הבוהמיין התל אביבי יהושע סימון מנסה לחולל מהפכות בבת ים
בדיעבד, שליחתו של יהושע סימון, הבוהמיין התל אביבי הקלאסי (עירוני א', גילמן, כתב העת "מעין"), לתפקיד המנהל והאוצר הראשי של מערך המוזיאונים של בת ים נראית כמו פרולוג לאיחוד המתוכנן בין הערים. אבל הדבר האחרון שעניין אותו בארבע השנים האחרונות היה להקים בבת ים סניף של תל אביב. היו לו תוכניות רדיקליות בהרבה, חלקן גם הצליחו
לפני ארבע שנים, בתיאום מושלם עם הולדת בתו הבכורה, נשלף יהושע סימון מלב הבוהמה התל אביבית וגלה לבת ים, שם קיבל על עצמו את תפקיד המנהל והאוצר הראשי של מערך המוזיאונים העירוני. כמי שנולד בתל אביב והתחנך במגמת הקולנוע של עירוני א' (ולאחר מכן בבניין גילמן הידוע לשמצה של אוניברסיטת תל אביב), עבר סימון בצעירותו את כל התחנות במסלול המכשיר אנשי רוח ותרבות. אבל הנחיתה בקצהו הדרומי של קו 18 הייתה רכה משחשב.
"במובן מסוים כלל לא היה כאן מעבר של מקום אלא של קונטקסט", הוא אומר. "קודם פשוט הייתי אוצר תערוכות. הייתי בא למוסד, מציע לו פרויקט, עושה איזה פיץ', והפרויקט הוא כל מה שמעניין אותי. הייתי אוצר עצמאי, וככזה עבדתי על פרויקטים בחללים בהרצליה, תל אביב וירושלים. המעבר היה לקונטקסט של מוסד, היום אני נמצא בצד השני של השולחן. תפקידי כמנהל הוא לחבר את המוזיאון לשכונת רמת יוסף שבה הוא נמצא, לעיר בת ים ולמרחב הפיזי של גוש דן וישראל, כי אנשים מגיעים אלינו מכל הארץ. ובכל זאת, אתה יכול להיכנס למוזיאון לאמנות עכשווית בבת ים ולהיות גם בפריז או בברצלונה".
בכל זאת, אפשר לראות שהמוזיאון מתפקד גם בהקשר מקומי מאוד. למשל, הרעיון להביא את התערוכה "הילדים רוצים קומוניזם" לעיר שבה יותר משליש התושבים הם ממוצא רוסי.
"בוודאי, בטח מאז שמחלקת הקהילה והחינוך הפכה ל־50 אחוז מהפעילות שלנו, ולא מדובר רק בחינוך לקבוצות גיל של ילדים, אלא לכולם, כולל גמלאים. זה מתוך הכרה בצורך האמיתי של השכונה והאזור. מצד שני, רק הלילה מנהל המחלקה טס לניו יורק כי בברונקס יש מרכז קהילתי שמפעיל את תוכנית החינוך של MoBY – מוזיאוני בת ים. הידע שאנחנו מייצרים הוא מקומי, ומחובר לצרכים של השכונה ולהקשר המיידי, אבל אפשר להשתמש בו גם בחוץ".
יש כזה דבר "סצנת אמנות בת ימית"?
"יש לנו תצוגת קבע על הסצנה הבת ימית, שמתמקדת בעבודות של חיים קיווה ויעקב אפשטיין (הראשון צייר שהיה מנהל מוזיאון בת ים, השני פסל שהקים את המכון לאמנות בבת ים – ג"פ). צריך לזכור גם שבבת ים תמיד היה מוזיאון. לא מדובר במוסד כמו יד לבנים שהפך למוזיאון בשלב מאוחר יחסית. מוזיאון בת ים הוקם ב־1961, ומוזיאון ישראל הוקם למעשה אחריו, ב־1965".
והיום אתה מאמין שקל יותר ליצור אמנות חופשית בבת ים מאשר בתל אביב. אולי בבת ים קל יותר לחמוק מקלישאות של סצנה תוססת.
"בטוח קל יותר ליצור אמנות בבת ים. אם רוב הזמן שלך הולך על לעבוד כדי לשלם שכר דירה, ושאר הזמן הפנוי הולך על עבודה ללא שכר באינטרנט, כלומר, לכתוב בפייסבוק, אז כמה זמן נשאר לך לעשות משהו? ככל שאתה מוריד את המינונים של הדברים האלה, יש לך יותר זמן לחקור דברים. אם שכר הדירה מאפשר לך יותר פנאי בתור אמן, זה יתרון. בכל עולם האמנות העכשווית יש דינמיקות שונות. יש ערים שבהן הגלריות חזקות, יש ערים שבהן בתי הספר לאמנות חזקים, יש ערים שבהן הנדל"ן משחק תפקיד חשוב ויש ערים שבהן זו העירייה. בת ים היא עיר מסבירת פנים. היא הציעה לארח את עמותת המידברן. יש בה תיאטרון נוצר, פסט'פקטורי. אלה יוזמות שהוזמנו לעיר. בת ים של עשר השנים האחרונות מקרבת את הדברים האלה אליה".
סימון (37), קולנוען בעברו, הוא גם דוקטור לפילוסופיה, עורך כתב העת "מעין" לצדו של רועי צ'יקי ארד, ואב למרגו (4), אליאב (1.7) ושושנה, שנולדה רק לפני שבוע וחצי. הוא לא מתחזק חשבון פייסבוק פעיל, ומתוקף אבהותו פרש מחיי הלילה מזמן. עם זאת, כעורך "מעין" עלתה בפייסבוק דרישה לתגובתו בסוגיית אלון קסטיאל, בהתחשב בכך שהאחרון סייע בארגון מסיבות של "מעין" ושימש כאחד ממנהלי הגלריה "החדש והרע" של כתב העת ב־2007. "כמו כולם, גם אני הופתעתי", הוא מספר, אף שלפי גלי ההדף בפייסבוק יש רושם שרבים לא ממש הופתעו. "כבר הדיווח הראשוני, שעדיין לא כלל אונס, היה מזעזע. תמיד תפסתי ממנו בחור סבבה, לא היה לי מושג".
עלו טענות בפייסבוק שהתגובה הראשונית של צ'יקי, נציג "מעין" בהקשר הזה, הייתה מתונה מדי.
"עשינו פעמיים אצל אלון מסיבות של כתב העת. האינטראקציה הכי אינטנסיבית שלנו איתו הייתה בגלריית החדש והרע, וזה היה לפני תשע שנים. הוא אף פעם לא פרסם אצלנו ולא היה חבר מערכת 'מעין', כך שלא תפסנו את עצמנו כאנשים קרובים אליו כפי שאחרים תפסו אותנו. לא היינו מודעים לדברים האלה".
אתה בטח מודע גם לתגרת הפייסבוק האחרונה בין גבריאל מוקד לרועי חסן. מוקד כינה את חסן "גמד ספרותי", וחסן גמל בלעג על ריח הגוף של מוקד. מתי משוררים יפסיקו להתנגח זה בזה?
"אף אחת מהאמירות היא לא הסגנון שלי. נראה שכל אחד, מרדן ככל שיהיה, מנסה להעמיד את עצמו ביחס לפרספקטיבה היסטורית. הוא מעוניין במה ייזכר וייאמר בעתיד, מה ימצאו כשיחפשו אותו בגוגל. על זה הם נלחמים. זה גם מעיד על כמה שאנחנו שמרנים. משוררים שתופסים את עצמם כפורצי גבולות מבחינות מסוימות, מתעניינים בפרספקטיבה רחוקה מהם. יש מפלגה שקוראים לה יש עתיד. אבל מה עם ההווה?".
זו המשימה של "מעין"? להגיב להווה?
"במילותיו של לנין, אנחנו צריכים להיות רדיקליים כמו המציאות עצמה. כל גיליון של 'מעין' קשור לרגע שבו אנחנו נמצאים. היום אנחנו חווים מעבר מפוליטיקה של ממשלה העומדת מול אזרחים משלמי מסים לממשלה העומדת מול מחזיקי חוב חיצוני. זה הסיפור של יוון, בריטניה, איטליה וגם הסיפור של צוק איתן. ממשלות לא עסוקות בלענות לאינטרסים של הקבוצה שלה הן היו אמורות לענות בדמוקרטיה הליברלית של המאות ה־18 וה־19, הן צריכות לדאוג למחזיקי איגרות חוב. כל הסיפור של צוק איתן היה בנוי על לשדר יציבות כלפי חוץ על חשבון דאגה לחיי האזרחים. הדבר הכי נורא שקרה בצוק איתן היה הסגירה של נתב"ג לאחר שרשות התעופה האמריקאית ביטלה לכאן טיסות. ממשלת ישראל סירבה לכנות את צוק איתן 'מלחמה', והפיצויים זו רק דוגמה אחת להשלכות. בסופו של דבר דירוג האשראי של המדינה ירד. גם המחיר למשתכן והפתרון החדש של שר האוצר לסבסוד רווחים של בעלי דירות להשקעה הם עוד דוגמאות ליחסי כוחות שבהם לאזרחים משלמי מסים אין השפעה לעומת בעלי איגרות החוב. הרי יכלו פשוט לעשות דיור ציבורי".
כמי שלא מוותר על שום הזדמנות להשחיל ציטוט של לנין בשיחה בת שעה וחצי, התערוכה השנתית המוצגת במוזיאון בן ארי לאמנות עכשווית – "הילדים רוצים קומוניזם" – הוא פרויקט טיפוחיו ואולי החותם האישי המרכזי שלו במוזיאון עד כה. התערוכה, שהסבב השלישי והאחרון שלה ייפתח במוזיאון ביום חמישי הבא (15.12), מציינת 99 שנה למהפכה הבולשביקית וכוללת שיתוף פעולה עם מוזיאונים וגלריות בפראג, ורשה, קייב ואתונה.
"בת ים היא חלק מהרשת הזאת", הוא מסביר. "כמעט 50 אחוז מתושבי השכונה של המוזיאון הם דוברי רוסית. הם לא צריכים את ההסברים שלי. כשהם נכנסים ורואים את הדאצ'ה (בית קיץ ברוסית – ג"פ) שבנה האמן מקס אפשטיין, הם כבר מכירים את זה, לא כרעיון, אלא כמציאות חיים".
"המחשבה מאחורי התערוכה היא על כך שאנו נמצאים ברע ביותר מהעולמות האפשריים, מפני שאנו יכולים לחשוב על העתיד רק כעוד מההווה. בגלל זה יש אנשים שכדי לצאת מההווה חושבים שלבחירה בטראמפ יש ממדים חיוביים. אבל טראמפ, האיחוד האירופי וכן הלאה הם רק אנטי קומוניזמים הנלחמים זה בזה. ברגע שיש לך את האופק הקומוניסטי הוא משנה את הפרספקטיבה שלך, ואתה רואה את העולם אחרת לגמרי. הרע במיעוטו מביא איתו רעות גדולות יותר. אין שום פרויקט שעניינו הטוב הכללי. זה קשור לכישלון הקומוניזם להתיישם בצורה האופטימלית. מתוך הכרה שזהו העולם שבו אנחנו חיים, רצינו לדמיין איזה עולם היה יכול להיות. התערוכה לא מתעסקת בנאומים, דגלים או מצעדים. היא משלבת חומרים ארכיוניים ממשטרים קומוניסטיים עם פרויקטים עכשוויים מתוך ניסיון להשתמש בדמיון ולחשוב על מה היה יכול להיות בעולם הזה, שכבר לא קיים. אנחנו עוסקים בפוטנציאל. בגלל זה אנחנו מציינים 99 שנה למהפכה, לפני שכל המוסדות הגדולים יציינו את 100 השנה. אצלנו יש החתיכה הזאת שחסרה".
"הילדים רוצים קומוניזם",MoBY(מוזיאוני בת ים), סטרומה 6 בת ים, חמישי (15.12) 20:00
