פסטיבל הרמת מסך חוזר: פסיכדליה, מסע בין דורי ובילי אייליש ביידיש

"מטרת כל אמנות היא להסביר לאנשים את הסיבה להופעתם על הפלנטה הזו; או, אם לא כדי להסביר אז לפחות לשאול את השאלה הזו…" (אנדרי טרקובסקי)

השנה היא 2020 ומודיעים לנו שנבחרנו לנהל את פרויקט הרמת מסך. איזה כבוד, לקחת את המושכות של פרויקט הדגל של משרד התרבות, צומת מרכזי שדרכו עברו כל כך הרבה יוצרים ומופיעים בראשית דרכם, שדרכו עברנו גם אנחנו. והנה, אנחנו עומדים לנווט את הספינה, זו עם זה. אלא מה, שאנחנו לא יכולים לספר זאת לאיש. כי יש איזה נגיף שהתחיל לעשות את דרכו מארצות הניכר, ולא בדיוק ברור האם ניתן בכלל יהיה לקיים את הפרויקט, לעשות חזרות, להופיע. אנחנו ממתינים להוראות נוספות.

החודשים נוקפים, אנחנו בלב ליבו של אקורדיון סגרים. קרן כרמל, מנהלת תחום המחול במשרד התרבות, מבקשת מאיתנו להתחיל לדמיין האם יש בכל זאת דרך שבה הפרויקט שמתקיים כבר 31 שנה בפורמט בימתי קבוע, יכול לקבל צורה אחרת שתאפשר את קיומו? הו, מזל שדמיון הוא המומחיות שלנו. אנחנו מפנטזים יחד מודל של מופעים חד-פעמיים המשודרים אונליין לצד תכנית מגירה של מופעים חיים אם רק יתאפשרו בנס, מקבלים את ברכת הדרך ויוצאים לתהליך. בדצמבר 2020 עולה ״הרמת מסך״, לראשונה בגרסה דיגיטלית. בסלונים, על מסכים ברחבי הארץ ובחו״ל, צופים ערב ערב במשך שבוע אלפי עיניים בבכורות ישראליות חד-פעמיות. מונדיאל אמנותי, אם תרצו, רק בלי גביע.

אוליביה קורט מסה. צילום: יאיר מיוחס

השנה היא 2021 וזו שנתנו השניה לניהול – אך למעשה הראשונה בפורמט בימתי חי. אנחנו בוחרים להתבונן על החזרה לבמות לא כאל חזרה אל הגדה הקודמת הבטוחה של הנחל, אלא כחתירה אל הגדה הרחוקה יותר שמעברו השני. היא דומה לה, אבל לא זהה. היא כבר יודעת משהו על המים שזורמים לצידה, היא לא מובנת מאליה. אנחנו בוחרים ביודעין זרעי יצירות ש”ה״חי״ חיוני להן, שאנחנו מאמינים שבמגע האלכימי המיוחד ביניהן ובין קהל חי ונושם יתרחש הרטט הזה, שאין שני לו.

שנינו כוריאוגרפים פעילים ומופיעים במקביל ביצירותינו שלנו. כיוצרים, אנחנו הולכים ביודעין לאיבוד בתוך התהליכים שלנו. כמלווים של יצירות בהרמת מסך, אנחנו עין חיצונית ועוגן יציב. הזגזוג בין שתי הפריזמות הללו הוא מעניין, משונה, מפרה ובעיקר נותן פרספקטיבה רחבה על התחום. יש אינסוף אפשרויות דרכן אפשר לפתח יצירת אמנות. חלק מהיצירות נוצרות מנקודת מבט מוכרת וחלק מכזו שהיא כל כך רחוקה משלנו, אחרת. מעניין לגלות קווי דמיון, להיחשף לשוני ולמה שמשותף לכולם: שאלות כנות ותשוקה מתפרצת.

ליאור תבורי. צילום: יאיר מיוחס

בין השאר פגשנו: יוצר שחוזר אל שורשי הפולקלור בו צמח; יוצרת שמאחדת א.נשים רקדנים ושאינם רקדנים תחת כנפי המחול; יוצרת שממריאה אל הפסיכדליה תוך כדי הטחת הגוף הפיזי בקרקע; יוצרת שמיד לאחר לידת ביתה השלישית מחפשת שוב את גופה שלה; יוצר ותיק שעוצר לשאול האם פרפורמר אינו אלא מבקש נדבות; יוצר שמטשטש את גבולות המגדר בין גבר ואשה, בין אדם וחיה; ואפילו צמד יוצרות ששרות בילי אייליש ביידיש.

אורי שפיר. צילום: יאיר מיוחס

לצד ליווי תהליכי היצירה, שבכל אחד מהם טמון עולם ומלואו, אנחנו גם מחליטים לשלוח שתי זרועות ארוכות: האחת אל העבר והשנייה אל העתיד. בפרויקט ״מסך לאחור״ אנחנו מזמינים את דור העתיד של המחול הישראלי – תלמידי ותלמידות מחול צעירים- לבצע קטעי סולו מתוך ארכיון הרמת מסך לדורותיו, כאלה שנשכחו מלב או הפכו לקנוניים. את הביצועים שלהם נציג בסטודיו במרכז סוזן דלל שיהפוך ל״מוזיאון חי״ בימי הפרויקט וייפתח לקהל הרחב שיוכל לחוות את העבר קם לתחיה בגוף עכשווי.

אנדראה. צילום: יאיר מיוחס

אל העתיד – אנחנו מחליטים להתבונן עם כל הכיף, האימה והפליאה שמלווים את הלא נודע. אנחנו מזמינים שישה מוחות מבריקים ולבבות רגישים – יוצרים/ות, חושבים/ות – להתבונן אל תוך כדור הבדולח ולהפוך לערב אחד למגידי עתידות ולספר לנו מה עלה בגורלנו, מה עלה בגורל המחול הישראלי, אי שם בעתיד, מתרחישי בלהות ועד פנטזיות נאיביות. לצד ״מגידי העתידות״, הרצאה על טרנדולוגיה תנפץ לנו את האשליה שאנחנו כאילו-ספונטניים וכאילו-יוצרים-מהפופיק, ותגלה לנו שאפשר לחזות אופנות וטרנדים, ושגם אנחנו צפויים ככל הנראה.
הכותבים הם המנהלים האמנותיים של 'הרמת מסך', 15-25 לדצמבר. למועדים ולרכישת כרטיסים