ב-1965 נולדו בקנדה שני אחים תאומים. הוריהם קראו להם ברוס ובריאן. בגיל שבעה חודשים ברוס עבר בבית חולים הליך מילה כושל ואיבר מינו נקטע. בהגיעו לגיל שנתיים, ההורים המודאגים פנו לפסיכולוג הנודע ג'ון מאני, חלוץ בתחום חקר המגדר, והוא שכנע אותם שמוטב לגדל את הילד כילדה. לטענתו, מחקריו הוכיחו שזהות מגדרית היא עניין חברתי, ולא מולד. תחת השגחתו של מאני, ברוס גדל כברנדה עד שבגיל 14 הוא התמרד. כשנודעה לו האמת על עצמו, הוא בחר את השם דיוויד והמשיך את חייו כגבר. אבל דיוויד לא זכה לחיים מאושרים, ובהגיעו לגיל 38 הוא ירה לעצמו בראש. שנתיים אחרי כן מת מאני, שמעולם לא הודה בכישלונו החריף בטיפולו במקרה שהוא כינה אותו "תיק ג'ון/ג'ואן".

>>כל האנרכיסטים אצלי: אוצרות של תרבות שוליים בביבליוטק הפנזינים

ב-2016 סיפורו של דיוויד ריימר, שתואר בכמה סרטים תיעודיים, סיפק השראה למחזאית האמריקאית המוערכת אנה זיגלר, שרבים ממחזותיה מבוססים על סיפורים אמיתיים. בבואה לכתוב את "Boy" היא נצמדה לרבים מפרטי חייו של ריימר, אך בחרה להחליף את שמות הדמויות – דיוויד הפך לאדם, וג'ון מאני לד"ר וונדל בארנס. כתוצאה מכך המחזה שלה קצת נופל בין הכיסאות – אף שאינו מחויב לאמת המתועדת, הוא מגולל את הסיפור האישי של הגיבור בצורה קורקטית ופדגוגית מדי, ללא הפתעות דרמטורגיות. ועדיין זה סיפור טעון ומעניין, ובהפקה של תאטרון המשולש הוא מקבל את הטיפול המיטבי.

ההצגה החלה את דרכה בבית הספר למשחק מייסודו של יורם לוינשטיין, ומשם עברה עם חלק מהקאסט המקורי לבמת התאטרון במרכז הגאה בגן מאיר. עצם העלאתה בתאטרון הגאה מוסיפה רובד להצגה, שגיבורה הוא דווקא הטרוסקסואל וסיסג'נדר. אבל הניסיון לכפות עליו – לטובתו כמובן – זהות מגדרית המנוגדת לתחושותיו הטבעיות, דומה לטיפולי המרה. וכך "Boy" מנסחת, על דרך ההיפוך, טיעון מוחץ נגד כל ניסיון התערבות חיצוני בקביעת המגדר, או הזהות המינית, באופן כזה שאמור להיות מובן גם על ידי אנשים שמתקשים להבין. השאלה היא אם אותם אנשים יגיעו לאולם החדש והיפה של תאטרון המשולש.

ההצגה מתחילה מחוץ למועדון לילה, כשאדם (נדב ארדיטי) הוא בחור בן 23 שמבין במכוניות, אך בשל סודו הוא חושש מקשר עם אישה. והנה יש צעירה מקסימה ושתויה בתלבושת ארנב (שרון סטרימבן) שמעוניינת בו, ושואלת למה הוא התחפש. אדם שם על ראשו מסיכת פרנקנשטיין, ומסביר לה שפרנקנשטיין הוא בעצם שמו של הדוקטור שיצר את המפלצת. בהמשך נפגוש את הפרנקנשטיין הפרטי של אדם, הלא הוא ד"ר וונדל בארנס (ישי גולן). ההצגה נעה קדימה ואחורה בין ההווה – דרמה רומנטית על ניסיונותיו של אדם לפתח מערכת יחסים עם ג'ני (הוא מאוהב אבל מרגיש נוח יותר עם בנה בן השלוש) – לבין סצנות מהעבר שבהן הוא פוגש את הפסיכולוג ששואל את "סמנתה" על חוויותיה בבית הספר ומסביר להוריו (תום אנטופולסקי ויואל רוזנקיאר) שזה בסדר ש"בתם" תמיד עצובה, ושהיא לא רוצה ללבוש שמלות כי היא "טום בוי".

התפאורה הקומפקטית שעיצבה זוהר אלמליח תורמת רבות לזרימה של ההצגה. בתחילת הערב היא מוצפת באור סגול שצובע מה שנראה כמו חדר ילדים, עם מובייל, מיטת תינוקות, כדורגל ושני דובונים – אחד לכל תאום. זאת הפעם האחרונה שנראה את החדר הזה, שמפורק על ידי השחקנים, ומפנה מקומו לסטים אחרים. העובדה שהשחקנים משמשים גם כפועלי במה ומשתתפים בהרכבה ובפירוק, הופכת לסמלית בהקשר של הצגה על ניסיון לבנות זהות מגדרית.

רום רזניק, במאי הבית של תאטרון המשולש (הוא כתב וביים את "האחד" הנהדר), הוציא משחקניו את המיטב. לפי ספרו הביוגרפי של ג'ון קולפיטנו, החל מגיל שש ד"ר מאני הראה לדיוויד ולאחיו התאום פורנוגרפיה, ואילץ אותם לבצע מעשים מיניים זה בזה. במחזה האח התאום מוזכר תדירות אך אינו נוכח, ואילו דמות הפסיכולוג לא נכתבה כמפלצת, אלא כאדם שבאמת מאמין שהוא עוזר ל"סמנתה". וכך גם מגלם אותו ישי גולן, בהופעה שקטה וסימפטית, ועדיין מעוררת רתיעה.

יואל רוזנקיאר נוגע ללב בתפקיד האב הפשוט, שרוב הזמן מרכין ראשו בפני הד"ר המפורסם מהטלוויזיה, עד שהוא נוקט עמדה ועושה מעשה. ונדב ארדיטי, המגלם את אדם בכל הגילאים – גם כשהוא בן שש ומכונה "סמנתה" – נושא את ההצגה על כתפיו. טובה מכולם הכוכבת העולה שרון סטרימבן ("שישה אפסים", "הנכס") בתפקיד האם היחידנית ג'ני, שמבינה שאדם מסתיר ממנה משהו שעוצר בו מלהתמסר אליה. סטרימבן חיה את הרגשות המתחלפים של ג'ני, לפעמים מרגע לרגע, והיא מקסימה. הסיום מגלה לנו עוד משהו קטן שלא ידענו ומוסיף טוויסט בלב.
Boy, תיאטרון המשולש. ההצגות הבאות ב-17.3 ו-29.3.לפרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• תיאטרון המשולש
• זהות מגדרית
• תיאטרון

• Facebook
• Twitter
• Email

בדיוק לפני שנה הזדעזענו מקולקציית המחטבים לגבר של ג'ק קובה, שגררה פרסומים מזעזעים עוד יותר כמו "הסוף לכרס הבירה!" ו-"לא רק לנשים: כך תסתירו את הכרס". המחטבים, כך נטען, מורידים מידה במכנסיים ואוספים את הבטן, האגן והיריכיים ויגרמו לגבר הלובש אותם להיראות מושלם בפגישת עסקים חשובה או דייט מהחלומות. הקמפיין המציג את המחטבים לעולם התהדר, איך לא, בגברים חטובים שכל קשר בין הגוף שלהם לצורך במחטב מקרי בהחלט. מילמלנו לעצמנו כמה נורא זה שמסורת משטור הגוף שנשים נאבקות להילחם בה משחר הימים וההפצרה האיומה להתבייש בגוף שאינו זעיר, מופנית כעת גם לעבר גברים והמשכנו הלאה.

מוקדם יותר החודש, למרבה הבהלה, הגדילו לעשות ולקחו את מסורת משטור הגוף צעד אחד קדימה בג'ק קובה עם השקת תחתונים "מרימי ישבן" לגברים, המגיעים עם ריפוד בר החלפה. "הגברים בעולם בכלל ובישראל בפרט עוברים בשנים האחרונות שינוי", נמסר מרשת ג'ק קובה. "מכון כושר, מניקור, השתלות והסרות שיער, טיפולי פנים ועוד, כחלק מהרצון המוצדק להיראות טוב. מחטבים לנשים הפכו כבר לחלק מקוד הלבוש, והיה זה רק עניין של זמן שיעצבו קולקציות ייעודיות שמתאימות למבנה הגוף הגברי". בנוסף, נמסר כי בשנה האחרונה נמכרו למעלה מ-6,000 מחטבים לגברים.

תחום מוצרי האופנה מחטבי הגוף איננו בשורה חדשה, ומתוארך במאה ה-16 עם המצאתו של האויב המר של האישה – המחוך. פריט האופנה הזה יוצר כדי לצמצם את הקפי הגוף הנשי, למנוע אכילה מרובה ובין היתר גם מנע נשימה וגרם לאינספור מקרי מוות ועיוותים. הפריט הידוע לשמצה (שעוד קיים היום בעיקר בגלל מורשתו הקינקית) אמנם רחוק שנות אור מהמחטבים בני זמננו, אך מהווה חלק מהותי במרדף ההרסני אחר מודל גוף ויופי שאינם בני השגה.

מצד אחד, יש שיגידו, כניסה של מחטבי גוף ותחתונים מרימי ישבן לזירת ההלבשה התחתונה אצל גברים מביאה בשורה בה העיסוק בגוף ובלבוש הופך מקובל יותר חברתית, שזורקת אותנו לימי הגנדרנות הגברית של המאה ה-19, לפני שהמאצ'ואיזם תפש את המושכות. כניסה של פריטים שחברתית מתויגים כנשיים עלולה להיות מדרגה גדולה בקבלה חברתית של מודלים גבריים רבים יותר, כאלה שיכולים לטפח את עצמם ולזלוג אל מעבר לסט החולצה-מכנסיים המוכר. גברים יכולים גם הם לטפח את עצמם, לא רק נשים, אך איפה עובר הגבול בין טיפוח להסתרה ובושה? האם יש משהו משחרר במילה "מחטב"? האם משהו באידאל הגבריות השירירנית משתנה או שמא מדובר באותו אידאל גופני שמקבל אישור מחודש?

הגוף הגברי זוכה אמנם להתבוננות מחודשת, רחבה ונזילה יותר, אך במקביל נראה כי ההתבוננות הזו מזמינה גברים להצטרף למעגל הבושה ההרסני שהגוף הנשי סובל ממנו כבר מאות שנים. מריטה, הרמה, הקטנה, הצרה – המונחים שנאבקות ונאבקים לשכוח מהם, זוכים לתחייה מחודשת ולא מתנצלת בדמותו של גוף גברי מסותת.

נראה שמספיק צעד אחד קדימה לעולם האופנה בדמות דוגמניות פלאס-סייז ויצור אקולוגי, כדי לקחת שלושה צעדים אחורה ולזרוע בושה בחלק נוסף מהאוכלוסיה. ניוז פלאש: גם גברים סובלים מהפרעות אכילה, גם גברים מתמודדים עם דימוי גוף ובושה. בדיוק כמו אצל נשים צעירות, שלטי חוצות המפרסמים אידאל גופני כוזב מלמדים דור שלם להתבונן בעצמו ולחוש שאינו שייך. ההנחה שגוף גברי אידאלי הוא גוף חטוב ומלא בשרירים מזיקה בדיוק כמו ההנחה שגוף נשי אידאלי הוא צנום וקטן.

• החיים היפים
• אופנה
• דימוי גוף
• גברים
• ג'ק קובה
• הלבשה תחתונה
• מגדר
• זהות מגדרית
• בגדי גברים

• Facebook
• Twitter
• Email

בעקבות יציאתה מהארון כאישה של בן זוגה מנעורים, החליטה גלית צוק לשבור את הטאבו החברתי בכל הנוגע למיניות ולמגדר טרנסי. כן, גם עם ילדים. בספר חדש שכתבה היא מנסה לפנות אליהם מנקודת מבט קצת שונה ולהראות להם שהתחושות שהם מרגישים הן ממש לגיטימיות.

בגיל 40, אחרי זוגיות של 23 שנים וארבעה ילדים משותפים, ניגשה עמית צוק לבת זוגה גלית והתוודתה שמשהו בה לא שלם, שכבר הרבה זמן היא מרגישה כמו אישה שלכודה בגוף של גבר. בבת אחת המציאות של המשפחה ההטרונורמטיבית השתנתה, והן התחילו פרק חדש בסיפור חייהם. לאחר ההסתגלות לחיים החדשים שלהם, החליטה גלית לשתף את הסיפור הייחודי של המשפחה והחלה בגיוס כספים דרך אתר הדסטארט לספר החדש שיעסוק בדילמות של מין ומגדר, אבל לא רק. "אפילו שזה ספר טרנסג'נדרי", מדגישה גלית, "המסרים של סובלנות, קבלת האחר, כבוד הדדי ופתיחות רלוונטיים לכולם. בכל המגזרים והמגדרים".

סרטון מתוך פרויקט מימון ההמונים של צוק

"אני רק רוצה להיות אני" הוא ספר ילדים שמקבץ שלושה סיפורים: "אני רק רוצה להיות אני", "כובע הקסמים של עמית" ו"אבית". הסיפורים בספר מציפים דילמות יומיומיות שאיתן מתמודדים ילדים טרנסים: לאיזה תור ללכת בשיעורי הספורט? האם להיכנס לתא השירותים של הבנים או של הבנות? למה לא לחגוג לילד בת מצווה?

"כְּשֶׁאֲנִי אִתְּכֶם אֲנִי מַרְגִּישׁ בְּהַצָּגָה, אתֶּם הַקָּהָל, אֲנִי עָף עַל הַבָּמָה. מִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת כְּמֵיטַב יְכֹלְתִּי, וְרָק בִּשְׁבִילְכֶם לְהַסְתִּיר הֵיטֵב אֶת מִי שֶׁאֲנִי", נכתב בסיפור שפותח את הספר, "וּכְשֶׁאֲנִי לְבַד, לְבַד עִם עַצְמִי, אֲנִי יוֹדֵעַ – זֶה לֹא אֲמִתִּי. אֲנִי לֹא מִי שֶׁאתֶּם חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי, אֲנִי הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְגוּפִי, אֲנִי רַק רוֹצֶה לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר אֲנִי רַק רוֹצֶה לִהְיוֹת – אֲנִי".

הסיפור השלישי בספר למשל מביא את סיפורה של אגם כבת לאם טרנסג'נדרית ונקרא על פי השם שהמציאה בתם לעמית במציאות, "אבית". בסוף כל סיפור בספר מוצגות שאלות לדיון שנכתבו על ידי פסיכותרפיסטית מומחית בתחום מין ומגדר בקרב ילדים, מתבגרים ומבוגרים.

לתמיכה בספר החדש

• אני רק רוצה להיות אני
• גלית צוק
• הקהילה הגאה
• טרנסג'נדרים
• להט"ב
• מצעד הגאווה
• טרנספרנט
• זהות מינית
• תל אביב
• זהות מגדרית
• עירוני
• ספרי ילדים