את שיר ג'ורג'י הכרתי בעיקר בתור ילדה – היא הייתה חברה טובה מאד של אחותי, והבת של גלית ג'ורג'י, בת הדודה של אמא שלי והחברה הכי טובה שלה. אני זוכר ילדה שמחה וחייכנית שאוהבת את כולם, אבל לצערי לא יצא לי להכיר אותה לעומק כאדם בוגר, לפני שהיא נרצחה במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר. מי שכן הכיר את שיר, ולו במעט, הוא אופק לנגר – ראפר בתחילת דרכו שטייל יחד עם שיר בדרום אמריקה, שהחיבור שנוצר בטיול הגדול שלהם דחף אותו לכתוב שיר הנצחה כואב ומרגש בשם "מגדלור". כעת, שנה לאחר הטבח, זה זמן טוב לדבר על הנצחה מוזיקלית.

>>אל תעצמו עיניים: 10 יצירות שידביקו אתכם למסך ב-7.10 ואחריו

כמו משוחררים רבים, לנגר טס לדרום אמריקה בשנת 2022 – שם פגש דרך חברים משותפים את שיר, ומהרגע הראשון היה ביניהם קליק. "התחברנו כל כך מהר, שאפילו לא הייתה לי את ההסתגלות לקשר החדש", נזכר אופק. "אני מרגיש שהמילה שמתארת אותה הכי נכון זה שהיא הייתה הדבק של כולם. היינו חמישה עשר אנשים בטיול, קבוצה גדולה בשביל דרום אמריקה, והיא הייתה בן אדם מרכזי. היא פשוט הייתה כל כך שמחה ואוהבת ונותנת מקום". בסוף יוני 2023 הטיול נגמר, שיר שבה ארצה וחוזרת לעבוד, ארבעה חודשים בלבד לפני הטבח הנורא.

במהלך השביעי באוקטובר הקשר עם שיר נותק, ואביה יצא לדרום כדי לחפש אותה, אך גם בעורף חבריה של שיר המשיכו לתור אחרי רמזים ברחבי האינטרנט. ביניהם היה לנגר. "לא ישבנו לרגע", הוא מספר, "היינו מחוברים למחשבים לטלפונים ולטלוויזיה וניסינו להשיג כל בדל של מידע". אבא של שיר, רונן ג'ורג'י, מוסיף על התמונה המחרידה שהצטיירה באותו היום. "פעם שומעים שמוצאים שלושים איש שם, פעם עשרים איש פה, ואתה חי בין תקווה ליאוש. ואתה בטלטלה כזאת שבוע שלם, עד שביום שישי בלילה הגיעה הדפיקה הגורלית בדלת. באו לבשר לנו את הבשורה המרה, ושמה החיים התהפכו לנו".

יש המון דרכים להתאבל, הדרך של אופק לנגר הייתה המוזיקה. יום לאחר הבשורה הוא כבר התחיל לכתוב את השיר, בביטחון מלא שהכאב הרב יצליח להישפך על הדף. זה לא קרה. "זה שיר שהיה לי מאד קשה לכתוב. היה לי בפתק בשלושת החודשים הראשונים ארבעה משפטים. שלושה חודשים כמעט לא הצלחתי ואז כתבתי ביום אחד שמונים אחוז מהשיר. נפתח לי צוהר כזה וכתבתי המון". ובאמת נשמע שלנגר סוף-סוף הבין למה הוא כותב את השיר הזה, "המטרה של השיר הזה הייתה להראות לעולם מי זאת שיר מהעיניים הצנועות שלי, של מי שלא הכיר אותה הרבה זמן".

שם השיר, "מגדלור", לא נבחר סתם כמטאפורה, אלא היה סמל של ממש בעיני שיר ג'ורג'י.כשהייתה בצבא, אחת החיילות ניסתה להתאבד. "היא ירתה בעצמה, ושיר הייתה ממש קרובה אליה בשטח", נזכרת אימה גלית ג'ורג'י. "שיר הייתה הראשונה שניגשה אליה, ועשתה לה חוסם עורקים בבטן". אחרי האירוע כתבה שיר למפקדת שלה מה שעבורה היה רגע קשה, אבל עבור משפחתה וחבריה הפך לסמל.

"ידעתי באותו רגע שהכי חשוב לשמור על קור רוח ולדאוג למצב של החיילים שלי, ואחרי זה אני אדאג לעצמי", כתבה דאז שיר. "אחרי כמה ימים הגיע לי בכי מתוך שינה, בכי סתם באמצע היום, חרדות, שיחה אצל הקב"ן. אני אפילו זוכרת שחיילת שלי סיפרה לי שהיא שמעה אותי בוכה מהאוהל, ואני המפקדת שיכולה להחזיק את כולם. אני בוכה מתוך שינה? לא האמנתי שאגיע למצב כזה בחיים. אבל בחרתי לקחת את זה למקום אחר, למקום של מגדלור. כל אחד צריך את הבן אדם הזה שתמיד יהיה בסדר בשבילו, להיאחז בו ואני מוכנה להיות הבן אדם הזה בשביל הסובבים אותי ואולי להשפיע עליהם גם להיות מגדלורים".את המגדלור שהיא רצתה להיות קיעקעה שיר על גופה, ולאחר מכן כך גם עשו חברותיה וקרובי משפחתה, עם קעקוע משותף לזכרה. הציטוט על המגדלור גם פוזר בסטיקרים שנושאים את זכרונה, וכך הפך לסמל המייצג את מי שהיתה.

יצירת שיר זיכרון שכזה מלווה, באופן טבעי, בחששות מצד היוצר ומצד המשפחה. בכל זאת, מדובר בנושא רגיש וכואב, ובמקרה של אופק ושיר, גם בהיכרות קצרה – אך לדבריו, גם מעמיקה."מי שהיה בטיול כזה יודע שיום שם זה כמו חודש", מספר לנגר. "אתה חי מהבוקר עד הלילה עם הבן אדם, חווה איתו חוויות טובות וקשות ומאתגרות וכיפיות, ואתה נקשר מאד מהר.אנשים שלא הכירו את שיר אמרו לי 'וואו אני ממש מצליח לדמיין אותה' או 'אני מרגיש אותה, אני מבין מי זאת'. זאת הנצחה מבחינתי".

דודתה של שיר, אירית ג'ורג'י, מספרת שהם התרסקו כאשר שמעו את השיר לזכה. "הוא השמיע לנו את זה לראשונה בפורים, אחת מפעילויות ההנצחה. זה היה משלוחי מנות שעשינו, ובאחד הימים שהתאספנו כל החברים והמשפחה לארוז, אופק הגיע והשמיע את השיר, ואנחנו פשוט התמוטטנו כולנו אחרי זה. זה היה מדהים. סערת רגשות כזאת, גם התרגשות ובכי וצחוק". גלית האם מוסיפה. "גם לשמוע את הקול שלה בתחילת השיר זה היה משהו חזק, ועוד ככה לדבר על מוות ומה שהיא אמרה".

שיר ההנצחה של אופק לנגר לוכד את דמותה של שיר ואת רוחה באופן מדויק – עם הריקודים, האהבה ושמחת החיים שהייתה בה. זה שיר שמצד אחד מיועד לאנשים שהכירו אותה, ומצד שני מי שלא הכיר אותה, שיכול אולי להבין במעט מי היא הייתה. יהונתן גפן שאל בעבר "איך שיר נולד?", וגם ענה – "כמו תינוק/ בהתחלה זה כואב/ אחר כך יוצא החוצה". והשיר הזה, שנולד מתוך כאב ומתוך האסון שכולנו חווינו – בדרך כזו או אחרת – מזכיר לנו את האור של שיר, ומזכיר לכולנו להיות מגדלורים לאנשים מסביבנו.

• שבעה באוקטובר
• פסטיבל נובה
• מחדל נתניהו
• ימי זיכרון
• מוזיקה

>> פורסם לראשונה ב"טיים אאוט", 13.05.2015

לפני כמה חודשים קראתי מאמר שלא יוצא לי מהראש, על כומר זן יפני בעיר קטנה, שלקח על עצמו משימה משפחתית שעוברת מדור לדור לתחזק את מנזר הזן המקומי. ואז, קרה הצונאמי. ובלי שום הכנה, הוא מצא את עצמו עוסק בפעילות שמעולם לא חלם לעסוק בה – משדל רוחות רפאים שטבעו באסון הגדול לעזוב את העולם הזה, ולעבור הלאה. נשמע מוזר, נכון? בכל זאת, יפן, 2015.

גם הוא חשב ככה, עד שהתברר שמדובר ממש במגפה. אלפי אנשים מדווחים על רוחות רפאים שלא עוזבות אותם, לפעמים אפילו משתלטות עליהם, בעיקר רוחות של ילדים, שמצאו את מותם ברגע אחד פתאומי והם מחפשים את משפחתם, את חבריהם, לא מבינים מה קרה להם ואיפה הם. ואותו כומר בודהיסטי צעיר, שמעולם לא הוכשר לטפל בכזה שטף של מטופלים, התחיל לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע: לדקלם את "סוטרת הלב" יחד עם האדם רדוף הרוחות, ויחד עם הרוח עצמה,

("אין עיניים, אין אזניים; אין אף, אין לשון,
אין גוף, או נפש; אין צבע, צליל, או ריח;
אין טעם, אין מגע, אין כלום; אין עולם של ראיה,
אין עולם של מחשבות; אין בורות, אין קץ
לבורות; אין זיקנה ואין מוות; אין קץ
לזיקנה ולמוות; אין סבל, אין שום סיבה לסבל, וגם אין קץ לסבל. אין דרך נכונה, אין חכמה,
ואין הארה.")

וכך הם מדקלמים את הסוטרה הזו שוב ושוב, עד שהרוח תבין שהיא מתה, ותעבור הלאה, לאן שזה לא יהיה שאנשים ורוחות מאמינים שהם הולכים –

ומה שמוזר הוא שהנזיר עצמו מעולם לא ראה רוח רפאים, ובהחלט פתוח להנחה שזו תופעה נפשית־תרבותית –

אנשים נתקלים באסון כה פתאומי שהנפש איננה מסוגלת לעכל, וחוזרים לתפיסת עולם שכוללת אפשרות להתמודד עם זה – והאמת שגם רבים ממטופליו לא האמינו ברוחות קודם לכן, אבל מה לעשות שהם רואים אותן ברחובות, בבתים, באמצע הכביש, אצלם במטבח, רובן אפילו לא מוכרות להם – אנשים זרים לחלוטין שבמחי גל אחד עצום וטיפה רדיואקטיבי נמחו מהעולם, ואינם יודעים למה הם נמצאים שם, באמצע הכביש או במטבחו של אדם זר, ואינם מבינים שהם מתים,

אבל עזבו את היפנים; מה איתנו? מה עם מתינו שלנו שאינם מרפים – שאלה שאולי אפשר לשאול עכשיו, כשסוף סוף נגמרו ימי הזיכרון לשואה, ולגבורה, ולחללי צה"ל, ולפעולות האיבה – מה קורה לחברה שאינה מאפשרת לרוחות שלה לעבור הלאה, שזקוקה לזכרונם המדמם כדי להצדיק את קיומה? כמה מהר מוות במלחמה או בפיגוע הופך לחלק מהמיתוס, מעניק בבת אחת משמעות למותם, אולי אפילו לחייהם, משמעות שאיננה אפשרית למי שסתם מת, כמו רוב האנושות.

ונראה לי – ומה אני יודע, הכל ניחושים – אבל בכל זאת, נראה לי שעדיף לראות רוחות רפאים ולתת להן ללכת, מאשר לגייס אותן מיד לאיזשהו מיתוס. כי כמה שהסיפור ההירואי שאתה מספר לעצמך יהיה מנחם בטווח הקרוב, כך הרוח תישאר חסרת מנוחה יותר, בטווח הרחוק. זיכרון שקרי הוא זיכרון שלא מפסיק לנג'ס. אז לקחת נומבון ציוני. אז סיפרת לעצמך סיפור לפני השינה, ונרדמת, והפסקת לראות את הרוח – זה לא אומר שהיא הלכה. זה רק אומר שהיא תילחם יותר חזק, ויותר מוזר, כדי לחזור לתודעה שלך בלי שתרגיש.

ואני נזכר בסבתא שלי, שנפטרה כשהייתי בן 13, וששבוע אחר כך ראיתי אותה ליד מגרש הכדורסל של בית הספר לחירשים, ראיתי אותה כמו שאני רואה את המסך הזה שעליו אני כותב את הפיקסלים חסרי הממשות האלה, ורצתי הביתה לחכות לה אבל היא כמובן לא באה, ואתם כמובן תגידו שהזיתי, אבל אני חשבתי – אז – שבטח המשיכה והלכה אל חברתה שגרה במורד הרחוב, ושלא פעם היתה מבקרת אותה לפני שבאה אלינו, ובכל מקרה אחרי רבע שעה הבנתי שהיא לא מתכוונת להגיע,

וירדתי חזרה לשחק כדורסל עם עצמי, וחשבתי שכנראה יותר התחשק לה להישאר אצל החברה שלה; היא גם דיברה כמוה פולנית, וגם שיחקה כמוה ג'ין־רמי, וגם ידעה כמוה שהחיים אכזריים, מה שאני לא ידעתי, או לפחות לא ידעתי אז.

• ימי זיכרון
• טורים אישיים ובלוגים
• יפן
• מוות
• מלחמה
• בודהיזם
• סבתא
• רוחות
• מיתוס
• אסון
• רוחות רפאים
• סוטרת הלב
• כומר
• צונאמי

המציאות המעוותת שלנו היא שלמדנו לאורך החודשים האחרונים את שמותיהם, תמונותיהם וסיפוריהם של החטופים וההרוגים במלחמה. כך קרה עם סיפורו של יותם חיים, החטוף שהצליח לברוח משבי החמאס בתושייה ואומץ לב בלתי נתפסים, ואז נהרג בשוגג מירי של צה"ל. נחשפנו לסיפור חייו, לדמותו הרגישה ונבונה, לעיסוקו כמתופף ומוזיקאי וגם לאהבתו הגדולה לבעלי חיים. אך אדם הוא עולם ומלואו, ויש צד שפחות הכרנו ביותם – אהבתו לאוכל.בשנים האחרונות יותם עבד במטבח של מסעדת סושימוטו היפנית שפועלת בשדרות, ומאוד אהב לבשל. "יותם עשה כל כך טוב לצוות של המטבח" סיפר ניר, אחד מבעלי המסעדה. "כולם אהבו אותו ואהבו לעבוד איתו. הוא באמת הביא איתו איזו רוח מיוחדת, כל כך לבבית ונעימה".

>>קפצנו לבית קפה תל אביבי שמנוהל על ידי, ולטובת, תושבי העוטף

לכן בימים אלו – ביוזמתו של רועי, בן דודו של יותם, וניר ממסעדת סושימוטו – תתקיים הנצחה קולינרית מיוחדת בהשראת יותם ודמותו. משפחת חיים ואנשי המסעדה פנו לשפים ברחבי הארץ, והציעו להם להנציח את יותם באמצעות מנה אחת בתפריט, שתיווצר בהשראת מנות שאהב לאכול ואלמנטים שמזכירים את צלמו. שפים רבים נענו בהתרגשות ליוזמה (קחו אוויר:רז רהב, חיים כהן, תמר כהן צדק, תומר אגאי, מוטי טיטמן, אביבית פריאל, תומר טל, אוהד לוי, שניר אנג סלע, מושיקו גמליאלי, יומי לוי, אורן אסידו, הלל תווקלי ואור גינסברג), והמנות שיצרו בהשראת יותם מתווספות ממש בימים אלו לתפריט – ויופיעו כ"מנה של יותם", שמו של פרויקט ההנצחה.

רבות מהמנות גם משתמשות בייצוג לצבע הכתום העז של שיערו של יותם. כך, למשל, המנה של תמר כהן צדק, שתצורף החל מה-15.5 למסעדת הס 4, היא מנת טורטליני כתומים מבצק ביצים ופלפלים, ממולאים בבשר סרטנים וברוטב סרטנים וחמאה.המנה של הלל תוואקלי, שכבר נכללת במסעדת אנימאר, תכלול סמבוסק טלה של כתף קונפי, בצל חום, איולי לימון שחור ויניגרט ליים ג׳ינג'ר, מלפפון וצנונית פריכה בתוספת עשבי תיבול, ואבק לימון שחור ובמיה (114 ש"ח). תומר אגאי בחר לצרף למסעדת סנטה קתרינה מנת כיסונים שיותם מאוד אהב לאכול – כיסון מנטו בנוסח בוכרי, במילוי של בשר וצנוברים בתוך מרק של טחינה חמה ועגבניות צלויות בטאבון – שתהיה זמינה לסרוגין בתפריט החל מה-9.5.

במסעדת מלגו מלבר יבשל השף מוטי טיטמן מנה בגווני כתום של רביולי דלעת ערמונים בחמאת מרווה, עם שאטה מייפל ואגוזי לוז קלויים (78 ש"ח), כאשר המנה תישאר בתפריט עד סוף חודש יוני."לפני שבוע התקשר אליי רועי, בן הדוד של יותם שמנהל את כל הפרויקט ביד רמה, והציע לי להשתתף. ישר אמרתי לו שאשמח, ומיד תיקנתי את עצמי – כי מה הקשר בין זה לבין שמחה?. אמרתי לו, 'רגע, בעצם אשמח זו פשוט לא מילה נכונה, אולי מדובר יותר בכבוד ובשליחות'. כנראה שאלה המילים המתאימות, לא שיש מילים שיכולות להתאים לסיטואציה הזו. האמת היא שבאמת לראשונה בחיי אני מרגיש שיש לי את היכולת וההזדמנות לתת אור קטן למצבים אנושיים בלתי נתפסים".

דווקא בזמן המלחמה המסעדות שלך התגייסו ובישלו לחיילים ומפונים.
"נכון, אבל הכל הרגיש כל כך באמוק ובהישרדות שלא עצרתי רגע לחשוב על זה. עכשיו כולנו במעין בשגרה מזויפת, אתה מרגיש לרגע נורמלי, ואז מגיעה שיחת טלפון כזו ואתה מבין כמה הכל לא נורמלי. הסיפור של יותם עורר בי כל כך הרבה השראה, תעוזת הנפש שלו והגבורה שלו נגעו בי במקום הכי עמוק, ולכן לא היה לי אפילו היסוס כשרועי התקשר, זה נגע בי בצורה מקסימלית"

-מה המנה שתכין?
"מיד אחרי הטלפון של רועי רצתי לשוק. רציתי למצוא ירקות כתומים, כי כשחושבים על יותם ועל החיוך שלו, ישר עולה השיער הג'ינג'י והנמשים. לקחתי דלעת ערמונים כתומה, וחשבתי על איזה מנה להכין. בגלל שיותם מאוד אהב כיסונים, החלטתי על רביולי וקרצתי אותם בצורה שמזכירה שמש. לא ניסיתי לעשות פה איזו מנת גורמה, אלא מנה שיש לה יכולת להביע חיבוק ונחמה, ויכולה לרגש ולגעת בסועדים. רציתי שישר שמסתכלים בה, תעלה בראש דמותו של יותם".
"המנה של יותם" – מנות פרויקט ההנצחה יופיעו במגוון מסעדות העיר לאורך החודשים הקרובים

• אוכלים שותים
• ימי זיכרון
• שבעה באוקטובר
• מוטי טיטמן