הארוחה הטובה בחיי היתה סלטים מלאים באהבה, וגם בסניידרס
אנחנו אולי מפנטזים כל הזמן על ארוחות גורמה, אבל בפועל רוב האוכל שלנו מגיע מקסימום בפיתה. רק מדי פעם יש ארוחות בלתי נשכחות, משנות חיים. רק לפעמים יש את הארוחה הכי טובה בחיים שלנו. עינת שחק לא רצתה ששלה תהיה סלט, אבל כשהוא מוכן בכזו אהבה (וסניידרס), אין מנוס מלהתרגש גם מסלט
חמישה ימים אחרי שילדתי – בתום שבוע בו ישנתי במצטבר 40 דקות ולאחר שהידיים שלי הופקעו כליל עבור הסטטוס החדש, הלא הוא קנגורו אנושי של אישה בלתי מתפקדת שמחזיקה תינוקת בוכה – דפקה בדלת הבסטי הכי בסטית שאי פעם ביסטה.
היא עמדה על הסף עם שק ענק מלא במצרכים לכאורה אכילים (ירקות) ולמעשה מבאסים, וגם עם הקערה הכי אקסטרה-לארג׳ שהיה לאיקאה. היא עשתה את כל הדרך מאיזורי חיוג 08 ו-15 שניות בין צבע אדום למקלט, עד לגוש דן. והיה לה רק דבר אחד להגיד: סלט. (סתם נו, היא אמרה "איזה יפה את! לא, את לא נראית כמו עיסת נזלת, הורמונים ודמעות. מה יש לי לשקר לך? את מריחה סבבה, כן. ממש לא פועל בניין, אומרת לך! גיבורה שלי, הוצאת אדם מהגוף שלך").
ובחזרה לענייננו. בעוונותיי הצמחוניים, לא הייתה לי שום כוונה לספר על "ארוחה הכי טובה" שמורכבת מסלט, כי שאלוהים תעזור למי שמטפחת קלישאות על "האוכל של האוכל שלי" (תמותו, יש לי לוורידג' אחד בקיום הזה, והוא המוסר שלי. מיין איז בטר דן יורז, מה שנקרא), אבל האמת צריכה להיאמר: הארוחה הכי טובה שאכלתי הייתה מורכבת משני הסלטים הכי טובים שאי פעם הוכנו.
>> כל הארוחות הכי טובות שאכלנו בחיים
>> 8 שפים מספרים על הארוחה הכי טובה בחייהם
הבסטי נכנסה לדירה, פרסה על האי במטבח מצרכים שכאילו המציאה אותם קופירייטרית שחוקה ממאסטר שף. היו שם עלים, ירקות, לחמים, צנצנת חמוצים, שקית סניידרס וקערת עתק אחת מאיקאה. בתור התחלה היא שפכה עלים לקערה, חתכה ירקות, תיבלה ואפילו חילצה אבוקדו, שזו התעסקות ששמורה רק לאנשים שאכפת מהם. עד כה חמוד, ועומד ביחס הפוך לעצב התהומי הקיומי של מי ששאבה כל דבר אכיל ברדיוס 15 ק"מ ללא רגשות אשם, ומבינה שזה נגמר. ואז היא טפחה קלות על שקית הסניידרס, פערה אותה כמו את החור בנשמה שנשאר לי, ופיזרה בנדיבות על אפס הקלוריות בהם התהדרו כל אותם ירקות רעננים.
רגע הגדולה האמיתי הגיע לאחר מכן. הסלט היה רק מנת צד מושלמת למיין אקט. היא הסירה את הלוט מעל הקערה העצומה וחשפה "סלט בצים מ-10 בצות" כלשונה. קריפטונייט, כלשוני. היא פרסה לחמניה טרייה, דפקה שליכטה של כף מלאה בסלט בצות לבפנוכו שלה, וחזרה על הפעולה עד שכיסתה את הלחמניה לחלוטין. היא לא הסכימה לי לדחוף את הפרצוף פנימה וזה היה מצער.
היה חסר טאץ' אחרון: היא פתחה צנצנת מלפפונים חמוצים של הביוקר. עכשיו איך ידעתי שהיא אוהבת אותי באמת האמיתית של האהבות? כי היא לא חתכה את החמוצים לעיגולים או לרצועות. היא פרסה אותם באלכסון, וכיסתה איתם את כל הכריך. הפעולה אותה פעולה, אבל תשומת הלב לפרט הקטן הזה הפך את הכריך החתיך למתנת האהבה הכי מיוחדת. אני לא זוכרת את היום בו אותה תינוקת אמרה לראשונה אמא, אבל אני אזכור כל החיים את הארוחה הכי מושקעת ואוהבת שלא ידעתי שאני צריכה. אבל החברה הכי טובה שלי ידעה. בסטיאר דן יורז, מה שנקרא.