1. סמטת הוד – בין הרחובות פרוג לדב הוז

לכל אלה שלא יודעים, תל אביב ההיסטורית, זאת שתוכננה על ידי האדריכל פטריק גדס (סקוטי במוצאו), בהזמנה מהנציב העליון הבריטי, תוכננת כמערכת רובעים בתוך רובעים ובלבם גינה ציבורית ששימשה לרווחת התושבים וגם מעבר לכל קצות הרובע. והנה, במקרה של רובע פרישמן, דב הוז, פרוג וגורדון, החליטו פרנסי העיר לבטל את הגינה במרכז הרובע ולהקים בית ספר ופנימייה לחלוצות הצעירות שעלו לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה. רק פס ירוק צר נשאר כמעבר לציבור אשר במהרה הפך למזבלה השכונתית, עד שקמו תושבי השכונה וזעקתם הרעידה את ראש העיר שלמה להט (צ'יץ') והמעבר שופץ והוכשר גם לאנשים עם מוגבלויות ומשמש פינה חמה לאורחים וגם למעבר קיצור דרך בבלוק כפי שראה מתכנן העיר ההיסטורית בחזונו. חבל שבשם המעבר החמיצו, וההסבר על פי העירייה נראה קצת מאולץ.

2. הקיוסק של העיוור בצומת שדרות בן גוריון ושלמה המלך

טבעת השדרות של העיר ההיסטורית היתה זרועה בצמתים עם מבנים קטנים ופשוטים בצורתם הריבועית (פרט לראשון בצומת אלנבי ושדרות רוטשילד). זאת של העיוור הפכה לימים לבית ועד לכל נזקקי שירותי מחלקת ההנדסה שניצב ממול והיה להם הרבה על מה לקונן. לימים, העיוור הלך לעולמו ופינת החמד שינתה את אופייה הלוחמני ואם חשקה נפשכם באספרסו מרענן אז דעו שהכריכים בקיוסק הם הכי טעימים בעיר.

3. הספסל ביפו (גבעת אנדרומדה)

במדרכה לצד הכניסה ל"אלדין" המיתולוגי (בהנהלת הזוג ברלינסקי), יש ספסל ונפתח הנוף הכי יפה של העיר תל אביב – קו החוף המתעקל בחן עד ארובת רידינג בצפון. אין שעה ביום ובלילה שהמראה הנשקף משם אינו ראוי ומדהים ביופיו. לא לחינם כל אוטובוסי התיירים עוצרים שם ומאפשרים לתיירים ליהנות מהפנורמה שאין דומה לה. ואם סיימתם את ההנאה הוויזואלית ועתותיכם בידכם ומדריך הטיולים אינו משמיע אזהרות ברמקול – תוכלו להיכנס לאלדין ולהשיב את רוחכם בכוס בירה צוננת או פשוט לשבת על הספסל בדמדומי הערב ולחזות בעיר הנדלקת כמו הכוכבים ברקיע מעל.

4. הפינה הירוקה – המרכז של "ארץ ישראל יפה"

בפאתי פארק הירקון, בואכם מגרש החניה הענקי מול מרכז הירידים, שוכן מבנה צנוע ומטופח שנוסד על ידי אורה הרצוג (אשתו של חיים הרצוג, נשיא המדינה לשעבר). פרט לאירועים וכאלה, על המרפסת המשקיפה על נחל הירקון, התמקם בית הקפה של זאב המשמש הן את באי המרכז והן את אלה שבחרו במקום השקט והרגוע הזה כמקום מפגש אלטרנטיבי מהמולת העיר הסואנת והדחוסה. ובעניין החנייה – יש בשפע ובמחיר מציאה.
שדרות רוקח 80

5. הסטודיו שלי בדב הוז 20

כן, עוד קצת ממרום גילי ובעצה עם משפחתי, הקדשתי את דירת מגוריי והסטודיו שלי הנמצאים בקומה האחרונה לציבור (אין צורך להמתין שנה שלמה לאירועי "בתים מבפנים"). אפשר יהיה לבקר בדירה ולעלות לסטודיו המשקיף על עצי הפיקוס אדירי הממדים המקיפים מסביב. ואם יתמזל מזלכם, תוכלו לשמוע את צווחות העורבים המתכנסים יום יום בשעות הבוקר והערב לוועידות ודיונים בענייני עדתם, והכל על רקע קו הרקיע של העיר הלבנה שהתחילה כעיר קטנה לאורך חוף הים התיכון והפכה במשך כולה מאה שנה למטרופולין מדהימה (בלי המטרו בינתיים).

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• אנדרומדה
• ישראל גודוביץ
• פארק הירקון

• Facebook
• Twitter
• Email

התחנה המרכזית החדשה בתל אביב נמצאת בסכנת סגירה בשל ליקויי בטיחות, וארגוני הנוסעים מזהירים מפני קטסטרופה תחבורתית בקנה מידה לאומי. השבוע קבע בית משפט השלום בתל אביב כי התחנה המרכזית הגדולה ביותר בישראל תיסגר ב־10 באוגוסט אם לא יתוקנו בה ליקויי בטיחות חמורים שעליהם הצביעו עיריית תל אביב־יפו ומשטרת ישראל.

"עיריית תל אביב־יפו הגישה נגד הנהלת התחנה המרכזית החדשה כתב אישום בחודש מאי 2015 בגין פעילות ללא רישיון עסק, זאת לנוכח סירוב המשטרה להוצאת רישיון בשל ליקויי בטיחות", מסבירים בעירייה. "בית המשפט הטיל על התחנה המרכזית קנס בסך 25 אלף ש"ח והוציא צו סגירה הקובע כי במקרה שלא ימולאו דרישות המשטרה ויוצא רישיון עסק עד 10 באוגוסט 2016, ייכנס צו הסגירה לתוקף. ההיערכות אם ייסגר מסוף התחבורה היא באחריות משרד התחבורה וחברות האוטובוסים".

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
מעכשיו תוכלו להטעין את הסמארטפון גם באוטובוס של דן
למה עיריות אחרות מפעילות הסעות בשבת, ותל אביב לא?
מחאת האוטובוסים של קריית שלום: "לא יכולים לנהל חיים נורמליים"

איתי חיים, מנכ"ל תחבורה בדרך שלנו – ארגון נוסעי התחבורה הציבורית בישראל, טוען שהמהלך עלול להוביל לפגיעה קשה בציבור הנוסעים. "אם וכאשר סוגרים את אחד ממרכזי התחבורה החשובים ביותר במדינת ישראל, מה בדיוק יעשו הנוסעים?", שואל חיים. "חייבים להדגיש שהתחנה המרכזית בתל אביב משרתת לא רק את תושבי תל אביב, אלא את תושבי כל מדינת ישראל. אנחנו מתנגדים חד משמעית לסגירה של התחנה כל עוד לא נערכים עם חלופות ראויות שיבטיחו את המשך השירות התקין לכלל האוכלוסייה".

במשרד התחבורה, שעליו הוטלה האחריות לטיפול במפגעים במבנה התחנה, מצטרפים לביקורת. "משרד התחבורה מתנגד באופן חד משמעי לסגירת התחנה המרכזית בתל אביב בהתראה כה קצרה ובמיוחד לאור העובדה שהנושא לא הובא כלל לידיעתו", נמסר, "לא ניתן להכין תוכנית חלופית בפרק זמן כה קצר ויש לבחון את הנושא במשותף, במטרה לתת מענה לבעיה. סגירה מיידית של התחנה ללא פתרון הולם עלולה לפגוע בצורה קשה בתחבורה הציבורית ובעשרות אלפי הנוסעים המשתמשים בה מדי יום".

מחברת אגד נמסר:"כיתר מפעילי התחבורה הציבורית בתחנה המרכזית, אגד שוכרת את רציפי הסעות הנוסעים וסובלת מאותה הזנחה של תשתיות המתחם, אשר גורמת לנוסעים ולמפעילים כאחד לנזקים מתמשכים, מורת רוח וחוסר נוחות בשירות, זאת מעבר לנושאי הבטיחות והביטחון שטיפול בהם קודם לכל. בהינתן וקומת הרציפים תיסגר בשבועות הקרובים, אגד תפעל בהתאם להנחיות החדשות שיימסרו לה על ידי משרד התחבורה, כפי שהחוק מחייב".

ממשטרת ישראל ומחברת דןלא נמסרה תגובה.

"למה התחנה המרכזית צריכה להיות עסק פרטי? אולי גם תפריטו את צה"ל?"

// ישראל גודוביץ', מהנדס העיר לשעבר

התחנה המרכזית החדשה בתל אביב היא עסק פרטי של קובי מימון, אחד האנשים העשירים בישראל. עוד כשהייתי מהנדס העיר התרעתי על ליקויים שעד היום הוא לא טיפל בהם ואם עדיין הייתי בתפקיד הייתי סוגר את המקום מזמן. זו אחת השערוריות הכי גדולות במדינה: חבר של שר האוצר, טייקון שמחזיק בשליש מנכסי המדינה, יושב על נקודה בתל אביב שהיא סכנה בכל קנה מידה.

נשאלת השאלה: האם סגירת התחנה המרכזית לא תהווה פגיעה בשירות לציבור? משרד התחבורה החליט מזמן שהתחנה לא ממלאת את תפקידה (אם בכלל היה לה תפקיד, בהתחשב באיך שנבנתה). גם עיריית תל אביב־יפו כבר הסכימה שצריך לסגור אותה. אז למה לא סוגרים? כי זה עסק פרטי. ומי רוצה להתחיל עם חבר של שר האוצר?

להרוס את התחנה זה מבצע שתל אביב לא תוכל לסבול – תראו מה קורה עם עבודות הרכבת הקלה. כל האזור ייפגע. אי אפשר להרוס 250 מ"ר בלי לגרום לנזק סביבתי. מה כן אפשר לעשות? לפני 17 שנה הצעתי שעיריית תל אביב תרכוש את הבעלות על התחנה, אך ההמלצה לא התקבלה. צריך לייעד את התחנה למטרה אחרת: בעצמי הגשתי הצעה ציבורית ונחוצה – ואפילו כלכלית – אך גם היא לא התקבלה, ואני רותח מכעס. זה מקום שיכול להפוך למנוף חברתי ולפתור את בעיית הזנות והפשע באזור. למה התחנה המרכזית צריכה להיות בידיים פרטיות? אולי גם תפריטו את צה"ל?

• איתי חיים
• דן
• אגד
• משטרת ישראל
• קובי מימון
• אוטובוסים
• משרד התחבורה
• ישראל גודוביץ
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• תחבצ
• עירוני
• תחבורה ציבורית
• תחבורה
• תחנה מרכזית תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

מכוערת וגדולה מדי, מסריחה משתן, מלאה בהומלסים ובעסקים מוזרים ומפוקפקים – הרבה השמצות וביקורת ספגה כיכר אתרים מיום הקמתה. עכשיו אושרה תוכנית חדשה להריסתה של הכיכר המיתולוגית בין שדרות בן גוריון לים, אבל לא בטוח שהפתרון החדש יהיה טוב יותר.

בתחילת החודש אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה את הריסת הכיכר שהפכה לסמל של הזנחה ובליה עירונית, ובמקומה יוקמו שלושה מגדלי יוקרה. כעת מתריעים אדריכלים ומתכנני ערים מפני התוכנית להקמת מגדלים על חורבות הכיכר, ומזהירים מפני טעות תכנונית שתנתק, שוב, את העיר מהים.

לפי התוכנית הפומפוזית, שעליה אחראים משרד האדריכלים הלונדוני פוסטר ושות' והמשרד התל אביבי ישר אדריכלים, במקום שבו עומדת כיום הכיכר הוותיקה ייבנו שלושה מגדלי מגורים ומלונאות בגובה של עד 36 קומות. המנהרה לכלי רכב שנחפרה מתחת לכיכר צפויה להיהרס אף היא, ושטחים ציבוריים פתוחים וכיכר עירונית מסחרית תקום במקומה.

40 קומות במקום 25

משום שמדובר במתחם שחלק גדול ממנו נמצא בבעלות פרטית, ארכה הוצאת התוכנית לפועל זמן רב, ומשפורסמו הפרטים על אודותיה לא איחרו התלונות לבוא. עיקר הביקורת כלפי העירייה גורסת כי היא מעדיפה אינטרסים נדל"ניים על פני מרחבים ציבוריים. כמו כן, אף שתוכנית המתאר המקורית של האזור מאפשרת בנייה של מגדלים עד 25 קומות בלבד, בפועל ייבנו יותר מ־­30 קומות במגדלים החדשים.

"הייתה קונספירציה, אני יודע את זה", טוען האדריכל ומהנדס העיר בעבר, ישראל גודוביץ'. "כיכר אתרים נולדה ככיכר, לא כשטח נדל"ני לפי מצבי הרוח של העירייה. אם הכוונה היא לשמור על המתווה של שדרות שיורדות אל הים, המגדלים לא יתרמו לזה כלום. זו חייבת להיות כיכר, אין אפשרות אחרת. מישהו היה מעלה בדעתו לנדלֵ"ן את כיכר פיקדילי ואת כיכר טרפלגר בלונדון, או את כיכר האטואל בפריז?".

כיכר אתרים נבנתה בתחילת שנות ה־70 כמבנה רב מפלסי. השוני בגבהים והניתוק משדרות בן גוריון גרמו להפרדה של הים משאר העיר ולחסימת שדה הראייה מהשדרה לחוף הים. הכיכר הייחודית והספק מגלומנית שתוכננה על ידי האדריכלים יעקב רכטר וורנר יוסף ויטקובר, זכתה בימיה הראשונים להצלחה אך עם הזמן ירדה קרנה. אפילו ראש העיר המיתולוגי, שלמה להט (צ'יץ'), שבניית הכיכר הושלמה בתקופת כהונתו, אמר במהלך מלחמת המפרץ הראשונה כי הוא מקווה שטיל סקאד יפגע בכיכר ויחריב אותה.

"את השגיאות של רכטר אפשר לתקן בקלות", אומר גודוביץ', "כל סטודנט מתחיל יכול לעשות את זה. הבעיה היא שאין כאן מודעות חברתית וציבורית".

למה אתם מצפים, לדיור בר השגה?

פתרונות אכן קיימים בשפע, וד"ר יואב לרמן, בעליו של הבלוג האורבני "עוד בלוג תל אביבי", חושב שאפשר לפתור חלק ממצוקת הדיור באמצעות תכנון מחדש של הכיכר הקיימת ובלי להרוס אותה. "אם היינו חיים בעולם פשוט יותר אפשר היה לקחת את מבנה הקניון הנטוש בכיכר, ובמינימום עבודה להפוך את מה שהיה פעם חנויות לדירות קטנות שקרוב לוודאי לא יהיו יקרות במיוחד", הוא אומר.

לאחרונה צוטטה סגנית מהנדס העיר, אורלי אראל, אומרת על כיכר אתרים: "מה אתם מצפים, שיהיה שם דיור בר השגה?", וגם לרמן מסכים שבזמנים שבהם על כל פיסת שטח נלחמים כרישי הנדל"ן, תוכנית לדיור בר השגה במקום אינה בת מימוש. "במצב שנוצר נראה כי הפקעה היא הליך בעייתי משום שזה מצריך תקציבי עתק מהעירייה. הדרך היחידה וההגיונית ביותר היא מכירת השטח".

מכירת השטח לא יוצרת מצב שבו העירייה מתקפלת בפני היזמים?

"אני לא מתרגש מהמגדלים, אין סיכוי שיהיה שם משהו אחר. מה שמאוד מפריע לי הוא שאין הדמיה ברורה של המרחב הקרקעי".

כתבת האדריכלות של עיתון "הארץ", אסתר זנדברג, חושבת שאסור להרוס את הכיכר הישנה. "נכון, זה מקום מוזנח, יש כאלה שמתלוננים שהוא חוסם את הים ויש עוד טענות", היא מסבירה, "אבל לכל הדברים האלו יש פתרונות אדריכליים. אני חושבת שהרס הוא מעשה לא אקולוגי".

ואיפה הצל?

האדריכל נורמן פוסטר, שמשרדו אחראי על התוכנית, תכנן גם את תחנות האוטובוס החדשות שהוקמו ברחבי העיר בשנים האחרונות, שהדעות לגביהן חלוקות למדי. "פוסטר הוא אדריכל דגול, אבל היחס שלו לאקלים ולתנאי הסביבה בתל אביב לא מוצלח במיוחד", טוען לרמן. "אני מעריך שגם כאן מדובר במצב דומה, וזה הרבה יותר מטריד מהמגדלים. נכון שאת שוק הנדל"ן העולמי אי אפשר לנצח, אבל הדבר היחיד שהעירייה יכולה לשלוט בו הוא המרחב הקרקעי, ולהערכתי זה יהיה על הפנים. לפוסטר, למרות שהוא בעל משרד מאוד מוכר ומפורסם, אין הבנה גדולה באקלים המקומי. ההדמיות כיום מזכירות לי את ההדמיות של הכיכר הנוכחית. גם שם היו הרבה אנשים בהדמיה, ומה נשאר בסוף?".

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה:"כיכר אתרים היא מכלול של מבנים וכיכר ציבורית אשר מהווה כיום פצע עירוני ומפגע תברואתי. יתרה מכך, גישת הולכי הרגל לרחבת הכיכר העליונה מתאפשרת דרך רמפה משדרות בן גוריון, שחוסמת את המבט לים מכיוון השדרה. נוסף לחוסר הנגישות המאפיין את הכיכר, המתחם על כל חלקיו נמצא כיום במצב פיזי ירוד וכולל שטחים נטושים ואטומים לצד שטחים שפלשו אליהם. התוכנית החדשה הצליחה לראשונה לאחד את כל בעלי הקרקע לפתרון תכנוני לריפוי המפגע, והיא מאפשרת את פיתוח והתחדשות האזור ואת הפיכתו למוקד ציבורי עירוני שוקק חיים. התוכנית מציעה דירוג מתון שיאפשר גם לאנשים עם מוגבלויות, להורים עם עגלות ילדים ולרוכבי אופניים לרדת בקלות מהכיכר אל הטיילת, מגדילה באופן ניכר את השטחים הפתוחים לרווחת הציבור (תוספת של כ־30 אחוז) ומוסיפה 4,000 מ"ר של שטחים ציבוריים בנויים בתחום התוכנית. התוכנית אמנם מאפשרת בניית שלושה מגדלים, אולם במקביל מייצרת מערך של כיכרות ומעברים ציבוריים שמחברים בין שדרות בן גוריון לאזור טיילת החוף. בהתחשב בעובדה שהתרומה הציבורית של התוכנית גדולה, ובהתחשב בכך שרוב הקרקע היא בבעלות פרטית ויישום התוכנית כרוך במבצע הנדסי מורכב ויקר מאוד, ולאחר תהליך תכנוני ארוך – המליץ הצוות המקצועי בעירייה לחברי הוועדה המקומית לאשר את היקף הבנייה המבוקש".

• תל אביב
• כיכר אתרים
• ישראל גודוביץ
• יעקב רכטר
• ורנר יוסף ויטקובר
• שלמה להט
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

פרופסור אמיר חצרוני

חוקר תקשורת ופובליציסט

"אמנם תשע"ה היתה שנה עצובה ולא מוצלחת, אך בכל זאת מצאתי נקודת אור: הריסת בתי דריינוף בבית אל. זה מחמם את הלב לראות מתנחלים מאבדים את רכושם והופכים להומלסים. אמנם זה קרה בקטן, ואמנם הבתים לא עברו לידי הפלשתינאים (מה שהיה הופך את החגיגה לקרנבל של ממש), אך בכל זאת, זה היה רגע של אושר. רגע זה, כמו גם חגיגות עשור לחיסול גוש קטיף, יחגג ב'פסטיבל החרם' שייערך בחול המועד סוכות ברמאללה. אירוע מקסים לכל המשפחה. בואו בהמוניכם".

[tmwdfpad]

חנוך דאום

עיתונאי

"כמובן שזה שבוז'י הוא לא ראש הממשלה".

ברק כהן

עורך דין ופעיל חברתי

"בזמן האחרון קורים כמה דברים טובים. קודם כל, המצרים מצאו גז – מה שכנראה פוגע בשודדי הגז כאן בארץ – ומדובר בדבר חיובי. מה שעוד דבר חיובי זה שהמערכת הבנקאית היום על המנגל. כולם נמצאים תחת העין הציבורית. יאיר לפיד לא באזור – זה גם דבר חיובי. מירי רגב נתפסה מעבירה מעטפות – זה לא דבר חיובי? בטח שזה חיובי!".

ישראל גודוביץ'

אדריכל

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא שפוצצו את גשר מעריב. בשנת 1999 הייתי מהנדס העיר, וכבר אז רציתי להעיף אותו. הוא היה מיותר ומכוער, שלא לדבר על התחזוקה שהוא דרש. חבל רק שהמשיכו עוד לחפור מתחתיו, היו יכולים לוותר על זה, אבל לא נדבר על הדברים הרעים הפעם".

גידי גוב

מוזיקאי

"הדבר הטוב ביותר שקרה השנה זה השיפור של ה-Waze, אני לא מוצא דבר אחר".

נתן זהבי

עיתונאי ושדרן רדיו

"מירי רגב, דני דנון, אורן חזן, אופיר אקוניס, ואחרון לחמיישית הכדורסל: שרון גל – אלה חמשת המופלאים שגרמו לי אושר והנאה, וכל מילה נוספת מיותרת. שנת אושר ועושר".

תמר זנדברג

חברת כנסת במפלגת מרצ

"המאבקים שהצליחו ואלה שעדיין מחכים: הטלפון ממערכת טיים אאוט תפס אותי בהפתעה. ענבר המפיקה: תמר? אני: כן? ענבר: אנחנו פונים לאנשים שהם בדרך כלל ביקורתיים… אני: אוי ואבוי מה עשיתי הפעם! ענבר: ומבקשים מהם לכתוב על משהו טוב שקרה השנה.

משהו טוב? בגדול אנחנו די בטראומה מאז הבחירות שקרו באמצע השנה, אז מה כבר טוב אפשר לחשוב? לא שמעתם שביבי קיבל 30 מנדטים?

ובכל זאת, משהו טוב. אולי אכתוב על "דרך השלום" של פאר טסי שהגיע ל-23 מיליון צפיות, שיר באמת מוצלח. אולי על המלחמה עם איראן שלא היתה, למרות שהשנה חשף אהוד ברק כמה קרובים היינו להתחיל אחת כזאת.

ואז הסתכלתי על השנה החולפת וחשבתי שעם כל הביקורתיות, יש לנו סיבות רבות לאופטימיות, והן כולן מתנקזות למאבק. נכון, עוד לא הצלחנו ועוד לא ניצחנו בכל, והטוב המוחלט עוד לא הגיע, אבל כל עוד אנחנו חיים במאבק לתיקון – ויש בו גם הישגים, בהחלט יש – יש לנו את כל הסיבות לחייך.

בשנה האחרונה הגיע לשיא אחד המאבקים הציבוריים החשובים והמוצלחים שהיו כאן אי פעם: מאבק הגז. ממש בימים אלה הוא מגיע לשיא דרמטי של עימות פוליטי בין הציבור לבין אלה שזכו לרוב על מנת לייצג אותו, וכושלים מלעשות זאת. פעם אחר פעם (כולל השבוע), מנסים נתניהו ותשובה להעביר את אותו הסכם שמשרת קומץ במקום את הכלל, וכמו הרעים בסרט קומיקס קלאסי הם נופלים כל פעם מחדש. אנחנו יודעים איך זה נגמר: בסוף הטובים מנצחים.

השנה גם התחילה לנסוע כאן תחבורה ציבורית בשבת. לא מאמינים? חכו בכצנלסון 145 (פינת דרך בן גוריון) בגבעתיים כל שבת ב-13 דקות אחרי שעה עגולה, ותראו את האוטובוס של נוע תנוע – קואופרטיב ההסעה השיתופית בשבת בא לאסוף אתכם. זהו ייבוא גוש דני מוצלח ליוזמה פורצת הדרך שבוס מירושלים. זה מדהים, אבל זה פשוט עובד. וזה מוכיח שבמקום שבו המדינה כושלת מלבצע את תפקידה – יהיו אזרחים והתארגנויות שיעשו את זה.

השנה התקרבנו עוד צעד גדול לקראת לגליזציה, אפילו ליצמן הודיע שקנביס רפואי יחולק בבתי מרקחת וזכה לאות יקיר המאבק. למרות שזה ממש לא הסוף, קשה שלא לשים לב לשינוי הענק שקרה פה בזמן האחרון, ודי מהר. זו רכבת שכבר יצאה מהתחנה, והיא נוסעת רק לכיוון אחד.

המשותף לכל הדברים האלה ולעוד רבים אחרים הוא שהם תוצאה של מאבק. החיים דרך מאבק הם לא תמיד נוחים, הרבה פעמים מתסכלים, לפעמים מייאשים. אבל הצלחה במאבק שווה את הכל, וההצלחה הזו לא מתרחשת מעצמה. היא מגיעה אחרי עבודה קשה של הרבה אנשים ונשים נחושים, ממוקדים וצודקים.

אז לקראת חילופי השנים נסתכל אחורה ונחבק את המאבקים המוצלחים של תשע"ה, נלמד את הלקח מאלה שפחות. אלה וגם אלה יהיו לנו השיעור הטוב ביותר למאבקים של תשע"ו. עד שננצח".

גלעד כהנא

זמר, סולן להקת הג'ירפות

"זה לא ה-דבר הטוב שקרה השנה אלא דבר טוב: שר הבריאות שלנו הודיע שבקרוב מאוד יהיה אפשר להשיג גראס בבתי המרקחת. ברור שיש אנשים שגראס לא טוב להם’ ואנשים שזה נהדר להם – אבל בקרוב מאוד, נגיד לאישה 'בייבי אני הולך לסופר-פארם'. היא תבקש 'תביא מגבונים וסבון' ועל הדרך נשאל אותה 'בייבי כמה גרם?'. המסע לסופר-פארם יהפוך למסע נפלא. אנחנו צריכים להודות על כך לשר הבריאות שלנו".

רחלי רוטנר

עיתונאית

"האינטרנט מזמן דחף את כולנו לקדמת הבמה. לא צריך לשלוח קו"ח כדי להיות עיתונאי או לארוב לשדרני רדיו במדרגות כדי לדחוף להם דמו. אתה מוכשר? קפוץ למים, הגולשים כבר ימצאו אותך.

אחרי שבעשור הקודם דגנו עיתונאים בפוטנציה מישראבלוג ויוני בלוכים מבמה חדשה, בשנים האחרונות הגיע תורם של יוצרי הווידיאו להיחטף למסך הגדול, והטלוויזיה הממוחזרת והעייפה שלנו קיבלה סוף סוף זריקת אדרנלין: זה התחיל עם רועי כפרי ב'ארץ נהדרת', והגיע לשיאו בשנה האחרונה עם אודי כגן שהגיע מיוטיוב והתפוצץ בפריים טיים לכל עבר, צמד 'תירס סקסואל' שתרגמו את הופעות הטירוף שלהם ללייט נייט מקורי, חבורת 'כל מה שמצחיק בעולם' שקיבלה משבצת של נונסנס נדיר בערוץ הילדים, רון פלדמן שיצר סדרה שלמה בסגנון שעדיין לא ראינו כמוהו בארץ, ועוד אושיות רשת רבות שנחטפו לכתיבה בתכניות סאטירה מובילות או פיצ'רים חדשים.

אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון והשפה שמביאים איתם הווירדוז מהאינטרנט, אבל מה שחשוב זה הרעננות שהם מביאים – עליה הם הצליחו לשמור בעיקר כי אף אחראי לא ישב להם על הראש בתחילת דרכם והסביר להם שצריך לפנות גם לפלח גיל הזהב ולהגיד פעמיים סנפרוסט. יוטיוב נתן להם את המרחב והזמן לגבש שפה, ועכשיו הפריים טיים נותן להם את הבמה להשמיע אותה. אז תקשיבו להם. ותעשו לייק".

רון כחלילי

עיתונאי

"מבחינת הסצינה המזרחית, זאת היתה שנה מאוד דרמטית, בה למעשה פרץ אל תוך המיינסטרים הדור המזרחי הצעיר. הוא נתקל בהרבה מכשולים וביקורות, ודרכו איננה דרך קלה, בדיוק כשל המזרחים הצעירים הקודמים. השוני טמון בכך שעכשיו יש רשתות חברתיות, ועיתונאים בעלי דעה חריפה. הדור הצעיר כבר לא מתנצל ולא מחפש דיאלוג. הוא הרבה יותר בוטה ושם אצבע בלבן של העיניים, ולא חושש להתעמת ולקרוא לילד בשמו.

בשנה האחרונה יש יותר כותבים מזרחיים, ולא רק בשמות המשפחה שלהם, אלא בדעותיהם. הדור הצעיר הוביל את השיח המזרח-רדיקלי אל תוך ליבו של המשרד התקשורתי הישן. יותר מזה – הוא גם זכה בפרסים ספרותיים נחשבים, שהובילו לחשיפת ערוותו של השמאל הלבן. נער הייתי וגם זקנתי, אני יודע שאחת לכמה זמן יש מין אדווה כזאת שמגיעה כי אין במה לעסוק בתקשורת. אבל הפעם אני מרגיש שהדור החדש בנה אלטרנטיבה במילים בוטות, שלא דומות בכלל למילים של הדור הקודם".

אראל סג"ל

עיתונאי

"הפרידה מאשליות ברמה הפוליטית – נדמה לי שגם השמאל הישראלי, כמו מפלגת העבודה, הבין כמה דברים על התזוזה הטקטונית במזרח התיכון. זה שנגמלים מאשליות לא אומר שלא צריכה להיות תקווה – אלא פשוט שלא מדובר בתקווה מזוייפת. אני חושב שכל מה שקשור לליברליזם המערבי מתחיל להיפרד לאט לאט מאשליות ".

יריב אופנהיימר

מזכ"ל שלום עכשיו

בשנה החולפת, פעמים רבת מדי מדינת ישראל היתה צריכה מבוגר אחראי, מישהו שייצא מול גל הפופוליזם והלאומנות ויכניס שפיות לתוך השיח האלים, שרק הולך ומקצין. לשמחתנו, יש כזה – ושמו ראובן ריבלין. בשנה הזאת ראינו את הנשיא יוזם ופועל תוך גילוי אומץ לב ציבורי, מתבטא גם ובעיקר בנושאים שנויים במחלוקת ומציג חזון חדש ומציאותי לחברה הישראלית. ריבלין יצא נגד פעולות הטרור היהודי, התערב ומנע את ההפרדה באוטובוסים בשטחי הגדה, יצא נגד נסיונות ההשתקה בתרבות ובאמנות ובלם לא מעט יוזמות נוספות שנועדו לפגוע בהיותה של ישראל דמוקרטיה.

אולי הדבר המעודד יותר שקרה השנה הוא לא רק העשייה של הנשיא ריבלין, אלא דווקא התגובות להן זוכה ריבלין מצד מרבית הציבור בישראל. העובדה כי ריבלין נהנה מאחוזי תמיכה גבוהים, מוכיחה כי בסופו של יום – הציבור הישראלי לא קונה ססמאות מתלהמות, לא הולך שבי רק אחרי כוח והסתה, ומחפש היגיון ומתינות בקרב מנהיגיו. גאה להיות אזרח במדינה שהנשיא ריבלין נשיאה".

דורון רוזנבלום

עיתונאי

"הדבר הטוב שקרה השנה הוא בחירתו מחדש של נתניהו כראש ממשלה. מפתיע? רק תחשבו על האלטרנטיבה לתרחיש הזה: האיש, הגברת, תוספי השיער והפטרון עושים חיים בכל מיני בתי מלון במקאו; נתינהו מרוויח הון מהרצאות של 'הטרור' ועל 'המשילות' וניזון מהתקפות על ממשלת ישראל הכושלת. למזלנו, היבחרותו ברביעית מצמצמת את סיכוייו להתחמק מלהירשם בהיסטוריה כאחד הכושלים והקרחים במנהיגי העולם".

אורי אבנרי

עיתונאי

"נו, זה כל כך ברור: ההסכם עם איראן".

דב נבון

שחקן וקומיקאי

"אני צריך חופשה רק בשביל לחשוב מה היה הדבר טוב שקרה השנה מבחינה לאומית, למרות שאני עדיין אופטימי. ברמה האישית, אני יכול להצביע בבירור שזה היה הרגע שבו אשתי נטע הררי נבון הציגה 2 עבודות בתערוכה 'פארק השעשועים – לא לילדים' של האומן בנקסי".

עינת פישביין

עורכת המקום הכי חם בגיהנום (לצד אירית דולב)

"אם יש דבר אחד שאפשר לשמוח בו – בשנה שכולה התחפרות במקום, אובדן דרך ודרמות פוליטיות מזויפות – היא האנשים שקמו לעשות שינוי. המהפכנים. למשל יוצאי אתיופיה, ששברו שתיקה של עשרות שנים וקיפוח שתוכנן להמשך לנצח, ובלי פחד – הסבירו שלא יתנו לזה לקרות. או לוחמות הדיור הציבורי, בעיקר בדרום, שניפצו דפוסים של אדישות השרדותית ועברו להילחם לא רק על החיים שלהן – אלא גם על אלה של אחרים. או האנשים שמנסים לעצור בגופם את מונופול הגז, וריסקו את מסך השקרים והעלמת המידע. כל מי שלא שותק, לא שוכח, לא ניטרלי, לא עומד מהצד. כל מי שלא שומר לו שום מקום בגיהנום".

תומר שרון

שחקן וקומיקאי

אחי ליאור הציע בארוחת שישי שנקדים את טיול הבר מצווה של שי בשנה. השתעשנו ברעיון של לנסוע להופעה של קיס, הלהקה האהובה על הילד, וכך מצאתי את עצמי לוקח את האחיין שלי לארבעה ימים בפריז. התלהבתי מאוד, אבל בלילה עלו בי חששות מסוימים. הדוד המגניב זה אחלה, אבל אחריות 24/7 על ילד בן 12 מפוצץ באנרגיות זה לא משהו שבעצם עשיתי אי פעם. כבר תיארתי לעצמי את עצמי מגמגם לאחי ולגיסתי משהו כמו "לא ידעתי שהם מדאעש, חשבתי שהם היפסטרים. יום-יומיים והם ישחררו אותו. כולה אפגניסטן, כן? לא עזה". אבל החלטה גמלה בליבי לארגן את המסע בדיוק לפי כללי הזהב שלי כשאני נוסע לבד: כמה שפחות תכנון.

כך השגנו דירה נפלאה במקרה. השגתי פגישה עם חברי הלהקה לפני ההופעה, במקרה. המקרה הוא חבר שלי. מהרגע הראשון, הפך המסע לתמהיל של תשעים אחוז צחוקים היסטריים, ועשרה אחוז בהייה סביבתית ערה. מראש הבהרתי לילד שאני לא מחויב להקשיב לתחנת השידור הניידת הממוקמת בפה שלו, או להגיב לכל דבר שהוא עושה, חוץ מלמה שיסכן את חייו. אני לא אבקש ממך להתקלח, לצחצח, להחליף. תעשה מה בא לך. תאכל מה שבא לך. התוצאה היתה שהוא לא התקלח ולא החליף בגדים ואכל בעיקר מנות קרפ שבהחלט, על פי מדד הסוכר והרעלים, יכולות בהחלט להיחשב לסיכון חיים.

ההפתעה שתיכננתי עם המפגש עם החתייארים באיפור הגותי נגלתה לשדון הזה מוקדם מדי, כי לא הערכתי כמה האנגלית שלו טובה. ניסיתי למסור לג'ין סימונס, הבסיסט האגדי עם הלשון המתפתלת, ד"ש מאחיו החיפאי – אבל ישראל לא ממש עניינה אותו. התרגשתי. בכל זאת, הם היו הלהקה הכי טובה בעולם לבערך חודש בכיתה ו' לפני שהתחלפו לאיירון מיידן. ההופעה הייתה אדירה. נתנו, אחיין ודודו, בראש! כשנתגלעה בעיה היא נפתרה מעצמה, ואם לא, הלכנו לכיוון אחר.

פריז נפתחה אלינו כמו בתולה מאוהבת. צחקנו כל הזמן. דיברנו עברית בקול רם. הערבים היו נחמדים אלינו. הזרים בקרפרי התאהבו בשי וביכולת עיכול הפחמימות הנדירה שלו. כבשנו את פארק אסטריקס, כשאנחנו הופכים לסר אידיוטיקס ועוזרו הדביל, ימבציל החציל האציל. כתבנו עלילות שלמות ושכחנו אותן. שכחתי שאני בכלל צריך לחזור לאנשהו. שי שכח את בית הספר והבעיות והריטלין. גילינו שאנחנו דומים. צחקנו יותר חזק.

בלילה התכוננו למשחק הגמר של האן בי איי, שבמהלך הדקה הראשונה של החימום שלו נפל הילד לשינה הכי עמוקה שנרשמה מאז היפהפיה הנרדמת. קליבלנד הפסידה ולא היה לי אכפת. שי העיר אותי בבוקר בגערות חינניות. בערב הוא היה עייף ורצה להישאר בבית. גלשנו בטאבלט והוא הראה לי קטעים ישנים שלי שהוא אוהב והתחיל רק לאחרונה לגלות. זה חימם את ליבי בחדרים חדשים. דיברנו קצת, באמת ומקרוב. הוא התחיל. דיבר על קשיים שיש בכיתה, עם ילדים כאלה ואחרים. "כדי להיות קול צריך שני דברים. לאהוב כדורגל ולהיות אדיוט". זה ציטוט של הילד שיום אחד אגנוב למוטו של ספר.

פתאום העלה אלוהי היוטיוב פרק ישן של "עניין של זמן". אני משחק פה מישהו עם בעיה ממש דומה, אמרתי. חכם ויוצא דופן. שי הוא מאוד חכם. ויוצא דופן. רוצה לראות?… ראינו ביחד את דוד תומר בתקופה שהיה לו שיער. זה היה נהדר. זה הרגיש חדש לגמרי ועם זאת מוכר. כל מיני דברים והתנהגויות של שי בארץ הקודש, בסביבת חייו הרגילה, נעלמו ולא היו. זה היה הטיול הכי טוב שהיה לי הרבה זמן. אוף, דוד זה לא מספיק. סר אידיוטיקס רוצה להיות אבא".

קארן דנסקי

דוגמנית

"לא היה שום דבר טוב. אפילו מזג האוויר היה נגדנו. המדאיג אותי באופן אישי הוא שאין מנהיגות במדינה, אז לאזרחים אין עתיד. מדינה שלא מכבדת את עברה ואת האושיות שבנו אותה, ומזלזלת בהווה ובועטת בו ברגל גסה – אין לה עתיד".

תום יער

קומיקאית

"אני נוצצת כשרע. אני זורחת ופורה ויצירתית כשלא טוב, כשמעצבנים אותי, כשאני לא מרוצה. אני מניחה שהחיים לימדו אותי להצניע את הטוב ולהדגיש את הרע. אני מנסה לייצר טקסט חיובי עבור טיים אאוט. קל כל כך זה יהיה. מה אכפת לי, אני אפליץ להם איזה משהו טוב מפגר וקטן שקרה לי השנה, הם יתקעו שם תמונת גיף של פה צוחק ואני אחזור להתעסק בסבל ובחוסר הסיפוק, ובכל מה שלקוי ורע בעיניי. דבר טוב שקרה לי השנה? מה מעניין בזה בכלל? הכי מצחיק יהיה לכתוב על כמה השמנתי, ושחם לי בציצים, ועל החולדות הנוראות שאני משקשקת מהן, על היחסים שלי עם החבר שלי, ועל כמה חוסר התשוקה מסלים עם השנים שחולפות. או אולי אני אכתוב על הגיל שלי, שכל שנה עולה, הקרבה לגיל 30 שהופכת אותי בראש שלי מילדה מגניבה וגסה עם קעקועים לאימא של המדיחים והמכונות-כביסה.

אני נשכבת על המיטה ופותחת את הטלפון. אני מתחילה בלצלם את עצמי מאה פעם, ממשיכה בשני מיילים, ואז נכנסת לחפש שמונצעס באתר קניות סיני. טוב, אני ניגשת לכתוב את השטות הזאת. אני פותחת את הפתקים בטלפון, רוצה לכתוב 500 מילה על כמה טוב לי ומתחילה לחשוב. אוי ואבוי. טוב? מה מצחיק בזה? אני עוברת בין עשרות הפתקים הסודיים שלי בטלפון ומחליטה להיות כנה עם הקוראים ועם עצמי.

רוצים כנות? לפי הפתקים כנראה שבאמת הייתה לי שנה טובה. אני כבר לא מוצאת בין הפתקים שירים מוזרים מלאי דמעות של ילדה מפגרת ופריקית על העולם הנורא, כבר לא מוצאת מכתבי כעס ועצב אובססיביים בדמות סמס שפעם היו שמורים לי שם – וואלה , כנראה שאני ממש בסדר. חצי מהפתקים מלאים בציטוטים מצחיקים ששמעתי אנשים אומרים, ברעיונות למופע, בדמויות, בטעויות עברית מצחיקות שיצאו לי, דמות של חיילת מקריחה שמשרתת בבסיס פלומות, זה קרע אותי מצחוק כשחשבנו על זה. שטויות. והחצי השני מלא במה שאני קוראת לו טו דו ליסט.

הייתי בצופים ואני אוהבת לכתוב לעצמי מה אני צריכה לעשות היום, החודש, השבוע, מחר. אני עוברת על הטו דו ליסטים שלי מהשנה החולפת. וואו אני אוהבת לעבוד. כמה הייתי מתמלאת אושר אם לפני שנה הייתי קוראת את המשימות שלי לאיזה יום רביעי עתידי רנדומלי. לא הייתי מאמינה בכלל. מבחינה מקצועית אני לא יכולה לתאר בכמה אושר הייתי מתמלאת, אבל אנחנו מנסים להתעסק הרי במה שרע, אז לא משנה. בחיים האישיים שלי והמקצועיים המשימות של תום של היום היו משמחות מאוד את תום מלפני שנה. אבל די, גם זה לא מעניין. איח.

אני ממשיכה לדפדף וכל מה שסביבי חיובי, אני שוכבת במיטה שאני אוהבת, אבל אוף, יש לי קצת נשירה של שיער, ואני מוצאת שיערה על הכרית וזה הורס לי לרגע את הכיף. אני גרה בתל אביב ואני באמת אוהבת לגור כאן, מרגישה הכי בבית בעולם- אבל נורא יקר וחם ודקרו לי מישהו מתחת לבית השבוע, זוועה. איך אפשר לכתוב על שנה טובה כשדברים כאלו קורים בלוינסקי מתחת לבית שלי? אני מתה לכתוב על שיאים מקצועיים שהיו לי השנה ומתביישת ומרגישה מטומטמת לציין אותם, אז מוחקת וחלילה לא כותבת. אני רוצה לכתוב על טיול מדהים לברלין, שמה שהיה מדהים בו זה שאחריו כל כך שמחתי לחזור כי תכלס התגעגעתי כל הזמן הביתה ועשרה ימים היה לי קצת הרבה מדי, איזו עלובה. אסור לכתוב ככה, כלם אוהבים את ברלין. את תהרסי להם. חזרתי השנה במפתיע ובאופן הכי מרגש ודרמטי לקשר עם דמות משמעותית מאוד בחיי איתה לא דיברתי כמעט עשור, די, אני אומרת לעצמי ומוחקת את השורה – למי אכפת. עברתי לאנדרואיד וזה המתנה הכי טובה בעולם, ושינוי חיים ואני ממליצה לכולם. פשוט משרד קטן ביד. לא מעניין! מה אני פרסומת? אני אישה מורכבת, יש לי מסרים יותר מעניינים למסור לעולם מאשר טלפונים סלולרים והחלפתם. התחלתי השנה ללכת לטיפול. כן, וזה מדהים, אבל זה כל כך אישי שבאמת זה לא מה שמצפים בטיים אאוט. אל תכתבי את זה. אוף, בא לי לצעוק כבר – למה אני כל כך מפחדת לספר לכם שהייתה לי שנה טובה?

טוב, אני קמה מהמיטה ואומרת לעצמי – תכתבי להם טקסט על כמה בטח יהיה גרוע השנה, כי הכול משעמם, ומעפן, והמדינה, וביבי, וטוקבקים, וכסף, והכול מתעכב ובירוקרטי פה, תשקרי, תכתבי כמה מפחידות אותך החולדות, הארנונה, תכתבי כמה את שונאת את עצמך. הם מתים על זה. זה הכי מצחיק. ואני כותבת טקסט מוזר ומעניין, שמעיד על כך שבכל טוב יש רע מן הסתם, ושאני אהיה השנה בת 29 וזה מפחיד אבל כיף, ואני מרגישה שאני מתבגרת וזה מיוחד ומגניב ולא כזה דוחה כמו שחשבתי שזה יהיה, ואני משקה עציצים ושמה קרם פנים.

איזו שנה משמעותית הייתה. ואני חוזרת לאתר הקניות הסיני, ורוכשת בלי למצמץ כיסוי אסלה ורוד של הלו קיטי, מחייכת ומאחלת לעצמי ולעצמכם עוד שנה של התעלמות ממה שטוב והתעסקות במה שרע.תנסו את זה, אחר כך מסכמים שנה ומוצאים מלא הפתעות.הדבר הכי טוב שקרה לי השנה הוא שהפנמתי סופית שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב."

מנהלות עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42"

"הרבה אנשים רואים בעמוד שלנו משהו כוחני וביקורתי, אבל אנחנו דווקא רואות בו מקום להעצמה נשית מובהקת. הקמנו את הדף 'מלכוד 42' בחודש מאי האחרון אחרי שנים של תסכול אישי מחנויות הבגדים בארץ, ולא תיארנו לעצמנו שהוא יסחוף כל כך הרבה תומכות – נכון להיום, כארבעה חודשים בלבד אחרי פתיחת העמוד, אנחנו עומדות על 14 אלף לייקים, והעמוד הפך לקהילה של ממש – הגולשות משתפות אותנו בסיפורים אישיים, בתמונות, בכתבות וסרטונים שהן מוצאות ברשת, ומרגישות שסוף סוף יש הזדהות ותמיכה כנגד החוויות השליליות שהן עוברות עם הגוף שלהן ברשתות האופנה, יש להן תחושה שהן לא לבד בזה, שהן לא חריגות.

המטרה הראשונית שלנו הייתה להעלות את הנושא לשיח ציבורי – ואכן הגשמנו את המטרה הזו, סביב עניין המידות נוצר באזז מרשים ביותר, השתתפנו בעשרות אייטמים בכל ערוצי התקשורת, ולא רק אנחנו – לאט לאט נחשפנו לעמודי פייסבוק נוספים כמו 'שוברות משקל' ו'יפה בכל מידה', ולבלוגריות מעוררות השראה כמו מיי גרף, זהר וסליביצקי והדוגמנית ריי שגב, שפועלות בתחום כבר כמה שנים טובות כדי להפיץ את הבשורה החשובה – נשים באות במגוון גדלים וצורות.

העיסוק הביקורתי במודל היופי הנשי אינו יחודי לישראל. הוא עולה בתקופה האחרונה ברחבי העולם, ויש לנו תחושה שהמסר מתחיל לאט לאט לחלחל – למשל, השחקנית מליסה מקרת'י שהשיקה לאחרונה ליין בגדים חדש ואופנתי שנע בין המידות 34 עד 58, והוא ישווק בקרוב ברשת מייסי'ס האמריקאית. גם אנחנו קיבלנו מספר פניות ממעצבות אופנה שמעוניינות ללכת בכיוון של הגדלת טווח המידות, ואין לנו ספק שבקרוב מאוד יצרני הבגדים הישראלים יבינו את הפוטנציאל השיווקי העצום הזה שטמון בקהל שהם כרגע מפסידים.

פייסבוק הוא מרחב וירטואלי שיכול להיות הרסני, אבל יכול להיות גם משפיע, ומשנה מציאות – היום קיימים עשרות בלוגים ועמודים מהארץ ומהעולם שמפרסמים מדי יום תמונות מרהיבות של נשים בכל הגוונים והצורות ונותנים להן נוכחות – על כל לייק או שיתוף שאת עושה לתמונה או פוסט בנושא, את מפיצה את הלגיטימיות של הנורמליות בעולם. ככל שהעולם בו אנו חיים ישדר לנו יותר מסרים חיוביים וטבעיים – כך נרגיש טוב יותר עם עצמנו".

ציפי פינס

המנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין

"אני חסידה מושבעת של סדרות טלוויזיה, ויכולה למצוא את עצמי מתמכרת לסדרה טובה באופן מעורר דאגה. בשנה האחרונה, מצאתי את עצמי מבלה ערבים שלמים מול הטלוויזיה בצפייה בסדרות הסקנדינביות ("הגשר", "הממשלה", "זכאי"), או האנגליות והאמריקאיות ("שובר שורות", למשל). והנה הפתעה – בפעם הראשונה התמכרתי גם לסדרה ישראלית: 'פאודה'.

לרוב אני לא חסידה של סדרות ישראליות, כי ההיכרות האישית שלי עם רוב השחקנים מקשה עלי ליצור מציאות מדומה אמינה. והנה הגיעה 'פאודה', שמצליחה בכל פרמטר ליצור הזדהות ועניין, התרגשות, והתפעלות מהתפתחות הסיפור. החדירה ללב לבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי לעורר רתיעה, ובעיקר – איכות המשחק הגבוהה והאמינה, והבחירה האמיצה בפנים לא מוכרות לתפקידים הראשיים.

ליאור רז בתפקיד הראשי הוא הגבר הישראלי האולטימטיבי: גברי, מתייסר, רגיש ומסתיר סוד, שאתה, הצופה -מצליח אט-אט לפענח. אתה מזדהה איתו, מתאהב בו וסולח לו. במידה רבה הוא הסיבה להצלחת הסדרה והיכולת שלנו כצופים להכיל את כל האלימות. אני מלאת התפעלות מרמת הסדרה, וסקרנית לראות את המשכה".

אפרים שמיר

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא התעוררות הבלוז בארץ. אני חושב שזה קשור בימית הגר, שהרימה השנה בפסטיבל בלוז בתל אביב. עבורי כחובב בלוז זאת התפתחות מאוד חיובית – אני מנגן בלוז כבר שנים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאני לבדי במדבר, ועכשיו יש הרבה צעירים שמגלים את המדבר הזה. יש כמה מוזיקאים ששמתי עליהם את העין, יש להקה בשם Tiny Fingers – שהם להקה מאוד טובה לטעמי, ויש הרכב שנקרא התפוחים, שגם מאוד מעניינים וחדשניים ובעלי יושרה אמנותית. מאוד אוהב את ריף כהן, שהיא נהדרת.

תחיית הבלוז גם הובילה לשיתוף פעולה ביני לבין רוני פיטרסון. הוא גר כבר שנים בארץ, אבל עד השנה לא ניגנו יחד, ובזמן האחרון אנחנו מנגנים יחס בלוז אקוסטי".

• אנשים
• תומר שרון
• המקום הכי חם בגיהנום
• עינת פישביין
• גידי גוב
• ציפי פינס
• אין לי מה ללבוש: מלכוד 42
• קארן דנסקי
• דב נבון
• נתן זהבי
• רחלי רוטנר
• יריב אופנהיימר
• שלום עכשיו
• דורון רוזנבלום
• גשר מעריב
• אמיר חצרוני
• רון כחלילי
• תום יער
• ברק כהן
• מירי רגב
• יצחק בוז'י הרצוג
• בית ליסין
• אורי אבנרי
• אראל סג"ל
• גלעד כהנא
• ישראל גודוביץ
• אפרים שמיר
• איתמר דוידוב
• פאר טסי

• Facebook
• Twitter
• Email

בסוף אוגוסט תיפרד תל אביב מגשר מעריב שייהרס במסגרת הקמתה של הרכבת הקלה. קצת מוזר להספיד גשר. בכל זאת, גשר מעריב הוא לא הגולדן גייט ברידג', אפילו במונחים ישראליים מדובר בגשר יחסית קטן, אך הריסתו מסמלת עוד פרק בסיפור היעלמותה של תל אביב הישנה והלא כל כך טובה. העיתון שנתן לו את שמו, "מעריב", כבר הספיק למות ולהיוולד מחדש בתור הגרסה המרוככת של "ישראל היום". המבנה שבו שכנה מערכת העיתון עומד נטוש זה שנתיים, ממתין לרוכש שיגאל אותו מעברו, ומאחוריו הדחפורים של חברת גינדי פועלים יום ולילה להקמת השכונה לעשירים בלבד – שרונה. אפילו בית הקפה תמר שבו נהגו לשבת עיתונאי "מעריב" ו"דבר" סגר לפני חודש את שעריו, ועל פי מרבית התרחישים – בעקבות עבודות הקמת הרכבת הקלה צפויים להיסגר בתי עסק נוספים, חלקם ותיקים. אפילו הדרך שמעליה עובר הגשר שינתה את שמה לאורך השנים מדרך פתח תקווה לדרך מנחם בגין.

את בתי העסק שסובבים את הגשר מעניינת פחות הנוסטלגיה. בתחילת השבוע הגישו 23 מבעלי העסקים שנמצאים סביב התחנות ברחובות קרליבך ואלנבי בקשה להוצאת צו מניעה לעבודות הרכבת הקלה, שנדחה ביום רביעי (29.7) על ידי בית המשפט. לטענת בעלי העסקים – בהם אוליב קרליבך, דבוש ומפגש הסטייק – במהלך ביצוע העבודות ייגרמו להם נזקים ודאיים כתוצאה ממטרדים, ממניעת נגישות, מהיעדר נראות ומהעובדה שהעסקים שלהם יהיו בפועל באתר עבודות במשך שנים ארוכות. עד ליום זה לא אושרה תוכנית פיצוי לבתי העסק שעלולים להיפגע מהעבודות ואולי אף לקרוס כלכלית.

"העסק נמצא על המתווה הישיר של חפירות הרכבת. זה עסק שהוקם לפני 48 שנים, עוד לפני שבכלל היה פה גשר. זה מונומנט מוכר בכל רחבי הארץ", מספרת שולה פורמן, בעליה של הסטקייה הוותיקה מי ומי שהוקמה בשנת 1967. "כל העובדים נמצאים כאן יותר מ־20 שנה, הם לא ילדים וחלקם על סף גיל פרישה, הם מייחלים שיהיה להם מקום עבודה להגיע אליו עוד חצי שנה. הלקוחות הוותיקים מבטיחים שיבואו, אבל אם צריך לאכול במרחק מטר מהריסות ומשברים – אני מסופקת אם יגיע לכאן מישהו בר דעת. כל מה שהיה קיים פה פשוט לא יהיה. ייכחד.

"רק לפני חודש וחצי פנו אליי בפעם הראשונה מקשרי קהילה בנת"ע, ולפני כן לא ידענו כלום מלבד שמועות", מציינת פורמן. "לא נתנו לנו זמן סביר להתכונן. הצגתי בפניהם סוגיות מהותיות כמו דרכי גישה לאספקה ולא קיבלתי שום תשובה. לפני שבוע התייצב אצלי נציג נוסף של נת"ע ובעצם נתן לי סיבה לסגור את העסק, לא היו לו תשובות קונקרטיות לכלום. הוא אמר במפורש שהם עדיין לא נפגשו עם המשטרה, לא עם המהנדסים, לא עם הקבלן שרק לפני שבועיים זכה במכרז. הוא גם לא ידע להגיד לי איך אמורים לפנות את כל הפסולת שתיווצר פה מפיצוץ הגשר, שלא לדבר פינוי רגיל של אשפה כי למעשה לא תהיה גישה. גם להריסת גשר אין תאריך מדויק. בכל מה שקשור לארנונה והקלות באגרות הם לא מטפלים ואין מי שיטפל. במצב כזה לא נשרוד, ועוד לא הזכרנו את הדיירים בבניין מעלינו, שהמרפסות והחלונות שלהם פונים לגשר ולמתחם העבודות".

אחד מאותם דיירים הוא יוחאי לוי, שדירתו פונה אל הגשר ונמצאת במרחק מטרים אחדים ממקום ההריסות והעבודות. "אני שוכר פה דירה ולמעשה אין לי אפשרות להשתחרר מהחוזה שמסתיים רק בעוד שמונה חודשים", מספר לוי. "אני לא מאשים את בעל הבית שלי כי גם הוא בבעיה, אף אחד לא אמר לו מתי ואיך צפויות העבודות להתבצע וגם אין שום מנגנון פיצוי מצד העירייה. רוב השכנים שלי שחיים בשכירות סופרים את הימים עד שיוכלו לעזוב וכבר מחפשים דירה חדשה. בעלי הדירות עצמם אובדי עצות, הרי מי יסכים לגור באמצע אתר בנייה ולסבול את כל הרעש והאבק?".

חששותיהם של בעלי העסקים והתושבים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שבנת"ע טרם החליטו כיצד ייהרס גשר, אף שמועד ביצוע העבודות הולך וקרב. בנת"ע הסבירו כי הם מתלבטים בין שתי אפשרויות: הראשונה היא הריסתו של הגשר בבת אחת על ידי פיצוצו באמצעות חומרי נפץ, מה שיכול להוות מחזה מרהיב אך גם למלא את הסביבה באבק סמיך ומזיק, שלא לדבר על פינוי הריסות הגשר שעלול להימשך שבועות רבים. האפשרות השנייה היא שבירתו בהליך אטי ופינוי ההריסות בהדרגה, אלא שבמקרה הזה ההריסה עלולה לקחת אף היא שבועות רבים ותלוּוה ברעשים חזקים לאורך רוב שעות היממה. לאחר הריסתו ייוותר נתיב תחבורה אחד פתוח בדרך מנחם בגין, והתנועה בו תותר רק לתחבורה ציבורית. רחוב קרליבך עצמו ייחסם לתנועה במהלך העבודות.

נורת אזהרה לגבי העתיד להתרחש אפשר למצוא בסיפור הקמתו של גשר מעריב, שלמעשה שמו הרשמי הוא גשר הנשרים, והוא מוקדש לזכרם של משתתפי מבצע אנטבה. הגשר הוא אחד המחלפים הראשונים שנבנו בישראל. הוא תוכנן להיבנות בשנת 1967, אך עקב עלויות גבוהות של פיצויים, בעיות הנדסיות, מחסור בקבלנים שיכלו לקחת על עצמם פרויקט בסדר גודל שכזה, ואחר כך עיכוב בתשלום לקבלן על ידי חברת נתיבי איילון – התעכבה הבנייה. היא החלה רק בשנת 1976 ונמשכה כשנה. הגשר עשוי מטונות של בטון ופלדה, אורכו כ־200 מטר וגובהו כחמישה מטרים – מה שמקשה על מעברן של משאיות גבוהות. ישראל גודוביץ', לשעבר מהנדס העיר, הזהיר בעבר כי הגשר מסוכן לציבור עקב התרופפות ברגים והחלדה, ועיריית תל אביב נאלצה במשך שנים להשקיע כספים רבים בתחזוקתו.

"אני מאוכזב מהציבור, ההנהגה והשלטון המקומי ומביע תמיהה איך דברים כאלה קורים", אומר גודוביץ' כעת, על רקע פירוקו הקרב של הגשר. לטענתו, כל הליך הריסת הגשר הוא לא חוקי: "הריסת גשר או כל מבנה גדול מחייבת היתר להריסה. לא לנת"ע ולא לעירייה יש היתר כזה, ולו היו מבקשים להוציא היתר הוא לא היה מאושר. כאשר מבקשים להוציא היתר כזה, הרשות מחויבת לתלות מודעות ולקבל התנגדויות, ולכן כל מה שנעשה הוא לא חוקי ולא נכון. סמוך לגשר יש בניין שכולו זכוכיות, והן כולן יתנפצו. מעצבן אותי להצטרך בכלל להסביר דבר כל כך אלמנטרי. זה לא בושה להגיד 'טעינו'. מפני שזה פרויקט לאומי אפשר לרמוס ציבור שלם?".

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה:"הטענות אינן נכונות. היתר ההריסה של גשר מעריב כלול בהרשאה של העבודות על תחנת קרליבך".

• תל אביב
• ישראל גודוביץ
• גשר מעריב
• עירוני