בעולם הקולינריה המקומי יש לא מעט פרות קדושות, אבל כל עוד אנחנו חיים (עדיין) במדינה דמוקרטית ולרגל ראש השנה המתקרב - גם אותן מותר לנו לשחוט. והפעם: לאבישי סלע נמאס להזמין כוס מים ולקבל בתוכה לימונים מחורצפים, מנהג מסעדני מגונה שיש להכחיד // טור רביעי בסדרה
כל אחד מכיר את הרגע הזה. אתה יושב במסעדה, ביחד או עם מכר, ומבקש מהמלצר מים. לפעמים, כשלא ממש בא לך להוציא עוד 10 ש"ח סתם על בקבוק מים מינרליים, אתה מבקש שהמים יהיו מהברז.
>> הפרות הקדושות של תל אביב: אוכל בפיתה
>> הפרות הקדושות של תל אביב: אוכל של חגים
>> הפרות הקדושות של תל אביב: הדליקטסן
עוברות כמה דקות, והמלצר חוזר עם הקנקן או הכוס – אבל יש לו הפתעה משלו: לימון. פרוסת פרי חמוץ (לפעמים אפילו יותר מאחת, הם לארג'ים איתנו), שצפה לה מעדנות בפסגת הכוס ומתריסה "היי, אני פה, בתוך המים שלכם".
מיותר לציין שאני, כמי ששותה רק מים ומחויב לרעיון מאז שאני זוכר את עצמי, לא ביקשתי מיץ לימון. אני ביקשתי מים – נטולים, רגילים, דלוחים במידה זו או אחרת (תלוי באיזה מקום אתם בארץ). אבל למסעדה היה את הטוויסט שלה, שהיא החליטה לכפות עליך באותו הרגע, כי זה הסטנדרט. קבל חתכה לימון במים.
מאיפה הגיע רעיון העוועים הזה? מי נתן למלצרים לקחת את הרעיון המקורי – שהיה כוס מים, מוצר די פשוט בסך הכל – לפיו יש להוסיף למים בנדיבות משהו שסותר מים לחלוטין, שאינו מים כלל, שאינו קשור למים בשום צורה, ובכל זאת מתחרצף לו על פני המים בתקווה שלא נשים לב?
ושיהיה ברור – מדובר בצעד בלתי הפיך. גם אם אתה מוציא את הלימון מהמים, הטעם החמוץ והמגעיל נשאר עם כל שלוק. זה ירדוף אותך עד הרגע שבו תפסיק לגעת במים, או למצער תבקש מהמלצר להחליף לך את המשקה בכוס מים. כוס.שיש.בה.רק.מים.
והאמת היא שבתוך זה מסתתר גם משהו עמוק: איזושהי הנחה יסודית ש"אין מצב שאתה רוצה רק מים". מין תפיסת עולם שמניחה – בשבילך! – שאתה חייב איזה "תבלין", תוספת, גם למוצר די פשוט. הנה, פינקנו אותך. אולי שאריות מהפרסומת ההיא מהאייטיז, על "הלימון שמוסיף המון" (עוד הוכחה מוחצת שחרוז לא אומר בהכרח שמשהו נכון).
אבל אני ביקשתי מים. לא יותר. רק מים. בלי טעמים, בלי עלעלים, בלי שדרוגים ובלי "פינוקים". תנו לנו להיות משעממים ובנאליים, ולשתות דבר בסיסי מאוד – גם מאוד פשוט להכנה, אגב – שיעזור לנו להתמודד עם העובדה שאתם לא יודעים להכין המבורגר כמו שצריך.
