אני לא בן אדם של טקסים. את הרגשות שלי אני מעדיפה ביום יום, בטבעיות, בכאוטיות, לא באריזה מהונדסת, מתוזמרת וממלכתית עם "הכתף 'שק!" ו-"הנה מוטלות גופותינו". שנים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ביום הזיכרון. לפעמים הייתי מסתגרת, ולפעמים בורחת מכאן למקומות שבהם מלחמות זה פאסה כבר מזמן, וצפירות לא שומעים – לא כדי לזכור ולא בכביש.
>>בלי לשקר ולהפחיד: איך בטלוויזיה מדברים עם ילדים על מוות?

ואז התחלתי לעבוד ב"לוחמים לשלום", תנועה ישראלית-פלסטינית הפועלת בשותפות למען עתיד טוב יותר לכל בני האדם בין הירדן לים, והפכתי לחלק מצוות ההפקה של טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף, אותו אנחנו מארגנים כבר שני עשורים עם "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני". מאותו הרגע לא הייתה לי ברירה, הטקס הפך לדבר מרכזי שמעסיק אותי כבר חודשים לפני שיום הזיכרון מגיע. אכלתי אותה, חשבתי. אין עוד הדחקה.

מה שהתחיל בחשש גדול הפך לבית. מסתבר שאני לא היחידה שלא מוצאת את עצמה בטקסים הרגילים. בתוך העבודה על הטקס, גיליתי קהילה שלמה שמתחברת לרעיון הפשוט הזה, שאדם הוא אדם וכאב הוא כאב ואובדן הוא אובדן, שהאבל אינו מוגבל לצד אחד, ושאלימות לעולם תוליד רק עוד אלימות. הטקס המשותף, שהתחיל ב-2006 עם 200 איש בתיאטרון תמונע הקטן, צבר לו עוד ועוד קהל, עד שב-2023 – כן, קשה להאמין שדווקא בשנה ההיא – הגיעו 15,000 להשתתף בו בפארק הירקון.

וככל שגדל הטקס והקהל שלו, כך הוא נתפס כאיום הולך וגדל על הנרטיב שגדלנו עליו – שיש קורבן ברור, ותוקפן ברור, וכשפוגעים בנו זה טרור, וכשאנחנו פוגעים זה בטעות, זו הגנה עצמית, זה כי אין ברירה. הטקס הזה, עם המסר האנושי הפשוט שלו, הותקף מדי שנה על ידי קיצוניים שלא מסוגלים לשמוע סיפור אחר. מאז ה-7.10 כבר לא מדובר בקומץ קיצוניים. הבעת חמלה והשתתפות בצער כלפי אובדן של חיים פלסטינים הפכו ללא לגיטימיים בחברה היהודית-ישראלית. כן, גם בתל אביב. כפי שירקו עלינו ואיחלו לנו מחלות ומיתות משונות כשעמדנו עם תמונות ילדים פלסטינים מתים בשדרות רוטשילד ובפארק המסילה, כך הפך הטקס – שההכרה בכאב ובאנושיות המשותפת לכולנו עומדות במרכזו – ליעד נרדף.

בשלוש השנים האחרונותהטקס צריך להתחבא, ומעט המשתתפים הנוכחים בו – חברי "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני" ו"לוחמים לשלום" – נזקקים לשמירה מוחלטת על סודיות מיקום הטקס, ולאבטחה כבדה כדי לשמור על ביטחונם. גופים ואתרים המקיימים הקרנות ציבוריות של שידור הטקס מותקפים גם הם, בין אם דרך העיריות המאיימות ודורשות מהם לבטל את אירועי ההקרנה, ובין אם על-ידי בריונים – במכות ובאבנים – כפי שקרה בתקיפת אירוע ההקרנה ברעננה בשנה שעברה. שם אגב, הודיע השבוע ראש העיר שאין מקום לטקס כזה בעירו. איזה פרס לבריונים.

אבל אולי במקום הפיתוי להתמקד במתנגדים לטקס, צריך לשים את הזרקור על הקהילה החזקה שמתכנסת סביבו מדי שנה. קהילה אמיצה, שבוחרת אחרת, יום-יום, שנה-שנה. באולם אמנם נהיה הפעם 700, אבל ברחבי הארץ, בגדה המערבית ובעולם כולו ישבו איתנו השנה מאות אלפי צופות וצופים, באירועי הקרנה ציבוריים או לבד מול המסך, שיבכו יחד כשהדוברים השכולים ישתפו בסיפוריהם, יתרגשו יחד כשמוזיקאים ומוזיקאיות ינגנו שירים שנכנסים ללב, ויצאו יחד עם תחושה של שותפות ותקווה שמלחמה אינה גזירת גורל, שיכול להיות פה אחרת. בואו להיות חלק מזה. אנחנו היום שאחרי.
טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי פלסטיני ה-21, שיתקיים ביום ב' (20.4), ערב יום הזיכרון ב-20:30, יוקרן בעשרות מוקדים בארץ ויועבר בשידור חי ברשתות. מידע נוסף בדפי הפייסבוק ובאתרי "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני".

• טור דעה
• יום הזיכרון
• יהודים וערבים

שום דבר בהיסטוריה המשפחתית שלי לא רמז על עיסוק עתידי בשואה. הוריי נולדו בארץ, השואה לא נכחה בביתנו, ועבורי היא הייתה נושא לסמינרים בתיכון או לספרי היסטוריה. אך במבט לאחור, כל תחנות חיי הובילו אותי לרגע שבו אני נמצא היום: מהפקת תצוגות הווידאו במוזיאון יד ושם, ועד לייסוד והובלה משותפת שלמיזם "עדות 710".

>> שרדתי את טבח הנובה. אני רוצה לגעת בנושא שפחות מדברים עליו
>> משום מה חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. היינו נאיבים

השיעור הגדול ביותר שלי לא הגיע מהספרים, אלא מטעות טכנית אחת, צורבת, בלב ברלין הקפואה.
לפני כשני עשורים, צילמתי סרט תיעודי עם ברט, ניצול שואה שחזר לראשונה למקום בו שכן בית ילדותו ("עין נפקחת פנימה", 2005). עמדתי שם, בשלג של מינוס 20 מעלות, וצילמתי בחרדת קודש סצנה שבה הוא מספר לראשונה לבתו על ההסתתרות בבית הזה. כשסיים, לחצתי על כפתור העצירה וגיליתי לחרדתי את האותיות REC מופיעות על המסך. רק אז הבנתי: לא הקלטתי דבר. הסיפור המרגש, החד-פעמי, אבד.

ברט הסכים לספר את הסיפור שוב מול המצלמה, אבל העוצמה כבר הייתה אחרת. לקראת סוף הסיפור, הוא פרץ בבכי ואמר שבדיוק בגלל הרגעים האלו הוא נמנע מללכת ליד ושם או למוסדות דומים – כי הוא הופך ל"רגשי מדי". האירוע הזה מלווה אותי מאז ועד היום. הוא ממחיש את הקונפליקט המורכב בין החשיבות לתעד והצורך הקולנועי הדרמטי, לבין הצורך האנושי של השורד להמשיך בחייו ולהימנע משיבה חוזרת ונשנית אל הטראומה.

באותה תקופה זכיתי להיות חלק מצוות ההפקה של סרטי התצוגה למבנה החדש של מוזיאון יד ושם. במשך שנה השואה מילאה את חיי. ראיינו עשרות עדים, ובשילוב חומרי ארכיון הפקנו כ-11 שעות וידאו של סרטים קצרים, שמטרתם לתת שמות ופנים לששת המיליונים ולספר את האירועים גם מנקודת מבטם של השורדים. במהלך שעות הצילום הרבות מצאתי את עצמי מרותק בעיקר לדילמות האנושיות הבלתי אפשריות: מתי מחליטים לאכול את פיסת הלחם של מישהו אחר? כיצד משתיקים תינוק במסתור כדי להציל את השאר? ומעל הכל – מתי יודע הורה להיפרד מבנו או מבתו הקטנים, ולהעלות אותם על רכבת אל הלא נודע כדי להציל את חייהם? השורדים הובלו בראיונות לנושאים בהם עסקו הסרטים הקצרים, אך רוב סיפורם נותר מחוץ למסך המוזיאון.

בסרטה עטור הפרסים של יעל חרסונסקי, "שתיקת הארכיון" (2010), שזכיתי להפיק, עסקנו בקשר בין אמת, זיכרון ותיעוד מצולם באמצעות סיפורו של סרט תעמולה נאצי שצולם בגטו ורשה. לקראת סיום העריכה קיבלנו החלטה אמנותית קשה: לא לציין את שמות הניצולים המופיעים בסרט עד לכתוביות הסיום. רצינו להדגיש שהפעם הסרט אינו עוסק בסיפורם האישי, אלא חוקר את "האתיקה של התיעוד". הביקורת לא איחרה לבוא, ואיתה זרעים של חרטה. בדילמה בין היצירה לבין הזהות של מוסר העדות – גברה היצירה. חומרי הגלם של הראיונות בכל היצירות הללו טמונים במחסני חברות ההפקה במקרה הטוב. מה שנותר מעשרות שעות של עדויות הן דקות בודדות, שנבחרות כדי לשרת רעיון.

ואז הגיע שבעה באוקטובר.
ב-9 באוקטובר, כשמחבלים עוד התבצרו ביישובי הנגב המערבי, הקמנו את "עדות 710". מהניסיון שצברנו בתיעוד שורדי שואה ידענו שאדם שעובר טראומה זקוק למי שיקשיב לסיפורו – הקשבה מלאה, אמפתית ולא חוקרת. הבנו שהיתרון שלנו הוא היכולת להציב מצלמה באופן אוהד וקשוב, כזו שתוכל לשרת גם את ילדינו ונכדינו כדי ללמוד, להבין וליצור מתוך מה שאירע ביום הזה.

בעוד שבסרטים דוקומנטריים הצורך הקולנועי גובר לעיתים על הפרט, ב"עדות 710" בחרנו להעמיד את צרכיו של השורדים במרכז. אנחנו פועלים לאור משנתו של ד"ר דורי לאוב, פסיכיאטר ניצול שואה, שטען שהמאזין לטראומה הוא "הלוח החלק שעליו נחקק האירוע בפעם הראשונה".

בניגוד לתיעוד עיתונאי שמחפש את ה"כותרת", או תיעוד קולנועי שמחפש "דרמה", אנחנו מציעים הקשבה נטולת אינטרס, מלאה ואמפטית. העדויות מפורסמות לציבור באישור מוסרי העדות, ללא מוזיקה מרגשת, ויזואליה נלווית או עריכה מגמתית. אנחנו לא מחפשים גיבורים או קורבנות – אנחנו מבקשים להשיב את האנושיות למקום בו היא נרמסה.

בשנותיה הראשונות של המדינה עסק היישוב היהודי במלחמת קיום קליטה והקמת תשתיות וכמעט לא הותיר מקום לעיבוד והקשבה לאלו שבאו מהתופת; הם נדרשו להילחם, לבנות, להמשיך הלאה. היום, כשאנחנו בעיצומה של מלחמה מתמשכת, עלינו להיזהר לא לחזור על אותה טעות. הטילים והשגרה המאתגרת, מאות ימי המילואים המשפחות והעסקים הקורסים, דוחקים את סיפורי השבת הנוראית לקרן זווית. רבים מאיתנו לא פנויים להקשיב, מתקשים להכיל את הכאב. בעולם, צילומי המלחמה מעזה לבנון ואירן והדימויים המשתנים הופכים את המתקפה הרצחנית של שבעה באוקטובר לזיכרון מעומעם. אנחנו ממשיכים לתעד כדי לוודא שהקולות האנושיים של כל מי שהיה שם יישמעו ויישמרו לעד.

הלקח שלמדתי בין השלג בברלין לבתים המפויחים בבארי הוא אחד: אדם שחווה טראומה זקוק בראש ובראשונה למקשיב, לא לבמאי. ביום השואה הזה, כשאנו זוכרים את העבר ומביטים בכאב על ההווה, התפקיד שלנו הוא להיות הלוח החלק הזה – כדי שהזיכרון לא יהיה רק מסמך ארכיוני, אלא גשר של ריפוי ואנושיות.
>> איתי קן-תור הוא מייסד שותף, מנהל פיתוח, שותפויות תוכן ומשאבים ב"עדות 710"

• טור דעה
• יום השואה
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר

התרבות הישראלית רוויה בזיכרון השואה ובהתמודדות עם הטראומה. איפה שלא תסתכלו – בספרות, באמנות, בתיאטרון ובמחול, בקולנוע ובדוקו, במרחב הציבורי ובאקטואליה הפוליטית – השואה וגלי ההדף שלה מזעזעים את הישראליות ונוכחים בה, והמטענים הרגישים שנלווים לעיסוק באפלה הזאת שמתוכה נולדה מדינת ישראל עשויים להתפרץ ולהתפוצץ בכל מקום ובכל רגע. גם 80 שנה אחרי הניצחון על הנאצים, יוצרים ישראלים מכל התחומים לא שוכחים ולא סולחים. חוץ מיוצרי טלוויזיה. אחרי יותר מרבע מאה של יצירה טלוויזיונית איכותית, אפשר כבר להביט לאחור ולומר במבוכה: אופס, שכחנו את השואה.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

עלייתה של "הגרמני" ב-yes בדיוק ביום השואה של השנה שעברה – מותחן ריגול בינלאומי שמתרחש בקיבוץ בשנות ה-70 אך השואה והמלחמה ההיא הן שחקן מרכזי בו – רק מדגישה את האנומליה: היצירה הטלוויזיונית בישראל הצליחה כמעט ולא לגעת בנושא במשך עשורים. הרגע ההיסטורי המחריד הזה, שעדיין מהדהד בעוצמה בכל רחבי העולם ומספק השראה לאינספור סדרות וסרטים במדינות רבות, נשאר מחוץ לתחום המשגשג של יצירה טלוויזיונית מתוסרטת בעברית, בטח לא כפיצ'ר מרכזי בעלילה. זה חריג, זה מוזר, ויש לכך הסברים מתפתלים לא מעטים.

השורה התחתונה היא שמקבלי ההחלטות בגופי השידור השונים בישראל פשוט אינם נותנים אור ירוק לשום דבר שמתקרב לאזורים האלה. "אתי", יצירת המופת של חגי לוי המבוססת על סיפורה של אתי הילסום ההולנדית, נעשתה ללא תמיכה ישראלית כלל. הצעות לסדרות שמתרחשות על רקע השואה וזכרה הגיעו בוודאות אל המשרדים הנכונים בגופי השידור, אבל לנצח יוחלט שזה כבד מדי, מדכא מדי, יקר מדי ובעיקר נפיץ ומסוכן מדי בעיתוי הנוכחי (שזה תמיד). בשני הערוצים המסחריים די ברור מדוע איש לא ישבץ דרמה שואתית בפריים טיים, אי אפשר למכור ככה קוקה קולה. אבל מה התירוץ של yes, HOT וכאן 11 שאינם תלויים ברייטינג, בפרסומות או בצפייה משפחתית?

גורמים בתעשייה הסבירו לי השבוע שזה בכלל עניין תקציבי: דרמות תקופתיות הן עניין יקר להפקה, כל התלבושות והתפאורה והאפקטים המיוחדים פשוט גדולים על התעשייה המקומית, ושחזור היסטורי של אירופה בימי מלחמת העולם השנייה פשוט גדול עלינו בכמה מספרים. זה נשמע סביר, אבל כבר ראינו כאן גם דרמות תקופתיות מושקעות להפליא ("הצבי") ודרמות שמצולמות באירופה ("טהרן", "ברלין בלוז" ועוד), כך שזה עדיין רק תירוץ טוב. זה גם לא מסביר מדוע אין סדרות שמתרחשות בארץ על רקע השואה, או עוסקות בניצולי שואה, או מתמודדות עם האפקט של השואה על הישראליות, או אפילו מפנטזות על נקמה טרנטינו סטייל בגדולי צוררינו.

מה שמותר בסאטירה אסור בדרמה. "היהודים באים" (צילום באדיבות כאן 11)

וזה גםלא שהטלוויזיה שלנו לא נוגעת בשואה בכלל: בתחום הדוקו נוצרו וממשיכים להיווצר לא מעט תכנים מהז'אנר, הסאטירה הטלוויזיונית מגיעה אליו כשהיא רוצה לזעזע באמת (מ"החמישיה הקאמרית", דרך "ארץ נהדרת", "מקום לדאגה" ו"לא לפני הילדים" ועד למערכוני השואה המושלמים של "היהודים באים"), וגם בסדרות ילדים ונוער איכותיות מצליחים לטפל בנושא בתבונה (ע"ע פרק יום השואה ב"שקשוקה" הנהדרת של כאן חינוכית). בדוקו, בסאטירה ובתוכניות הילדים עוסקים בה או מרפררים אליה כי היא שם, חלק אינטגרלי לא רק מההיסטוריה שלנו אלא מהחיים עצמם בארץ הזאת. זאת הוכחה די פשוטה לכך שאם רוצים – אפשר. אבל לא רוצים.

השואה היא טריטוריה שיוצרי טלוויזיה – ובעיקר מנהלי התוכניות שמאשרים את היצירות להפקה – מעדיפים בפירוש לא להיכנס אליה אם לא חייבים. והרי לא חייבים. זאת בסך הכל השואה, זה היה מזמן, מה קשור עכשיו נאצים וגזענות ורצח עם ושנאה לחיים היפים שלנו כאן. בכל הקשור לסדרות דרמה מתוסרטות, היהלום שבכתר הטלוויזיוני, צריך לחפור עמוק בזיכרון כדי לאתר נקודות מגע בין הקטסטרופה הגדולה בתולדות האנושות והעם היהודי ובין מה שמתחולל על המסך. היו לנו קצת נאצים בפנטזיה ההיסטורית של רשף לוי, "קרתגו", הייתה לנו את רבקה מיכאלי כניצולת שואה ב"בנות הזהב" של אריק שגב, אולי עוד כמה הבלחות פה ושם. כי מה לנו ולזה.

ניצולי שואה בטלוויזיה? זה אפשרי. "בנות הזהב" (צילום באדיבות ערוץ 1)

הטלוויזיה, יותר מכל מדיום אחר, מנסה לשדר לנו עסקים כרגיל. ההצלחה שלה תלויה בעסקים כרגיל. הקיום שלה תלוי בעסקים כרגיל. הדחקה ומחיקה של טראומות ופוסט-טראומות לאומיות זה מה שעושים שם על המסך מדי ערב, התעלמות מהפצעים הדלקתיים שאינם מגלידים בנפשה של האומה היא משימת העל של הטלוויזיה המסחרית. המטרה היא בפירוש לשכוח את השואה בכל ערב מחדש, כמו שאנחנו שוכחים את הכיבוש בכל מהדורת חדשות, כמו ששכחנו למה התכנסנו כאן מכל קצוות תבל. נזכור? בשביל זה יש את יום השואה.

• יום השואה
• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• שואה
• טור דעה

פורסם במקור במגזין את
לכל חשוד באונס יש שם. רק שבישראל 2026, יש לו גם פריבילגיה: להישאר בלעדיו. ליהנות מאלמוניות ולהמשיך לפגוע, בזמן שהחיים של הקורבנות כבר התפרקו. פרשת האונס של שי־לי עטרי ומאבקה הממושך לחשיפת זהות התוקף, לכאורה, כבר מזמן חורגת מהסיפור הפרטי שלה. היא חושפת מערכת מקולקלת שבנויה להגן על השם הלא נכון. מה לעשות, ככה זה כשכוח, כסף וקשרים מאיידים את הצדק.

בסוף השבוע האחרון נחשפה זהותה של נפגעת נוספת, שלכאורה נאנסה על ידי אותו חשוד – נעמה שחר התראיינה בפניה לחדשות שישי בחדשות 12, ופרסמה פוסט שבו תיארה את הלילה המעורפל והמסויט שעברה, ועכשיו, כמו עטרי, היא מבקשת דבר אחד בסיסי: ששם החשוד יפורסם. "השתקת אותי ללילה אחד, לא לחיים שלמים", כתבה.

• טור דעה
• אונס
• סם אונס

לאורך השנים, אנחנו, תושבי מערב שכונת שפירא, חוזים במופעים חוזרים ונשנים של הפקרת ביטחוננו האישי – בין אם זו הפשיעה הגואה, צרכנות הזנות הגלויה ברחובות או היעדרן המוחלט של מסגרות ראויות לנוער. טיפול בשורשי הבעיות הללו דורש משאבים, כוח אדם והרבה רצון טוב ולצידם שיקולים פוליטיים. אלו תהליכים ארוכי טווח. עם זאת, מאז שבעה באוקטובר נחשף מחדל מסוג אחר, כזה שאין לו תירוץ של "מורכבות חברתית": היעדר מיגון בסיסי לתושבים בעת מלחמה.

>> תהיו חזקות? אנחנו חזקות. מי שלא חזק הוא מי שהפקיר את העורף
>> ביעור חד"פ: בפסח הזה יש הזדמנות לעצור את המכה ה-11 של החג

בעוד שהתמודדות עם פשיעה היא אתגר מתמשך, את עניין המיגון ניתן לפתור באופן סביר, כאן ועכשיו. הפתרון מונח על השולחן: הצבת מיגוניות בחלקה המערבי של השכונה. המקלטים הציבוריים בשפירא נבנו לפני עשרות רבות של שנים. באותה תקופה מערב השכונה היה אזור של תעשייה קלה עם מעט מאוד תושבים. מאז, המציאות השתנתה ללא היכר: הנגריות ובתי המלאכה הוסבו ליחידות מגורים, כמות התושבים זינקה, אך מספר המרחבים המוגנים לא עלה בהתאמה.

בשבוע האחרון הביעה העירייה נכונות עקרונית להציב מיגוניות במערב השכונה. כתושבים למודי אכזבות, אנו רואים כיצד גלגלי המכונה הבירוקרטית מסתובבים לאט מדי. לא נופתע אם גם הסבב הנוכחי יסתיים בלא כלום

התושבים שגרים כיום באזור נאלצים להסתפק בשני מקלטים קטנים בלבד, וממ"קים באשכול גנים שנאבקנו על פתיחתם. בשעות מסוימות הדוחק שם הופך לבלתי נסבל ומסוכן. פעמים רבות במהלך השנתיים וחצי האחרונות, תושבים נותרו מחוץ למקלט פשוט כי לא היה מקום. הייתי עד לכאוס ולבהלה. התוצאה קשה. רבים מהשכנים שלנו פשוט התייאשו. הם נשארים בבתים, שלעיתים אינם יותר מצריפים ומקווים לטוב.

פוטנציאל האסון במקרה של נפילה ישירה באזור צפוף כזה הוא גבוה במיוחד. מוקד 106 מפנה למקלט הגדול (והמוזנח כשלעצמו) בתחנה המרכזית אך המרחק לשם הוא רב מדי וזה אינו פתרון לתושבי מערב השכונה.

בשבוע האחרון, לאחר מאבק ממושך מצד תושבי שפירא על מנת להציף את הבעיה, הביעה העירייה נכונות עקרונית להציב מיגוניות במערב השכונה. ועם זאת, כתושבים למודי אכזבות, אנו רואים כיצד גלגלי המכונה הבירוקרטית מסתובבים לאט מדי. לא נופתע אם גם הסבב הנוכחי יסתיים בלא כלום, העניין שוב יוזנח, וביום שאחרי עובדי העירייה כבר יהיו עסוקים באתגר הבא.
עיריית תל אביב-יפו חייבת להתעורר ולהבין כי מיגון בסיסי אינו פריבילגיה ואינו נושא למריחת זמן. הגיע הזמן לעבור מהבעת אמפתיה למעשים.

• טור דעה
• מלחמת איראן
• שכונת שפירא
• מקלטים