חמישה ימים אחרי שילדתי – בתום שבוע בו ישנתי במצטבר 40 דקות ולאחר שהידיים שלי הופקעו כליל עבור הסטטוס החדש, הלא הוא קנגורו אנושי של אישה בלתי מתפקדת שמחזיקה תינוקת בוכה – דפקה בדלת הבסטי הכי בסטית שאי פעם ביסטה.

היא עמדה על הסף עם שק ענק מלא במצרכים לכאורה אכילים (ירקות) ולמעשה מבאסים, וגם עם הקערה הכי אקסטרה-לארג׳ שהיה לאיקאה. היא עשתה את כל הדרך מאיזורי חיוג 08 ו-15 שניות בין צבע אדום למקלט, עד לגוש דן. והיה לה רק דבר אחד להגיד: סלט. (סתם נו, היא אמרה "איזה יפה את! לא, את לא נראית כמו עיסת נזלת, הורמונים ודמעות. מה יש לי לשקר לך? את מריחה סבבה, כן. ממש לא פועל בניין, אומרת לך! גיבורה שלי, הוצאת אדם מהגוף שלך").

ובחזרה לענייננו. בעוונותיי הצמחוניים, לא הייתה לי שום כוונה לספר על "ארוחה הכי טובה" שמורכבת מסלט, כי שאלוהים תעזור למי שמטפחת קלישאות על "האוכל של האוכל שלי" (תמותו, יש לי לוורידג' אחד בקיום הזה, והוא המוסר שלי. מיין איז בטר דן יורז, מה שנקרא), אבל האמת צריכה להיאמר: הארוחה הכי טובה שאכלתי הייתה מורכבת משני הסלטים הכי טובים שאי פעם הוכנו.

>>כל הארוחות הכי טובות שאכלנו בחיים
>>8 שפים מספרים על הארוחה הכי טובה בחייהם

הבסטי נכנסה לדירה, פרסה על האי במטבח מצרכים שכאילו המציאה אותם קופירייטרית שחוקה ממאסטר שף. היו שם עלים, ירקות, לחמים, צנצנת חמוצים, שקית סניידרס וקערת עתק אחת מאיקאה. בתור התחלה היא שפכה עלים לקערה, חתכה ירקות, תיבלה ואפילו חילצה אבוקדו, שזו התעסקות ששמורה רק לאנשים שאכפת מהם. עד כה חמוד, ועומד ביחס הפוך לעצב התהומי הקיומי של מי ששאבה כל דבר אכיל ברדיוס 15 ק"מ ללא רגשות אשם, ומבינה שזה נגמר. ואז היא טפחה קלות על שקית הסניידרס, פערה אותה כמו את החור בנשמה שנשאר לי, ופיזרה בנדיבות על אפס הקלוריות בהם התהדרו כל אותם ירקות רעננים.

רגע הגדולה האמיתי הגיע לאחר מכן. הסלט היה רק מנת צד מושלמת למיין אקט. היא הסירה את הלוט מעל הקערה העצומה וחשפה "סלט בצים מ-10 בצות" כלשונה. קריפטונייט, כלשוני. היא פרסה לחמניה טרייה, דפקה שליכטה של כף מלאה בסלט בצות לבפנוכו שלה, וחזרה על הפעולה עד שכיסתה את הלחמניה לחלוטין. היא לא הסכימה לי לדחוף את הפרצוף פנימה וזה היה מצער.

היה חסר טאץ' אחרון: היא פתחה צנצנת מלפפונים חמוצים של הביוקר. עכשיו איך ידעתי שהיא אוהבת אותי באמת האמיתית של האהבות? כי היא לא חתכה את החמוצים לעיגולים או לרצועות. היא פרסה אותם באלכסון, וכיסתה איתם את כל הכריך. הפעולה אותה פעולה, אבל תשומת הלב לפרט הקטן הזה הפך את הכריך החתיך למתנת האהבה הכי מיוחדת. אני לא זוכרת את היום בו אותה תינוקת אמרה לראשונה אמא, אבל אני אזכור כל החיים את הארוחה הכי מושקעת ואוהבת שלא ידעתי שאני צריכה. אבל החברה הכי טובה שלי ידעה. בסטיאר דן יורז, מה שנקרא.

• אוכלים שותים
• הארוחה הטובה בחיי
• סלט
• חברות
• מאנץ'

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי עשר שנים של שימוש, אין מנוס מלהודות: נתקעתי עם כתובת ג'ימייל היתולית (לא מביכה, אבל היתולית). לא ידעתי שזה רגע מכריע ולא התייחסתי אליו בכובד הראש ההולם. האם אנשים שופטים אותי על כך לרעה והגיע הזמן לעבור לכתובת "רגילה", על הצרות הכרוכות בכך?
משבר דיוור, רח' תש"ח

ממושבר שלום,
מצד אחד יצאת פיתה, מצד שני – מי כמוני מבינה ללבך ולתיבת המייל המצמררת שלך, iseehumus@gmail.com. הלוא חיי הם דאחקה מתמשכת שממתינה לתשואות למשמע משחקי מילים בעלי גוון מפגר כגון "נשבע לך לא בוגר". כן, דברים מצערים שעשינו בצעירותנו לעתים חוזרים לנשוך אותנו בתחת בהמשך החיים. כן, למרות הפתגם, אצל רבים דווקא הנעורים הם שמביישים את זקנתם. החדשות הטובות: לעומת הסרת קעקועים של טרולים על הכתף, דיוקן מפורט של שדיה של אמך על השכמות או ברקוד על העורף, הפתרון לבעייתך זו כאוב הרבה פחות. כך תיגמל משימוש במייל מגעיל: פתח תיבת מייל חדשה ובלתי מתחכמת, ברוח היום הראשון של שארית חייך. כעת גש אל תיבת המייל הקודמת, לחץ על אופציית Settings ואז על Forwarding והוסף את כתובת המייל הטרייה. מעתה הקפד להשיב למיילים אך ורק מכתובת זו, וכדי לוודא הריגה הוסף לחתימת השם למטה כיתוב: "שימו לב! החלפתי כתובת, אינני רואה חומוס יותר".

אחד מחבריי בוגד סדרתית – כבר שנים – בכל בנות הזוג שלו. ברוב המקרים מדובר במערכות יחסים קצרות וחסרות חשיבות ולא פגשתי את רוב בנות הזוג. הדבר לא מקרין על היחסים שלנו בשום אופן, אבל בכל זאת מטריד אותי, האם זה מוצדק? הוא יודע שאני לא מתלהב מההתנהגות שלו, אבל האם זו סיבה להתרחק ממנו?

דוחף את האף, סמטת בית השואבה

דוחף יקר,
אמור לי מי חבריך ואומר לך מה נסגר. אתה מוטרד, ובצדק. אדם המפר את האמון הניתן לו על ידי הסביבה בשיטתיות ומכופף לטובת יצריו את המציאות, לא ידפוק ברקס מוסרי דווקא כשיגיע אליך. והוא יגיע אליך. נגיד, השאכטה שקניתם השבוע יחד? בדוק שהוא גרף לעצמו עוד פרח אחד. ועכשיו אמור לי מי האיש, הסתקרנתי.

קראתי השבוע מחקר מעליב המסמן אנשים שנוטים לתקן טעויות לשוניות של אחרים כסוציופתים. אבל אני נוהג לעשות זאת ובאמת חושב שזה חשוב. מי צודק – המחקר או אני?

בלשן פרטי, רח' נחמני

אהלן בלשן,
סוף סוף אדם כלבבי. המשך כך, אתה איש קדוש. ובכל זאת, אני מתקשה להתאפק: לפני ה"אבל" יש לשים פסיק ולא נקודה. חשוב לדקדק.

יש לי חברה טובה שהיא נשמה טהורה. עושה הכל בשביל כולם, עוזרת, מקשיבה, מעבירה דירות – מה שמבקשים ממנה עושה. יש לה "חברה" שתמיד מתעלקת עליה לטובות, מכריחה אותה לשבת ולשמוע על הצרות שלה לתוך הלילה, אבל כשהחברה שלי מבקשת משהו בחזרה היא תמיד לא זמינה. להגיד משהו?

חשדני, שד' הציונות

היי חשדני,
אתה ודאי יודע שלא רק פראיירים מתחלפים, אלא גם נצלנים כרוניים. התשובה לשאלתך: הסר דאגה חסרת פתרון מלבך – אני חוששת שלא משנה מה תאמר או תעשה, מצבה של חברתך לא ישתפר. תלך הטפילה הזאת, יבוא פרזיט אחר. שנית, אם אתה צריך לסנג'ר מישהו שיביא סוכריות גומי בדחיפות באישון ליל, אני אישית מזהה פה הזדמנות.

• סקס ויחסים
• חברות
• בגידות
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו אחרי כל פרק של ״משחקי הכס״, בלילה שבין שני לשלישי, עוד לפני שעיכלנו את המאורעות, נכנסנו קודם למיטה. בסטנדרטים שלנו – חברה שלי ואני מתעוררים מוקדם, אין זמן לדיבורים – כל דקה של ערות מקרבת אותנו לפחות משש שעות שינה, שזה כבר שעה פחות ביחס לשבע השעות המומלצות בכל מאמר שעולה תחת החיפוש ״כמה שעות צריך לישון״.

״הלב שלי דופק ממש חזק״, אמרתי לה, בטון שמסמן שיש לי משהו לפרוק. ״אתה בטח לחוץ ממשהו״, היא אבחנה. ״מה קורה?״. ״שום דבר״. ״טוב, תנשום עמוק. לילה טוב חמוד״. היא הסתובבה כדי לחבק את החתול וגבה הופנה אליי. ״טוב, אני יודע למה אני לחוץ״, אמרתי בטון מתוודה, כמעט אשם. ״רציתי לשאול אותך שאלה מוזרה קצת, אבל רוצה להתחתן איתי?״. על פניו אני רכרוכי, אבל מוכן להתערב שגם כשצ׳אק נוריס הציע נישואים דפק לו הלב בטירוף.

זה אולי הדבר הכי אקסטרים שעשיתי. ללא ספק הכי בלתי צפוי – עבורי, עבורה ועבור כל מי שמכיר אותנו. אנחנו יחד שבע שנים ומעולם לא דיברנו על חתונה – הנחת היסוד היא ששנינו בעניין זה של זו, אבל פחות בעניין של סימבוליקה טקסית ומסורות. הרי כל השנים האלה אנחנו חיים יחד וטוב לנו, מה יש לנו להוכיח?

העובדה שיש מישהי שלא רק שאינה נמאסת עליך (כבן אדם) אחרי כל כך הרבה זמן, אלא שהאהבה, ההערכה והגעגוע אליה כשהיא לא בסביבה רק גוברים; והיא מפתיעה בכל פעם, משתנה ומתפתחת ואתה עובר את זה יחד איתה וגם לחוד – היא לא דבר מובן מאליו. וזה לא קשור למשבר של כמעט גיל 30 (כי אין כזה) או ללחץ של אימא שלי (כי הוא לא פונקציה), אלא פשוט מתוך רצון להפגנת אהבה בסטנדרטים אוניברסליים כלשהם, אולי קצת סחיים באיזשהו מקום, אבל כאלה שבתרבות המערבית מאפשרים לי לבטא בעוצמה את מה שאני מרגיש.

ויש גם את העניין הטכני. לא נעשה טקס, חופה או אירוע (אולי מסיבה לחברים). סביר להניח שזה יסתכם בחתימה על המסמכים הרלוונטיים. לאחר מכן שום דבר לא ישתנה, רק הסטטוס. לא נגלה דבר שלא הבנו קודם. במקרה שלנו, להתחתן זה פשוט להודיע שאין לנו כוונה להיפרד, ושאנחנו רוצים שזה יימשך הכי הרבה זמן שאפשר.

• אנשים
• חופה
• משחקי הכס
• חברות
• מסורת
• אהבה
• טקס
• שינה
• טורים אישיים ובלוגים
• קידושין
• נישואים
• חתונות

• Facebook
• Twitter
• Email

ואז הוא דחף אותי, בלי לקחת תנופה אפילו, פשוט הושיט את שתי ידיו קדימה ודחף אותי, וכבר כעסנו אחד על השני בעבר, חברים טובים ממש עוברים מדי פעם תקופות של ברוגז, חבר טוב זה כמו בת זוג רק שבמקום סקס יש בדיחות מפגרות משותפות, ואמון, וידיעה שאתה יכול להפקיד את חייך בידיו של האדם הזה, אבל ברגע שהאדם הזה כועס עליך עד כדי כך שהוא דוחף אותך באמצע הרחוב, מעיף אותך אחורה ממנו והלאה, אז משהו נשבר,

ואמרתי, לך תזדיין,
והלכתי משם. וחשבתי שזהו, גמרנו, אבל שנינו עדיין פחדנו למצוא את עצמנו, אחרי 15 שנה של חברות, במצב שבו פתאום אנחנו לא מדברים אחד עם השני – זה כמעט בלתי נתפס – זה כמו זוג שמתגרש רק שאין אפילו למי לספר את גודל האובדן, כי החבר היחיד שהיה יכול להבין אותך הוא זה שאיבדת, ורוב האנשים לא יבינו את גודל ההלם, "נו בסדר, אז רבת איתו, יהיה לך חבר אחר" – לא, לא יהיה לי, לא כזה, לא אחד שהכיר אותי מגיל חמש – לא אחד שטיפס איתי על עצים בשכונה – ומה שקרה אחרי הדחיפה זה שהוא התקשר והשאיר לי עוד ועוד הודעות מתנצלות בזו אחר זו, עד שחששתי לשלומה של המזכירה האלקטרונית שלי, שעמדה אפילו באלף ההודעות שגדשו אותה אחרי רצח רבין, בגלל שכתבתי שנים קודם ספר בשם "ביום שבו ירו בראש הממשלה" –

אם כי ראש הממשלה המדובר בזמן שכתבתי אותו היה שמיר, וגם נגדו לא היה לי משהו ספציפי חוץ מהעובדה שהיה אידיוט שמרן ומייאש, שזו בוודאי איננה עילה לרצוח אותו – כמה ראשי ממשלה היו פה שלא היו אידיוטים שמרנים ומייאשים? – אבל הייתי בשוק הכרמל כשהוא עשה סיבוב בחירות של לחיצות ידיים ועבר מטר מולי, עם איש ביטחון אחד שמשתרך מטר מאחוריו, ואני, שלמרות חזותי הנעימה יש לי מוח קרימינלי, מיד חשבתי שמאוד קל להתנקש בו, אבל למרות זאת כל מה שעשיתי זה ללחוץ את ידו ואז להריח את ידי ולומר "איחחח…"

כן אני יודע, אני ילדותי. ספרו לי משהו חדש. אבל זה עבד ושמיר במבוכה הביט בידו ותהה מה גרם לי להגיד את זה, והמשיך הלאה בתמיהה והרגע שהיה בינינו חלף – לא שזה מפתיע; רגעים עובדים בלחלוף –

אבל הלכתי הביתה עם משפט בראש, "ביום שבו ירו בראש הממשלה הלכתי לחפש דירה ולא ידעתי מזה כלום", וידעתי שיש לי סיפור, ולא שיערתי בעצמו שיום יבוא והמזכירה האלקטרונית שלי תתמלא בהודעות שיחקרו את יכולתי הנבואית,

ועכשיו היא התמלאה שוב, אז בסוף עניתי ודיברנו דברים רכים ומפייסים למרות שידענו שזה כבר נגמר, ואפילו קבענו ללכת בערב להופעה של מאיר אריאל בתיאטרון הסמטה ביפו, וזו היתה אחת ההופעות הכי יפות שראיתי בחיי, כי מאיר אריאל היה באותו לילה בשיא קסמו, עם רעמת שערו המאפיר וחיוכו הכובש ואשד המילים החכמות והמתחכמות, ואשד המנגינות המכושפות והלא ממש מוזיקליות שנבעו מהגיטרה הלא מכוונת שלו,

ובסוף הערב נפרדנו ליד ביתי, והוא אמר שיתקשר אלי מחר, ובלי לחשוב יותר מדי אמרתי "עזוב", והוא הביט בעיני לשניה ואז הסתובב והלך, ואני נתתי לו, ראיתי את הגב שלו מתרחק וגם אחרי שכבר נעלם מעבר לפינה נשארתי עוד לעמוד שם כמו זומבי,

ואז עליתי הביתה ונתתי לעצמי ליפול על הספה ופתחתי את הטלוויזיה על משהו שנקרא "ערוץ הספורט", שלא הכרתי כי רק יום קודם עשיתי כבלים לראשונה בחיי, וראיתי שלוש שעות רצופות של כדורעף חופים, גרג נגד ג'וני, שני בלונדינים שזופים על חוף בקליפורניה בתחרות שעניינה אותי פחות מסרט טבע על חיי המין של נמלים, אבל תוך זמן קצר מצאתי את עצמי אוהד את ג'וני ושוטם את גרג – שבשביל להבדיל ביניהם היית צריך ממש להתקרב לטלוויזיה או, לחלופין, להיות מומחה בניואנסים של שיזוף קליפורני,

אבל להתהפנט זה מה שרציתי, וזה מה שעשיתי, ולפחות לא חשבתי על מה שקרה שלוש שעות, עד שגרג ניצח וחזרתי להרגיש סוג של פחד. או ג'וני? יכול להיות שזה היה ג'וני.

• אנשים
• זומבי
• אובדן
• חברות
• שמיר
• טורים אישיים ובלוגים
• מאיר אריאל
• יצחק רבין
• ספורט