>> ביום שני הקרוב (10.2) ייערך בגלריה אירופה אירוע חד-פעמי לרגל השקת מהדורה מוגבלת של בקבוק וודקה אבסולוט חדש הנושא את שמו ודמותו של האמן ואיש הרנסנס אנדי וורהול. לצד מנות וורהוליות, קוקטיילים וורהולים, יצירות אמנות מקוריות של וורהול (!) והרצאה של יערה קידר המעולה, תככב באירוע הלהקה The Basic Conflict שהקים ניב ארזי (רד אקסס) כדי לבצע את המוזיקה של ולווט אנדרגראונד, הרכב הרוק המהפכני של לו ריד מייסודו של אנדי וורהול.כדאי (מאוד!) להזמין כרטיסים מראש

>> הסייל הגדול של המוזיקה: מדללים את האוסף של הספריה העירונית
>> נדב הולנדר מודה לדני סנדרסון על השירים שהדביקו אותו לגיטרה

בעקבות ההזמנה לאצור מוזיקלית את אירוע השקת Absolut Warhol בגלריה אירופה, הייתה לי הזכות להרכיב את הלהקה המסתורית "The Basic Conflict" – חבורה שמגיעה ממימד אחר בזמן, ותבצע סט מיוחד בהשראת הוולוט אנדרגראונד האגדית. הלהקה תבצע את המוזיקה האייקונית של הוולוט אנדרגראונד בדרך מקורית ותחזיר אותנו לרגעים המהפכניים ויוצאי הדופן של התקופה.

בחרתי את השם הזה ללהקה מעצם הקונפליקט של להיות שם – להימצא בחלל חופשי מגוף ומחויבות – לבין הקושי וההשלכות של להיות כאן, בעולם הזה. הערב הזה, כמו המוזיקה של הוולווט אנדרגראונד ויצירתו של אנדי וורהול, לא שוקט ולא נכנע למוסכמות. חברי הלהקה נבחרו מתוך התהייה: אם וורהול היה חי ומסתובב בתל אביב, מי היו המוזיקאים שהיה בוחר להקים את הוולווט שלו?בערב הזה תבצע הלהקה מחווה לתקליט עם הבננה, התקליט הראשון של הוולווט וניקו. מתוכו, אבל גם מתקליטים אחרים בחרתי את חמשת השירים שאני הכי אוהב. לא היה קל.

Ocean

מתוך האלבום Loaded מ-1972. שיר שמציג סאונד חלומי, אווירה אינטרוספקטיבית ומילים שמזמינות למחשבה. הוא בולט בהרגשה רגועה ומלנכולית, בניגוד לסגנון הגס והחודרני יותר של הלהקה בעבודות קודמות, ומעורר תחושות של געגוע ונוסטלגיה, כשהאוקיינוס משמש כמטאפורה לעומק רגשי. המילים הפואטיות של לו ריד, בשילוב עם הליווי המוזיקלי השקט, יוצרות חוויה רפלקטיבית ומעמיקה, ומשקפות את היכולת של הלהקה לשלב בין מורכבות רגשית ליופי ועדינות.

I Can't Stand It

השיר יצא בשנת 1969, כחלק מהאלבום "The Velvet Underground" שהיווה אבן דרך בהיסטוריה של המוזיקה האלטרנטיבית-תעשייתית. השיר מציג את הסגנון המיוחד של הלהקה, שמשלב אלמנטים של רוק, פאנק ופסיכדליה עם טקסטים המעבירים תחושות של תסכול וניתוק ומעוררים מחשבה.הטקסט קשה ומדבר על חוויות קשות של אהבה, אכזבה, כאב פנימי מתמשך וחוסר יכולת להתמודד עם העולם סביב. הליריקה חודרת ואמוציונלית, וניכרת ההשפעה הפוסט-מודרנית על ההרכב.

Venus In Furs

שיר מאלבומם הראשון, The Velvet Underground & Nico, הידוע יותר בשם "תקליט הבננה", על שם ציור הבננה שתרם אנדי וורהול לעטיפתו. השיר נכתב על ידי הגיטריסט והמנהיג לו ריד, והוא אחד השירים המפורסמים והמשפיעים ביותר של הלהקה. השיר מדבר על קשרים של שליטה, עינויים ופורנוגרפיה בצורה פיוטית וארוטית. המילים עטופות בסאונד פסיכדלי, פאנקי ואפל. הווייב מאוד אינטנסיבי, כשאת האווירה הדחוסה והמטרידה יוצרים השימוש בגיטרה צורמת ובסאונד מאוד מינימליסטי.

Heroin

אחד השירים המפורסמים והכואבים של הלהקה, שנכתב על ידי לו ריד. השיר יצא ב-1967 באלבום הבכורה של הלהקה, The Velvet Underground & Nico. הוא עוסק בניסיון להתמודד עם הרואין, השפעתו על האדם, וההיבטים המורכבים והכואבים של ההתמכרות. המילים מתארות את תחושת האסקפיזם והבריחה, ואת המחיר הכבד. מצד אחד, החיפוש אחר עונג, ומצד שני, איום ההתמכרות וההרס שמגיעים עם השימוש בסמים.ההשפעה של השיר על עולם המוזיקה הייתה עצומה, והוא שינה את הדרך בה נתפסו שירים על נושאים קשים כמו סמים, אלימות, ומצבים נפשיים קיצוניים.

I'll Be Your Mirror

אחד השירים המרגשים והמכוננים של הלהקה. גם את השיר הזה מתקליט הבננה כתב לו ריד, אבל מבצעת אותו ניקו, הסולנית הגרמניה של הלהקה. היא שרה את המילים המרגשות והאישיות של ריד בקול שקט ונוגה, והלהקה מנגנת בטון רגוע ונוגע ללב, בטח בהשוואה לשירים האחרים באלבום. השיר מדבר על להיות מראה או השתקפות עבור מישהו אחר, לשקף את רגשותיו ותסכוליו, ולהיות שם עבורו כשצריכים. יש בשיר תחושת מסירות טוטאלית והבנה עמוקה של הקיום האנושי.

>> גלריה אירופה מציגה: אבסולוט וורהול, שני 10.2, הרצל 3.פרטים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• גלריה אירופה
• ניב ארזי
• וולווט אנדרגראונד
• אנדי וורהול

• Facebook
• Twitter
• Email

היום זה אולי לא תמיד נראה ככה, אבל רוקנ'רול זו מוזיקה של מגניבים. נענוע הירכיים והג'ל בשיער, וגם אחר כך החולצות הפרחוניות והשיער הארוך – כל אלה היו סממנים של אנשים עם גרוב, יפים ויפות שחוגגים עם האנשים הנכונים. גם אם הם היוו אלטרנטיבה כלשהי, זה לדור ההורים. בשנות החמישים והשישים צעירים רצו להיות רוקנ'רול כי זה היה באופנה. אלביס היה באופנה, הביטלס היו באופנה, הסטונס היו באופנה. הראשונים שעשו רוקנ'רול לשוליים, לאנשים המוזרים, היו הוולווט אנדרגראונד.

מבחינה מוזיקלית ותרבותית אנחנו זוכרים את 1967 כשנה שבה האור וצבעי הקשת האירו את העולם המערבי, שבה צעירים וצעירות ניסו לחיות לפי אידיאלים חדשים וחופשיים שהיום נשמעים כמו קלישאות, אבל אז שלום ואהבה נשמעו כמו מושגים מהפכניים ורעננים למדי. ועדיין, בשוליים התרחשה מהפכה נוספת, גדולה לא פחות – המהפכה שנתנה קול לצעירים שאף אחד לא רצה לעשות איתם אהבה חופשית, שלא ראו את האור ושצבעי הקשת היו עבורם קלישאה כבר אז.

באלבום הראשון של הוולווט אנדרגראונד, The Velvet Underground & Nico, שחוגג היום חמישים שנה לצאתו, שרה ניקו, הזמרת הגרמניה בעלת הקול העבה, בתרגום חופשי: "כשאתה חושב שהלילה מבין אצלך את המוח / שבפנים אתה מעוות ולא נוח / תדע שלראות יש לך כוח / בבקשה תוריד את הידיים / כי אני רואה אותך". היא שרה את המילים של השיר הזה, "I'll be Your Mirror", על רקע בלדת רוקנ'רול עייפה, חצי מעוותת, כמו גרסה עלובה של ריקוד סלואו שהדחויים והדחויות לעולם לא רקדו, ואליהם היא מדברת. זו מהפכה.

בלי הביטלס אולי שום דבר שאנחנו מכירים לא היה נראה אותו הדבר, אבל בלי "אלבום הבננה", שעליו אמר בריאן אינו שרק 30 אלף איש קנו אותו אבל כל אחד מהם הקים להקה, לא היה כל מה שאנחנו מכירים כ"רוק אלטרנטיבי". הלהקה המוזרה הזאת, ששילבה טקסטים על פטישיזם, הרואין וטרנסג'נדרים על רקע מוזיקה שנשמעת כאילו היא הולחנה במציאות אלטרנטיבית שבה הסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג הוא סממן לאסתטיקת פופ, הייתה הראשונה שיצאה בקול גדול ומגובש נגד דיקטטורת הטעם הטוב. לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון, ניקו ומורין טאקר היו הראשונים שאמרו ששירי רוק יכולים לשאוב השראה ממשוררי התקופה; שמוזיקה קלאסית מודרנית ואוונגארדית לא צריכה להישאר בכותלי האקדמיה, אלא יכולה להשפיע על המציאות ש"בחוץ" ולדבר לצעירים שרגילים לפופ; ושכולם יכולים להשתתף במשחק.

היופי באלבום הזה הוא שהוולווט אנדגראונד גם ניצחה במשחק הזה, עם החוקים שלה. מדובר באלבום עם כמה משירי הפופ והרוק היפים ביותר שנכתבו, עם מלודיות רגישות ועדינות, שדווקא העובדה שהן פורחות מתוך המים העכורים גורמת להן לזהור באור יקרות ובבהירות מופלאה.

אלטרנטיבה לאלטרנטיבה

רוב מה שמכונה בתרבות שלנו "אלטרנטיבי" הוא לא באמת אלטרנטיבי. המילה הזו נהייתה סתם עוד סמל מסחרי שאמנים מתהדרים בו. לכתוב ב-1966 יצירה אוונגרדית של 8 דקות כמו "European Son" או שיר על BDSM כמו "Venus in Furs" – זו אלטרנטיבה. זו אפילו אלטרנטיבה לאלטרנטיבה. וזה מה שהכניס לרוקנ'רול את הדחויים באמת, ופתח את השדה הזה גם למי שיפה בצורה אחרת ומרגיש מוזר בתוך החגיגה המדומיינת של סקס, סמים ורוקנ'רול – כי סקס מגיע בכל מני צורות, סמים באים בכל מני צבעים ורוקנ'רול הוא גם כינורות חורקים, רפטטיביות, ומכנסי לייטקס שחורים, ותשאלו את דיוויד בואי, קורט קוביין או הילה רוח.

• מוזיקה
• וולווט אנדרגראונד
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני כחצי שנה ניסו כמה בלוגרים ותיקים להרים פרויקט מימון המונים כד להציל את ישראבלוג. הם פרסמו קול קורא לגולשים באתר, שבו ביקשו מהם לצלם את עצמם מספרים על התפקיד שמילא ישראבלוג בחייהם, תחת הכותרת "אילולא ישרא לא הייתי כאן". הפרויקט לא הגיע אפילו לעמוד בהדסטארט, אבל הסיבה לכך דווקא אופטימית: סטארט־אפ צעיר החליט לקנות את ישראבלוג מנענע10. התוכניות, שאמורות לצאת לפועל בעוד כמה חודשים, הן שדרוג טכנולוגי מסיבי שיצליח אולי להחזיר לאתר משהו מהרלוונטיות שאבדה לו לקראת סוף העשור הקודם. גולשים שזוכרים את ישראבלוג כחלק מהנוף האינטרנטי הלאומי שנרקם בשנות המערב הפרוע שלו, אולי יתפלאו לגלות שגם עכשיו, כשרוב הבלוגים דעכו לטובת סטטוסים ארוכים יותר ופחות, לאתר הוותיק יש עדיין קהל נאמנים קטן. לפי מריאט כהן, מנטרת הפעילות שלו כיום, נכנסים לאתר כ־100 אלף משתמשים בחודש – אמנם חמישית מהכניסות שהיו לו לפני עשור, אבל בכל זאת קהילה שתשמיע בוודאי אנחת רווחה קולקטיבית.

גם בלוגרים רבים לשעבר, שהשאירו את ישראבלוג מאחוריהם, ישמחו לשמוע ששמורת הטבע הווירטואלית הזאת מסרבת להיכחד. רבים מהם היו יכולים להזדהות עם ההצהרה "אילולא ישרא לא הייתי כאן". הרבה לפני שייצוג עצמי באינטרנט היה משימה מחייבת כמו היום, הוא היה תחביב די איזוטרי של מבוגרים שאוהבים לכתוב ושל בני נוער שמחפשים את עצמם, והתחביב הזה שינה להם את החיים.

באוגוסט 2001 עלה אתר הבלוגים הישראלי הראשון לאוויר. מאחוריו עמד יריב חבוט, אז בן 28 ובעל תואר בהנדסת תעשייה. אף על פי שהמוטיבציה שלו הייתה חלוציות הייטקית והוא עצמו כלל לא התעניין בכתיבה או באקסהיביציוניזם אישי, היה לו ברור שזו תהיה במה לתכנים אישיים מאוד. המחשבה על בלוגים מקצועיים, מקפצות לקריירה בעיתונות, לא הייתה על הפרק. בהתחלה הקהל היה די מבוגר – בני 20־30 ששמעו עליו מפה לאוזן. התדמית הטינאייג'רית הופיעה מאוחר יותר, והביטוי הקיצוני שלה היה במערכוני "הבלוג של מאי" בעונה הרביעית של "ארץ נהדרת", שהתבססו על אב טיפוס של טינאייג'רית פקאצה מישראבלוג. הסלנג בתוכנית הומצא בהשראת שפת הפקאצות שהתפשטה באתר, שהייתה רק ענף אחד של סלנג טינאייג'רי תוצרת ישרא (המוכר במטבעות הלשון שצמחו מהאתר הוא כנראה "בלוג יפה, מוזמנת לשלי"). גם היום, כשבוגרת ישראבלוג מקלידה בטעות ע' במקום ה' בסוף מילה ("יפע"), היא מצטמררת. אבל זר לא יבין זאת.

יריב חבוט לא תיאר לעצמו שהפרויקט שלו יהיה זירה להיווצרות ניבים חדשים ויהפוך לאירוע מחולל בחייהם של כל כך הרבה אנשים. גם לא היו לו כל כוונות רווח. רק כשהאתר גדל עד כדי כך שההשקעה באחסונו נעשתה כבדה מדי, הומצא מינוי ה"פרו", שעלה 50 ש"ח בשנה וכלל פיצ'רים מתקדמים יותר מאלו שהציע הממשק הרגיל. ב־2004 זה כבר לא הספיק, וחבוט החל לשתף פעולה עם האתר נענע (עוד בטרם נרכש על ידי ערוץ 10), שהכניס לאתר קצת פרסומות.

"היה משבר קטן", מספר חבוט, "ניסיתי להבהיר לגולשים שזה לא משמעותי, אבל אנשים נבהלו כשלמעלה הופיע הלוגו של נענע". ישראבלוג, איכשהו, לא בדיוק בכוונה, נשא מטען גנטי של אנטי ממסדיות קלה עד בינונית, וזו עוד סיבה לכך שלא היה יכול להיות לו גורל אחר מלבד גסיסה אטית לקראת העשור השני של האלף. האתר וגולשיו הקנאים לא היו בנויים למייקאוברים. גם כשסך גולשיו הגיע לחצי מיליון, הדימוי העצמי של המשתמשים הכבדים היה אינדי. הם רצו להישאר מתחת לרדאר של הציבור הרחב. הם הצליחו: לסניה ולדברג, למשל, אחד הבלוגרים המצליחים בתולדות ישראבלוג (אם לא המצליח ביותר), היו בשיאו 2,600 מנויים בבלוג – מספר עוקבים שבמונחים של היום בקושי היה מכתיר מישהו לאושיה נישתית (לצורך ההשוואה, לולדברג יש כיום בפייסבוק כ־38 אלף עוקבים). "כשב־ynet התחיל מדור של המלצות על בלוגים, כמה מהבלוגרים שהומלצו ראו בזה אאוטינג. זה היה נורא מוזר שאנשים כותבים בפלטפורמה פתוחה לחלוטין ומתלוננים על חשיפה, אבל הייתה שם תחושה של פרטיות. ישרא היה כמו המחששה בבית ספר, שכולם יודעים שהיא שם אבל המורים לא מתקרבים אליה", מספר עיתונאי הרשת עידו קינן, שהבלוג שהפעיל בישראבלוג ("חדר 404", שהועתק במרוצת השנים לדומיין פרטי ובו הוא פועל עד היום) היה אחת התחנות הראשונות בקריירה שלו.

במחתרת

היום דברים כבר לא יכולים להתמסחר, כי לא להרוויח כסף זה כל כך לא קול שלאיש אין יומרה כזאת מלכתחילה, אבל לפני עשור "התמסחרת" הייתה האשמה קשה. מאי פלטי (גילוי נאות: פלטי היא כתבת Time Out) תחזקה בגיל 15־16 בלוג שהגיע לטבלת הנקראים ביותר, ובעקבות הצלחתו קיבלה ג'וב ראשון ככתבת בוואלה! זון, מדור הנוער של האתר.

"לאט לאט נהיו לי הייטרים", היא מספרת, "התחילו להגיע הודעות נאצה אנונימיות, ואז מישהו פרץ לי לבלוג, שינה את השם שלו ל־I hate Mae so much וכתב בשמי פוסט עם המילה 'התמסחרת'! בעקבות זה סגרתי את הבלוג ומיד ידעתי שהתחושה שהייתה לי שם, של חופש מוחלט, כבר לא תחזור". החופש המוחלט הזה, שהתאפשר בזכות האנונימיות, היה לצעירים רבים הזדמנות חד פעמית לתרגילים נפשיים טיפוליים כמעט. הסופרת ליהי שן, שהבלוג שלה "רק ליונים יש את הכוח לחרבן עליך" היה אחד מחמשת הבלוגים הנקראים ביותר בישראבלוג, נותנת לישראבלוג קרדיט לא רק כפלטפורמה שפתחה לה דלתות בעולם העיתונות, אלא גם כאבן דרך בהתפתחות הזהות שלה: "פרנצ'סקה הייתה אלטר אגו שפיתח את האדם שאני כיום", היא מספרת. ואכן, אווירת השיפור העצמי הייתה נוכחת באתר. עשרות בלוגים הוקמו כדי לתעד תהליכים של החלמה, שיקום או שינוי תדמית, והתאפשרו רק בזכות האנונימיות. גם שין חשה הכרת תודה לאתר שעזר לה להתהוות ככותבת.

"פרנצ'סקה הייתה זו שבעטה לרווחה את הדלתות שלי בעולם העיתונות בישראל, ואני לא בטוחה אם הייתי כותבת אילולא היא. מצד שני, היא גם הייתה חופרת". הקרדיט שפלטי מעניקה לישראבלוג הוא אמוציונלי הרבה יותר. "נכנסו אליו המון ילדים קצת חריגים שמצאו מקום לחריגות שלהם", היא מתארת את קהל האתר. "הדבר הכי יפה בדבר הזה הוא שכל הרצון הזה להוכיח משהו לא היה במובן הרגיל, כמו בפייסבוק, שבו אתה כל היום משווק לאנשים את החיים שלך. העובדה שזה היה בעילום שם באמת הפכה הכל ליותר מדיטטיבי ואורגני. אני לא חושבת שיש במות כאלה כיום". זה היה מכוער וקסום גם יחד: אנונימיות של הכותב עצמו, שאפשרה מצד אחד התנסויות יצירתיות וגילויי לב קתרטיים, ומצד שני אנונימיות של המגיבים שיצרה כמויות של רעל טוקבקיסטי בזירה אישית ורגישה. ליאת בר־און, כוכבת העונה הראשונה של "מחוברות", שהחלה לכתוב את הבלוג שלה "מקפיאה את הבמיה" (תחת השם "דודה מלכה") בגיל 31, ולכן פנתה לקהל בוגר יותר, סבלה מתגובות נאצה ברגע שהיא עצמה ויתרה על האנונימיות. אמנם לא פרצו לבלוג שלה, אבל התגובות שכתבו לה היו חריפות יותר מ"התמסחרת" (חריפות כל כך שלא נעים לצטט אותן). ובכל זאת, כשהיא מדברת על הבלוג היא מדברת על חופש: "הקהל היה שונה. הוא היה שבוי וסלחן. לא היו לייקים", היא אומרת, "לא ידעתי מה עומד להיות בבלוג כשפתחתי אותו, כי לא ידעתי שהוא הולך להצליח. אני לא מוכנה לקרוא אותו היום".

מה את מרגישה לגבי מה שיש שם?

בר־און: "נורא, נורא, נורא. הייתי בן אדם אחר, מאוד צעירה ומפגרת, ואני לא חושבת שהטקסטים שם טובים. לא הייתי כותבת אותם עכשיו. זה כמו להיכנס לדברים שבעולם בלי אינטרנט את לא אמורה לזכור בכלל. לא בא לי לראות את היומיום שלי לפני עשר שנים. אני יכולה לקחת אדם צעיר ממני בעשר שנים, להסתכל עליו ולהגיד תודה לאל שאני כבר לא שם. אין לי כוח להיכנס לרזולוציה הזאת של חיפוש גבר והרווקות והכלב שלי".

למרות ההסתייגות של בר־און מהתכנים, הבלוג שלה סלל לה את הדרך לתקשורת בכלל ולטלוויזיה בפרט. "גם בטור שלי עכשיו ב'לאשה' אני כותבת דברים שלא כל הזמן אני מדברת עליהם עם חברות שלי. תלוי כמה את מוכנה לחשוף מעצמך. בבלוג חשפתי מעצמי 80 אחוז, עכשיו אני חושבת שהפחתתי את זה קצת, בתור אימא, כי אני כותבת על הילדים שלי וצריכה להגן עליהם. אני כבר לא לבד ולא יכולה לעשות מה שבא לי. אגב, כש'מחוברות' התחילה סגרתי את הבלוג. כבר היה לי אוברדוז של חשיפה שמחזיק לי עד היום, אני לא צריכה יותר".

בניגוד לפלטי ובר־און שמספרות על חברויות אמיצות שנוצרו בינן לבין בלוגרים אחרים ומלוות אותן עד היום, העיתונאית והקומיקאית רחלי רוטנר, שכתבה את הבלוג "שופונים בשחקים", אומרת שדווקא חברתית היא לא מצאה את עצמה באתר. "רק עם פייסבוק הצלחתי לשלב מעגלים חברתיים עם התבטאות באינטרנט", היא אומרת, "בישראבלוג הייתי די מבודדת. פייסבוק הרבה יותר קהילתי ממנו, כי הוא מצמיח קשרים חברתיים אמיתיים. גם אז היו קהילות, דווקא בתפוז, אבל הן היו מוקדשות לתחביבים. ישראבלוג אמנם היה מקום להתבטא בו ולקבל פידבקים על סיפורים שלפני כן הייתי מחכה לסיטואציה חברתית מתאימה כדי לספר אותם, אבל אנשים היו מחלקים את עצמם בין הפורומים והבלוגים וממדרים תחומי עניין. בפייסבוק אנחנו יכולים לחוות את עצמנו כאנשים שלמים ולא כאוסף תחביבים או תחומי עניין".

שטח הפקר

מי שלא הכיר את הצד הזה של האינטרנט עשוי לטעות ולחשוב שסטטוס בפייסבוק יכול לתפקד כמו פוסט בבלוג, אבל זה נכון אולי רק עבור אלה שעשו בבלוג שימוש מקצועי, כמו דבורית שרגלמוולווט אנדרגראונדאו עידו קינן, והם היו המיעוט. ישראבלוג, בניגוד לרשתות החברתיות של היום, לא היה בית חרושת ל־FOMO. במקום התחרות על מקסם השווא של החיים המושלמים, הייתה תחרות על מוזרות. אליזרין וייסברג, גם היא כוכבת העונה הראשונה של "מחוברות", כתבה את "אוסף ההגיגים של זרובבלה" והציבה סטנדרט של אקסצנטריות שמעולם לא הייתה יכולה להיחשב לטרנדית בשום מקום חוץ מישראבלוג. האנונימיות והתחרות על המוזרות היו גם כר פורה לתופעות קשות בקרב בני נוער – בעיקר בנות נוער (בכלל, כ־70 אחוז מאוכלוסיית האתר היו בנות) שנתנו ביטוי מלא להרס העצמי שלהם ושלהן. רשימת הטבעות (קבוצות תמטיות שבלוגרים שייכו את עצמם אליהן) התמלאה בשמות המוצפנים של קהילת "פרו־אנה" (קהילות אנורקטיות שמעודדות אנורקסיה ומציפות זו את זו בטריגרים להרזיה). בין היתר, בגלל הצפת בני הנוער באתר, עיתונאים וכותבים עם קריירה מבוססת שרצו לפתוח בלוג לא ששו להצטרף לישראבלוג והעדיפו את האלטרנטיבות האליטיסטיות של אתר רשימות או את הרשת החברתית הראשונית שוקס, שנפתחה ב־2005 והייתה סוד ברנז'אי לזמן מה – עד שבני הנוער הציפו גם אותה.

המחצית השנייה של 2006 הייתה תקופה דרמטית בדברי ימי האינטרנט. ביולי הוצג לראשונה הממשק הפומבי של טוויטר ובספטמבר נפתחו שורותיו של פייסבוק לקהל הרחב. פחות מחודש לאחר מכן מכר חבוט את ישראבלוג לנענע. היו לאתר עוד שנים טובות אחר כך – לא ידוע על אף בלוגר שממש הפסיק לכתוב כי ישראבלוג התמסחר – אבל ימי התום של חלוצי הווב 2.0 נגמרו. ישראבלוג עבר לידיה של אילנה תמיר, אז עיתונאית בנענע, שהוסיפה לתפקיד שלה אספקט עריכתי ולא רק טכני: נחנך הומפייג' עם המלצות עורכים והפניות והופעלו תחרויות כתיבה. "אני זוכרת פוסט של ילדה שכתבה 'אני יודעת שזה קשה אבל צריך להתאמץ ולהשתפר ויום אחד גם לזכות בתחרות הכתיבה של ישראבלוג', וזה היה נורא מחמם לב", היא נזכרת. "אני מכירה בנות שהיו בלוגריות נערות ורואות בזה אלטרנטיבה למערכת החינוך. בלוגרים למדו המון, מבחינה חברתית הם נחשפו להמון דברים".

"זה הפך לי את החיים. אם לא הייתי מתחילה לכתוב בבלוג לא היה לי עכשיו את הטור שלי ולא הייתי יודעת לכתוב", מסכמת בר־און. רוטנר, שאינה נוסטלגית כלל, מודה: "לישרא הייתה חשיבות בתור שלב ראשוני בדרך. גם בדרך של האינטרנט וגם בדרך האישית שלי. בזכותו אני לא מורה לאמנות". פלטי פשוט מודה: "ברגע שהיה לי בלוג, החיים שלי נעשו יותר מעניינים".

גם אם חברת הסטארט־אפ המסתורית תצליח לעשות את מה שנראה כרגע כמעט בלתי אפשרי ותחזיר את החיים לישראבלוג, אי אפשר לחזור אחורה. אתוס החלוציות האינטרנטית היה חלק חשוב מאגדת ישראבלוג, והמקצועיות המושכלת לא תהווה לו תחליף. גם ההליכה המוזרה על קו התפר שבין פומביות לחשאיות כבר לא תוכל לאפיין את האתר החדש. קשה להאמין שהדור שהתמכר ללייקים ולסימביוזה בין החיים הווירטואליים לחיים האמיתיים יחזור להסתפק בביטוי עצמי אנונימי. מצד שני, אולי בנות ה־13 העצובות של היום בוהות בפיד שלהן ומרגישות זרות, ולא יודעות שרק לפני עשור בנות כמותן הפכו מדמויות משנה בסרטי אינדי לגיבורות תרבות קטנות. אולי אנשים שלפני חמש שנים סגרו את הבלוג והתחילו להציף את פייסבוק וטוויטר, השתתקו לאחרונה כי הבוסים שלהם התחילו לעקוב אחריהם, והם נכנסים לפעמים לדף הבית של ישראבלוג עם העיצוב הארכאי, וחושבים לעצמם: הלוואי שלא הייתי מתבייש להיות פה עכשיו, כי העכבר כמה ללחוץ על "צור בלוג". הם יודעים שזה כבר לא יהיה אותו דבר. הם לא יודעים אם הם באמת מתגעגעים לנעורים של האינטרנט או לנעורים של עצמם, והם יודעים שגעגוע לעבר זה קצת פתטי וממש לא קול, אבל יותר מכל הם מתגעגעים למקום שבו כולם היו קצת פתטיים ביחד, וזה היה ממש קול.

• וולווט אנדרגראונד
• ארץ נהדרת
• רחלי רוטנר
• דבורית שרגל
• ישראבלוג
• בלוגים
• אינטרנט