כמו כל גוף בישראל, גם "נא לגעת" – מרכז תרבות ואמנות יוצרת בנמל יפו העוסק בשילוב אנשים חרשים ועיוורים בחברה – נפגע מההשלכות הקשות של ה-7 באוקטובר והמלחמה הממושכת. עם פרוץ המלחמה סגרנו את הפעילות שלנו, מבלי לדעת מתי נוכל לפתוח שוב. למרות זאת, כבר בימי המלחמה הראשונים, בין חוסר הוודאות לחדשות הקשות שהגיעו מכל עבר, קיבלנו החלטה שלא משנה מה – המרכז ממשיך לעבוד ויתקדם במטרותיו, למרות כל האתגרים. בפועל היינו סגורים עד חודש אפריל 2024, חצי שנה ממושכת ומורכבת, שיכולה להוציא כל גוף, עסקי או חברתי, מאיזון.

>> להרגיש את תל אביב בהליכה בלי לראות אותה. העיר של מוחמד שקור

בניגוד לתקופת הקורונה, בה הוצאנו את צוות העובדים לחל"ת, החלטנו לסגור את המרכז לקהל הרחב תוך ששימרנו את העובדים. בחרנו להפוך את התקופה של חוסר הוודאות להזדמנות ליצירה, בנייה מחדש ועשייה. הוספנו שתי הפקות לרפרטואר – "הנסיך הקטן" ו"משהו חסר" – שתי יצירות של תיאטרון בו השחקנים חירשים, עיוורים וחרשים-עיוורים יצירתיים, עצמאיים ומלאי שמחת חיים שמעניקים חווית אמנות שונה ומלאה. במקביל להכנות הממושכות לפתיחה המחודשת, יצרנו באופן שוטף מנות מזון למפונים הרבים שהתאכסנו במלונות בתל-אביב ולחיילים בבסיסי צה"ל, במטרה לעשות טוב ולעזור למאמץ הלאומי ככל שניתן ולשמר את תחושת החיוניות של האנשים שלנו.

המלחמה השפיעה על המרכז גם כגוף תרבות בינלאומי: המרכז פעיל מול גורמים בחו"ל, ונחשב כדוגמה למודל ייחודי בעולם, ולמרות הקשרים שפיתחנו, נתקלנו לא אחת בכתף קרה עקב היותנו ישראלים. גילינו חומות של חוסר עניין לעבוד איתנו. לא אחת קיבלנו תגובות לא אוהדות מארגונים שאליהם פנינו בחו"ל ובכל פעם החלטות בעניינינו נדחו. למרות זאת, ציינו לאחרונה ניצחון גדול ואבן דרך משמעותית. המרכז נבחר כזוכה ישראלי יחיד בפרס הבינלאומי בתחרות האירופאית היוקרתית The Zero Project לשילוב אנשים עם מוגבלויות, בזכות תרומתו לשילוב בתעסוקה ובתרבות של אנשים עיוורים, חירשים ועיוורים-חירשים. המרכז זכה לכבוד זה בשל המודל הייחודי שהוא מפעיל, ומעצם היותו מוסד תרבות מונגש לאנשים עם מוגבלות ראייה ושמיעה, שמספק בנוסף גם הכשרה מקצועית ותעסוקה.

העובדה שמדובר בפרס שהתקיים בביניין האו"ם, בשנים של מתיחות גוברת מול כל מה שהוא ישראלי, אינה עניין של מה בכך ומעידה על חשיבות העשייה שלנו בתחום: 70% מהיקף כוח העבודה במרכז כולל אנשים עם מוגבלות חושית. ב-18 שנות פעילותו, מעל מיליון אנשים התנסו בתכני היצירה הייחודיים. לצד התיאטרון ובית הספר הראשון בעולם ללימודי אומנויות הבמה לחירשים ולחירשי-עיוורים, במרכז פועלת מסעדת חושך המעסיקה מלצרים לקויי ראייה, ובית קפה המעסיק ברמנים לקויי שמיעה. בנוסף, את הסדנאות במרכז מעבירים עובדים עם מוגבלות חושית.

עובדות אלה מדברות בעד עצמן, ולכן הפרס מהווה הישג משמעותי בזכות ולא בחסד. מרכז "נא לגעת" הוא השגריר הטוב ביותר של ישראל בתחום השילוב. מדובר בגאווה אדירה לעובדים שלנו, שמדי יום מקבלים קהל ומעניקים לו חוויות תרבות, אותן חוויות, לא משנה אם זה לאדם עם מוגבלות או בלי. בימים אלה אנו פועלים להעשיר את הרפרטואר בתיאטרון שלנו, ועובדים על הפקה לקומדיה "החולה המדומה" מאת מולייר שמשלבת שחקנים חירשים ושומעים. במקביל, אנחנו כבר נערכים ל-Blind Day שיצוין ב-6 ביוני עם מספר מופעים חדשים שמותאמים לחושך, ועל הפקות שיעלו במסגרת פסטיבל שנתי שהמרכז מוביל ויתקיים בדצמבר.

אנחנו נחושים להציע תכנים חדשים ופורצי דרך, ומבינים כי המשמעות של פעילותנו היא שכולם יוצאים נשכרים: מצד אחד אנחנו מספקים עבודה ופרנסה לצד יצירה לאנשים שרובם עם מוגבלות; ומהצד שני מעוררים מודעות חשובה בנושא באמצעות ביטוי אמנותי ופלורליזם מול הקהל הרחב שצורך בהנאה תרבות בלתי שגרתית. תוך שהוא משכיל ונהנה, הוא נחשף לעולמם של אנשים עם מוגבלות ראייה ושמיעה.

המרכז הוא ההוכחה החיה לכך שאנשים חרשים ,עיוורים זקוקים לתמיכה והשקעה לא פחותה מאחרים, וצרכיהם אינם יכולים להישאר בשוליים. כל מה שנדרש עבורם כדי להיות שווים לשאר טמון סך הכל בהשקעה של נגישות עבורם, שמוכיחה עצמה לטווח הארוך כשכולם באים על שכרם. חשוב לזכור כי בישראל, שילוב אנשים עם מוגבלויות הוא לא חסד – הוא חלק מהזהות שלנו ומה שהופך אותנו לחברה חזקה וצודקת. עולם הערכים שהמרכז מקדם תואם במלואו את עולם הערכים של מדינת ישראל, וזה מה שאנו משקפים לעולם כלפי חוץ, גם בימים טעונים אלה.
אורן יצחקי הוא מנכ"ל מרכז "נא לגעת", מרכז תרבות ואמנות יוצרת, יחיד במינו בעולם, המהווה מודל מוביל וחדשני בכל הנוגע לשילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה ומעניק במה למפגש שוויוני בין אנשים חירשים, אנשים עיוורים ואנשים חירשים – עיוורים לבין הקהל הרחב.להזמנות ופרטים נוספים

• כתב אורח
• מרכז נא לגעת
• בעלי מוגבלויות
• עיוורים

• Facebook
• Twitter
• Email

שלום חברים מאוניברסיטת תל אביב, שמי ג'סיקה סוקול ואני סטודנטית באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ‏שבוושינגטון די.סי. ‏

כסטודנטית באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון יש כמה אופציות של בילויים. יש מגוון של מסעדות ואירועים ‏תרבותיים; בנוסף, יש מועדונים רבים. סטודנטים רבים הולכים בדר"כ בקבוצות למועדונים האלה ‏ושומרים שולחן עם בקבוק שמפניה או יין באמצע. זה קצת יקר אבל הרבה סטודנטים באים ממשפחות ‏עשירות מניו יורק, אז הם רגילים לזה ולא באמת אכפת להם לשפוך כסף. יש גם סטודנטים שעובדים שם ‏כיחצ"נים ואם לא שמרת מקום או שזה לא אירוע של מישהו, אתה צריך לשלם להם כדי להיכנס וזה אחלה ‏כסף, בערך 20 דולר לאדם. משכורת טובה יחסית לסטודנט.

לצד המועדונים האלה, יש חברה אחת בשם ‏גלואו שמביאה את הדיג'יים הטובים ביותר ומארחת אותם במעין חדר ענק שנועד אך ורק למסיבות וזאת ‏חוויה באמת גדולה, כי כשאתה סטודנט ובא לך ליהנות, אתה רוצה לעשות גם דברים מיוחדים. אגב, יש ‏הרבה פאבים מגניבים בג'ורג'טאון, שם אפשר למצוא הרבה סטודנטים וברור שיש גם בתי אחווה והם ‏עושים מסיבות כל סוף שבוע, ממש כמו שאתם רואים בסרטים: למסיבות האלה תמיד יש נושא והחוגגים ‏תמיד מתחפשים לפי הנושא השבועי. והבירה הזולה ביותר בחינם.‏

אני אישית לא הצטרפתי לאחווה אז לא "שילמתי" כדי שיהיו לי חברים. בשנה הראשונה גרתי במעונות ‏ענקיים עם רוב מי שהיה יחד איתי בכיתה. הייתי בחדר קטן עם שלוש בנות והיו לנו שירותים ומקלחת ‏משלנו. היופי זה שאתה לא היית צריך לעזוב את המעונות כדי להשיג חברים, לבלות או אפילו סתם לערב ‏כיף. כל העניין של "להשיג חברים" הוא קריטי בשנה הראשונה של הלימודים משום שכל אחד מגיע ממקום ‏אחר, מתרבות שונה וכמוני, אחת שנולדה וגדלה בבוסטון מסצ'וסטס יש מכל מיני מקומות, כל מיני סוגי ‏אנשים. הרצון להכיר אנשים במהירות הוא גם צורך אנושי כי בסופו של דבר התקופה הזאת, מלבד לזה ‏שהיא תקופת הלימודים בחיים, היא גם תקופה בה אנחנו מתבגרים ולומדים להסתדר גם עם אנשים שגדלו ‏קצת אחרת. ‏

במעונות האלה כל יום הוא "מסיבה". לא במובן השתייתי של המילה, אבל תתארו לכם מזה כשהכיתה שלך ‏חיה איתך, כולם יחד באותו בניין כל השנה, זה קשר לא להתחבר עם האנשים. ואם באמת רצית קצת שקט, ‏היית יורד לספרייה שפתוחה 24 שעות כשלידה היה איך לא, גם סניף הסטארבאקס שפתוח 24 שעות ביממה. ‏בטח שונה ממה שאתם רגילים אליו, אבל ככה זה בארה"ב. בשנה הראשונה והשנייה מבטיחים לך דיור. ‏בשנה השלישית והרביעית לא מבטיחים ואני בחרתי לגור בדירה בדאון טאון. רוב הדירות היו יפות והן ‏כוללת אבטחה (שומר) ומטבח טוב. עלות שכר הדירה הייתה בין 1,200 ל- 1,800 דולר לדירה. ‏

למדתי כימיה בשנים הראשונות אבל לא אהבתי את זה בכלל, אז עברתי מכימיה ללמוד שירות ציבורי. ‏במסגרת התואר עשיתי הרבה שירות לציבור. להבדיל מסטודנטים רבים, בחרתי להתנדב דווקא במרכז ‏בריאות הרחק ממרכז העיר ובכלל מאזור הקמפוס שלנו, שם היו הנזקקים האמיתיים והרגשתי ששם הם ‏באמת צריכים אותי. ‏

אם אתה בין ה־ 25 עד 50 המוסדות האקדמאיים הטובים בארה"ב, אתה בטח תהיה כמו כל הסטודנטים ‏ש"עובדים קשה ומבלים הרבה", כי בסופו של דבר כולנו אוהבים את החברה כשאנחנו באוניברסיטה, אבל ‏יחד עם זאת, יודעים ללמוד גם שעות אם צריך. ‏

שלכם, ג'סיקה סוקול,

סטודנטית לשירות ציבורי באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ארה"ב.‏

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• דעות
• כתב אורח

• Facebook
• Twitter
• Email

יום שני, תשע בבוקר. השעון מצלצל. תשע וחמישה, מצלצל שוב. קמה בקושי ומתחילה ‏להתארגן לשיעור של עשר. דבר ראשון פותחת את המקרר ומגלה שנגמר החלב. אין שום סיכוי ‏שאני יוצאת מהבית לפני שאני שותה קפה, אני בקושי מצליחה לפתוח את העיניים בלעדיו. פוסט ‏זריז בקבוצת הפייסבוק של הבניין פותר את הבעיה, ותוך דקה השכנים מהדירה ליד מצילים ‏את המצב. קצת לפני עשר יוצאת מהדירה, יחד עם עוד כמה חבר'ה מהבניין, סה"כ הגיוני ‏כשכמעט כל הבניין סטודנטים באוניברסיטה.‏

שיעור ועוד שיעור עוברים להם לאט מדי ובשעה שתיים כל החבר'ה כבר מורעבים, ובשיחה ‏שכוללת רחשי בטן, מחליטים על חומוס. ואיזה מזל ש¬־20 מטר מהשער של האוניברסיטה יש את ‏החומוס הכי טעים בב"ש. ובעוד אנחנו יושבים לנו בכיף, נכנסים שני מרצים בכירים ‏מהמחלקה, למה לא, גם הם צריכים לאכול. הם מתיישבים ומבקשים מהמלצרית מסבחה, והיא ‏בטח תוהה לעצמה האם הם זוכרים אותה מקורסי המבוא של שנה א'. כנראה שלא.‏

סיימנו לאכול ואני בדרכי לשיעור הבא, שבבניין 72 (כן, אני מגיעה לשיעורים, אפילו אחרי ‏חומוס. כן, בשנה ג'. לא, אין נוכחות חובה. כן, אני יודעת שזה מצחיק). בניין 72, למי שלא ‏מכיר, זה הגיהינום. בניין ענק שכולו חשוך, אפל ואפור. מהבניינים האלה שאומרים עליהם ‏בסרטים, ש"אתה יודע איך אתה נכנס, אבל ממש לא בטוח שתדע איך לצאת". מי שתכנן אותו ‏זה בטח אותו בן אדם שתכנן את דיזנגוף סנטר, רק סדיסט יותר. בודקת באיזו כיתה אני, 584, ‏נפלא, זה בקומה 5 וחצי. כן כן, יש חצאי קומות, ואם עליתם בצד הלא נכון אתם לא תצליחו ‏להגיע לכיתה שרציתם לעולם. לעולם! אני מהמרת על אחת הכניסות ותוהה אם גם למרצים ‏שהמשרדים שלהם בקומות 4 וחצי ו־5 וחצי לוקח חצי שעה כל פעם להגיע למחוז חפצם. ואיך ‏זה שמכל הבניינים דווקא הבניין של מדעי החברה תוכנן להיות כזה מסובך?! למה לא יכלו ‏לבנות ככה את הבניין של הנדסה למשל? הרי יש להם כישורים מרחביים יותר טובים משלנו.‏

שמונה בערב, מסיבת דירה בבניין. 30 שקלים כניסה, שתייה חופשית, משקיענים. התנצלנו בפני ‏השכנים על הרעש והבטחנו להתקפל ב־23:00. אחרי זה קופצים לפיצה בקטנה ומשם תופסים ‏מונית לברקה, ליין אלקטרוני. מחר כבר לא אקום לשיעור של עשר… גם לא לשיעור של שתיים ‏עשרה…‏

‏"יום בחיי" סטודנט בבן גוריון נשמע אמנם שונה מ"יום בחיי" סטודנט במוסד אקדמאי אחר, ‏אבל בפועל, אנחנו הרבה יותר דומים ממה שחושבים. הרי כולנו סטודנטים שרק מנסים לשרוד ‏את התואר עם כמה שיותר בירה וכמה שפחות מועדי ב', כולנו שונאים לקום לשיעורים של 8 ‏לפנות בוקר, כולנו חווינו חרדה כשיומיים לפני מבחן מישהו גרר החוצה את כל התיקייה ‏מהדרופבוקס, על כולנו במבחנים צועקות דודות לזוז כיסא אחד… לא, לצד השני… לא בשורה ‏הזאת, שורה כן, שורה לא, כולנו מתים לסיים את התואר אבל כשסוף סוף יגיע הרגע המיוחל ‏כולנו נגיד איזה כיף היה כשהיינו סטודנטים.‏

אז נכון, בב"ש אין לנו ים, אפשר לספור על יד אחת את בתי הקפה ויש לנו בניינים לא צבועים ‏באוניברסיטה שמזכירים את בה"ד 1, אבל ממש כיף כאן, ובשבילי זה כבר הבית.‏

להתראות (אולי) בתואר השני,‏ תמי-לי
סטודנטית שנה שלישית לפסיכולוגיה וחינוך בבן גוריון

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• דעות
• כתב אורח

• Facebook
• Twitter
• Email

תעשיית המוזיקה בארץ הפכה לכוכב נולד אחד ענקי, והסצנה הזאת כבר פשוט נמאסה עליי: ביצוע שיר על ידי זמר אלמוני – ולאחריו ביקורת נוקבת על הביצוע. ממתי ניתנה לנו הצופים בבית, וכן לשופטים היושבים שם באולפן, הזכות לקבוע האם הזמר שר טוב או שר פחות טוב. ניחא שלשופטים יש אוזן יותר רגישה, ונגיד שהם יודעים על מה הם מדברים, אבל לרוב – לצופים בבית אין את הידע המוזיקלי כדי לשפוט זאת, וזה למה רוב הביצועים נשמעים לקהל בבית ובאולפן די טוב – ואפילו מצוין.

אציין כי לעיתים נדירות אני מצליחה להבחין בין זיוף לבין סתם צעקה, ולמעשה האינדיקציה שלי לשירה מתקבלת על פי הטרום-זמרים ששרים בתוכניות הריאלטי, וכן על פי דעותיהם של השופטים, שגם הן אינן תמיד טהורות ושקולות; תמיד הרייטינג לוקח בסיבוב, ומה שעובר לשופט בראש זה לא 'כיצד אקדם את הטירון הצעיר בעולם המוזיקלי הקשה והמורכב', אלא 'מה אני אגיד על מנת להשאיר חותם' – או גרוע יותר, 'איך אני אגיד את מה שההפקה אמרה לי להגיד, בצורה הטבעית ביותר'.

החלום של זמרים/יוצרים בארץ הפך להיות להופיע בתוכנית ריאליטי. האין זה מטופש? הרי ברור כי כל הזמרים שם הם חבורת שחקנים אשר ציוו עליהם לשיר שיר מסוים ולהגיד מלל מסוים. איפרו אותם והלבישו אותם לפי בחירת הפקה, והעלו אותם לשיר. ממש תיאטרון בובות מה שהולך שם. מתי יבינו אותם זמרים אלמוניים כי על גבם משחקים? ההכרה של הקהל בבאז התקשורתי הזה הינה כאין או כאפס מההכרה שהיו מקבלים לו היו עובדים קשה, מתאמנים ושרים. תאמינו או לא – בסוף הם היו מוצאים את עצמם כוכבים אמיתיים אשר מעריכים את הדרך הקשה, כי כמו שלא קל להיות אמן, כך גם לא קל להיות בכל מקצוע אחר. תמיד יש מתחרים, תמיד יש מעט משרות, אבל מי שמשקיע בסוף מצליח.

אינני מתעלמת מהיתרונות שהתוכנית נותנת לאמן הצעיר, אך לפעמים זה פשוט לא מוצדק. אנשים מקבלים במה כי יש להם גימיק להציע – וכבר בכלל לא מדובר על שירה טובה. יגידו השופטים מה שיגידו – אני כבר קצרה מלהאמין לשטויות שיוצאות להם מהפה. אני לא באה לחדש – אך חשוב לי לציין זאת שוב כי פרט לנינט, שירי וגבסו – אין לי מקום בשום תא בזיכרון אשר מוקצה ליתר הכוכבים הנולדים לכאורה, שאחרי חמש דקות של תהילה נעלמו מהעולם כליל. כוכבי הריאלטי הללו אינם למעשה יותר משחקנים לזמן מוגבל.

אקדיש פיסקה קטנה להשלכות של התוכנית. מאות אלפי האנשים שלא מתקבלים מרגישים אכזבה ומקומם בעולם המוזיקלי מתערער, ואלו שמתקבלים ונושרים באמצע הדרך מרגישים כאילו חרב עליהם עולמם – כאילו ברגע אחד הכירו אותם, וברגע השני כבר אין לקהל מושג מי הוא האלמוני הזה. אלו ששורדים בתוכנית לאורך זמן ומגיעים לשלישייה הסופית חווים, לעניות דעתי, את הטראומה הגדולה מכל – מהרגשת הניצחון לפיה קטפו את כל העולם, מתקבל ביום שלמחרת ריק ענקי; הקהל כבר לא זוכרו וישנה תכנית אחרת שתפסה את מקומם.

אבל בסופו של דבר הקהל הוא הנקודה הבעייתית בכל התוכניות הללו. ברגע שהקהל יבין כי ישנם דברים טובים יותר לצפות בהם הוא יוריד את מינון התוכניות הלא-רלוונטיות האלו. תכניות הריאליטי הן על תקן פגיעה באינטליגנציה של הצופה התמים – שפשוט מבזבז את זמנו, וככל שיגדילו את מספר תוכניות הריאלטי לזמרים צעירים אשר טרם התפרסמו, עוד ועוד אנשים ללא כישרון כלל ירצו להיות זמרים ועוד ועוד אנשים ירצו להתחיל לשיר – הרי למי לא קורץ הפרסום. אינני מוצאת בזה פסול, אך אני כן חוששת שזה מוזיל את המקצוע; בעוד שפעם זמר/נגן היה מקצוע מכובד ומוערך – כיום זה פשוט הופך לבדיחה מהלכת. כל אחד קורא לעצמו זמר, וכל אחד רשאי לשיר בפרהסיה – אף אחד לא מרוויח זאת על ידי עבודה קשה, הרי התחום פרוץ: אין צורך בתעודות, אלא רק באהדת הקהל ובאמונה עצמית.

אז לכן – נקודה למחשבה: לפני שאתם מתיישבים על הכורסה ומדליקים את הטלוויזיה, חשבו פעמיים אם מה שאתם באמת רוצים זה לתת רייטינג לתכניות ריאלטי חסרות תוכן, שרק יגרמו ליצירה של עוד תכניות ריאליטי בדיוק כאלה. ולי רק נותר לקוות שהקהל יבין שמגיע לו לצפות בתוכניות טלוויזיה יותר איכותיות, והן תחלנה לבצבץ על המרקע.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• דעות
• כתב אורח

• Facebook
• Twitter
• Email

כנראה שהוא מחכה לי. אני מרגישה שהוא מודד אותי במבטו בזמן שאני מתקרבת. הוא הבטיח שייקח אותי למקום המושלם ביותר, מקום קר ומבודד שם אוכל להיות לבד מתי שרק ארצה, אבל הוא סירב לספר לי איפה המקום המיוחד. "זו הפתעה", הוא אמר וחייך.

המכונית נגררת לעצירה במגרש חנייה ריק ומלפנינו יער קטן. לא ידעתי שיש מקום כזה בעיר. הוא עוצר את המכונית ומסתובב אליי במבט רציני. "זה המקום הסודי שלי. את לא תספרי לאף אחד נכון?". "כמובן שלא. אני לא יודעת איפה אנחנו". הוא נראה כמי שהוקל לו וניגש לפתוח לי את הדלת.

הוא מוביל אותנו פנימה, אל תוך היער הקטן. במרכז גזע עץ כרות רחב, ועליו מפה אדומה ושתי צלחות. משני צדדיו שני גזעי עץ שרועים על הרצפה, מה שיוצר שולחן וספסלים. "בואי שבי לידי", הוא אומר וטופח בידו על בול העץ, ואז מוציא מהסל תותים. אני מתיישבת לידו ופותחת את הפה כשהוא מכוון את התות אלי, ודוחף. אני מנסה ללעוס במהירות, נוזל אדמדם דביק זוחל על הסנטר שלי ומטפטף מטה כשאני מנסה ללעוס מהר. הוא צוחק.

הוא מוציא עוד תות ונותן לי ביד. אני מביטה רגע בתות, בפרי האדמדם, בעל הצורה התפוחה ואז מסתכלת עליו. הוא פותח את הפה שלו ומחכה. אני דוחפת את התות לפה שלו. הוא נחנק – הפנים שלו מתעוותות והעיניים שלו יוצאות החוצה, הפה שלו עולה מעלה מטה בזמן שעיניו מעלות דמעות, ואני נופלת מבול העץ וצוחקת.

הוא שולף מגברים, מחבר לטלפון ושם מוזיקה. הוא מקים אותי, הידיים שלו לוחצות אותי להתנועע יחד איתו. אני עוצמת עיניים ומתחילה לרקוד. הוא מנשק אותי. אני מרגישה קוצים ואני נזכרת בזיפים המושכים שמעטרים את פניו. הוא משחרר אותי וחוזר לרקוד, בוחן אותי. אני המומה ואז מחייכת אליו. הוא מושך אותי אליו ומנשק שוב. הזיפים שלו מציקים בזמן שהוא מפיל את המשקל שלו עלי, ודוחף. רגלי עושות צעד אחורה, ועוד צעד, עד שאני נתקלת בשולחן העץ ונופלת עליו. הוא מפסיק את הנשיקה כדי לראות אותי נופלת ואז מחייך בזמן שהוא גוהר מעלי, וחוזר לנשק אותי. אני לא אוהבת את זה.

אני מנסה לנפנף בידי ולדחוף אותו מעלי, אבל אני מרגישה זוג ידיים שתופס את הידיים שלי ומצמיד אותם אל בול העץ. זה מוזר כי אני יכולה להרגיש עוד שתי ידיים שעוברות על כל גופי. אני מתחילה לבעוט ולהשתולל, אבל זוג ידיים נוסף מחזיק את הרגליים שלי. אני נבהלת. יש יותר מדי ידיים שנוגעות בי וזה לא יכול להיות רק הוא. אני רוצה להסתכל סביב אבל אני מרגישה את היד שנמצאת במותן שלי קופצת מעלה בבת-אחת ומחזיקה את הפנים שלי בכוח. הוא מנשק אותי ודוחף את הראש שלי מטה.

אני נבהלת. אני לא אוהבת את זה. יש יותר מדי ידיים שנוגעות בי, גוף שמכביד עליי. אני מנסה לדחוף את עצמי מעלה, אבל כל הידיים שאוחזות בי מחזיקות חזק יותר. אני מתייאשת. אין טעם. הוא יעזוב אותי עוד רגע. אני מפסיקה להילחם. הידיים לא עוזבות אותי, מחזקות את האחיזה שלהן, מחכות לתחבולה שלי. ידו שאוחזת בפניי מרגישה שהרפיתי את השרירים והוא לוקח אותה ומתחיל לטייל על כל גופי, על החזה שלי, על הבטן שלי, מלטפת, ממששת. יד שיורדת מטה ומעלה על הרגל. אני מרגישה את הידיים שמחזיקות את הרגליים שלי במקומן מושכות את הרגליים שלי זו מזו.

אני שומעת בד נקרע, אך לא יודעת איזה. רוח וקרירות פורצות בין הרגליים שלי. מסתכלת מעלה ורואה שמיים ועלים. בין כל הכחול והירוק הזה אני מאבדת את עצמי. אני לא מרגישה כלום, זה לא כואב יותר, זה יעבור עוד רגע. הוא יפסיק לנשק אותי, הוא יקום וייקח אותי הביתה. אתנצל על כל התקרית המביכה הזו ועל זה שאני צריכה ללכת. אולי אראה אותו שוב מחר. הוא חייב להבין.

משהו חד דוקר אותי בין הרגליים ואני צורחת מהכאב אבל בד כלשהו נדחף לפה שלי. גופי נרתע אבל הכאב לא נעלם. אני מרגישה משהו חי וחם בין הרגליים הקרות. אני לא יכולה לזוז. מרותקת לכאב שממלא אותי. אני יודעת שהגוף שלי מוותר כשהכאב ממשיך, אבל הדבר הקשה נדחף אליי עוד יותר בקלות.

הנשימות בבת אחת נפסקות וגוף כבד נופל עלי עם כל משקלו. נשימות מהירות, המשקל שיורד ממני. ושוב. משהו דוקר וחם מנסה להיכנס פנימה בלי לבקש רשות. הגוף שלי דוחה אותו ולא אכפת לו. הוא יודע שהוא לא רצוי ולא אכפת לו. פמ פמ. בקצב משלו, שהולך ומתגבר, הוא מנסה לפלס דרך פנימה, להבקיע את הבשר המסרב, המתנגד.

אני מקיפה את עצמי בכחול ובירוק, מרחפת בין העלים. אני מסתכלת למטה ורואה כמה אנשים עומדים במעגל. הם נראים צעירים, להוטים. לשון ארוכה משתרבבת החוצה, עיניים דולקות גדולות, חלקי גוף זזים מהר באוויר. ידיים מונפות, רגליים קופצות להיות גם. פמ פמ. המוח שלי מתרוקן. התנשמות. משקל. אוויר. משקל. ואז פמפ פמפמפמ. צליל של בד נקרע ושוב רוח. הם צוחקים. אני לא צוחקת.

פתאום אני מתעוררת. אני מסתכלת סביבי, חושך ושקט. אין דחיפות, אין צחוק, אין התנשמות. אני מזיזה את היד ומגלה שאין יותר ידיים שאוחזות בי. אני משתעלת ונחנקת כאשר הבד נורה מפי ונוחת ליד היד שלי. אני מרימה את הבד שנפל ממני, אבל לא מצליחה לראות. אני מזיזה את הידיים והרגליים באיטיות. המקום בין הרגליים שלי כואב. אני מסתכלת מסביב ולא רואה כלום. אני קמה. הרגליים חלשות ואני נופלת בחזרה. מנסה לקום ונופלת שוב. אני נעזרת בעץ. אני הולכת ומנסה לזהות את הסביבה. החזה החשוף שלי כואב, דוקר. הרוח מכאיבה לשריטות שקיבלתי על עור הפנים מהזיפים שלו. שלהם?

אני יוצאת מהיער. אני גוררת את עצמי, העיקר להמשיך ללכת. אני לא מזהה איפה אני. חשבתי שאני מכירה את העיר שלי. סמטה חשוכה. זה תמיד היה כאן. החושך שולט בפנים. אני מפנה את הגב והולכת בין האורות. הנה בניין גבוה, הוא נראה מוכר. אני עולה ונעמדת מול דלת מוכרת. מנסה לנקוש, ליד שלי אין כוח והיא מפספסת את העץ. אני נושמת ומפילה את עצמי על הזמזם.

"אולי זו היא", אישה צועקת. קול רגליים. מנעול נפתח ואור מציף אותי. אבא שלי מביט עלי ועיניו מתרחבות בפליאה. אני מסתכלת למטה ורואה שהיד שלי מחזיקה את התחתונים ובאמצע כתם חום מגעיל. "זו היא?" קול אישה מבפנים. אבא שלי מסתובב, הבעה של גועל? השתנקות. אמא עומדת עם יד על הפה ועיניים קרועות. "מה עשו לך" היא רצה אלי ומנסה לגרור אותי פנימה. אני מביטה למטה, השמלה קרועה לחלוטין , חוטי בד דקים מחברים את השמלה, ובין חוטי הבד אפשר לראות גוף אדום, שפעם היה לבן, מלא שריטות וחבלות.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• דעות
• כתב אורח