אבדה לי המוזה
שמלצר הזקן מגלה לראשונה איך הכל התחיל, ולמה קוראים לו כך. ובמילותיו של אריק איינשטיין: "עוד נדאג שהזקן יהיה שמח"
יום אחד, תחת עץ הדקל הגבוה, החלה להיווצר מן תחושה משונה. לראשונה מזה שנים, שמלצר לא נמצא שם. על גזע העץ הונח פתק ובו היה כתוב: "אבדה לי המוזה, הלכתי להחזיר אותה", ומאחוריו היה כתוב כך: "בתחילת שנות ה- 70, במהלך התואר הראשון שלי, הייתי מאוהב בפעם הראשונה. גם אני לא חשבתי שזה יקרה, אבל זה קרה. התאהבתי בנערה נהדרת, חייכנית, מסתורית ומעניינת, חצי הודית, שחומה למשעי, ההיפך הגמור מכל מה שאי-פעם חשבתי שיתאים לי".
התיאור המשיך. "זאת הייתה תקופה כיפית. לימדנו אחד את השנייה המון, צחקנו לרוב, הכרנו את המשפחות ואפילו חלמנו בשלב מסוים על עתיד קיבוצניקי משותף. עד שנפרדנו, שלושה חודשים לאחר שהיא התחילה ללמוד במדרשת שדה בוקר. הרגשתי שבור באותם הימים. מאחד שתמיד מספר מעשיות וסיפורים, הרגיל להגיד הרבה על כל נושא, נשארתי לראשונה בחיי פעור פה – איבדתי את המוזה.
"בצעד נועז ורומנטי, לקחתי מזוודה והדרמתי לשדה בוקר. ראיתי אותה במקום שבו ניצב כיום הקבר של בן גוריון, על הטיילת שמקיפה את המדרשה ומשקיפה על נחל צין היבש. היא עמדה שם, רוכנת על המעקה. זמן רב היא חיכתה שאגיע, כל הזמן מאז שעברה היא הייתה שם לבד, ואני, האידיוט, נשארתי לי במרכז. 'היי', סיננתי בביישנות. 'היי', היא אמרה בקול צרוד. 'למה אנחנו נפרדים?', שאלתי בחשש, שמא אני לא אוהב את התשובה. 'לא לכל שאלה יש תשובה, שמלצר שלי', היא ענתה. לא אהבתי את התשובה. מה שכן, זאת הפעם הראשונה שקראו לי שמלצר. 'למה שמלצר?' שאלתי. והיא אמרה: 'לא לכל שאלה יש תשובה'. והלכה.
"מבולבל ומלא בשאלות, שכנראה אין עליהן תשובות, חיפשתי מה לעשות. חיפשתי וחיפשתי במשך שלוש שעות, עד שהגעתי לצריף קטן, די רחוק מהמדרשה. מחוץ לצריף ישב אדם מבוגר עם שיער שיבה מוזר, מסובב ביד אחת כדור גלובוס ענק, וביד השנייה מחזיק ספר תנ"ך. ישר זיהיתי אותו, ידעתי שהוא גר כאן בסביבה, רק לא ידעתי שהוא יהיה בצריף קטן כמו אחד העם.
"'בחורצ'יק', הוא צעק לעברי, 'מדוע אתה כל כך מוטרד?'. התיישבתי לידו וסיפרתי לו למה אני כאן. הוא צחק וגרם לי להרגיש בנוח, אז שאלתי: 'למה אני לא מצליח להשיג אותה בחזרה?'. בן גוריון, שעבר כל כך הרבה בחייו, נעמד על רגליו, אחז בשכמי, ואמר: 'נער יקר, בוא ואספר לך על דוד גרין, ילד פולני קטן שרצה להשיג רק דבר אחד: להיות מסוגל לעמוד על הראש. הוא אף פעם לא הצליח, אז הוא פשוט עזב את זה. אותו הילד החל להתבגר, איבד קצת משערותיו, השמין קצת במתניו, החליף את שם משפחתו מגרין לבן גוריון, והחל לעסוק בדברים גדולים יותר מסתם עמידה דבילית שכל ילד יכול לעשות. והוא השיג הכל. טוב, כמעט הכל.
"בשנת 1956, בעודי ראש הממשלה, הכרתי טוב את ד"ר פלדנקרייז, שטיפל בכאבי הגב שלי. פלדנקרייז לא היה רופא רגיל. הוא היה מגיע לשורש הבעיה, לוחץ עליה פיזית ומנטאלית והכאב היה נעלם. בזמן הטיפול היינו מדברים, ויום אחד סיפרתי לו איך השגתי הכל בחיים, חוץ מדבר אחד שעדיין מפריע לי – איני יכול לעמוד על הראש. הוא אמר שאם הייתי משיג בילדותי את כל מה שרציתי, אז לא בטוח שהייתי משיג את מה שהשגתי בגאווה אחר כך, אבל בגלל שכבר באמת השגתי הכל, הוא מוכן לעזור. שנה לקח לפלדנקרייז לעבוד איתי על זה, ואחרי שנה, יצאנו לים – ואז צולמה התמונה המפורסמת שעוד תיזכר שנים בתודעה.
בשלב זה בן גוריון קם וסימן לי לבוא אחריו. הוא לקח את המזוודה שלי ושם אותה בחדר הנפרד של פולה. 'רק אגיד דבר אחרון לפני השינה', אמר. 'תמיד תדע שלכל שאלה יש תשובה, ולכל תשובה הזמן המתאים בשבילה. ואם נשארת בלי תשובה ברורה, אז תמצא סיפור טוב שיסביר את מה שקרה. ואסיים בטיפ ברשותך: אם נועדתם אחד לשנייה, זה יקרה, היא תדע איפה למצוא אותך, והיא עוד תמצא'.
"מאז אני נוסע מדי שנה לשדה בוקר, ביום שאני מרגיש שאובדת לי המוזה. האהבה החצי הודית שלי כבר מזמן לא שם, הצריף של בן גוריון הפך לאנדרטה והקבר שלו עומד בדיוק איפה שאיבדתי את המוזה שלי בפעם הראשונה. בבוקר שלמחרת, ארזתי את חפציי ועמדתי לחזור למרכז. 'איך קוראים לך?', הוא שאל. נזכרתי בה, ובכל הקשר הטוב שלנו. מהבירה הראשונה, דרך ההופעה שהיינו ביחד, דרך התמונות שנשמרות אצלי במגירה, ועד למילה האחרונה שאמרה לי לפני שהיא הלכה. 'שמלצר. קוראים לי שמלצר', עניתי. והוא אמר: 'נעים להכיר, שמלצר. לי קוראים 'הזקן"".
