>> אנה ברשטנסקי (כדאי שתעקבו) היא אשת יחסי ציבור ומפיקה בתחום התרבות, מייסדת ועורכת מגזיןBANDITKA, ובימים אלה היא מציעה ליוצרים.ותפגישות אישיות, הדרכה וייעוץ בנושא יחסי ציבור עשה זאת בעצמךבמרכז הכי קסום בעיר, מרכז קהילתי הגר"א. "אם אתם רוצים לקחת את השליטה על הנראות שלכם", היא אומרת, "קבעו פגישה ותלמדו איך לעשות זאת באופן עצמאי. הפגישות מסובסדות, אז תשתמשו בי!"

>> רחוב מזמן אחר וחנויות ספרים מתוקות // העיר של רני בלייר אלקבץ
>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר מזון // העיר של גלעד כהנא
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

1. מרכז הגר"א

בשלוש השנים האחרונותמרכז הגר"אהוא עבורי בית וגם מקום ליצירה, מפגש והשראה. במרכז מתקיימים קורסים, סדנאות ואירועים בדגש על אמנות ותרבות. המרכז גם מקדם קיימות ומטפח גינה קהילתית עצומה ומטריפה!! לפני כחודש קטפנו אשכול בננות!בהגר"א אני גם עובדת וגם רוקדת:בימי שלישי אני קורעת את התחת בדאנסהול פימייל עם שקד גבאי המהממתובימי רביעי אני מתענגת עם מאור מאיה בשיעורי ווג פאם.
הגר"א 28 תל אביב (נווה שאנן)

2. מתחם תקווה

בימי שני אני עפה על עצמי בשכונה הסמוכה, במתחם"תקווה",חלל שייסדה לאנה יוכין, שהיא מספר אחת באימוניאקרובטיקה אווירית ואמנות הקרקס. לאנה היא הרבה יותר ממאמנת, היא השראה, לב ענק וגלגל ההצלה שלי. היא מקיימת שיעורים בכל עת – בזמן מלחמה, חגים, קורונה ומה שלא יקרה – אני יודעת שלאנה תשמור על השגרה והשפיות שלי.והיופי במתחם הוא שכל זמן שאין שיעורים, אפשר להתאמן עצמאית במחיר סמלי. לכן לעיתים קרובות אני מגיעה לשם להתאמן עם הבנות שלי, זה תענוג של בילוי משפחתי.

3. ימי שישי בשוק התקווה

לעולם לא אוותר עלשוק התקווה!ההליכה לשוק עבורי היא לא משימה, אלא בילוי בפני עצמו. אני מתחילה באפטר צ'ייסר בסאלוף, ממשיכה לפיצוחים בנעמה, מתארגנת על בשרים אצל האחים אהרון, ממול – גבינות וסלטים במעדניית אמיגה וקוויאר מרוסיה באהבה. ריחות, צבעים, מוזיקה, צעקות של מוכרים – הכל מתערבב לרקמת חיים. כיף!!

4. יד אליהו

כבר 16 שנים אני מתגוררת עם משפחתי בשכונתיד אליהו, השכונה הכי ירוקה ואהובה עלי במיוחד. כל ערב אנחנו יוצאים לטייל עם JBL, החתול והכלבה, בין הפארקים והחורשות ושמחים לפגוש בדרכנו טווסים, יאוריות, תרנגולים, קיפודים ועוד חיות מפתיעות שנמצאות בשכונה.

5. תדר

בסופי שבוע אנחנו אוהבים לרכב באופניים לים. בדרך אנחנו תמיד עוצרים בתדר, וכאם סובייטית אני מפרגנת בפיצה וגלידה – בתנאי שרוקדים איתי. אני מאוד אוהבת את התדר, זה מקום שמתאים לכל רגע ביום: המוזיקה מעולה, רחבה ענקית לנוע, או סתם לסתלבט עם כוס בירה. כעת גם הגלריה של קיבוץ בארי התמקמה במתחם, לאחר שנשרפה לחלוטין בשבעה באוקטובר, ומוצגת שם התערוכה הכי חשובה לדעתי לזמנים אלו "אוצרות מארכיון בארי: הזורעים בדמעה" באוצרותו של גלעד מלצר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

יש תופעה בעיר שאני ממש מקווה שתשתנה – מוזיאונים וגלריות שנסגרים מוקדם מדי. הייתי רוצה לראות אותם פתוחים לפחות עד חצות, במיוחד בערבי פתיחות, אך לא רק – גם בערב אחד לפחות במהלך השבוע. בנוסף, הייתי שמחה להחזיר את הימים שבהם בכל פתיחת תערוכה היה מינימום די.ג'יי, כי למה לא להפוך פתיחה לאירוע תרבותי חי ותוסס שמרחיב את קהל המבקרים. המיזם המבורך "דבק" של אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב-יפו כבר התחיל לעשות זאת במוסדות מובילים – והלוואי שכולם ידבקו.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
נוכחתי לפני כחצי שנה בגלריה "קולות" – גלריה עברית לאמנות מחאה ברחוב לוינסקי 71 -במיצג שלפולינה ליאחוביצקיPolymer"ברוכים הבאים: כביסה גדולה", שהפך לי את הראש, את הבטן ואת הלב. פולי היא אמנית מולטי-דיסציפלינרית שפועלת בכל מדיום, ובעצם יוצרת בכל רגע חי, ומתמסרת לחלוטין לעבודה שלה ולרזי חייה. היא טוטאלית, ואף הייתי אומרת – מטורפת בצורה מרתקת. כחלק מהמיצג היא חרצה על החזה שלה את המילה "WELCOME" שעם חזרת החטופים סוף סוף יכולנו לחגוג אותה.אמנות גוף, איך לומר בעדינות, לא ה"cup of tea" שלי, אך המפגש עם פולי עורר בי צרור של רגשות וגם שאלות אמנותיות, אנושיות ונשיות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה לתרום ליוזמות תרבותיות שמסייעות לשמור על רוח האדם, מעניקות תקווה ומספקות מרחבים להתמודדות ולריפוי. כל מעורבות בתחום הזה היא דרך משמעותית לתמוך בקהילה ולהשפיע לטובה.אחת הדרכים המעשיות והחשובות לתמוך בתרבות היא להרים למגזינים עצמאיים, שמספקים במה ליוצרים ולכותבים ומעשירים את השיח התרבותי.מגזין בנדיטקהשהוקם בשנת 2015 מפרסם תדיר ראיונות, ביקורות והמלצות על אירועי תרבות ומהווה במה ליוצרים ולכותבים עצמאיים.תמכו בבנדיטקה והפיצו.תרומתכם תאפשר לנו להמשיך ליצור, לכתוב ולהפיץ אמנות ותרבות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים ללאה אביר, היא לא רק אוצרת וכותבת בולטת בשדה האמנות העכשווית בישראל, אלא גם אחת הקולות שמעצבים את השיח התרבותי כאן. אביר מובילה אמנותית את המרכז לאמנות עכשווית בערד ואת גלריה "לחם ושושנים" בתל אביב, ושתי התערוכות שאצרה לאחרונה ממחישות את העומק, המחויבות והרגישות של עשייתה:בערד מוצגת כעת תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה של האמן הבדואי פורץ הדרך בשיר אבו-רביע, הזדמנות נדירה להיחשף לגוף עבודות מרהיב שממקם אותו בהיסטוריה של האמנות המקומית והערבית בכלל.

במקביל, בגלריה "לחם ושושנים", אצרה את התערוכה "הסתר לב" של אוהד מטלון, שנסע בקביעות אל גבול עזה כדי לתעד במו עיניו את ההרס והזוועות המתרחשות שם. מטלון הרכיב מהצילומים פנורמות רחבות במיוחד, הכוללות קילומטרים של שכונות שחרבו. העבודה המרכזית בתערוכה מתעדכנת שוב ושוב – תצלום מוחלף באחר מאותה נקודת מבט. מהלך זה מדגיש את ממדי ההרס שאינם ניתנים לייצוג: מבט מתמשך, מרובה פרספקטיבות, שמבקש להכיל את הכישלון ולייצג גם את העיוורון.הצילומים הם נדבך מרכזי בתערוכה שאצרה אביר, שביתה עצמה נחרב במתקפה האיראנית בזמן שעבדה עליה. עשייתה חורגת הרבה מעבר לשדה האמנות, היא מקדמת דיאלוג מתמשך בין קהילות יהודיות וערביות, מטפחת סולידריות נחוצה ומהווה השראה לעשייה תרבותית המבקשת לשנות מציאות.

מה יהיה?
מה שיהיה, יהיה. בואו נתמקד במה שחשוב באמת. שמרו על טוב לב והיו נדיבים.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• תדר
• יד אליהו
• שוק התקווה
• אקרובטיקה
• נווה שאנן
• גלריות

בוקר טוב יד אליהו, יש לך בית קפה חדש בלוקיישן איקוני: בבוטקה בשדרות החי"ל נפתח סניף של בית הקלייה הארטיזנלי קופישופ 51. המבנה הקטן והמיתולוגי, שעבר במהלך השנים גלגולים שונים ובתקופה האחרונה עמד שומם, שב לחיים עם אופק להיות נקודת מפגש קהילתית על קפה ומאפה בשדרה. לא פלא שהשכנים מתלהבים ומפרגנים בהתרגשות – "החדשות הכי טובות מאז שעברתי לשכונה" ו"סוף סוף יהיה לי איפה לקנות פולים קל"ב" הם רק חלק מהמשפטים שנשמעו סביבו.

>>הביסים הכי טובים וחוויה שמוציאה אותי מעצמי. העיר של אריק שנברגר

למרות שהמבנה עצמו משתרע על פני תשעה מטרים רבועים בסך הכול, בקופישופ 51 מוציאים ממנו את המקסימום. ניחוח חמים ומוכר אופף את הרחבה החיצונית ומזמין לעצור לכוס קפה – ממשקאות קפה קלאסיים כגון אספרסו (12 ש"ח), קפוצ'ינו (16 ש"ח) ואמריקנו (13/15 ש"ח) ועד פילטר, V60, batch brew ועוד טכניקות חליטה שעד כה נצפו בעיקר מעברו השני של האיילון.

קפהוליקים יוכלו לזהות בפנים מכשור מתוחכם שאחראי לאיכות – למשל מכונת אספרסו משוכללת מתוצרת kees van der westen מהולנד, ומטחנות קפה ביבוא בלעדי משוודיה וכמובן פולים לקנייה הביתה. ליד הקפה והמאצ'ה תוכלו לנשנש רוגלעך ובורקס, עוגות, כריכים ומאפים טריים וכן מוצרים בפיקוח, והופ – כך נולדת פינה מושלמת חדשה בעיר, ובאזור שלא שופע אופציות לפינוק מלא בקפאין.

קופישופ 51 החל את דרכו לפני כמעט עשור כבית קפה שכונתי ברחוב אחד העם 51 (שכיום פועל בבעלות אחרת). לפני כשנתיים הקים הבעלים דותן גרינברג בית קלייה במתחם הבורסה ברמת גן, ששולח זרועות לסביבה הקרובה. לפני שבועיים נפתח סניףבמתחם הסיטי בגבעתייםוכעת כאמור מושק הבוטקה ביד אליהו. לאחר הזכייה במכרז של עיריית תל אביב עבר המקום שיפוץ ועיצוב מחדש במטרה להפוך חלל קטן וישן לפרקטי, נעים ומקצועי, כאשר גווני הבורדו-לבן יוצרים חיבור בינו לבין בית הקלייה והסניף בגבעתיים והמותג כולו. "אני ממש מתרגש להגיע לשכונת יד אליהו, לאורך כל ההקמה קיבלנו תמיכה וחיבוק מהקהילה המדהימה הזו", אומר גרינברג. "אחרי שנים בלב העיר אני שמח להגיע לאזור הזה ולהביא גם לכאן את בשורת הספיישלטי"

לגבי הפיל הלבן שבחדר, כלומר האפשרות לשתות קפה בשבת בשכונה בעלת אופי מסורתי, עדיין לא התקבלה החלטה. על פי התגובות לפוסט הפתיחה, תושבים רבים רק מחכים לכך בשעה שאחרים מקווים שהמסורת תישמר. בינתיים גרינברג מנסה לגייס צוות, משימה מורכבת שכל ענף המסעדנות מתמודד איתה, ומחכה לתום ההרצה כדי להחליט. אבל כמו בכל דבר בישראל, גם כאן השאלה אם לפתוח בשבת היא כבר מזמן לא רק עניין של קפה, אלא סוגיה חברתית-פוליטית שמגיעה עד לכוס האספרסו של הבוקר.
שדרות החי"ל 12, ראשון-שישי 8:00-16:00 (שעות פתיחה בהרצה)

• אוכלים שותים
• בתי קפה
• יד אליהו
• קופי שופ 51

>> דניה ויינר היא אמנית שחזרה אלינו לא מזמן מברלין, והיא משתתפת בתערוכה "מקומית" לרגל שנתיים לפתיחת הבית לאמנות ביד אליהו, ומציגה אסופת יצירות של אמניות תושבות דרום מזרח העיר.הבית לאמנות ביד אליהוהוא מרכז עירוני ייחודי של עשייה ופעילות אמנותית-תרבותית שהוקם ב-2023 על ידי עיריית תל אביב-יפו. יש בו מערכת עשירה של חוגים, קורסים וסדנות מקצועיות לכל הגילאים, אותם מדריכים יוצרים ויוצרות מהטובים בעיר. הבית לאמנות הוא גם בית לקהילת האמניות והאמנים בעיר – מקום ליצירה, למפגש, להעמקה, להשראה והעשרה ולשיתופי פעולה.

>> גינה של אהבה מפעם וחנות שעושה צמרמורת // העיר של אורין יוחנן
>> המקום הכי סודי ושדרה להרגיש בה בת 14 // העיר של לוטוס אתרוג

1. בית הבד

בית הבד הוא חלל עבודה שיתופי לאופנה וקהילת מעצבים, מקום שמאפשר ליוצרים ולתופרים (גם לא מנוסים כמוני) להגיע ולעבוד בחלל באופן עצמאי ולהשתמש בכל הציוד המקצועי שיש במקום. הוא ממוקם בדרום העיר ליד גן החשמל בבניין יפהפה לשימור. החלל עצמו מעוצב ומשופץ ברוב טעם, ואביגיל שהיא בעלת המקום היא הרוח החיה מאחורי המקום הנהדר הזה וגם מישהי שכיף פשוט לשבת איתה לקפה. אני למשל מתכננת לתפור שם שמלה מבד שאכין בעצמי, משהו שלא אצליח לעשות ללא עזרה והנחייה מקצועית.
דרך בגין 10

כשהמציאות בחוץ הפכה להיות כל כך מאתגרת, העשייה והאווירה בבית הבד הצליחו לשמור עלינו שפויות ואפילו שמחות. אולי גם אתכם…

Posted by ‎בית הבד – חלל עבודה שיתופי לאופנה‎ onFriday, March 21, 2025

2. הבית לאמנות יד אליהו

ליד אליהו עברתי באוגוסט 23', קצת לפני שהמלחמה פרצה וישר אחרי ארבע שנים בחו"ל. את הבית לאמנות הכרתי כשהתחלתי להעביר שם סדנאות ציור. זה הפך למקום מפגש עם תלמידים, שכמוני, ביקשו לעשות איזשהי פאוזה ולהתנתק לכמה שעות מכל הטירוף שקורה סביבנו, להתאוורר, לצייר וללמוד דברים חדשים. פגשתי אנשים מדהימים שאחרת לא הייתי מכירה וזה כיף גדול להכיר קצת יותר טוב את האנשים שאני בדרך כלל רק חולפת על פניהם ברחוב ולגלות שיש לי איתם שפה משותפת. חוץ מזה נפתחה שם עכשיו תערוכה בשם 'מקומית', תערוכה מעניינת שמציגה עבודות של אמניות שמתגוררות בשכונה ובכללן אני, באוצרות ריקי אלקיים, בואו לראות!
מונש 1

3. חוף צ'ארלס קלור

לפני כמה שנים גרתי בלב העיר, ברחוב גרוזנברג. בתקופה ההיא חוף צ'ארלס קלור וכל איזור הטיילת משם לכיוון יפו הפכו למקומות שאני הולכת אליהם בשביל להתאוורר, לנשום אוויר ים או לשחות. עכשיו אני כבר לא גרה באיזור אבל זה נשאר החוף האהוב עליי ועל ילדיי. בכלל באופן כללי אני מעדיפה לשוטט ברחובות ובטיילת באיזורים שאני אוהבת, וזו הדרך שלי להתאוורר ולהירגע קצת מהמתח של היום יום.

4. הפסל של אורי קצנשטיין ברחוב הרכבת

טוב, זה לא ממש מקום אלא פסל, אבל באמת שזה פסל מאוד אהוב ומשמח. זה ממש כיף לפגוש במרחב הציבורי עבודות אמנות שאני כל כך אוהבת, ואם אני עוברת באיזור אני אוהבת להתעכב ליד הפסל, לעצור ולהגיד לו שלום. אני ממליצה לכל מי שגר באיזור או עובר שם ללכת לראות אותו. יש לנו לפעמים נטייה להתעלם מדברים כאלו כשהם פשוט נעלמים לנו במרחב ונהפכים שקופים, אבל זה פסל נהדר ומאוד טקטילי שפשוט ניצב שם באמצע העיר וכולם יכולים לחוות ולהתרשם ממנו בלי לשלם על כרטיס למוזיאון,וזו בחירה נהדרת למקם אותו שם.

5. פארק החורשות

גדלתי במושב וגרתי כמה שנים בברלין, עיר שמלאה בפארקים ממש בכל שכונה, ואני אוהבת טבע ואוהבת לעשות הליכות ארוכות. בתל אביב אני אמנם גרה בשכונה שנחשבת יחסית ירוקה, ובכל זאת חסרים לי פה מרחבים וטבע ירוק לשוטט בו. את פארק החורשות הכרתי לא כזה מזמן, פארק באמת יפה שממוקם באיזור לא הכי של העיר ודי מפתיע לגלות שהוא שם. מקום מומלץ לפיקניק או בילוי עם הילדים בסופ"ש, מובלעת ירוקה בדרום העיר.

מקום לא אהוב בעיר:

המקום שאני הכי הכי אוהבת בעיר הוא הסטודיו שלי, והמקום שאני הכי לא אוהבת בעיר זה האיזור בו הסטודיו ממוקם, שזה באיזור רחוב סלמה והר-ציון. אני מניחה שכל מי שגר בעיר מכיר את האיזור הזה כאיזור שהוא בעייתי בעיקר בלילות, והייתי רוצה לראות את האיזור הזה יותר מטופח, יותר נקי ויותר בטוח בלילות, עם יותר השקעה בתשתיות מבחינת העירייה. זה איזור שגם חסרים בו שטחים ירוקים, גם יש בו בעיית זיהום אוויר ולכלוך, וגם חוסר בביטחון אישי וזה מצב שנמשך שנים ארוכות והגיע הזמן שיהיה שם איזשהו שיפור.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
יש במוזיאון תל אביב תערוכה של אבי סבח, תערוכה מאוד יפה שכאילו משגרת את הצופה לזמן ולמקום אחר. אמנם אלו ציורים שאפשר להגדיר אותם כקודרים, ובכל זאת התחושה שהם מייצרים נתנו לי רגעים של שקט פנימי, של יופי וניתוק מהמציאות ומהחוסר יציבות שמסביב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
טוב זה סובייקטיבי לגמרי, אבל אני אענה שהדפס של דירר משנת 1512 בשם "Christ in Limbo", ואני לא ארחיב.

אלברכט דירר, "Christ in Limbo"

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל מה ומי שעוזרים לתושבי העוטף והצפון.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני לא יודעת בקשר לאדם ספציפי, אבל הייתי רוצה להרים לכל מי שעוסק ועוסקת בחינוך בתקופה הזאת. זו תקופה לא פשוטה ואני מעריכה את כל מי שפועל לייצר מסגרת בטוחה שנותנת קרקע יציבה לילדים ולילדות שגדלים בתוך הכאוס הזה.

5. מה יהיה?
אני לא יודעת, אבל אני מקווה שיהיה יותר טוב.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• יד אליהו
• פארק צ'ארלס קלור
• פארק החורשות
• פסלים בתל אביב

>> תמיר שר הוא צלם ואמן תל אביבי, ותערוכתו החדשה – "הספריה האינסופית" – מוצגת בגלריה קרן בר גילברמת השרון. התערוכה נולדה במרתפי הספריה הלאומית, שם עקב שר אחר תהליכי הדיגיטציה שעוברים חומרים נדירים ותיעד אותם. את התוצאה המסקרנת אפשר וכדאי לראות עד לנעילת התערוכה ב-28.2.

>> גינה לשחק בה פריזבי ובר שהוא הפינה המושלמת // העיר של רסקו
>> קקטוסים בפארק ומקום מושלם להירגע בו // העיר של ייגור פראוזנקו

1. גינות קטנות בעיר

כמי שגדל בקיבוץ ירוק בשנות ילדותי אני אוהב הגנים בעיר ובעיקר הקטנים והנחבאים יותר: גן האם שברחוב לטריס, בין שדרות חן לאבן גבירול, לשם הייתי בא עם ילדיי כשהיו קטנים ועדיין ממשיך להגיע כשאני רוצה פינה ירוקה שמנתקת משאון העיר, גם בזכות קיר השרכים הייחודי והיפה הנמצא שם ומזכיר לנו קצב אחר של הטבע. גם גינת פורסט היל שבין רחוב גורדון לרחוב גוטליב היא גינה קטנה ונחבאת שבה אני עובר בשעות הבוקר, מציעה חוויה דומה ומייצרת הזרה והפסקה נעימה.

2. הים

ברור! הים, לכל אורכו ובעיקר חוף גורדון כשלכל קטע יש את הייחודיות שלו, בכל שעה (חוץ מיולי-אוגוסט בצהריים) ובכל מזג אוויר .שנים ארוכות שיום יום אני הולך לים בשעות הבוקר המוקדמות בכל מזג אוויר ובכל מצב – אין תחליף להתגלות היומית של קו האופק ברגע שעוברים את קו הבניינים האחרון. שם תל אביב גם מתחילה וגם נגמרת. בשנים האחרונות, מכל הסיבות שבגללן ירד משמעותית מספר התיירים המבקרים בעיר, ההנאה אף גדולה יותר. לא שיש לי משהו חלילה נגד תיירים אלא שהגודש הגיע למימדים הרסניים.

3. השכונות

כרוכב אופנוע אין פינה שאני לא מכיר בעיר, ואני מאוד אוהב את החלוקה הברורה לשכונות בעיר שלכל אחת יש הייחודיות הברורה שלה, וכך אני יכול להחליט לפי מצב הרוח באותו רגע לאיזו שכונה אסע, לקניות או פשוט לטייל, ולראות את השינויים הבלתי פוסקים בעסקים ובבנייה שהם חלק מהאנרגיה הגבוהה של תל אביב.
רק תל אביב מאפשרת: יום יפו, יום יד אליהו, יום ירקון ועוד אפשרויות רבות אחרות.

4. ארכיונים

העבודות בתערוכתי הנוכחית צמחו מתוך פרויקט תיעודי שצילמתי באגפי השימור של הספרייה הלאומית לפני המעבר לבניין החדש. אני אוהב להכיר את ההיסטוריה החזותית והתרבותית של העיר, ובתל אביב יש מספר גדול של ארכיונים מרתקים כמו ארכיון הסרטים בסינמטק תל אביב וספריית בית אריאלה. באגף הנסתר של הספריה יש חדר עם אוסף נדיר של ספרי אמנות ותצלומים היסטוריים של תל אביב. המקום שקט ומזמין לחקור את ההיסטוריה האמנותית של העיר.

5. הסטודיו שלי

הסטודיו שלי עבר 3 מקומות ב-20 השנים האחרונות: יהודה הלוי בבניין שמועדון הפינגווין פעם בו, משם לרחוב מקווה ישראל, ולנוכחי ברחוב המשביר ליד רחוב הרצל. כל המתחם הזה שעובר תהפוכות רבות מציע כל מה שצריך מעיר חיה ובועטת: כיעור-אוכל-קניות-אנרגיות-אמנות-ושוב אוכל. אציין את חנות המעדנים "אברמנטו" של סימה ברחוב פיגוטו ואת החנות של גבאי בנחלת בנימין. לבוא באמצע השבוע ועדיין לההתאזר בסבלנות, שווה לחובבי הז'אנר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

לא אוהב את כל מה שקשור לתחבורה: קורקינטים מסכני חיים ומפירי שלווה, תחבורה ציבורית מקרטעת, הכבישים והרחובות המשתפצים ללא סוף והגניבות הלא ניגמרות של קטנועים, אופניים ורכבים (גם אני קורבן). ואין מושיע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ספרו האוטוביוגרפי "מכתב לאמי" של ז׳ורז׳ סימנון החזיר אותי שנתיים אחורה לפרידה מאמי. סימנון חוזר לליאז', לבית החולים שבו שוכבת אמו ונפרדת במשך שמונה ימים מהעולם. מדי יום הוא מגיע, יושב ליד מיטתה והם מסתכלים זה בזו בשתיקה; בן ואם מרוחקים, כמעט מנוכרים, זרים זה לזה. "לא ניכרה עצבות בפנייך", הוא אומר לה בתוך ליבו, "לא ניכר בהן שום רגש שיכולתי להגדיר מבלי להסתכן בטעות". הקריאה בסימנון מאפשרת לחיות מחדש פרידה מאם שהיחסים איתה היו שתיקה ממושכת רגע לפני שהיא נשמטת מאחיזתי לנצח.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
את "אין ארץ אחרת", סרטם עטור הפרסים של יובל אברהם ובאסל עדרה ראיתי באירוע פנימי של שוברים שתיקה, כי עד לאחרונה הוא לא הוקרן (עכשיו הוא ניתן לצפייה באתר "שיחה מקומית"). הסרט שמועמד לאוסקר מתעד את מאבקו של עדרה, משפחתו וקהילתו נגד הריסות הבתים בכפרי מסאפר יטא והתוכנית הישראלית לגירוש הקהילה. זה סיפור על מאבק בעוול, על הנחישות להאחז בבית ובקרקע ועל חברות הנרקמת בין עדרה ובין העיתונאי יובל אברהם שחיים באותה ארץ, תחת שתי מערכות חוק נפרדות, האחד כובש, האחר נכבש והוא מכאיב, מזעזע ומעורר תקווה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל מי שעושה כל מה שביכולתו להתנגד להפיכה המשטרית וסילוק שלטון הדמים, ומחכה לכל החטופים בבית.

מה יהיה?
גם תל אביב לא תהיה מה שהייתה בלי שיחזור אחרון ההחטופים ותמוגר הממשלה.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• כיכר היל
• הים התיכון
• יד אליהו
• בית אריאלה
• מעדניות

כשצועדים את דרך ההגנה, רחוב ארור שתקוע גם הוא בעבודות רכבת תמידית, הדבר האחרון שמצפים למצוא זה בר יין. ובכל זאת, המטיילים מרכבת ההגנה המושמצת לעבר שכונת התקווה ויד אליהו יתקלו בבר יין מתוק ונעים שנפתח השבוע. והדבר היפה באמת הוא שבניגוד לצפוי, לא מדובר בחלל מפונפן שמדיף ריח ג'נטריפיקציה, אלא מקום שמבקש קודם כל לשרת את תושבי השכונה, ומשם את השאר.

>>תריסר הנועזים: מה עושה הדיל הכי משתלם בעיר במסעדה כזאת?

חגית אלדמע היא בכלל פסיכואנליטיקאית וד״ר לפילוסופיה, אבל היא גם תושבת השכונה, וחובבת יין ותיקה שתמיד חשבה יום אחד להקים מקום משלה. ״יש קשר הדוק בין יין לפילוסופיה", היא מסבירה להדיוטות שכמונו. "המשתה היווני היה כולו מקום של החלפת מחשבות תוך שתייה מבוקרת. אפלטון אמר שילדים ויין מגלים את האמת, ואני באה לזה מתוך המקום הזה. חוץ מזה שבאופן מבוקר, יין הרבה יותר מועיל מאשר מזיק״.

את נעימה, שקרויה על שם אמה, היא חשבה לפתוח כבר זמן רב, וחיכתה לרגע המתאים. אבל אז פרצה המלחמה. ״כל הזמן חיכיתי שהמלחמה תיגמר, ואחרי שנה אמרתי טוב, הגיע הזמן לקום ולייצר משהו. חתמתי על המקום באוקטובר והתחלנו לשפץ״.הלוקיישן על דרך ההגנה – ממש מול סניף קופ"ח מכבי – שופץ למשעי ועוצב על ידי דנה פרולינגר, שהפכה אותו לחלל אינטימי, צבעוני ונעים שמצליח להשתלב עם הסביבה היותר ברוטלית, אך מספיק מזמין, מסקרן ובולט לטובה על רקע סביבתו.

את תפריט היינות בנתה אלדמע יחד עם יועץ היין בועז סולש, והוא מציע כוסות בטווח מחירים שבין 38-44 ש״ח, ובקבוקים במחיר שבין 120-180 ש״ח, כמו למשל: סוסו אובלס, אלפיניה של אובלס, אומיקרון של סארו, יינות סלובניים של האחים זאבץ, בוז׳ולה וילאז׳ של מובו גרונרוולטימר אוסטרי, וגם מספר יינות מקומיים מיקב רמת נגב המדברי. לנשנושים, נכון לעכשיו לפחות, יש בעיקר מזאטים קטנים שנעים בין 38-50 ש״ח כמו עלי גפן, צלחת גבינות וזיתים, אבל בהמשך יגיעו עוד.

אלדמע מספרת כי חלק מההחלטה לפתוח בר יין נובעת מכך שלחילונים אין בתי כנסת, בתי כינוס ומדרשות – וגם אנחנו צריכים מקום קהילתי שבו אפשר לשוחח ולהרגיש בנוח. ומבחינתה בר יין הוא קודם כל מקום של שיחה ומפגש, כי יין מחבר בין אנשים. וכשהיא מדברת על חיבור היא מתכוונת לכולם – ואכן בעודנו יושבות ומשוחחות, גם קבוצה של אריתראים מגיעים ותופסים שולחן, וכמה ילדים קטנים מתלהבים לראות שבמקום יש גם ג׳וואנה – קנקן אתיופי למזיגת קפה.

בעולם מתוקן כנראה שאפילו לא היינו מציינים את האנקדוטה הזו, אבל בתקופה שבה מאי גולן הגיעה עד לכנסת, חשוב לזכור שהחיים עצמם אורגניים יותר, ואין שום הפרדה בין אנשים, למורת רוחם של כמה גזענים.״כאן אני גרה והיה לי ברור שזה יהיה כאן", מסבירה אלדמע על הלוקיישן. "השכנים מפרגנים ושמחים, וכולם אומרים כמה שהם שמחים שסופסוף יש מקום מתחת לבית".
דרך ההגנה 50, א' עד ה' 16:00-22:00, ו' 12:00-19:00, ש' החל ממוצ״ש

• אוכלים שותים
• בר יין
• שכונת התקווה
• ברים בתל אביב
• יד אליהו