התת מודע שמתפרץ החוצה, נוטף זיעה ומתנשם, הוא רק רקדן

מה עוד לא נכתב אודות התת-מודע, זה הנחשף ביצירות אמנות? מחברת השירים המלבבת של רחל המצפינה ייאוש וכאב, תת ההכרה הנפתחת כמו מניפה של יונה וולך, הרב-מימדיות המסוכסכת עם עצמה של פיקאסו, כל הסרטים והסדרות של דיוויד לינץ', המציאות הנוזלית של דאלי.

ועדיין, תהליך העיכול והעיבוד של הלכי רוח גולמיים, אישיים וקולקטיביים, לכדי צורה, מילה או תנועה נותר פלאי וחד-פעמי. ומן הכיוון ההפוך, מלאכת ההתבוננות הסקרנית, פרימת הדימויים וההדהוד שלהם בנו – הצופים, הקוראים – היא חלק משמעותי. כי כשהיא אפקטיבית, זה מרגיש כאילו מישהו שיקף לנו את מחשבותינו שלנו, רק אולי עם עוד קצת פיוט או ״עם הרבה טקס בישבן״.

השנה ב״הרמת מסך״, הבמה המחולית המרכזית לבכורות של יוצרים ויוצרות ישראליים מזה 33 שנה, עלו יצירות שחושפות משאלות ומאוויים כמוסים, את כל הדברים השוכנים בעומק נפשם של היוצרות והיוצרים.

הביטחון שמעניק המרחב הבימתי בו אמת ובדיה דרים בכפיפה אחת, מוסתרים זה מאחורי זה וזה לצד זה, מאפשרים חשיפה מוחלטת אפילו לאמנית הניצבת על הבמה בתור עצמה. הרי זה משחק של העמדת פנים, כי ישנו חוזה בלתי כתוב בינה ובין הצופה – השעיית הספק – המאפשר לסירוגין להיעלם בתוך הדמות ולשוב ולהתגלות ולמזוג את זו בזו באין רואה. שכבות מקבילות – מסתירות ומגלות – של מציאות.

בדיוק עבור זה אנחנו מגיעים לאולם. בעוד גופנו נטוע בכסא 11 בשורה 7, אנו מבקשים את נפשנו להמריא משם – לסיאם ולדנמרק אבל גם אל מחוזות ילדותינו, אל העתיד, אל הדמיון ואל עומק תת-ההכרה של עצמנו. גם אנחנו הצופים בתנועה, בלתי נראית ואדירה.

ובחלומם של היוצרות והיוצרים השנה עלו והופיעו אמנית קרקס שראתה במהופך מעמידת הידיים שהיתה שרויה בה את מרינה אברמוביץ׳ ויחזקאל הנביא מטיילים יחד אל קרחון מרוחק בו שלל מיקרופונים שאינם מחוברים לאף הגברה. מצידם השני, שור ספרדי שזנבו מטאטא משתעשע עם עורב במורד דיונה, שתי רקדניות מבצעות את אותו המחול בלופ אינסופי עבור גבר בלבוש כלה שחור-לבן, בעוד נימפות שכובות על סלע מביטות בשבט נשים לבושות שחור הנלחמות במוות.

יצירות המחול הללו אינן נשענות על מחזה כתוב מראש. הדמויות אינן נושאות שם ולכן שמן הוא שם האדם המגלם אותן, שמה של מי שהגתה אותן והכתיבה את צעדיהן וגם שמנו שלנו. אם משהו רקוב הרי שזה לא בממלכת דנמרק, אלא ממש כאן בהם ובנו. וכל הנפלא והנשגב – גם הוא בנו בכולנו. המרחק בין מקומות, זמנים, אמיתי ומדומיין, מתקצר והולך ככל שההזדהות שלנו עמוקה יותר, ועדיין, אל חשש, מעטה ה״מופע״ מגן על כולנו ויחזור ויתפוס בנו מעדנות כשננחת אל הקרקע בתומו.

ענת גרגוריו ומיכל הרמן. צילום: יאיר מיוחס

מסעות כאלה יעלו בעשר הבכורות החדשות המתממשות ובאות במרכז סוזן דלל וברחבי הארץ ובשלל האירועים הנלווים לפרויקט השנה: תנועת המילים ב״מועדון כתב״ האיקוני, יצירות לתלמידים המשוטטות בין צילומי סטילס מההסטוריה רבת השנים של ״הרמת מסך״ ומפיחות בארכיון חיים חדשים והפיכת רחבת סוזן דלל למרחב של פינוי והתפנות במופע נעילה. מחכים לכם, בואו לצלול איתנו לתת מודע.

פסטיבל הרמת מסך, ביוזמת ותמיכת משרד התרבות והספורט, יתקיים בין ה-9 ל-19 בנובמבר בסטודיו זהבה וז'אק בסוזן דלל (יחיאלי 5). לפרטים נוספים וכרטיסים