טור מיוחד מאת אתגר קרת ובו הוא מספר מה עושים כשסיפור בורח לך באמצע שבוע האופנה במילאנו, בדיוק כשנכנעת לגרביטציה והשתטחת על הבמה מול הקהל באופן מרעיש ומביך במיוחד. סיפור כבר לא יצא מזה
לפני כמה חודשים השתתפתי בפסטיבל הספרים במילאנו. האירוע התקיים בארמון עתיק במרכז העיר וכמו הרבה אירועים ספרותיים איטלקיים היה מפוצץ בסטייל. אין מקום טוב יותר לחוות רגשי נחיתות בענייני אופנה ממילאנו, בירת האופנה הבינלאומית. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי כשנכנסתי לאולם הייתה שמבין עשרות האנשים שנמצאו במקום, אני, כנראה, היחיד שלבוש בחולצה לא מגוהצת ובמכנסיים מקומטות, ועצם הניסיון הכושל שלי לנסות להראות יותר מסודר ומגולח משאני באמת הספיק כדי שאאבד את שיווי משקלי ואפול על הבמה באופן מרעיש ומביך במיוחד.
מיהרתי לקום בחיוך ולצלוע לכיוון הכורסה שהמתינה לי על הבמה. הברך שלי מאוד כאבה אבל הקפדתי לא להראות את זה. ובאופן מפתיע, אך מאוד מוכר, דווקא ברגע המביך והכואב הזה עלה במוחי רעיון נפלא לסיפור קצר. מה שאני לרוב עושה במצבים כאלו הוא לכתוב את הרעיון בקווים כללים בפתקית בטלפון הנייד שלי, אבל אחרי שהגעתי לאירוע המכובד בחולצה מקומטת ומעדתי באופן שלומיאלי על הבמה הרגשתי שלשלוף את הנייד שלי ולהתחיל להתעסק אתו מול אולם מלא באנשים שדווקא הקפידו על הופעתם והסתדרו טוב ממני עם כוח הגרביטציה יהיה כבר מעט מוגזם, ולכן העדפתי לשנן לעצמי את הרעיון ולהמתין עם כתיבת הפתקית בנייד עד אחרי האירוע. רק ששעה ורבע מאוחר יותר, אחרי שעניתי על השאלות המאתגרות של המראיינת האיטלקיה החריפה, לא זכרתי כלום מהרעיון, אותו רעיון ששבעים וחמש דקות קודם הציף את תודעתי והרגיש כמו פתח לסיפור מדהים וחד פעמי.
זו לא הפעם הראשונה שסיפור חומק ממני. זאת אמנם הפעם הראשונה שסיפור מצליח לברוח ממני באמצע ארמון איטלקי מפואר בזמן שברכי הימנית מאיימת להתפרק מכאב, אבל רעיונות רבים לסיפורים מעולים אחרים כבר הצליחו להימלט מתודעתי המחוררת פעמים רבות: באישון הלילה, כשהתעוררתי עם שורת פתיחה מדהימה לסיפור אותה התעצלתי לרשום במחברת שליד מיטתי, כששתיתי קצת באירוע חברתי והרעיון המבריק שעלה במוחי, ניצל את ערפל השיכרות כדי להימלט או אפילו במהלך הצגת תיאטרון מעוררת השראה שכשהסתיימה גליתי שהרעיון וההשראה נקברו שניהם תחת מפולת התשואות ומחיאות הכפיים. ואם יש משהו משותף לכל הרעיונות היצירתיים האלו שהלכו לאיבוד הוא שהם היו הרעיונות הכי טובים שהיו לי אי פעם. או שלפחות אני זוכר אותם כאלה. מוזר ככל שישמע, מעולם לא שכחתי רעיון בינוני או צולע. אלו ידבקו לתחתית תודעתי כמו מסטיק לנצח נצחים. איכשהו רק הרעיונות הטובים באמת נשכחים.
בטכסי הזיכרון בבית הספר היסודי נהגו לומר שאלוהים תמיד לוקח אליו את הטובים, אבל עם השנים הפנמתי שכולנו עומדים למות, ושכשזה קורה כשאתה צעיר עשויים לזכור אותך כטוב יותר משהיית, כשהאבל מתמקד בכל מה שהיית עשוי להשיג בחייך אם רק היו ארוכים יותר. כנראה שמשהו דומה מאוד קורה לרעיונות של סיפורים שנשכחים. אנחנו מבכים אותם כי, בניגוד לרעיונות אותם אנחנו מפתחים ומלווים לאורך שנים, הרעיונות הנשכחים הם נטולי חולשות ופגמים ומעידים על אפשרות של שלמות. קצת כמו אישה או גבר שאנחנו צועדים אחריהם בקניון, שתמיד יהיו יפים יותר כאשר אנחנו רואים אותם מהגב, רגע לפני שהם פונים עלינו והופכים מפוטנציאל מדומיין למציאות קונקרטית שופעת פגמים.
העברתי הרבה מדי שנים בחיי בקינה על רעיונות שאיבדתי לפני שלמדתי את האמת הכואבת: רעיונות לא ממומשים לסיפור הם פאטה מורגנה, מעשה נוכלות, לא יותר. כשהם מנצנצים מרחוק בתודעתנו הם יכולים להרגיש הכי מדהימים בעולם, אבל הם לא יותר מנקודת ציון בקו האופק, התרגשות של לפני מסע כשהמסע עצמו הוא מה שמעניין באמת. אז אם אי פעם תאבדו סיפור בטירה במילאנו או בתחנה המרכזית של תל אביב, אל תטרחו להתפלל לשובו של הפלא שאבד, אלא פשוט קחו נשימה ארוכה והתחילו לחפש רעיון אחר. במציאות הדרוויניסטית שבה אנחנו יוצרים, הרעיונות הטובים באמת הם תמיד אלו שיהיו חזקים, עיקשים וזכירים מספיק כדי לשרוד ולהפוך, בסופו של דבר, לסיפור כתוב.
>> הקייטנה של קרת, מופע חד פעמי חגיגי, רידינג 3 נמל תל אביב
![עטיפת הספר "בקר טוב גדליהו"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/09/sizes/בוקר-טוב-גדליהו-p_wo_500_431.jpg "עטיפת הספר "בקר טוב גדליהו"")
