Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
כשהמוזיקה באה לשכונה: אינדי ביד אליהו וג'אז בשינקין
"קונצרט כיס", בית תמי (צילום באדיבות עיריית תל אביב-יפו)
עיריית תל אביב-יפו ממשיכה לקדם הופעות אינטימיות של זמרים וזמרות באולמות הקטנים והמקצועיים של המרכזים הקהילתיים, ויד אליהו מרוויחה סדרת מופעי אינדי מסקרנת (דניאלה ספקטור!) בזמן ששינקין תהנה ממופעי ג'אז מליגת העל (אלון אולארצ'יק!). יאללה, לשכפל לשכונות נוספות ומהר
רק לפני מספר ימים סיפרנו כאן על סדרת הופעות הרחוב שעיריית תל אביב-יפו עורכתמדי שבת על הטיילת, ושיבחנו את התמיכה במוזיקאי רחוב ובהופעות קטנות, והנה התופעה מתפשטת והחודש תשיק העירייה שתי סדרות נוספות של הופעות מוזיקליות אינטימיות במרכזים קהילתיים: סדרה חדשה של מופעי אינדי בבית לאמנות ביד אליהו וסיבוב שני לסדרת מופעי הג'אז המוצלחת בבית תמי, שעשתה סולד-אאוט בסיבוב הקודם שלה בכל המופעים.
"אינדי אליהו" היא סדרת מופעי סולו אינטימיים חדשה בבית לאמנות יד אליהו, המביאה לראשונה לשכונת יד אליהו ולמזרח העיר מופעי סולו אינטימיים של מיטב אמני האינדי הפועלים כיום בישראל ומציעה מפגש קרוב, נגיש ובלתי אמצעי עם יוצרים בולטים – לצד קולות מקומיים מהשכונה עצמה. במסגרת הסדרה יופיעו אמנים מוכרים ומשמעותיים מסצנת האינדי הישראלית, בהם דניאלה ספקטור, יוגב גלוסמן, יעל זלינגר וגיל בר הדס.
דניאלה ספקטור (צילום: מאיר כהן)
לצד השמות המוכרים, תארח הסדרה גם יוצרים מקומיים הפועלים בשכונת יד אליהו, בהם לינוי אקלה, נועה פיזיק, רונה מאייר ואחרים, ויכללו בחלק מהמופעים גם אירוח וביצוע לצד האמנים המוכרים, כחלק מחיבור מודע בין סצנת האינדי הכללית לבין יצירה מקומית. אינדי, בהקשר הזה, אינו רק סגנון מוזיקלי אלא עמדה אמנותית: יצירה חופשית, אישית וישירה, המבקשת לפגוש קהל בלי מתווכים ובמרחב אינטימי. המופעים מתקיימים במתכונת סולו – הזמר־יוצר בליווי גיטרה או פסנתר, כשהקהל יושב קרוב, והחוויה נשענת על הקשבה, טקסט ונוכחות.
חמשת המופעים יתקיימו אחת לחודש, החל מה-25.2 בימי רביעי בערב (21:00). הסדרה מבקשת לבסס את הבית לאמנות כמרכז פעיל בהתחדשות התרבותית של יד אליהו, ולהציע תרבות איכותית במחירים נגישים, המעודדים השתתפות רחבה וקהל שחוזר ומעורב.פרטים נוספים וכרטיסים באתר עיריית תל אביב-יפו.
ג'אז ישראלי בשיאו במערב
"ג׳אז קונקשן" – מפגשים וחיבורים של אמני ג'אז גדולים הוא סדרת הופעות במיזם "בועה" בית תמי, המציגה שיתופי פעולה מוזיקליים שנולדו מתוך שנים של עשייה משותפת וחיבור אישי עמוק בין אמני ג’אז מובילים, בשיתוף עם עמותת פאנוניקה מבית מועדון הג׳אז בית העמודים. אלו אינם חיבורים רגעיים, אלא הרכבים מגובשים שנוצרו לאורך זמן על הבמות, באולפנים ובדרך ומתכנסים כעת לסדרה אחת שמביאה את הג’אז הישראלי בשיאו. כל מופע בסדרה הוא הצצה לעומק הקשר בין האמנים – לחיבור שמאפשר חופש, וירטואוזיות ורגעים חד־פעמיים על הבמה.
אגדה. אלון אולארצ'יק (צילום: ניקול דה קסטרו)
החל מהערב (10.2) ואחת לחודש, יתקיימו באולם הבועה מופעים מהטופ של הג'אז המקומי, הערב עם הרכב הג'אז היהודי ניגון, ואחריו רביעיית קטיה טובול, רביעיית יובל כהן ומופע מיוחד שבו יפגוש אלון אולארצ'יק קבוצת מוזיקאים מבריקים מהדור החדש של הג'אז הישראלי, מופע של דיאלוג בין דורות, השראה הדדית ואהבה עמוקה למוזיקה, הזדמנות נדירה לראות את דור העתיד של הג׳אז הישראלי בפעולה, לצד אמן שכבר הפך לאגדה.כל הפרטים והכרטיסים כאן.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
השכונה הכי ירוקה ומקום לעבוד ולרקוד בו. העיר של אנה ברשטנסקי
אנה ברשטנסקי (צילום: אניה קרופיאקוב)
היא אשת יחסי ציבור ומפיקה בולטת בתחום התרבות, ועכשיו היא מציעה להדריך אמנים במלאכת היח"צ (זה מסובסד! לכו על זה!). לכבוד המאורע סחטנו ממנה המלצות על שוק שהוא בילוי, על המקום הנכון לעצור בו בדרך לים ועל שיעור אקרובטיקה (!); בונוס: דרישה מוצדקת לגלריות ומוזיאונים שפתוחים בלילה (עם די.ג'יי!)
>> אנה ברשטנסקי (כדאי שתעקבו) היא אשת יחסי ציבור ומפיקה בתחום התרבות, מייסדת ועורכת מגזיןBANDITKA, ובימים אלה היא מציעה ליוצרים.ותפגישות אישיות, הדרכה וייעוץ בנושא יחסי ציבור עשה זאת בעצמךבמרכז הכי קסום בעיר, מרכז קהילתי הגר"א. "אם אתם רוצים לקחת את השליטה על הנראות שלכם", היא אומרת, "קבעו פגישה ותלמדו איך לעשות זאת באופן עצמאי. הפגישות מסובסדות, אז תשתמשו בי!"
בשלוש השנים האחרונותמרכז הגר"אהוא עבורי בית וגם מקום ליצירה, מפגש והשראה. במרכז מתקיימים קורסים, סדנאות ואירועים בדגש על אמנות ותרבות. המרכז גם מקדם קיימות ומטפח גינה קהילתית עצומה ומטריפה!! לפני כחודש קטפנו אשכול בננות!בהגר"א אני גם עובדת וגם רוקדת:בימי שלישי אני קורעת את התחת בדאנסהול פימייל עם שקד גבאי המהממתובימי רביעי אני מתענגת עם מאור מאיה בשיעורי ווג פאם. הגר"א 28 תל אביב (נווה שאנן)
בימי שני אני עפה על עצמי בשכונה הסמוכה, במתחם"תקווה",חלל שייסדה לאנה יוכין, שהיא מספר אחת באימוניאקרובטיקה אווירית ואמנות הקרקס. לאנה היא הרבה יותר ממאמנת, היא השראה, לב ענק וגלגל ההצלה שלי. היא מקיימת שיעורים בכל עת – בזמן מלחמה, חגים, קורונה ומה שלא יקרה – אני יודעת שלאנה תשמור על השגרה והשפיות שלי.והיופי במתחם הוא שכל זמן שאין שיעורים, אפשר להתאמן עצמאית במחיר סמלי. לכן לעיתים קרובות אני מגיעה לשם להתאמן עם הבנות שלי, זה תענוג של בילוי משפחתי.
3. ימי שישי בשוק התקווה
לעולם לא אוותר עלשוק התקווה!ההליכה לשוק עבורי היא לא משימה, אלא בילוי בפני עצמו. אני מתחילה באפטר צ'ייסר בסאלוף, ממשיכה לפיצוחים בנעמה, מתארגנת על בשרים אצל האחים אהרון, ממול – גבינות וסלטים במעדניית אמיגה וקוויאר מרוסיה באהבה. ריחות, צבעים, מוזיקה, צעקות של מוכרים – הכל מתערבב לרקמת חיים. כיף!!
חגיגות ה-90 לשכונת התקווה, לילה לבן 2025 (צילום: אילן ספירא)
4. יד אליהו
כבר 16 שנים אני מתגוררת עם משפחתי בשכונתיד אליהו, השכונה הכי ירוקה ואהובה עלי במיוחד. כל ערב אנחנו יוצאים לטייל עם JBL, החתול והכלבה, בין הפארקים והחורשות ושמחים לפגוש בדרכנו טווסים, יאוריות, תרנגולים, קיפודים ועוד חיות מפתיעות שנמצאות בשכונה.
חורשת יגור ביד אליהו (צילום: שלמה נחמני)
5. תדר
בסופי שבוע אנחנו אוהבים לרכב באופניים לים. בדרך אנחנו תמיד עוצרים בתדר, וכאם סובייטית אני מפרגנת בפיצה וגלידה – בתנאי שרוקדים איתי. אני מאוד אוהבת את התדר, זה מקום שמתאים לכל רגע ביום: המוזיקה מעולה, רחבה ענקית לנוע, או סתם לסתלבט עם כוס בירה. כעת גם הגלריה של קיבוץ בארי התמקמה במתחם, לאחר שנשרפה לחלוטין בשבעה באוקטובר, ומוצגת שם התערוכה הכי חשובה לדעתי לזמנים אלו "אוצרות מארכיון בארי: הזורעים בדמעה" באוצרותו של גלעד מלצר.
תמיד יש משהו לעשות. תדר (צילום: אריאל עפרון)
מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:
יש תופעה בעיר שאני ממש מקווה שתשתנה – מוזיאונים וגלריות שנסגרים מוקדם מדי. הייתי רוצה לראות אותם פתוחים לפחות עד חצות, במיוחד בערבי פתיחות, אך לא רק – גם בערב אחד לפחות במהלך השבוע. בנוסף, הייתי שמחה להחזיר את הימים שבהם בכל פתיחת תערוכה היה מינימום די.ג'יי, כי למה לא להפוך פתיחה לאירוע תרבותי חי ותוסס שמרחיב את קהל המבקרים. המיזם המבורך "דבק" של אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב-יפו כבר התחיל לעשות זאת במוסדות מובילים – והלוואי שכולם ידבקו.
מה שקורה כשהמוזיאון פתוח בלילה. חגיגות לבונטין 7 במוזיאון תל אביב, 2023 (צילום: ברוך פייגנבוים)
השאלון:
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? נוכחתי לפני כחצי שנה בגלריה "קולות" – גלריה עברית לאמנות מחאה ברחוב לוינסקי 71 -במיצג שלפולינה ליאחוביצקיPolymer"ברוכים הבאים: כביסה גדולה", שהפך לי את הראש, את הבטן ואת הלב. פולי היא אמנית מולטי-דיסציפלינרית שפועלת בכל מדיום, ובעצם יוצרת בכל רגע חי, ומתמסרת לחלוטין לעבודה שלה ולרזי חייה. היא טוטאלית, ואף הייתי אומרת – מטורפת בצורה מרתקת. כחלק מהמיצג היא חרצה על החזה שלה את המילה "WELCOME" שעם חזרת החטופים סוף סוף יכולנו לחגוג אותה.אמנות גוף, איך לומר בעדינות, לא ה"cup of tea" שלי, אך המפגש עם פולי עורר בי צרור של רגשות וגם שאלות אמנותיות, אנושיות ונשיות.
פוליאנה ליאחוביצקי (צילום: איליה קגן)
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה? אני ממליצה לתרום ליוזמות תרבותיות שמסייעות לשמור על רוח האדם, מעניקות תקווה ומספקות מרחבים להתמודדות ולריפוי. כל מעורבות בתחום הזה היא דרך משמעותית לתמוך בקהילה ולהשפיע לטובה.אחת הדרכים המעשיות והחשובות לתמוך בתרבות היא להרים למגזינים עצמאיים, שמספקים במה ליוצרים ולכותבים ומעשירים את השיח התרבותי.מגזין בנדיטקהשהוקם בשנת 2015 מפרסם תדיר ראיונות, ביקורות והמלצות על אירועי תרבות ומהווה במה ליוצרים ולכותבים עצמאיים.תמכו בבנדיטקה והפיצו.תרומתכם תאפשר לנו להמשיך ליצור, לכתוב ולהפיץ אמנות ותרבות.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? אני רוצה להרים ללאה אביר, היא לא רק אוצרת וכותבת בולטת בשדה האמנות העכשווית בישראל, אלא גם אחת הקולות שמעצבים את השיח התרבותי כאן. אביר מובילה אמנותית את המרכז לאמנות עכשווית בערד ואת גלריה "לחם ושושנים" בתל אביב, ושתי התערוכות שאצרה לאחרונה ממחישות את העומק, המחויבות והרגישות של עשייתה:בערד מוצגת כעת תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה של האמן הבדואי פורץ הדרך בשיר אבו-רביע, הזדמנות נדירה להיחשף לגוף עבודות מרהיב שממקם אותו בהיסטוריה של האמנות המקומית והערבית בכלל.
לאה אביר (צילום: אלעד גרשגורן)
במקביל, בגלריה "לחם ושושנים", אצרה את התערוכה "הסתר לב" של אוהד מטלון, שנסע בקביעות אל גבול עזה כדי לתעד במו עיניו את ההרס והזוועות המתרחשות שם. מטלון הרכיב מהצילומים פנורמות רחבות במיוחד, הכוללות קילומטרים של שכונות שחרבו. העבודה המרכזית בתערוכה מתעדכנת שוב ושוב – תצלום מוחלף באחר מאותה נקודת מבט. מהלך זה מדגיש את ממדי ההרס שאינם ניתנים לייצוג: מבט מתמשך, מרובה פרספקטיבות, שמבקש להכיל את הכישלון ולייצג גם את העיוורון.הצילומים הם נדבך מרכזי בתערוכה שאצרה אביר, שביתה עצמה נחרב במתקפה האיראנית בזמן שעבדה עליה. עשייתה חורגת הרבה מעבר לשדה האמנות, היא מקדמת דיאלוג מתמשך בין קהילות יהודיות וערביות, מטפחת סולידריות נחוצה ומהווה השראה לעשייה תרבותית המבקשת לשנות מציאות.
מה יהיה? מה שיהיה, יהיה. בואו נתמקד במה שחשוב באמת. שמרו על טוב לב והיו נדיבים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בוקר טוב אליהו: הבוטקה בשדרות החי"ל קם לתחייה עם קפה ארטיזנלי
ספיישלטי ביד אליהו. קופישופ51 (צילום אלון ולנסי)
תושבי יד אליהו, זה זמן טוב להתעורר על עצמכם ולהכיר את בוטקה הקפה החדש שנפתח במבנה המיתולוגי, כי אנשי COFFEESHOP 51 (ממקימי קפה 51) הולכים לנצל את תשעה המטרים הרבועים שלו במקסימום, ולהציע קפה ומאצ'ה לצד רוגלעך, בורקס, עוגות, כריכים, מאפים טריים ואף מוצרים בפיקוח
בוקר טוב יד אליהו, יש לך בית קפה חדש בלוקיישן איקוני: בבוטקה בשדרות החי"ל נפתח סניף של בית הקלייה הארטיזנלי קופישופ 51. המבנה הקטן והמיתולוגי, שעבר במהלך השנים גלגולים שונים ובתקופה האחרונה עמד שומם, שב לחיים עם אופק להיות נקודת מפגש קהילתית על קפה ומאפה בשדרה. לא פלא שהשכנים מתלהבים ומפרגנים בהתרגשות – "החדשות הכי טובות מאז שעברתי לשכונה" ו"סוף סוף יהיה לי איפה לקנות פולים קל"ב" הם רק חלק מהמשפטים שנשמעו סביבו.
למרות שהמבנה עצמו משתרע על פני תשעה מטרים רבועים בסך הכול, בקופישופ 51 מוציאים ממנו את המקסימום. ניחוח חמים ומוכר אופף את הרחבה החיצונית ומזמין לעצור לכוס קפה – ממשקאות קפה קלאסיים כגון אספרסו (12 ש"ח), קפוצ'ינו (16 ש"ח) ואמריקנו (13/15 ש"ח) ועד פילטר, V60, batch brew ועוד טכניקות חליטה שעד כה נצפו בעיקר מעברו השני של האיילון.
קפהוליקים יוכלו לזהות בפנים מכשור מתוחכם שאחראי לאיכות – למשל מכונת אספרסו משוכללת מתוצרת kees van der westen מהולנד, ומטחנות קפה ביבוא בלעדי משוודיה וכמובן פולים לקנייה הביתה. ליד הקפה והמאצ'ה תוכלו לנשנש רוגלעך ובורקס, עוגות, כריכים ומאפים טריים וכן מוצרים בפיקוח, והופ – כך נולדת פינה מושלמת חדשה בעיר, ובאזור שלא שופע אופציות לפינוק מלא בקפאין.
קופישופ 51 החל את דרכו לפני כמעט עשור כבית קפה שכונתי ברחוב אחד העם 51 (שכיום פועל בבעלות אחרת). לפני כשנתיים הקים הבעלים דותן גרינברג בית קלייה במתחם הבורסה ברמת גן, ששולח זרועות לסביבה הקרובה. לפני שבועיים נפתח סניףבמתחם הסיטי בגבעתייםוכעת כאמור מושק הבוטקה ביד אליהו. לאחר הזכייה במכרז של עיריית תל אביב עבר המקום שיפוץ ועיצוב מחדש במטרה להפוך חלל קטן וישן לפרקטי, נעים ומקצועי, כאשר גווני הבורדו-לבן יוצרים חיבור בינו לבין בית הקלייה והסניף בגבעתיים והמותג כולו. "אני ממש מתרגש להגיע לשכונת יד אליהו, לאורך כל ההקמה קיבלנו תמיכה וחיבוק מהקהילה המדהימה הזו", אומר גרינברג. "אחרי שנים בלב העיר אני שמח להגיע לאזור הזה ולהביא גם לכאן את בשורת הספיישלטי"
דותן גרינברג. קופישופ 51 (צילום אלון ולנסי)
לגבי הפיל הלבן שבחדר, כלומר האפשרות לשתות קפה בשבת בשכונה בעלת אופי מסורתי, עדיין לא התקבלה החלטה. על פי התגובות לפוסט הפתיחה, תושבים רבים רק מחכים לכך בשעה שאחרים מקווים שהמסורת תישמר. בינתיים גרינברג מנסה לגייס צוות, משימה מורכבת שכל ענף המסעדנות מתמודד איתה, ומחכה לתום ההרצה כדי להחליט. אבל כמו בכל דבר בישראל, גם כאן השאלה אם לפתוח בשבת היא כבר מזמן לא רק עניין של קפה, אלא סוגיה חברתית-פוליטית שמגיעה עד לכוס האספרסו של הבוקר. שדרות החי"ל 12, ראשון-שישי 8:00-16:00 (שעות פתיחה בהרצה)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
פאוזה מהטירוף שסביבנו ופסל להגיד לו שלום. העיר של דניה ויינר
דניה ויינר (צילום: סלפי)
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים ממליצים על המקומות האהובים עליהם. והפעם: האמנית דניה ויינר חזרה מברלין ישר אל הבית לאמנות ביד אליהו, ומשתתפת בתערוכה שמתקיימת בו במלאת לו שנתיים. הזדמנות טובה לגלות איתה פארק מפתיע, מקום טוב לתפור בו, חוף לנשום בו ויצירה מ-1512. אל תשאלו למה
>> דניה ויינר היא אמנית שחזרה אלינו לא מזמן מברלין, והיא משתתפת בתערוכה "מקומית" לרגל שנתיים לפתיחת הבית לאמנות ביד אליהו, ומציגה אסופת יצירות של אמניות תושבות דרום מזרח העיר.הבית לאמנות ביד אליהוהוא מרכז עירוני ייחודי של עשייה ופעילות אמנותית-תרבותית שהוקם ב-2023 על ידי עיריית תל אביב-יפו. יש בו מערכת עשירה של חוגים, קורסים וסדנות מקצועיות לכל הגילאים, אותם מדריכים יוצרים ויוצרות מהטובים בעיר. הבית לאמנות הוא גם בית לקהילת האמניות והאמנים בעיר – מקום ליצירה, למפגש, להעמקה, להשראה והעשרה ולשיתופי פעולה.
בית לאמנות, יד אליהו (צילום באדיבות עיריית תל אביב-יפו)
1. בית הבד
בית הבד הוא חלל עבודה שיתופי לאופנה וקהילת מעצבים, מקום שמאפשר ליוצרים ולתופרים (גם לא מנוסים כמוני) להגיע ולעבוד בחלל באופן עצמאי ולהשתמש בכל הציוד המקצועי שיש במקום. הוא ממוקם בדרום העיר ליד גן החשמל בבניין יפהפה לשימור. החלל עצמו מעוצב ומשופץ ברוב טעם, ואביגיל שהיא בעלת המקום היא הרוח החיה מאחורי המקום הנהדר הזה וגם מישהי שכיף פשוט לשבת איתה לקפה. אני למשל מתכננת לתפור שם שמלה מבד שאכין בעצמי, משהו שלא אצליח לעשות ללא עזרה והנחייה מקצועית. דרך בגין 10
כשהמציאות בחוץ הפכה להיות כל כך מאתגרת, העשייה והאווירה בבית הבד הצליחו לשמור עלינו שפויות ואפילו שמחות. אולי גם אתכם…
ליד אליהו עברתי באוגוסט 23', קצת לפני שהמלחמה פרצה וישר אחרי ארבע שנים בחו"ל. את הבית לאמנות הכרתי כשהתחלתי להעביר שם סדנאות ציור. זה הפך למקום מפגש עם תלמידים, שכמוני, ביקשו לעשות איזשהי פאוזה ולהתנתק לכמה שעות מכל הטירוף שקורה סביבנו, להתאוורר, לצייר וללמוד דברים חדשים. פגשתי אנשים מדהימים שאחרת לא הייתי מכירה וזה כיף גדול להכיר קצת יותר טוב את האנשים שאני בדרך כלל רק חולפת על פניהם ברחוב ולגלות שיש לי איתם שפה משותפת. חוץ מזה נפתחה שם עכשיו תערוכה בשם 'מקומית', תערוכה מעניינת שמציגה עבודות של אמניות שמתגוררות בשכונה ובכללן אני, באוצרות ריקי אלקיים, בואו לראות! מונש 1
בית לאמנות, יד אליהו (צילום באדיבות עיריית תל אביב-יפו)
3. חוף צ'ארלס קלור
לפני כמה שנים גרתי בלב העיר, ברחוב גרוזנברג. בתקופה ההיא חוף צ'ארלס קלור וכל איזור הטיילת משם לכיוון יפו הפכו למקומות שאני הולכת אליהם בשביל להתאוורר, לנשום אוויר ים או לשחות. עכשיו אני כבר לא גרה באיזור אבל זה נשאר החוף האהוב עליי ועל ילדיי. בכלל באופן כללי אני מעדיפה לשוטט ברחובות ובטיילת באיזורים שאני אוהבת, וזו הדרך שלי להתאוורר ולהירגע קצת מהמתח של היום יום.
כשהחוף טוב הכל טוב. חוף צ'ארלס קלור (צילום: אלברטו פרל)
4. הפסל של אורי קצנשטיין ברחוב הרכבת
טוב, זה לא ממש מקום אלא פסל, אבל באמת שזה פסל מאוד אהוב ומשמח. זה ממש כיף לפגוש במרחב הציבורי עבודות אמנות שאני כל כך אוהבת, ואם אני עוברת באיזור אני אוהבת להתעכב ליד הפסל, לעצור ולהגיד לו שלום. אני ממליצה לכל מי שגר באיזור או עובר שם ללכת לראות אותו. יש לנו לפעמים נטייה להתעלם מדברים כאלו כשהם פשוט נעלמים לנו במרחב ונהפכים שקופים, אבל זה פסל נהדר ומאוד טקטילי שפשוט ניצב שם באמצע העיר וכולם יכולים לחוות ולהתרשם ממנו בלי לשלם על כרטיס למוזיאון,וזו בחירה נהדרת למקם אותו שם.
אורי קצנשטיין, בית המכס – רחוב הרכבת (צילום: רעות ברנע)
5. פארק החורשות
גדלתי במושב וגרתי כמה שנים בברלין, עיר שמלאה בפארקים ממש בכל שכונה, ואני אוהבת טבע ואוהבת לעשות הליכות ארוכות. בתל אביב אני אמנם גרה בשכונה שנחשבת יחסית ירוקה, ובכל זאת חסרים לי פה מרחבים וטבע ירוק לשוטט בו. את פארק החורשות הכרתי לא כזה מזמן, פארק באמת יפה שממוקם באיזור לא הכי של העיר ודי מפתיע לגלות שהוא שם. מקום מומלץ לפיקניק או בילוי עם הילדים בסופ"ש, מובלעת ירוקה בדרום העיר.
מקום טוב בדרום העיר. פארק החורשות המורחב (צילום: אילן ספירא)
מקום לא אהוב בעיר:
המקום שאני הכי הכי אוהבת בעיר הוא הסטודיו שלי, והמקום שאני הכי לא אוהבת בעיר זה האיזור בו הסטודיו ממוקם, שזה באיזור רחוב סלמה והר-ציון. אני מניחה שכל מי שגר בעיר מכיר את האיזור הזה כאיזור שהוא בעייתי בעיקר בלילות, והייתי רוצה לראות את האיזור הזה יותר מטופח, יותר נקי ויותר בטוח בלילות, עם יותר השקעה בתשתיות מבחינת העירייה. זה איזור שגם חסרים בו שטחים ירוקים, גם יש בו בעיית זיהום אוויר ולכלוך, וגם חוסר בביטחון אישי וזה מצב שנמשך שנים ארוכות והגיע הזמן שיהיה שם איזשהו שיפור.
זה ככה כבר עשורים. זנאי ועובדת מין בשדרות הר ציון (צילום: בועז אהרונוביץ)
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? יש במוזיאון תל אביב תערוכה של אבי סבח, תערוכה מאוד יפה שכאילו משגרת את הצופה לזמן ולמקום אחר. אמנם אלו ציורים שאפשר להגדיר אותם כקודרים, ובכל זאת התחושה שהם מייצרים נתנו לי רגעים של שקט פנימי, של יופי וניתוק מהמציאות ומהחוסר יציבות שמסביב.
אבי סבח, מוזיאון תל אביב
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? טוב זה סובייקטיבי לגמרי, אבל אני אענה שהדפס של דירר משנת 1512 בשם "Christ in Limbo", ואני לא ארחיב.
אלברכט דירר, "Christ in Limbo"
לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה? כל מה ומי שעוזרים לתושבי העוטף והצפון.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? אני לא יודעת בקשר לאדם ספציפי, אבל הייתי רוצה להרים לכל מי שעוסק ועוסקת בחינוך בתקופה הזאת. זו תקופה לא פשוטה ואני מעריכה את כל מי שפועל לייצר מסגרת בטוחה שנותנת קרקע יציבה לילדים ולילדות שגדלים בתוך הכאוס הזה.
5. מה יהיה? אני לא יודעת, אבל אני מקווה שיהיה יותר טוב.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כיעור-אוכל-קניות-אנרגיות-אמנות-ושוב אוכל. העיר של תמיר שר
תמיר שר (צילום: אוסף פרטי)
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים ממליצים על המקומות האהובים עליהם. והפעם: הצלם תמיר שר מציג בגלריה קרן בר גיל תערוכה המבוססת על תיעוד הדיגיטיזציה של חומרים נדירים בספריה הלאומית. הזדמנות טובה להסתובב איתו בין ארכיונים, שכונות, מעדניות וגינות שעושות לו את העיר (ולמגר את הממשלה)
>> תמיר שר הוא צלם ואמן תל אביבי, ותערוכתו החדשה – "הספריה האינסופית" – מוצגת בגלריה קרן בר גילברמת השרון. התערוכה נולדה במרתפי הספריה הלאומית, שם עקב שר אחר תהליכי הדיגיטציה שעוברים חומרים נדירים ותיעד אותם. את התוצאה המסקרנת אפשר וכדאי לראות עד לנעילת התערוכה ב-28.2.
כמי שגדל בקיבוץ ירוק בשנות ילדותי אני אוהב הגנים בעיר ובעיקר הקטנים והנחבאים יותר: גן האם שברחוב לטריס, בין שדרות חן לאבן גבירול, לשם הייתי בא עם ילדיי כשהיו קטנים ועדיין ממשיך להגיע כשאני רוצה פינה ירוקה שמנתקת משאון העיר, גם בזכות קיר השרכים הייחודי והיפה הנמצא שם ומזכיר לנו קצב אחר של הטבע. גם גינת פורסט היל שבין רחוב גורדון לרחוב גוטליב היא גינה קטנה ונחבאת שבה אני עובר בשעות הבוקר, מציעה חוויה דומה ומייצרת הזרה והפסקה נעימה.
גינת היל (צילום: שיר רז)
2. הים
ברור! הים, לכל אורכו ובעיקר חוף גורדון כשלכל קטע יש את הייחודיות שלו, בכל שעה (חוץ מיולי-אוגוסט בצהריים) ובכל מזג אוויר .שנים ארוכות שיום יום אני הולך לים בשעות הבוקר המוקדמות בכל מזג אוויר ובכל מצב – אין תחליף להתגלות היומית של קו האופק ברגע שעוברים את קו הבניינים האחרון. שם תל אביב גם מתחילה וגם נגמרת. בשנים האחרונות, מכל הסיבות שבגללן ירד משמעותית מספר התיירים המבקרים בעיר, ההנאה אף גדולה יותר. לא שיש לי משהו חלילה נגד תיירים אלא שהגודש הגיע למימדים הרסניים.
יפה בכל שעה. חוף גורדון (צילום: אלכסי רוזנפלד/גטי אימג'ס)
3. השכונות
כרוכב אופנוע אין פינה שאני לא מכיר בעיר, ואני מאוד אוהב את החלוקה הברורה לשכונות בעיר שלכל אחת יש הייחודיות הברורה שלה, וכך אני יכול להחליט לפי מצב הרוח באותו רגע לאיזו שכונה אסע, לקניות או פשוט לטייל, ולראות את השינויים הבלתי פוסקים בעסקים ובבנייה שהם חלק מהאנרגיה הגבוהה של תל אביב. רק תל אביב מאפשרת: יום יפו, יום יד אליהו, יום ירקון ועוד אפשרויות רבות אחרות.
מה זה פה שכונה. הכיכר החדשה ביד אליהו (צילום: אילן ספירא)
4. ארכיונים
העבודות בתערוכתי הנוכחית צמחו מתוך פרויקט תיעודי שצילמתי באגפי השימור של הספרייה הלאומית לפני המעבר לבניין החדש. אני אוהב להכיר את ההיסטוריה החזותית והתרבותית של העיר, ובתל אביב יש מספר גדול של ארכיונים מרתקים כמו ארכיון הסרטים בסינמטק תל אביב וספריית בית אריאלה. באגף הנסתר של הספריה יש חדר עם אוסף נדיר של ספרי אמנות ותצלומים היסטוריים של תל אביב. המקום שקט ומזמין לחקור את ההיסטוריה האמנותית של העיר.
מה מסתתר באגף הנסתר. ספריית בית אריאלה (צילום: מאיר שפירא)
5. הסטודיו שלי
הסטודיו שלי עבר 3 מקומות ב-20 השנים האחרונות: יהודה הלוי בבניין שמועדון הפינגווין פעם בו, משם לרחוב מקווה ישראל, ולנוכחי ברחוב המשביר ליד רחוב הרצל. כל המתחם הזה שעובר תהפוכות רבות מציע כל מה שצריך מעיר חיה ובועטת: כיעור-אוכל-קניות-אנרגיות-אמנות-ושוב אוכל. אציין את חנות המעדנים "אברמנטו" של סימה ברחוב פיגוטו ואת החנות של גבאי בנחלת בנימין. לבוא באמצע השבוע ועדיין לההתאזר בסבלנות, שווה לחובבי הז'אנר.
עיר דליקטס, מה יש לומר. אברמנטו (צילום: יחסי ציבור)
מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר
לא אוהב את כל מה שקשור לתחבורה: קורקינטים מסכני חיים ומפירי שלווה, תחבורה ציבורית מקרטעת, הכבישים והרחובות המשתפצים ללא סוף והגניבות הלא ניגמרות של קטנועים, אופניים ורכבים (גם אני קורבן). ואין מושיע.
אבדו כל תקווה אתם העומדים בשערנו. מזרח צומת השלום (צילום: Shutterstock)
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? ספרו האוטוביוגרפי "מכתב לאמי" של ז׳ורז׳ סימנון החזיר אותי שנתיים אחורה לפרידה מאמי. סימנון חוזר לליאז', לבית החולים שבו שוכבת אמו ונפרדת במשך שמונה ימים מהעולם. מדי יום הוא מגיע, יושב ליד מיטתה והם מסתכלים זה בזו בשתיקה; בן ואם מרוחקים, כמעט מנוכרים, זרים זה לזה. "לא ניכרה עצבות בפנייך", הוא אומר לה בתוך ליבו, "לא ניכר בהן שום רגש שיכולתי להגדיר מבלי להסתכן בטעות". הקריאה בסימנון מאפשרת לחיות מחדש פרידה מאם שהיחסים איתה היו שתיקה ממושכת רגע לפני שהיא נשמטת מאחיזתי לנצח.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? את "אין ארץ אחרת", סרטם עטור הפרסים של יובל אברהם ובאסל עדרה ראיתי באירוע פנימי של שוברים שתיקה, כי עד לאחרונה הוא לא הוקרן (עכשיו הוא ניתן לצפייה באתר "שיחה מקומית"). הסרט שמועמד לאוסקר מתעד את מאבקו של עדרה, משפחתו וקהילתו נגד הריסות הבתים בכפרי מסאפר יטא והתוכנית הישראלית לגירוש הקהילה. זה סיפור על מאבק בעוול, על הנחישות להאחז בבית ובקרקע ועל חברות הנרקמת בין עדרה ובין העיתונאי יובל אברהם שחיים באותה ארץ, תחת שתי מערכות חוק נפרדות, האחד כובש, האחר נכבש והוא מכאיב, מזעזע ומעורר תקווה.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה? לכל מי שעושה כל מה שביכולתו להתנגד להפיכה המשטרית וסילוק שלטון הדמים, ומחכה לכל החטופים בבית.
מה יהיה? גם תל אביב לא תהיה מה שהייתה בלי שיחזור אחרון ההחטופים ותמוגר הממשלה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו