• Facebook
• Twitter
• Email

נס ציונה

חיי אליקום / בנימין תמוז, 1965 (הוצאת עם עובד)

טרילוגיית אליקום של הסופר, העורך, המבקר והאמן האגדי הנשכח בנימין תמוז עוקבת אחרי הגיבור הכל ישראלי בתהפוכות הגורל שלו, מתקופת היישוב ועד סוף חייו, בסגנון גרוטסקי, פיקרסקי, רומנטי וקומי. הספר הראשון והטוב בהם מתרחש בכל רחבי הארץ, אבל החלק שמשך את עיני יותר מכל היה בנס ציונה, העיירה שבה התבגרתי שלא מקבלת הרבה מקום בספרותנו. אליקום מקבל עבודה בפרדס של האחים בוראשווילי ומספק הצצה משעשעת לנוף האנושי והגיאוגרפי של המקום בשנות ה־40, כשעוד היה מושבה באמת ולא "עיר עם לב של מושבה", כלשון הסלוגן המטעה היום.

(נדב נוימן)

עוד כתבות מעניינות:
>> מועדון קריאה: פרויקט הספרים הגדול של Time Out
>> האירועים הכי מעניינים בשבוע הספר
>> יצאנו לבדוק: מה תל אביבים קוראים

ירוחם

העונה האחרונה של מוטי ביטון / קובי עובדיה, 2013 (הוצאת כתר)

ירוחם משרה אווירה של חנק ומיאוס ברומן הביכורים של קובי עובדיה, המתחקה אחר נער הכותב פרקי אופרת סבון בסגנון "שושלת" בימי הזוהר של הסדרה. אופרת הסבון משמשת עבור הגיבור מוטי ביטון מפלט מן הבית הצפוף, המתעלל לפרקים, שבו הוא מתגורר עם משפחתו, אך לא פחות מכך היא משמשת כמפלט מן ההזנחה והדחי של ירוחם – עיר שבה פדופילים אורבים לו בגינה הציבורית, שבה אמו לא מסוגלת למצוא עבודה ושבה החיים קולחים במטענים של כעס ואשמה. לא בכדי כל הגיבורים המככבים באופרת הסבון שלו (כולל גילה אלמגור בתפקיד עצמה) הם אשכנזים בני המעמד הבורגני. הרומן ייחודי בכך שהוא מכנס את רובדי העומק (אינטרטקסטואליות, הקיפוח העדתי) לכדי עלילה שהופכת אותו למעניין כמו מותחן בלשי.

(גיא פרחי)

תל אביב

רווקים ואלמנות / ירמי פינקוס, 2017 (הוצאת כתר)

תל אביבים רבים חיים בתחושה שהם כאן רק כברירת מחדל: אם חיפה הייתה יותר, אם ירושלים הייתה פחות, היה מה לדבר – עד אז, לחיות אפשר רק בתל אביב. למולם ניצב ירמי פינקוס.

בשני ספריו האחרונים פינקוס מתעד את השכבות הגיאולוגיות של העיר שהיא, ככל הנראה, המטרופולין הפריפריאלית עלי אדמות. ב"בזעיר אנפין" הוא מתמקד בתעשיית הטקסטיל הי"ד. ב"רווקים ואלמנות" הנושא הוא נדל"ן, אבל הנדל"ן הוא רק תירוץ לדיוקנאות מהממים בדיוקם של דמויות שאתם מכירים, אם הן לא, בטעות, אתם בעצמכם: בעלת המכבסה שהפכה למתווכת, הגרפיקאי הסטלן, בעל הדירה חדל האישים.

גלריה של רווקים ורווקות, אלמנים ואלמנות, כלומר הלא יוצלחים של החיים, בשורת סיפורים נהדרים בצפון הישן אי שם בין נורדאו לארבע ארצות. משהו במבט מקרוב הזה בפרטי הפרטים של החיים המפויחים חושף רובד נוסף, סוריאליסטי, שדרכו גם מכת עכברושים יכולה להיות יצירת מופת. בסיום הקריאה מתחשק לצעוק – אנחנו אוהבים אותך, ביצה לחה שכמוך, ואת, את אוהבת אותנו בחזרה.

(דנה פרנק)

שדרות

כל ספרי שמעון אדף

שדרות של שמעון אדף – בין שהיא מוזכרת בשמה או לא, בין שהיא ברומנים הבלשיים, במדע הבדיוני או בשירה שלו – היא עיר הראשית. ממנה מתחיל גל ההדף של העלילה, של השפה, של החיים; בה מתעצבים הגיבורים האדפיים וממנה הם נזרקים לעולם המוזר של חייהם הבוגרים – בתל אביב, בחלל, בעתיד. תמיד קורים בה דברים מוזרים, היא נמצאת גם מחוץ לזמן וגם מעוגנת במציאות הישראלית, והיא כוללת בתוכה את היסודות המיסטיים והכישופיים שמחוללים את הסיפור. אין היום עוד סופר בישראל שמטפל בצורה כזו במכורתו.

(נדב נוימן)

מזרח ירושלים והגדה המערבית

הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם, 2017 (הוצאת עם עובד)

לא חסרים בספרות העברית סיפורי מלחמה מן העבר השני של הגבול, אך ללא כל ספק חסרות בה יצירות המבקשות להבין לעומק את מה שקורה מעבר לגבולות 67': הפלסטינים, המתנחלים והנוף הפסטורלי, שבהיעדר המתחים הפוליטיים יכול היה להפוך לפינת עדן של ממש. גם אם מדובר בספר עיון בעל מבנה עיתונאי, ניסיונו של ברעם כסופר מביא אליו איכויות פרוזאיות, בעוד שחושיו העיתונאיים־אינטלקטואליים החדים לא מחפים על הסתירות, השאלות הבלתי פתורות והמצוקות העולות מן המצב בשטח. כך נוצרת התמונה המדויקת ביותר שנרקמה עד כה במילים של הגדה המערבית, וחרף הפסימיות הבלתי נמנעת זהו תענוג אמיתי לקרוא אותה.

(גיא פרחי)

ירושלים

חימו מלך ירושלים / יורם קניוק, 1965 (הוצאת עם עובד)

בהחלט שעתו היפה של קניוק. חימו, שהיה אהוב הבנות בירושלים, נפצע מהתפוצצות רימון זמן קצר לפני קום המדינה. הרומן מתאר את ימיו האחרונים לאחר התאונה במנזר שהוסב לבית חולים בירושלים הנצורה. הנער יפה התואר נותר עיוור, וידיו ורגליו נגדעו. ללא כל יכולת לעשות זאת בעצמו, הוא מתחנן שוב ושוב בפני הרופאים ובפני חבריו שיסייעו לו לשים קץ לחייו. במצב הבלתי אפשרי הזה, האחות שמטפלת בחימו מתאהבת בו ומחליטה לעזור לו, אבל לא נגלה איך כי בלי ספוילרים! קניוק בוחר לבודד את הדמויות ומותיר אותן בתוך המנזר השקט. רעשי ההפגזות נותרים ברקע וההצצות לנוף הירושלמי מעטות. במקום זאת, המרחב שהוא פורש בפני הקורא הוא עולמן הפנימי של הדמויות. על רקע הדממה של המנזר, קניוק בוחן את המאבק בין הרצון לחיים והרצון למוות, בדרכו החדה והקצרה. לא לבעלי לב חלש, כן לבעלי הבנה מדויקת של מה טוב בחיים.

(רות פרל־בהריר)

עין חרוד

הדרך לעין חרוד / עמוס קינן, 1984 (הוצאת עם עובד)

הבעיה של גיבור הספר נטול השם ברומן ההרפתקאות היא קודם כל איך להסתנן החוצה מתל אביב. מלחמת האזרחים הסתיימה בניצחון הפשיסטים. הליברליים, השמאלנים ויפי הנפש מתבקשים ללכת לעזאזל, וגם נשלחים לשם בשמחה בידי קצינים שאך אתמול היו ילדי השכנים שלהם והיום הם אויביהם המושבעים. תקוותו היחידה של גיבורנו ושל שאר המוקצים, למשל הערבי המצטרף אליו למסע, היא להגיע למעוז האחרון בעין חרוד. גיבור הספר, כמו קינן עצמו, מכיר את הארץ היטב ואוהב את נחליה ואת רגביה, ואם אי פעם הייתה דיסטופיה שאשכרה מסוגלת לגרום לכם לקחת תרמיל, לקחת מקל, לחפש את ערכת הקפה שקיבלתם במתנה באיזה חג ולצאת לקמפינג – הרי היא זאת. תיאור המסע הרגלי, הגם שהוא שולח גלי חרדה מקפיאים, כתוב קולח, כיפי ומשאיר רצון אירוני להתרחק מהאספלט. קחו אותו איתכם לאיזה נסיעת סוף שבוע, שבו על איזה נחל, שכשכו רגליים. נסו להדחיק את המחשבה על המעט שעשינו כדי למנוע את העתיד השחור משחור הזה, שנחזה ב־1984.

(דנה פרנק)

ראשון לציון

ימי הפופ / עמיחי שלו, 2005 (הוצאת ידיעות אחרונות)

מוזיקה היא הדבר הכי חשוב בעולם, כידוע. יש לה היכולת להעביר אנשים בטלפורטציה לממד נשגב, גם אם הם נמצאים באותו הרגע בפלאפלייה בראשון לציון. למען האמת יש לה היכולת להפוך אפילו את הפלאפלייה לנשגבת, כי מוזיקה זה קסם. ב"ימי הפופ" עמיחי שלו כותב על ראשון לציון באייטיז, על ילדות, על כדורגל ועל איבוד הורה, אבל יותר מכל הוא מדבר על חוסר השליטה שיש לילדים על החיים שלהם, ועל איך לפעמים העולם שהם יכולים לברוא לעצמם בעזרת מוזיקה הוא היחיד שעוטף אותם.

(רות פרל־בהריר)

מודיעין־מכבים־רעות

החלום הישראלי / רועי צ'יקי ארד, 2010 (הוצאת חרגול)

בנובלה "החלום הישראלי" כל עיר משחקת את תפקידה: מההתבגרות הפרובינציאלית בירושלים יש לברוח אל תל אביב המגניבה והפוצעת ומשם אי אפשר לא להמשיך לחיים הנינוחים בפרברים, שמהם תל אביב נראית פאתטית אבל נותרת מוקד משיכה שקשה להתנער ממנו לגמרי. טלי פאפו, גיבורת הנובלה, הייתה עיתונאית נשכנית במיטב מסורת המקומונים של שנות ה־90, אבל בתחילת שנות ה־2000 היא כבר מגשימה את החלום הישראלי, כן, בדיוק החלום הישראלי שאתם חושבים עליו: "תהילה בורגנית וחיים נינוחים בבית עם גינה שנטוע בה עץ וילדים בלונדינים, מכונית לכל אחד מבני הזוג, מריבות שכנים, חינוך פרטי, בעל שבוגד מדי פעם וביקור של טכנאי מכונת כביסה מפעם לפעם". את החלום הזה היא מגשימה ביישוב הקהילתי רעות (היום חלק מהמפלצת מודיעין־מכבים־רעות), שממנו היא מצליחה ללעוג לטיפוסים התל אביבים מעברה ולשכניה הנוכחיים במידה שווה של רשעות בשעה שחייה שלה מתפרקים לצד בעלה, הטייס שהפך לאיש עסקים ואז הידרדר לניו אייג'.

(מאיה לקר)

נחל צין

הנעדרת מנחל צין / יורם קניוק, 2005 (הוצאת ידיעות אחרונות)

יורם קניוק היה אחד הסופרים החשובים ביותר שחיו בישראל, אבל הרומן הזה לא היה שעתו היפה. העלילה מגוללת את סיפורה של בת טובים (מה שזה לא יהיה) שמביימת את היעדרותה ושולחת את משפחתה למסע חיפוש אחריה. כעיקרון הכל לגיטימי, אבל מי שקרא את הרומן "בתו" מאת קניוק, שיצא לאור בשנת 1987 (ספריית מעריב), לא יוכל להתעלם מהעובדה שתמות ונושאים רבים – שלא לומר צירי עלילה ודמות מרכזית אחת – נושאים דמיון מחשיד לאלה שהופיעו ב"הנעדרת מנחל צין" כמעט 20 שנה אחרי. מילא זה, אבל הראשון היה פשוט טוב יותר.

(רות פרל־בהריר)

באר שבע

בעין החתול / חביבה פדיה, 2008 (הוצאת עם עובד)

"בעין החתול" של פדיה היא יצירה מסעירה ביותר ממובן אחד. היא לא רק מביטה בבאר שבע ולוכדת את הווייתה המיובשת והמשמימה בדיוק מופתי ("העיר והבניינים; שיכונים. ארבעה דפּי בטון שווים דירה. בלוקים. מחסומי חיים. רכבות אפורות ארוכות שלא נוסעות לשום מקום"), אלא עושה זאת מנקודת מבטם של החתולים העירוניים, דמויות מופקרות, משוטטות בלא מטרה, שורדות בקושי תחת החום המדברי ומיובשות כשלעצמן. בליל הסיפורים וקטעי האגדות המרכיב את הספר, שהוא לא בדיוק רומן ולא בדיוק קובץ סיפורים קצרים, מייצר פסיפס שגורם לבאר שבע להיראות כשטח הפקר השוכן לכאורה מחוץ לחיים, אך מכיל את כל היצרים, המתחים והמיאוסים ההופכים את החיים למה שהם.

(גיא פרחי)

ירושלים

צ'חלה וחזקל / אלמוג בהר, 2010 (הוצאת כתר)

הרומן הראשון של אלמוג בהר נכנס באין חשש לכל אותן סמטאות ירושלמיות המושמטות מסיורי התיירות השגורים: סמטאות השוק, בתי הכנסת המתפוררים, מזרח העיר (שכונת באב א־זהדה) ואפילו בית צפאפא. אין מתאימה מן הכתיבה של בהר, המושפעת כשלעצמה משפת המדרש ומפלפולי החכמים, כדי ללוות עלילה המתרחשת בירושלים של מטה (משבר נישואים של זוג צעיר ומשודך) – מקום שבו הרוח והפיוט מושלים ולא החומר, המוכר לנו למעשה כמעט מכל עיר אחרת.

(גיא פרחי)

ישראל־גרמניה
מכתבים מנסיעה מדומה / לאה גולדברג, 1937 (ספריית פועלים)

רומן המכתבים היפהפה הזה מתחיל במכתב מאת ל., כלומר גולדברג עצמה, ומופנה ל"אתה", כלומר לאחד הגברים שאהבה. היא כותבת על רומן המכתבים שלפנינו ועל הגיבורה רות, בת דמותה, הכותבת לעמנואל, בן דמותו, מנסיעתה לאירופה. במבוא גולדברג מסבירה לנמען ש"היחסים שלהם אינם מסודרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסודרים… משעמם" ומוכיחה בזאת שיש לה תפיסת יחסים היאה להיפסטרית בת 23. מה יהיה עם הלב השבור הסדרתי הזה?

אלא שרות לא באמת נוסעת לגרמניה, משם כביכול נשלחים המכתבים שלה – מאירופה הגשומה גם בקיץ, אירופה שיש בה ריח של סתיו מתקרב. לא, רות נשארת בארץ. המכתבים שלה נשלחים אולי בעקבות פרידה ואולי פשוט כי היא משתגעת מפירורי תשומת הלב שסו־קולד עמנואל מואיל בטובו לתת לה. מה שכן, באמת לא משעמם.

מדהים כמה מעט השתנה ב־81 הקיצים שעברו מאז הספר יצא לאור. נסיעה ספרותית היא אולי פנטזיה נחמדה, אבל לא מספיקה כדי לנצח את הטמפרטורות המאמירות והדושים המשחרים לטרף.

(דנה פרנק)

• לאה גולדברג
• רועי צ'יקי ארד
• ירמי פינקוס
• ניר ברעם
• יורם קניוק
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

ירמי פינקוס

מאייר וסופר, בן 51

"רווקים ואלמנות" שהוציא השנה פינקוס הוא ספר נובלות תל אביבי בכל רמ"ח איבריו: ההתעסקות הקטנונית בנדל"ן, הדמויות המוזרות שיכולות להתקיים רק בעיר גדולה וסיפורי השכנים מציירים סיפורים חכמים ועולם שכל תל אביבי יכול להזדהות איתו.

[tmwdfpad]>> לפרוייקט המלא

עוד אנשים שעשו לנו את השנה:
תום יער
ערן אריאלי
שמוליק מעוז וליאור אשכנזי

"תל אביב מעסיקה אותי כנתון יסוד של הכתיבה", אומר פינקוס מברלין, מקום מגוריו בשנה האחרונה. "תל אביב היא העולם מבחינתי. זה לא שהחלטתי להיות הסופר של תל אביב, זה פשוט מה שקורה. רציתי לתאר מערכות יחסים קאמריות וזה הסתדר עם התל אביביות, עם המבנה הזה של העיר שבה הבתים והשכנים קרובים זה לזה, בניגוד לפרברים. מה שהעסיק אותי זה לשבור את המחיצות של חדר המדרגות ולהכניס את השכנים לחיים זה של זה. זה הממשק של העיר. גם כאן בברלין יש זקנה שרואה אותי מתעורר בתחתונים כל בוקר אבל ברחוב היא לא אומרת לי שלום".

תל אביב הולכת ונהיית עיר הומוגנית לעשירים, ההתמקדות שלך בדמויות משונות ושוליות היא מודעת?

"עיר, בניגוד לפרבר, היא מקום שמושך אליו תימהונים, הם יכולים להרגיש בה בנוח. בתור ברלינאי לרגע אני יכול להגיד שכמות המשוגעים שמסתובבים פה ממש מלבבת, וכאן יש לגיטימציה למוזרויות האלה יותר מתל אביב. אבל גם תל אביב היא אבן שואבת למוזרים. יוצאי הדופן מושכים אותי כמעט כמו קרנבל. זה מרתק אותי. אם יש משהו שאני סולד ממנו זה כתיבה על אנשים שנוח לכתוב עליהם – בגידות בחיי הנישואים, כסף, עבודה נוחה, זה נראה לי חיים קלים לסופר. להיכנס למצוקותיו של ארכיטקט בן 35 ולתאר את מצוקת חיי האהבה שלו זה יותר קל מלהיטפל לדמות מוזרה, למשל אדם שמוכר בדים ברחוב הרצל והיה ילד שואה שהתחתן עם המכשפה של השכונה בצפון תל אביב בלית ברירה כי רק היא הסכימה להתחתן איתו. זה יותר מעניין לדברר אדם כזה ולנסות כסופר להבין איך הוא מדבר בכלל".

• ספרים
• ירמי פינקוס
• אנשי השנה 2017
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

עיבוד יצירה ממדיום אחד לאחר הוא אתגר עצום. בין שמעבדים סדרת טלוויזיה לסרט או שיר לקטע פרוזה, תמיד יאבד משהו בתהליך. אבל עם קצת מזל, אולי גם יתווסף. לכן אין פלא שהסופר והקומיקסאי ירמי פינקוס לא היה כל כך נרגש להפוך את ספרו "בזעיר אנפין" להצגה (שעולה כעת בתיאטרון גשר בכיכובה של רבקה מיכאלי). לפחות בהתחלה. "זה היה בעיניי דבר מאוד מופשט. ידעתי שזה כנראה דבר מאוד נעים, אבל לא הרגשתי את זה", מספר פינקוס במילותיו המדודות. "הייתי בטוח שכשאראה את ההצגה תהיה לי ביקורת או שארגיש איזה ניכור, אבל באופן מאוד משונה היה לי תענוג ממש פרוורטי. כמו איזה ילד שעשה תעלול והתעלול הצליח מעבר למה שציפה. ממש הנאה ילדותית כזו. פשוט ישבתי וצחקקתי בלי הפסקה כל הבכורה".

זו גם בכל זאת אדפטציה מסוימת לדמויות מהמשפחה שלך, שנכחו בספר במידה מסוימת.
"כן ולא. האינטרפרטציה מאוד חופשית, וזה גם אחד מהדברים שהכי מצאו חן בעיניי בפגישה עם ארז דריגס ועמית אפשטיין שעיבדו את הספר. יש להם תפיסת עולם תיאטרלית מאוד חופשית, פרועה ועכשווית, והספר הוא מבחינתם נקודת פתיחה. בדרך כלל ככל שנצמדים יותר למקור זה יותר חיוור. אכן יש בספר יסודות אוטוביוגרפיים, אבל אחת ההחלטות שהם קיבלו, למשל, הייתה להצעיר את הדמויות מהספר וזה נותן לזה טעם אחר לגמרי. זה מכניס להם אנרגיה קצת אחרת. כבר לא ראיתי בזה שיקוף של הדמויות מהחיים שלי".

החיים האלו, כפי שהם מהדהדים בבירור ברומן, כוללים כמה מאפיינים של תל אביב אבודה: דירה לא יקרה בצפון העיר, מכולת משפחתית ותחושת קהילתיות תחרותית של ישראל בקצה המתאושש כלכלית של האייטיז. פינקוס ראה את רוחות הזמן חולפות על פני רחוב יהודה המכבי. "נולדתי בתל אביב וחייתי בה רוב החיים שלי, אבל אני גר בדירות שכורות ואני עובר הרבה דירות, וכתוצאה מזה המקום היחיד שאני מרגיש שזה הבית שלי בתל אביב זו הפינה ביהודה המכבי שבה הייתה המכולת של אבא. לא גרתי שם, רק עבדתי, אבל אני מכיר את הרחוב ואת הסביבה דרך הגוף, דרך הרגליים, דרך הוורידים. אני נושם את הרחוב. גם היום זו הרגשה ביתית מאוד, כי זה רחוב שלא השתנה יותר מדי. בשנות ה־80 זו הייתה שכונה בורגנית אבל מעורבת. היו בורגנים ממעמד בינוני ולצדם אנשים נוצצים. זה היה מין ערבוב של אנשים עם יותר כסף ומשפחות ותיקות, ערבוב נורא עירוני. זו בורגנות זעירה במובן של התעסקות עם כסף וחומר. הייתי מביא משלוחים לאנשים האלה הביתה וראיתי המון בתים".

איזה שינוי אתה רואה שהשכונה עברה מאז?
"באזור הווילות תמיד גרו אנשים אמידים, אבל היום יש שם תחושה טיפה יותר מנקרת עיניים. אז זה היה בעלי עסקים זעירים שהצליחו. אני זוכר שגרו שם משפחה שהיו להם מתקני לונה פארק נודדים. זה לא שרי אריסון, זה משפחות שקנו אדמה שם בשנות ה־60 כשהיה זול ליד הירקון, כי אף אחד לא רצה לגור שם, היו יתושים והיה מסריח. והם הזדקנו שם".

ההרגשה היא שהיום לעסקי מסחר זעיר כמו שאתה מתאר בספר אין סיכוי לשרוד שם.
"כשאני מביט לאחור, המון עסקים קטנים מתוקים ותל אביביים נפגעו לטובת דברים יותר יאפיים שקצת יותר מסריחים מכסף. כבר אי אפשר למצוא שם פנצ'ר מאכר".

הספר היה הדרך שלך לשמר את תל אביב הישנה?
"הייתי צריך להתעסק פעם אחת ולתמיד עם המיתוס של המכולת. זה מיתוס משפחתי מאוד חזק ששיאו היה בשנות ה־80, עד מלחמת המפרץ בעצם. כשהייתי בבצלאל הרבה אנשים באו ממשפחות קצת יותר מבוססות ופתאום, כשבא מישהו ממכולת, זה היה נראה כאילו הגעתי מארץ אקזוטית. היו לי כל מיני סיפורים משונים על אנשים שהייתי מביא להם מאכלים משונים הביתה ולא היו נותנים לי לצאת עד שהייתי אוכל חתיכת עוגה. שנים הייתי מספר את הסיפורים האלו עד שהבנתי שאני צריך לכתוב אותם פעם אחת ולתמיד. זה לא כתיבה נוסטלגית ולא פולקלור, אני דווקא מנסה להימנע מפולקלור. התקופה הזאת, דווקא בגלל ההבדל בינה לבין היום, מסוגלת להשליך משהו על היום. היא מאפשרת לנו להבין את תל אביב של היום דרך איזה שיקוף ישן שלה". ועכשיו השיקוף הזה עולה לבמה.

"בזעיר אנפין", תיאטרון גשר, שד' ירושלים 9 יפו, שני־רביעי (29.8־31.8) 20:00, 200־250 ש"ח

• רבקה מיכאלי
• ירמי פינקוס
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"במקרה שיש התאמה טובה בין היצירות לאופי האנשים החיים בסביבתן, נוצרת הזדהות ושייכות למקום אשר חשובה מאוד להתפתחות וליציבות הרגשית", נטען במאמר "סביבה כמעצבת אישיות", המלווה את ההזמנהלתערוכת איורים מספרי ילדים בגלריה "פחות מאלף". האם מי שקירות בית הוריו עוטרו בליטוגרפיות של אשר ושילדותו מלווה בהתבוננות אינסופית במבנים בלתי אפשריים, יפתח ראייה מרחבית או שיפסיק לתת אמון במציאות? "האמנות הופכת להיות חלק מהזהות האישית של הדרים במקום", ממשיך המאמר, שללא ספק מגרד להורה המתקדם באשמה ובארנק. אבל האם משקלה של אמנות בפיתוח אישיותו של הילד גדול יותר מכל גורם אקראי אחר?

יוסי אבולעפיה, דני קרמן, דוד פולונסקי והילה חבקין הם רק שלושה מהמאיירים המובילים המציגים בתערוכה. כמו כן נמכרים בה הדפסים במהדורות ממוספרות וחתומות, כך שאפשר להופכם לחלק מהזהות האישית במחירים של פחות מאלף (דולר). השבוע, בפורים, מצטרפת לגל האמנות־סביב־ילדים יריד בשם Artalef, שמטרתו דומה: “להנגיש לילדים את עולם האמנות באופן מסקרן ומאתגר". לצד פעילויות וסדנאות שונות יוצגו ביריד “עבודות שנעשו עבור ילדים או במחשבה עליהם", על ידי אמנים כפיליפ רנצר, קרן שפילשר וגליה פסטרנק, לצד טובי מאיירינו כבתיה קולטון וירמי פינקוס.

אביאל בסיל, שאייר כמה מספרי הילדים הנמכרים ביותר של השנים האחרונות – בהם “וניל על המצח ותות על האף" של מאיר שלו ו"גור חתול אדם ארוך שיער" של אתגר קרת – מציג בשתי התערוכות בו זמנית. בסיל, המעיד על עצמו שלרוב הוא סרבן ונחבא אל הכלים, נעתר לשתי ההצעות מסיבה פשוטה: “נפנפו לי בשמות שהיה לי כבוד להיות לידם על הקיר. המאיירים הנוספים המציגים הם כאלו שאני מעריץ".

מה הופך לדעתך ילדים לקהל יעד לוהט? זה קשור להרחבת פלחי שיווק או למשהו עמוק יותר מבחינה תרבותית?

"אני לא יודע, אבל אני בהחלט מרגיש את זה. אני חושב שגם לחוק הספרים שהעלה את מכירות הספרים לתודעה וגם לדברים שקרו בתחום האיור יש חלק גדול בזה. כשנכנסתי למחלקה לאיור בשנקר בקושי היה איפה ללמוד את זה. בארבע השנים האחרונות, הקשר שלי לשאר המאיירים המוצלחים שיצירותיהם יצאו לשוק בארץ וגם בחו"ל – שנוצר בעיקר דרך המדיות החברתיות – פשוט התפוצץ. גם לשבוע האיור שיובל סער עושה יש השפעה גדולה. אני בחרתי במקצוע הזה כי חשבתי שאני יכול לעשות אותו לבד בחדר, והנה – זה התהפך".

בסיל פרץ לעולם האיור הישראלי לפני כחמש שנים עם עבודת הגמר שלו בשנקר – איורים מרהיבים עם שיק אפריקאי ל"עוג מלך הבשן" של אלתרמן. היום, בעיקר בזכות עבודתו עם אתגר קרת, הוא כבר מקבל הצעות מרחבי העולם, והוא זוקף, כאמור, חלק מהצלחתו לחוק הספרים המאיים, שבעטיו בחרו הוצאות הספרים להוציא מחדש קלאסיקות ישנות: “אני יצאתי נשכר מזה, כי ראו בקו שלי משהו מודרני שיכול לתת לקלאסיקות עטיפה חדשה".

אילו יצירות אמנות היו תלויות בבית הוריך?

"בעיקר עבודות שאימא שלי הייתה רוקמת לפי קווקווים מיוחדים, שחזורים של עבודות ישנות. הטעם שלה היה מגוון, הרבה דברים שלאו דווקא קשורים זה לזה. לא הייתה איזו גישה לאמנות. ההורים פשוט שמו על הקיר דברים שבמקרה היו שם".

Artalef יריד אמנות לילדים, 23.3־27.3, רביעיית פלורנטין, סלמה 27, כניסה חופשית

• הילה חבקין
• יוסי אבולעפיה
• דני קרמן
• גלריה פחות מאלף
• ירמי פינקוס
• בתיה קולטון
• דוד פולונסקי
• ספרי ילדים
• אתגר קרת
• אמנות
• תרבות