זה וזה לצד זה, מאפשרים חשיפה מוחלטת אפילו לאמנית הניצבת על הבמה בתור עצמה. הרי זה משחק של העמדת פנים, כי ישנו חוזה בלתי כתוב בינה ובין הצופה – השעיית הספק – המאפשר לסירוגין להיעלם בתוך הדמות ולשוב ולהתגלות ולמזוג את זו בזו באין רואה. שכבות מקבילות – מסתירות ומגלות – של מציאות.

בדיוק עבור זה אנחנו מגיעים לאולם. בעוד גופנו נטוע בכסא 11 בשורה 7, אנו מבקשים את נפשנו להמריא משם – לסיאם ולדנמרק אבל גם אל מחוזות ילדותינו, אל העתיד, אל הדמיון ואל עומק תת-ההכרה של עצמנו. גם אנחנו הצופים בתנועה, בלתי נראית ואדירה.

ובחלומם של היוצרות והיוצרים השנה עלו והופיעו אמנית קרקס שראתה במהופך מעמידת הידיים שהיתה שרויה בה את מרינה אברמוביץ׳ ויחזקאל הנביא מטיילים יחד אל קרחון מרוחק בו שלל מיקרופונים שאינם מחוברים לאף הגברה. מצידם השני, שור ספרדי שזנבו מטאטא משתעשע עם עורב במורד דיונה, שתי רקדניות מבצעות את אותו המחול בלופ אינסופי עבור גבר בלבוש כלה שחור-לבן, בעוד נימפות שכובות על סלע מביטות בשבט נשים לבושות שחור הנלחמות במוות.

יצירות המחול הללו אינן נשענות על מחזה כתוב מראש. הדמויות אינן נושאות שם ולכן שמן הוא שם האדם המגלם אותן, שמה של מי שהגתה אותן והכתיבה את צעדיהן וגם שמנו שלנו. אם משהו רקוב הרי שזה לא בממלכת דנמרק, אלא ממש כאן בהם ובנו. וכל הנפלא והנשגב – גם הוא בנו בכולנו. המרחק בין מקומות, זמנים, אמיתי ומדומיין, מתקצר והולך ככל שההזדהות שלנו עמוקה יותר, ועדיין, אל חשש, מעטה ה״מופע״ מגן על כולנו ויחזור ויתפוס בנו מעדנות כשננחת אל הקרקע בתומו.

מסעות כאלה יעלו בעשר הבכורות החדשות המתממשות ובאות במרכז סוזן דלל וברחבי הארץ ובשלל האירועים הנלווים לפרויקט השנה: תנועת המילים ב״מועדון כתב״ האיקוני, יצירות לתלמידים המשוטטות בין צילומי סטילס מההסטוריה רבת השנים של ״הרמת מסך״ ומפיחות בארכיון חיים חדשים והפיכת רחבת סוזן דלל למרחב של פינוי והתפנות במופע נעילה. מחכים לכם, בואו לצלול איתנו לתת מודע.

פסטיבל הרמת מסך, ביוזמת ותמיכת משרד התרבות והספורט, יתקיים בין ה-9 ל-19 בנובמבר בסטודיו זהבה וז'אק בסוזן דלל (יחיאלי 5).לפרטים נוספים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• הרמת מסך
• מחול
• סוזן דלל
• טור אישי
• ריקוד

"מטרת כל אמנות היא להסביר לאנשים את הסיבה להופעתם על הפלנטה הזו; או, אם לא כדי להסביר אז לפחות לשאול את השאלה הזו…" (אנדרי טרקובסקי)

השנה היא 2020 ומודיעים לנו שנבחרנו לנהל את פרויקט הרמת מסך. איזה כבוד, לקחת את המושכות של פרויקט הדגל של משרד התרבות, צומת מרכזי שדרכו עברו כל כך הרבה יוצרים ומופיעים בראשית דרכם, שדרכו עברנו גם אנחנו. והנה, אנחנו עומדים לנווט את הספינה, זו עם זה. אלא מה, שאנחנו לא יכולים לספר זאת לאיש. כי יש איזה נגיף שהתחיל לעשות את דרכו מארצות הניכר, ולא בדיוק ברור האם ניתן בכלל יהיה לקיים את הפרויקט, לעשות חזרות, להופיע. אנחנו ממתינים להוראות נוספות.

החודשים נוקפים, אנחנו בלב ליבו של אקורדיון סגרים. קרן כרמל, מנהלת תחום המחול במשרד התרבות, מבקשת מאיתנו להתחיל לדמיין האם יש בכל זאת דרך שבה הפרויקט שמתקיים כבר 31 שנה בפורמט בימתי קבוע, יכול לקבל צורה אחרת שתאפשר את קיומו? הו, מזל שדמיון הוא המומחיות שלנו. אנחנו מפנטזים יחד מודל של מופעים חד-פעמיים המשודרים אונליין לצד תכנית מגירה של מופעים חיים אם רק יתאפשרו בנס, מקבלים את ברכת הדרך ויוצאים לתהליך. בדצמבר 2020 עולה ״הרמת מסך״, לראשונה בגרסה דיגיטלית. בסלונים, על מסכים ברחבי הארץ ובחו״ל, צופים ערב ערב במשך שבוע אלפי עיניים בבכורות ישראליות חד-פעמיות. מונדיאל אמנותי, אם תרצו, רק בלי גביע.

השנה היא 2021 וזו שנתנו השניה לניהול – אך למעשה הראשונה בפורמט בימתי חי. אנחנו בוחרים להתבונן על החזרה לבמות לא כאל חזרה אל הגדה הקודמת הבטוחה של הנחל, אלא כחתירה אל הגדה הרחוקה יותר שמעברו השני. היא דומה לה, אבל לא זהה. היא כבר יודעת משהו על המים שזורמים לצידה, היא לא מובנת מאליה. אנחנו בוחרים ביודעין זרעי יצירות ש”ה״חי״ חיוני להן, שאנחנו מאמינים שבמגע האלכימי המיוחד ביניהן ובין קהל חי ונושם יתרחש הרטט הזה, שאין שני לו.

שנינו כוריאוגרפים פעילים ומופיעים במקביל ביצירותינו שלנו. כיוצרים, אנחנו הולכים ביודעין לאיבוד בתוך התהליכים שלנו. כמלווים של יצירות בהרמת מסך, אנחנו עין חיצונית ועוגן יציב. הזגזוג בין שתי הפריזמות הללו הוא מעניין, משונה, מפרה ובעיקר נותן פרספקטיבה רחבה על התחום. יש אינסוף אפשרויות דרכן אפשר לפתח יצירת אמנות. חלק מהיצירות נוצרות מנקודת מבט מוכרת וחלק מכזו שהיא כל כך רחוקה משלנו, אחרת. מעניין לגלות קווי דמיון, להיחשף לשוני ולמה שמשותף לכולם: שאלות כנות ותשוקה מתפרצת.

בין השאר פגשנו: יוצר שחוזר אל שורשי הפולקלור בו צמח; יוצרת שמאחדת א.נשים רקדנים ושאינם רקדנים תחת כנפי המחול; יוצרת שממריאה אל הפסיכדליה תוך כדי הטחת הגוף הפיזי בקרקע; יוצרת שמיד לאחר לידת ביתה השלישית מחפשת שוב את גופה שלה; יוצר ותיק שעוצר לשאול האם פרפורמר אינו אלא מבקש נדבות; יוצר שמטשטש את גבולות המגדר בין גבר ואשה, בין אדם וחיה; ואפילו צמד יוצרות ששרות בילי אייליש ביידיש.

לצד ליווי תהליכי היצירה, שבכל אחד מהם טמון עולם ומלואו, אנחנו גם מחליטים לשלוח שתי זרועות ארוכות: האחת אל העבר והשנייה אל העתיד. בפרויקט ״מסך לאחור״ אנחנו מזמינים את דור העתיד של המחול הישראלי – תלמידי ותלמידות מחול צעירים- לבצע קטעי סולו מתוך ארכיון הרמת מסך לדורותיו, כאלה שנשכחו מלב או הפכו לקנוניים. את הביצועים שלהם נציג בסטודיו במרכז סוזן דלל שיהפוך ל״מוזיאון חי״ בימי הפרויקט וייפתח לקהל הרחב שיוכל לחוות את העבר קם לתחיה בגוף עכשווי.

אל העתיד – אנחנו מחליטים להתבונן עם כל הכיף, האימה והפליאה שמלווים את הלא נודע. אנחנו מזמינים שישה מוחות מבריקים ולבבות רגישים – יוצרים/ות, חושבים/ות – להתבונן אל תוך כדור הבדולח ולהפוך לערב אחד למגידי עתידות ולספר לנו מה עלה בגורלנו, מה עלה בגורל המחול הישראלי, אי שם בעתיד, מתרחישי בלהות ועד פנטזיות נאיביות. לצד ״מגידי העתידות״, הרצאה על טרנדולוגיה תנפץ לנו את האשליה שאנחנו כאילו-ספונטניים וכאילו-יוצרים-מהפופיק, ותגלה לנו שאפשר לחזות אופנות וטרנדים, ושגם אנחנו צפויים ככל הנראה.
הכותבים הם המנהלים האמנותיים של 'הרמת מסך', 15-25 לדצמבר.למועדים ולרכישת כרטיסים

• טור אישי
• מחול
• פסטיבל
• הרמת מסך

• Facebook
• Twitter
• Email

את השניות הראשונות של "אדם", העבודה החדשה שלו עבור להקת בת שבע, מתאר הכוריאוגרף רועי אסף בצורה סכמטית משהו. "המסך עולה, הבמה ריקה וברקע שקט", הוא מסביר, "רקדנית עולה ומתיישבת בירכתי הבמה. רקדן חולף על פניה, מרים את ידו ואומר משהו". אסף, שלא קיבל השכלה פורמלית במחול (אבל כן התברך בטונות של כישרון ואומץ), החל לבסס את מעמדו המקצועי בתחום לפני חמש שנים. הוא השתתף שלוש פעמים (מ־2011 עד 2013) בתחרות "הרמת מסך" ויצר את המופעים "שש שנים" ו"הגבעה". הוא קצר שבחים גם על צמד המופעים שלו "Girls" ו"Boys" ויצר גם בחו״ל, למשל ללהקתו האמריקאית של בנג׳מין מילפייה (שמונה לאחרונה למנהל האמנותי של האופרה בפריז) וללהקת הבלט המלכותי השבדי.

שתי ההפקות האלו טרם הועלו כאן, אבל בינתיים הוא כבר קיבל את הטלפון מאוהד נהרין. “אוהד הציע לי לעשות עבודה ללהקה ולחלוק איתו ערב (העלאה מחודשת של “יאג״ – י״א). ההתרגשות ענקית, אנשים לא מבינים את המעמד שלו ושל בת שבע בעולם. הייתי ילד כשראיתי קטע מעבודה של אוהד לבת שבע באחת מתוכניות הבידור בטלוויזיה, וזה השאיר עליי רושם גדול. אחר כך הלכתי עם הכיתה שלי לראות בקריית גת מופע בוקר עם קטעים מ׳אנאפזה׳. כנראה ראו את ההתרגשות שלי, כי בדרך החוצה המורה שאלה אותי אם אני רוצה לראות גם את המופע הבא. רצתי פנימה. מאז שאני זוכר את עצמי אני רוקד – מייקל ג׳קסון כזה בכיתה ובשמחות משפחתיות – וביום ההוא ראיתי שיש עוד משהו. ענק״.

הקהל יוכל לזהות את כתב היד שלך בעבודה החדשה?

"אני אף פעם לא חושב על הקהל, רק על עצמי. אני צריך שזה יהיה מדויק, ואז אני משחרר. כל אחד שייקח את זה לאן שהוא רוצה. זאת גם הסיבה שבגללה אני לא רוצה לדבר על העבודה ומעדיף שהצופים יגיעו לראות אותה בלי שום ידע מוקדם".

נראה שבהיעדר ידע מוקדם אסף מכליל גם את שם העבודה, "אדם", שקשה להסיק ממנו יותר מדי. "לתת שם לעבודה זה יותר קשה מלמצוא שם לילד שלך", אומר אסף, "הניסיונות שלי כללו אפילו אפשרות לתת לעבודה שם בצורת סימן גיאומטרי, אבל בסוף חזרתי למפגש הראשון שלי עם הרקדנים של בת שבע ונזכרתי שאמרתי להם אז 'דמיינו אדם'. משם התחיל סשן ארוך שבו ביקשתי לבחור אדם, לתאר אותו ולנסות להכיר אותו. כשחזרתי לחשוב על שם הבנתי ש'אדם' הוא הבסיס לחיה שאנחנו. זה גם אומר שהרקדנים הם שותפים שלי ליצירה".

מה היה תהליך העבודה איתם?

"הם לא רק רקדנים מופלאים מבחינת היכולות הפיזיות והנוכחות שלהם, הם בוגרים ומנוסים ויש להם הבנה כל כך גדולה למהלך העבודה, שהם יכולים להתמודד גם עם סיטואציות מאתגרות. היו פעמים במהלך החזרות שלא ממש ידעתי מה לעשות, איך להתקדם הלאה, וגם אמרתי את זה, והם בכלל לא נבהלו. היו כאלו שהניחו יד על הכתף שלי ואמרו שהם סומכים עליי".

עם מה הגעת לחזרה הראשונה איתם?

"עם כלום. אני תמיד מגיע ליצירה חדשה שלי עם אי ודאות שהיא תמיד נפלאה ואיומה. המצב הרגשי הזה מפחיד, זה סוג של יצירה יש מאין, אבל כשאתה מגלה את זה – זה עונג גדול".

"אדם" ו"יאג", להקת בת שבע, סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב
שלישי־רביעי (27.4־26) 21:00, שבת (30.4), 21:00 ,18:00

• אדם
• רועי אסף
• כוריאוגרפיה
• בת שבע
• אוהד נהרין
• סוזן דלל
• הרמת מסך
• מחול
• יאג
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

יש שלב בעבודה החדשה של הרקדנית והכוריאוגרפית לילך ליבנה שזכה לשם "ניסיון הפיכה לכוּס". הניסיון הזה נערך באחת מהמשימות שמרכיבות את המופע של ליבנה, שיעלה בשבת הקרובה במסגרת פסטיבל "הרמת מסך". המשימות, מסבירה ליבנה, הן סוג של משחקי גוף ומחשבה שבמהלכם שקועות ארבעת הרקדניות, ובהן היא עצמה, במשחק ובחוויה שהן עוברות במקום באיך שהן נראות.

הנראות וההשטחה של הנשיות מעסיקים את ליבנה (28) בעבודותיה האחרונות וגם בזו החדשה. "נדמה שיש רק אופציה אחת שבה ניתן לתפוס את גוף האישה. האופציה הזאת לא כוללת גוונים שלו, מינונים משתנים שלו, מצבי צבירה שונים", היא אומרת. הניסיון להקטין את הקונקרטי וללכת אל המופשט הוא הדרך שבה ליבנה בורחת מדימוי הגוף, הנשי בעיקר, שגורם לנו לחוסר נעימות במקום שבו היינו אמורות להרגיש הכי בנוח.

העיוות הזה, שנובע בין היתר מעומס דימויי הגוף בפרסומות, מהפורנו שכבר מזמן לא מוצנע ומהחשיפה הכל כך נרחבת לשניהם, מביאה אותנו למקום רע, כזה שמשטיח את הגוף ואת המחשבה. "אני לא מוכנה להיתפס כ'כוּס פעור מהלך" ליבנה אומרת, ומסבירה שבעבודה החדשה שלה היא רק מציפה את קטלוג ההשטחה של הנשיות.

איך משימת ה"ניסיון להפוך לכוס" משרתת את זה?

"המשימה מתבצעת בהקשר של בריכה ותנועה במים. כל אחת מהרקדניות מנסה להפוך לכוס, לדמיין את התחושה של להיות כוס, למרוח על עצמה וזלין, לנוע במים כמו כוס וכל זה בזמן אמת. זה לא דימוי שהכנו מראש, כי אז זה היה דימוי מת שמבוצע היטב וזה לא מעניין. אני שואפת לעורר מחשבה פעילה ולא רק דימוי. הקהל כמובן לא יראה דימוי ממשי של כוס אלא תנועה של רקדנית המדמיינת משהו שנכון לרגע הזה. יש שלב נוסף שבו אנחנו מצלמות סלפי ומתעדות את היותנו כוס וכך לאורך המשימה נוצר דבר אנושי. זה לא מהלך פתייני ואת אינך מפתה".

אילו עוד משימות מוצגות בעבודה?

"יש משימה שכוללת ניסיון ליצור מפגש ללא גוף. במשך כעשר דקות אנחנו יושבות עם בגדי ים, או בלעדיהם, ומתנסות בטריפ מחשבתי טהור. הקהל יושב בחצי גורן בסטודיו, מאוד קרוב אלינו. אנחנו מבקשות מהצופים לדמיין שהם הגיעו למפגש איתנו בלי הגוף שלהם. במשימה הזאת יש ציפייה מהקהל שלא יהיה פסיבי, אלא ישתתף ביצירה בעזרת הדמיון ויאפשר לעצמו לחוות את המחשבות והרגשות שעולים בו לנוכח ההתרחשות. זאת בעצם הציפייה שלי מהמופע – שהוא יעורר שיח, שאנשים יספרו מה הם הרגישו ומה הם חשבו. אם יגידו לי בסוף המופע שהעבודה נהדרת או שרקדתי נפלא, זה בכלל לא יעניין אותי".

זה לא שליבנה רוצה להעלים את הגוף שלה ולהפוך לבלתי נראית, היא רק מבקשת להרחיב את התפיסה המאוד מצמצמת של הגוף. הפרדוקס הגדול הוא שבתחום המחול, קהל מגיע קודם כל כדי לראות את הגוף מתוך נקודת מבט די שטחית. כדי לברר מה קורה בין הגוף, המחשבה והדמיון, ליבנה יזמה סדרת מפגשים בביתה והזמינה אליהם יוצרים מתחומים שונים – מחול, אמנות פלסטית וקולנוע. במשך שנתיים, כשהם לבושים בורקות שחורות שכיסו את כל גופם, הם ניסו לבדוק מה קורה להם כשמעלימים את הגוף. הניסוי מצא ניכר גם בעבודה החדשה של ליבנה, בחלק שבו היא והרקדניות לצדה עטופות סדינים רחבים.

יש בזה משהו מיסטי, לא?

"זה באמת נשמע כמו מפגש רוחות, ולפעמים זה גם הפך למעט מיסטי, אבל זה בעיקר מפגש שבמהלכו המחשבה נכנסת לטריפ נטול צורה. הביטול של הקונקרטי וההליכה אל הווירטואלי מכניס אותך לסחרור. באחת המשימות שלנו כקבוצה חוקרת יצאנו מכיכר רבין במסלול בריחה לכיוון הים, והתנועה קיבלה צורה של ספירלה בלתי נגמרת. הגוף המסתחרר משפיע על המחשבה, שמצִדה עושה משהו לגוף בחזרה. צריך להתנסות בזה כדי להבין שיש עוד אופציות מלבד הדרך שבה מקובל לחשוב על הגוף. חשוב שתהיה לנו אופציה לבחור מה מתאים לנו. ובעניין הסדינים – הם אביזרים שמאפשרים למי שרוצה להצטמצם, להפוך לנקודה בדרך להיעלמות. כשאני מנסה להפוך לנקודה אני מרגישה את המהות. אני לא מפורקת לגורמים ולא זוג רגליים מפושקות".

"The Re-Birth" תעלה במסגרת פסטיבל הרמת מסך, סוזן דלל, שבת 17:00, 21:00

• מחול
• כוס
• הרמת מסך
• במה
• תרבות