כן, זו תקופה מייאשת ונדמה שהמציאות היא סאטירה אחת גדולה ולא מצחיקה, וכבר בקרוב העולם יתדרדר לדיסטופיה שבה נילחם על מקורות מים ודלק ונגד זומבים וחיזרים. נו, אתם יודעים, כמו בפעם האחרונה שטראמפ נבחר. אחרי הכל, ההגדרה של דיסטופיה היא מציאות אנושית שבה שולטים יסודות חברתיים הנתפסים כשליליים. ברוח התקופה המדכאת, יצאנו לבחון את העתיד הנורא שמציירת לנו הטלוויזיה, כדי להזכיר לכם שלא רק שהמצב תמיד יכול להיות יותר גרוע, אלא שכנראה שהוא גם בהחלט יהיה יותר גרוע. איך אומרים בטלוויזיות? תבלו.

>> ידידתנו הגדולה: 20 הסדרות הכי אמריקאיות בתולדות הטלוויזיה

17. לזרוס הקר Cold Lazarus (1996)

הבריטים הצעיו לנו לאורך השנים לא מעט סדרות דיסטופיות (התלת-רגליים!), אבל אין הרבה סדרות כמו Cold Lazarus, החלק השני של דרמת הטלוויזיה "קריוקי" שיצר דניס פוטר. הסדרה מספרת על מדענים במאה ה-24 שמצליחים לשחזר זכרונות ממוחו של מחזאי צעיר שמת וראשו הוקפא. בעולם הדיסטופי הזה כמעט כל החוויות הן וירטואליות, ודברים מזיקים כמו קפה וסיגריות הוחלפו בתחליפים מלאכותיים. קשה לחשוב על עתיד נורא מזה. קחו את הפרק הראשון מיוטיוב, שיהיה לכם.

16. 12 קופים (2015-2018) Monkeys 12

דיסטופיות אוהבות מגפות, כמו שנראה בהמשך, ולפנינו אחד העיבודים הבולטים של העשור הקודם. הסדרה מבוססת באופן מאד חופשי על הסרט משנת 1995. פרטי העלילה טיפה שונו, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: מגפה משתוללת בעולם, ג'יימס קול חוזר בזמן כדי להציל אותו. העתיד הדיסטופי שם היה ההווה הדיסטופי שלנו בעשור הנוכחי, ולמרות שלא הגענו למספרים של המגפה בסדרה – 7 מיליארד – היו רגעים שחשבנו שאנחנו בדרך לשם. ואולי אנחנו עדיין בדרך?

15. איאון פלקס (1991-1995) Aeon Flux

איאון פלקס היא לא רק סדרה שהשפיעה על כל כך הרבה יצירות בכל כך הרבה מדיות, היא לא רק עשתה מהפכה בעיצוב של אנימציה למבוגרים, היא גם הציגה עולם דיסטופי בסגנון האקספרסיוניזם הגרמני והיא נראית כמו החלום הרטוב של כל בתול בן 16: אישה בלבוש פטישיסטי נלחמת במוטנטים, רובוטים וכמובן באויב המושבע שלה (ולפעמים המאהב) – הדיקטטור הטכנוקרט טרוור גודצ'יילד. זאת סדרה ממש מהנה שלא הייתה מתקבלת היום באותו האופן, אבל זה עדיין עולם שכיף להישאב אליו. רק תנסו להימנע מהעיבוד לייב אקשן של שנת 2005.

14. האסיר (1967-1968) The Prisoner

לפעמים צריך לחזור לעבר כדי לראות את העתיד, והנה הלכנו עד לשנות השישים. אחרי מלחמת העולם השנייה העיסוק בעולמות דיסטופיים הלך וגבר בעקבות הזוועות שהעולם ראה, קיבלנו יצירות כמו "המלך נוטה למות", "הבט אחורה בזעם" וכמובן – "האסיר", שעוקבת אחרי סוכן חשאי המתעורר בכפר נופש המשמש כלא לאנשים האוחזים מידע בעל ערך עבור ראש הכפר. סיפורים על עולמות דיסטופיים הם תמיד ביקורת על העולמות שלנו, ולמרות שמדובר בסדרה בת 60 שנה שלא תמיד מצליחה לשמור על קוהרנטיות, היא הזדקנה לא רע בכלל ויש בה המון נושאים שמתיישבים בול על מה שקורה עכשיו.

13. פולאאוט (2024-הווה) Fallout

אחת ההצלחות הכי גדולות של אמזון פריים וידאו מאז היווסדה היא הסדרה "פולאאוט" שלוקחת את העולם הפוסט-אפוקליפטי שנבנה במשחקי המחשב המפורסמים, ומביאה אותו למחוזות הלייב-אקשן עם כל המאפיינים שהיו במקור: המון רפרנסים לשנות החמישים והמון הומור. זה עולם שכולם מנסים לשרוד בו, גם אם זה אומר להפוך למפלצות, וזה כולל המון דם, מלא כיף ואפילו יש שם אמירה על עולמנו העכשווי איפשהו. מי אמר שסוף העולם הוא בהכרח דבר רע?

12. פיירפליי (2002) Firefly

אחת האכזבות הכי גדולות של שנות האלפיים המוקדמות הייתה הביטול של סדרת המד"ב הנפלאה הזאת, שצברה קהל מעריצים שמתאבלים על ההחלטה הזאת עד היום. למרות שהסדרה בוטלה בטרם עת והשאירה אחריה המון קצוות לא פתורים, היא הציגה גלקסיה אכזרית בה שטה הגחלילית, סרניטי, ובתוכה צוות מבריחים עם מלא קסם שצריכים להתמודד עם תקיפות של שודדי חלל מצד אחד ושלטונות החוק מצד שני, בעולם ויקום שבהחלט התחרבשו מכל כיוון אפשרי. כמה גרוע יכול להיות העתיד של המין האנושי? ובכן.

11. פרינג' (2008-2013) Fringe

בואו נודה באמת, סדרת המד"ב המצוינת של ג'יי.ג'יי אברהמס לא התחילה את דרכה כסדרה דיסטופית. יש בה לכל אורך הדרך את הפחד מדיסטופיה, אבל ההתמקדות שלה היא בצוות סוכני FBI, בראשותו של המדען המטורף וולטר בישופ (השחקן הבריטי ג'ון נובל בתפקיד חייו), שמשתמשים במדע-שוליים כדי לפתור את החקירות שלהם. רק בעונותיה האחרונות היא הופכת לסדרה דיסטופית-על-מלא, כשבעונתה האחרונה היא שולחת את הגיבורים שלנו 20 שנה קדימה, אחרי שציוויליזציה מתקדמת פולשת לכדור הארץ ומשתלטת על הכוכב שלנו. יש למה לחכות.

10. חומריו האפלים (2019-2022) His Dark Materials

למי שזוכר מילדותו את הסרט "המצפן הזהוב": זאת הגרסה הטובה של הסיפור. זהו העיבוד הראשון שנשאר נאמן לאמירות של סופר ספרי המקור, פיליפ פולמן, אמירות נגד הכנסייה שאולפנים רבים ניסו להתחמק מהן לאורך השנים. הדבר הכי מרשים בסדרה הוא בניית vעולם. ביקום של חומריו האפלים, כל ילד מקבל חיה המשקפת את נפשו ואיתה הילד גדל' ומי ששולט בעולם זאת דת שמזכירה באופן מחשיד את הכנסייה הקתולית. יחד עם הכתיבה החכמה והליהוקים המצויינים יש לנו סדרה מעולה שממש לא מספיק אנשים מדברים עליה.

9. שורדים (1975-1977) Survivors

כמו שהובהר כבר קודם – הדיסטופיה כבר כאן ו"השורדים" היא ההוכחה לכך. הסדרה הקלאסית של ה-BBC עוקבת אחרי קבוצת אנשים ששרדה מגפה נוראית שחיסלה את מרבית העולם ומזכירה מאוד את Covid-19, כולל העובדה שאת המגפה הפיץ רופא סיני. במובנים רבים הסדרה הזאת הקדימה את זמנה, החידוש שיצא בשנת 2008 לא הצליח להתעלות על המקור, אבל אם אתם רוצים לדעת כמה מעט התקדמנו בבריחה מהדיסטופיה ב-50 השנים האחרונות – זאת ההזדמנות שלכם.

8. בית הבובות (2009-2010) Dollhouse

בית הבובות היא סדרה סופר-כיפית עם קונספט מאד מורכב, ננסה להסביר באופן הכי פשוט שאפשר: מדובר במוסד תת-קרקעי בלוס אנג'לס בו מוחזקים אנשים המשמשים כבובות. כלומר, הם מקבלים אופי חדש וזכרונות חדשים, שכמובן נמחקים עם סוף המשימה, כאשר מפעילי הבובות מחליטים. נוצר כאן מצב דיסטופי בו האדם הופך למוצר, רכוש של התאגיד, ללא רצון או שליטה עצמית. למרות שהיא לא הזדקנה הכי טוב, היא שווה צפייה רק בשביל הקונספט המעניין שמצליח להחזיק שתי עונות שלמות עד שהסדרה בוטלה.

7. האיש במצודה הרמה (2015-2019) The Man in the High Castle

הסופר פיליפ ק. דיק כתב ב-1962 את הסיוט של כל פטריוט אמריקאי: מדינות הציר ניצחו במלחמת העולם השנייה וארצות הברית נכבשה, כשהשלטון בה מתחלק בין גרמניה הנאצית בחוף המזרחי ויפן בחוף המערבי. נשמעת כמו מציאות מזעזעת לחיות בה? כן, במיוחד עבורנו, כי גרמניה הנאצית חוגגת בסדרה הזאת: רצח עם, טיהור אתני, עבדות, חיים תחת שלטון טוטליטרי, יש בסדרה הזאת הכל מהכל והיא מסקרנת, מפחידה ומטלטלת. עם כל מה שקורה בעולם, כולל האירוע המחריד באמסטרדם, נראה שהיא רלוונטית מתמיד.

6. מראה שחורה (2011-הווה) Black Mirror

אם יש משהו ש"מראה שחורה" יודעת לעשות זה לייצר עולמות שמדכא לחיות בהם. בין אם מדובר בעולם בו אפשר לחסום אנשים במציאות ובין אם מדובר בעולם בו כולם מצלמים אותך כל הזמן, "מראה שחורה", במיוחד בעונותיה הראשונות, הביאה כל כך הרבה הברקות וחידשה לגמרי את האופן שבו אנחנו חושבים על "דיסטופיה": זה לא צריך להיות שממה מדברית רדיואקטיבית וגם לא פצצת אטום. "מראה שחורה" מסתכלת בעיניים של החברה ומראה לה את העתיד הקרוב, ורק על זה מגיע לה איזה פרס דיסטופי במיוחד. אולי לזיין חזיר, נגיד.

5. סיפורה של שפחה (2017-הווה) Handmaid's Tale

אנחנו מתקרבים לנקודת הסיום של הסדרה שסחפה מיליוני צופים ברחבי העולם. זאת סדרה לא פשוטה לצפייה, עם תחזית מדכאת ביותר עבור האנושות כולה שבקעה ממוחה של הסופרת מרגרט אטווד ומתגשמת מאז לא מעט בהווה. "רפובליקת גלעד" היא אולי הפרשנות הכי מדויקת לפחדים של שמאלנים – מדינת הלכה. טוב, גם אם הפרשנות של "בני יעקב" לתנ"ך קצת שונה מההלכה, זה נשמע די דומה לשאיפות של נציגי הציונות הדתית והחרדים בכנסת. לא כיף בכלל.

4. סילו (2023-הווה) Silo

סדרת המד"ב של אפל TV+ וגרהם יוסט הביאה עד כה עונת בכורה מעולה (השנייה תתחיל החודש) בזכות מהלך חשוב אחד: הם לקחו את כל מה שטוב בכל כותר דיסטופי שקיים, והוסיפו לזה סיפורים כתובים היטב שישאירו אתכם במתח עד השנייה האחרונה. בתור צופה אתה מרגיש חלק מתושבי הבטונדות שמתחת לאדמה, כי בדיוק כמוהם אתה כבר לא יכול להיות בטוח אף פעם מה נכון ומה לא נכון. הסדרה מהנדסת לצופה את התודעה כפי שהשלטון מהנדס את תודעת נתיניו. סדרה שנתניהו מוכרח לראות.

3. משחק הדיונון (2021-הווה) Squid Game

הקוריאנים עושים דברים משוגעים בטלוויזיה ובקולנוע ואנשים מרבים להתעלם מהתעשייה שם, אבל מ"משחק הדיונון" אי אפשר היה להתעלם. בתוך העולם שלנו, היומיומי והמוכר, הם יצרו מיקרו-קוסמוס דיסטופי שמתנהל לפי רייטינג ואנשים לא היו יכולים להוריד את העיניים מהמסך, למרות הזעזוע. לא נשכח את תחושת הדיכאון לאחר הצפייה באותה סצנה מפורסמת, במהלכה אין חוקים וכולם מחכים לכיבוי האורות כדי להתחיל לתקוף. זה היה טבע האדם במלוא כיעורו, וכבר אי אפשר לחכות לעונה השניה.

2. ניתוק (2022-הווה) Severance

זה היה קרב צמוד, אחרי הכל "ניתוק" יצרה את הדיסטופיה הפוסט מודרנית באופן מושלם: דרך מקום העבודה. חברת "לומון" מנתקת את הפרסונה של עובדיה מהעובד עצמו ובעצם מייצרת שתי זהויות, האחת חופשיה לחלוטין ושנייה בעבדות נצחית. כבר בעולמנו אנחנו משועבדים למקום העבודה ו"ניתוק" מתייחסת לכל האספקטים שרק אפשר תוך כדי שהיא "רק שואלת שאלות" על תרבות העבודה המודרנית והסיוט שבתוכו כולנו חיים. את התשובות כולנו יודעים ומדחיקים כל הדרך לאפוקליפסה.

1. האחרונים מבינינו (2023-הווה) The Last Of Us

לגיימרים חנונים כמונו הייתה המון ביקורת על "האחרונים מבינינו". טוב, לא המון ביקורת, רק שיביאו הרבה יותר זומבים. אבל אי אפשר להתעלם מהאופן בו ניל דרוקמן וקרייג מאזין שחזרו את העולם של משחק הוידיאו הפופולרי בלייב אקשן. לא רק שהם הרחיבו את עולם המשחק והביאו דמויות חדשות שטרם ראינו, הם גם הצליחו להפוך את האדם למפלצת גרועה יותר מכל זומבי. אפשר כמובן להשוות ל"מתים המהלכים" שלא נכנסה לרשימה, אבל כאן הדמויות היו מורכבות הרבה יותר, וזה באופן אוטומטי הופך את הזעזוע לקשה יותר. בניגוד לעולמות דיסטופים אחרים ברשימה, זה אולי העולם הכי זהה לעולמנו מבחינת לוקיישנים, טכנולוגיה והטבע האנושי. והוא לא טוב, אם לא הבנתם עד עכשיו.

• המסך
• הסדרות הכי טובות
• דיסטופיה
• אפוקליפסה
• מדע בדיוני

"אודיסיאה בחלל: 2001", "מפגשים מהסוג השלישי", "אי.טי.", "כוח משיכה", "המפגש" – כל אחד מסרטי החלל המעולים האלה הטביע חותם על הז'אנר. "פרויקט הייל מרי", הלהיט הקופתי המהולל שמגיע אלינו באיחור של חודש בגלל הטילים, מרים רעיונות מכולם, ונראה כמו מארז סרטים לחג במקום להציע משהו מקורי משל עצמו. יש גם דמיון ניכר לסרטו המבדר של רידלי סקוט "להציל את מארק וואטני" מ-2015, אבל אותו אפשר להסביר בכך ששני הסרטים מבוססים על ספרים מאת אנדי וויר, ושאת התסריטים לשניהם כתב דרו גודארד.

>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות
>> זאת אמנות: 12 סרטי ארט-האוס מומלצים שמתחבאים לכם בנטפליקס

לא קראתי את הספר, אבל אני מבינה שהטון שלו הרבה פחות מבודח מזה של העיבוד הקולנועי. כשמדובר בניסיון נואש – כפי שרומז שם הסרט (מונח שנשאל מפוטבול) – להציל את העולם מכליה, הניסיון המאומץ לזרות עליו הומור קליל פוגם באמינות המד"בית שלו.

צמד היוצרים המוכשרים פיל לורד וכריסטופר מילר ביימו עד כה שני סרטי אנימציה ("גשם של פלאפל" ו"סרט לגו") ושתי קומדיות ("רחוב ג'אמפ 21" ו"רחוב ג'אמפ 22") והפיקו סרטי אנימציה נוספים, בהם "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש", ונראה שזאת הנטייה הטבעית שלהם. כמה וכמה סצנות ב"פרויקט הייל מרי" נחוות כגרסת לייב אקשן לאנימציה קומית (לדוגמה, האופן שבו שתי חלליות נעות בחלל זו לצד זו), וההשתטות הילדותית מפוגגת את המתח שהסרט מנסה לייצר. לא היה רגע אחד במהלך 156 הדקות הארוכות שבו דאגתי לשלומם של הגיבורים, אף שהסרט יצר לכאורה כמה הזדמנויות לדאגה כזו. כתוצאה מכך, בשלב מסוים – איך אומר זאת בעדינות – התחלתי קצת להשתעמם.

ראיין גוסלינג מתעורר מתרדמה של שנים ומוצא את עצמו לבד בחללית – שותפיו למסע מתו בדרך. הוא אינו זוכר איך ולמה הגיע לשם. הוא גם אינו זוכר מי הוא. "מי אני?" הוא כותב על לוח, והשאלה הקיומית הזאת מניעה את דרמת הגילוי העצמי של הסרט, שבמהלכה אנחנו למדים עליו שהוא גיבור סרבן – אף יותר סרבן מהמקובל. פלשבקים יגלו לנו שבעברו זכות הבחירה נלקחה ממנו, ועכשיו הוא מקבל הזדמנות להגדיר את עצמו מחדש על ידי בחירה גורלית שהוא עושה. אבל יש בעיה עם הפלשבקים – הם אינה ערוכים לתוך הסרט באופן שמסמן אותם כהיזכרות הדרגתית של הגיבור, אלא נמצאים שם כסיפור רקע שפורק לכמה חלקים. גם זה פוגם בזרימה הדרמטית של הסרט.

העלילה המד"בית עוסקת בסוג של מיקרואורגניזמים חייזריים שחדרו לשמש של הגלקסיה שלנו, והם ניזונים ממנה תוך כדי השמדתה ההדרגתית. הצפי הוא שתוך שלושים שנה האנושות תיכחד. ריילנד גרייס (גוסלינג), מורה למדעים בחטיבת ביניים, נקטף מבית הספר ומצטרף ל-347 מדענים מרחבי העולם שמנסים למצוא פתרון (הקו העלילתי הלכאורה מופרך הזה דווקא מצליח לשכנע): מתברר שיש פלנטה מרוחקת שנדמית חסינה למיקרואורגניזם הרעבתני, וגרייס נשלח לשם בחללית כדי לנסות לאתר מה מייחד אותה והאם אפשר לשכפל את זה.

בהגיעו לסביבת הפלנטה, הוא פוגש חייזר נטול פנים שנראה כמו הכלאה בין עכביש לסלע, ומגלה שהוא נשלח לשם מאותה סיבה. השניים משלבים כוחות והופכים לחברים הכי טובים, ואז זה הופך מסרט על איש אחד לבד בחלל, לבאדי מובי, כולל הכל. אבל רגע – איך הם מתקשרים? לא בעיה. מהר מאוד גרייס מעניק לידידו הסלעי שם – רוקי, על שם המתאגרף מהסרט – ומוצא דרך לתרגם את הרעשים שהוא משמיע לאנגלית מדוברת (בקולו של ג'יימס אורטיז, שגם הפעיל את בובת החייזר יחד עם בובנאים נוספים). זה לא אמין בשיט, אבל העיקר שיש צחוקים ושלל רפרנסים לסרטים (גם ל"כשהארי פגש את סאלי").

420 מיליון הדולר שהסרט גרף עד כה, וציון 8.4 מהגולשים של IMDb שמקפיץ אותו למקום 80 ברשימת 250 הסרטים הטובים של האתר, מספרים לנו שהבליל הזה של מראות חלליים, מונחים מדעיים וחברות בין גבר אמריקאי וחוצן, מדבר אל הרבה מאוד אנשים. לא מצאתי את עצמי ביניהם.

גוסלינג הוא שחקן עתיר חן, ובחלקו הראשון של הסרט נהניתי לשהות במחיצתו, אבל ככל ש"פרויקט הייל מרי" התקדם, התקשיתי להאמין לו יותר ויותר, וההומור השטותי לא התיישב טוב עם הרצינות לכאורה של המדע ושל עלילת קץ העולם. סנדרה הולר מ"טוני ארדמן" ו"אנטומיה של נפילה" טובה כהרגלה בתפקיד האישה המובילה את כוח המשימה הבינלאומי, אבל הסרט לא באמת מעוניין בדמותה. גם המוזיקה לא משהו.

3 כוכבים
Project Hail Mary בימוי: פיל לורד וכריסטופר מילר. עם ראיין גוסלינג, סנדרה הולר. ארה"ב 2026, 156 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מדע בדיוני
• ריאן גוסלינג

בשנה שעברה, כשהעונה הראשונה של "פרדייז" הגיעה לדיסני+, דילגתי על הסדרה. ממבט ראשון הרגשתי שזאת סתם עוד תעלומת רצח רגילה, אחת מני רבות. לפני כשבוע, עם הגעת העונה השנייה לשירות, העורך שלי הציע שאעשה בינג' על הסדרה, וגם ככה כל מי שהכרתי עף על הסדרה. כשצפיתי בעונה הראשונה התאהבתי – בכל פרק יש טוויסט חדש, כל אינטראקציה שנכנסה לשדה הקרב הפוליטי היתה מעניינת וכל הדמויות היו בנויות טוב ומורכבות בדרכן. העונה השנייה, לעומת זאת, לא הרגישה כך.
>>

בסוף העונה הקודמת קסבייר יצא מחוץ לבונקר התת-קרקעי בו הוא חי כדי לחפש אחר אשתו. עם זאת, העונה החדשה לא נפתחת איתו, אלא עם אנני, דמות חדשה שלא הכרנו. לפני האסון שהוריד את כולם לבונקר היא הייתה מתמחה לשעבר בלימודי רפואה שפרשה מהלימודים, והפכה למדריכה בגרייסלנד, הבית של אלביס פרסלי. שם היא התבצרה אחרי האסון. זה הרגיש כמו ניסיון די נואש להפוך את הסדרה ל"האחרונים מבינינו", עם פרק שמתמקד בעלילת צד שכביכול לא קשורה לסיפור רק בשביל לקשור חלק ממנה בחזרה בסופו של דבר. האווירה הזכירה את הפרק השלישי של "האחרונים מבינינו", ומשם הגענו לפרק שלם שמתקצר לנו מה קרה עם קסבייר. רק בפרק השלישי אנחנו מגיעים לבונקר.

למרות שמה שקורה מחוץ לבונקר מאוד מעניין, הרבה יותר מעניין מה שקורה בתוך – ובאמת, הפרק השלישי הוא הטוב מבין ארבעת הפרקים שיצאו עד כה. והאמת? קצת מבאס שכל מה שמעניין חיכה לפרק הזה.לא היה לי אכפת אם היו משלבים את כל קווי העלילה תוך כדי תנועה, אבל כשזה מפורק ככה, ובאמת ללא שום סיבה מלבד להקל על הצופים לעקוב כשהם גוללים בטלפון, זה כבר די משעמם.אז הגענו עד לאמצע העונה השנייה ולא קרה כלום חוץ מארבעה פרקים של אקספוזיציה נטו, שבה אנחנו מכירים דמויות חדשות ומבינים קצת יותר מה קרה בעולם החיצון מאז האסון. זה עדיין קצת עובד – גילינו שיש שורדים, גילינו שהחורף הגרעיני דעך, וגם פגשנו קבוצת דמויות חדשה שעושה דרכה אל הבונקר – ששם עדיין נמצאים הילדים של קסבייר. עם זאת, קשה להתעלם מהתחושה שהיינו יכולים להגיע לנקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו לפני לפחות שני פרקים.

גם העולם בחוץ לא מרגיש מאיים כמו שחשבנו שהוא יהיה. יש סיבה מוצדקת ביותר לא לסמוך על אף אחד, ורוב הדמויות שפגשנו בחוץ באמת לא נוטות להאמין בטוב לב, אבל מלבד סכנה אחת בפרק השני לא נשקפים איומים רבים לדמויות שלנו. אפילו סינטרה, שציפיתי שלפחות תהיה בכיסא גלגלים או לא מסוגלת לדבר תקופה אחרי אירועי העונה הקודמת, מחלימה די מהר. מה שכן, הסוף של הפרק הרביעי נראה מבטיח, ואם כך יהיה – הרי שצפוי לנו חלק שני די מוצלח לעונה הזאת.

אנחנו נמצאים במצב שבו לכל שירות סטרימינג יש את הפוסט-אפוקליפסה שלו: לאמזון יש את "פולאאוט", ל-HBO את "האחרונים מבינינו", לאפל TV+ יש את "סילו" ולנטפליקס יש ספרייה שלמה בנושא. "פרדייז" הייתה נקודה של אור עבור השירות השחוק גם ככה של דיסני, והראתה טייק מעניין על סוף העולם, אבל בעונה השנייה משהו השתבש. במקום לשלב את כל קווי העלילה אחד בשני, כפי שעשו בעונה הקודמת בהצלחה רבה, הם בחרו להפוך את העונה לגרסה אחרת של "האחרונים מבינינו", להפריד בין כולם כדי כביכול "לעשות סדר" – כשכל העניין היה מלכתחילה לספר הכל במקביל, ולחבר בין כל הקצוות הפרומים תוך כדי תנועה.

זה לא אומר שהסיפור במהותו לא עשוי טוב, יכול להיות שמדובר בסיפור מצוין – אני לא יודע, אנחנו רק באמצע העונה – אבל מה שבטוח זה שהם טעו לחלוטין במבנה, וגם קצת איבדו מהמקוריות ומהייחוד של הסדרה. אנחנו לא כאן רק בשביל סוף העולם, אנחנו כאן (גם) בשביל הפוליטיקה, התככים והמזימות – והיה לנו מעט מאוד מהן בהתחשב בכך שאנחנו כבר חצי עונה פנימה. אפשר וכדאי לקחת השראה ממקורות אחרים, אבל אסור שההשראה תבוא על חשבון מה שמייחד את הסדרה – המקוריות שלה. וכאן היוצרים של "פרדייז" פספסו.
פרדייז, עונה 2, עכשיו בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• מדע בדיוני

סדרת סרטי "הטורף" ידועה בתור סדרת סרטים מדממת ואלימה וממש לא לילדים, אך בשבוע שעבר הגיע לדיסני+ "הטורף: שטח פראי", הסרט הראשון בסדרה שמתאים לגילאי 13 ומעלה על פי שיטת הדירוג האמריקאית, לאחר צפייה שהרגישה יותר ארוכה ממה שהייתה באמת, אני מוכרח להודות. זה כנראה הסרט הכי גרוע בסדרה.

>> "בהצלחה, תהנו, אל תמותו": כולנו זכינו. סם רוקוול יש רק אחד
>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

הסרט מתחיל בטלנובלה משפחתית עם שני אחים מגזע היאוצ'ה האכזרי. דק הוא האח החלש במשפחה, ולכן האב מצווה על האח החזק יותר להרוג אותו. במקום זאת האח מקריב את עצמו ושולח את דק לכוכב אגדי כדי לצוד את הקאליסק, יצור מסתורי שלא ניתן להרוג. הכוכב מתגלה כקטלני ביותר עם צמחייה מבעיתה, יצורים ענקיים ואתגרים שדק לא יכול להתמודד איתם לבד, ולכן נחלצת לעזרתו אנדרואידית – או סינתטית, לפי עולם הסרט – בשם תיאה (אלה פנינג). לצד קופה חייזרית, השלישייה הולכת להוכיח שמשפחה היא מעל הכל. או משהו כזה.

מדרמה משפחתית הסרט הופך לקומדיית חברים עם אינטראקציות משעשעות לפרקים אך מאוסות לעתים תכופות יותר. יכול להיות שקופת החלל נוחתת בידיים של דק הטורף ברגע קומי אחד, וברגע אחר הטורף צוחק על האנדרואידית נטולת הרגליים, וברגע אחר האנדרואידית זורקת הערה שנונה? לאורך כל הסרט השאלה היחידה שעלתה לי לראש היא "באיזה סרט לעזאזל אני צופה"?

אני מודה שציפיתי לסרט קצת אחר. בעקבות הסגנון של הסרטים הקודמים, אני ציפיתי לסרט שקט יחסית על טורף שנוחת בכוכב זר ופוגש אנדרואידית שאיתה הוא משתף פעולה, למרות הגבלות השפה. לא חשבתי שמדובר בסרט עם כל כך הרבה דיאלוג, ובטח שלא דיאלוג כל כך מבלבל.מצד אחד אלה פנינג מדברת אנגלית, מצד שני המערכת שלה אומרת שהיא מדברת בשפת היאוצ'ה, מצד שלישי בשלב אחר של הסרט היא נשמעת מדברת בשפת היאוצ'ה, אבל אנדרואיד אחר לא מבין את שפת היאוצ'ה למרות שהוא אנדרואיד. בקיצור, זה לא מרגיש כמו "הטורף", אלא יותר כמו "שומרי הגלקסיה" ביקום של "הטורף".

הסיבה המרכזית שבגללה רבים אוהבים את סרטי "הטורף" היא שמדובר בחייזר קטלני שרוצח אנשים באופן ברוטלי. הוא יצור מטיל אימה, מכונת ציד שהורגת בשביל המשחק, וההתמודדות של בני האדם איתו היא שיוצרת עניין. לא מעניין אותנו מה הרגשות של הטורף או איך הוא התגבר על הדאדי אישיוז שלו. אנחנו רוצים לראות אותו מחסל בני אנוש או דמויי אנוש בזה אחר זה. גם מזה יש בסרט.

"הטורף: שטח פראי" מציג שני הישגים בלבד: הראשון הוא שהאקשן מצוין. באמת. המרדפים, הציד, האפקטים והיצורים החייזריים שאיתם דק צריך להתמודד, אלה עובדים נהדר. ההישג השני הוא היכולת המרשימה של דן טרכטנברג, הבמאי, לדחוק במגבלות הגיל לא פחות מסם ריימי שעושה את זה כבר עשרים שנה. תמונות מטרידות כמו גלגלי עיניים משתנים או מחט שנכנסת לאוזן עדיין מטרידות גם כשמדובר בסרט לגילאי 13 ומעלה.

בדיוק בגלל שתי הסיבות האלה: לא ברור למה זה לא סרט אנימציה.הרי רוב הסרט הוא גם כך ערימת CGI, והסרט הקודם שהיה כולו באנימציה הוכיח שזה יכול לעבוד. חוץ מזה, דק עצמו הרבה פחות מאיים או מפחיד מהטורפים שכבר ראינו בסרט הקודם. הניסיון להפוך את הטורף לאנושי נראה הרבה יותר מגוחך בלייב אקשן ורק הורס.

זה היה יכול להיות סרט הרבה יותר טוב אם רק היו שומרים על הזהות שהפרנצ'ייז בנה לעצמו בשנים האחרונות. "טרף" משנת 2022 היה הפתעה מוחלטת, בלי הרבה דיאלוגים, סיפור חזק ולא מעט חידושים לפרנצ'ייז. בסרט "רוצח הרוצחים" ששוחרר בקיץ האחרון ראינו את אחת הגרסאות המפחידות של הטורף עם סצנות אקשן מדהימות שגם משכללות את היכולות הקרביות של היאוצ'ה. בסרט הזה נעדר לחלוטין הקסם שהיה בסרטים הקודמים ותחת זאת אנחנו מקבלים קומדיית אקשן קלילה על חבורה שמורכבת מאנשים שהחברה הוקיעה שמוצאים מקלט אחד בשני. מה לעזאזל.

אין בעיה שיעשו "הטורף" לבני נוער, אבל "הטורף: שטח פראי" הוא לא התשובה. אין צורך בסיקוול ואין סיבה לראות את אחד החייזרים האהובים בתולדות הקולנוע מקבל ערכים אנושיים ובני לוויה חמודים ומצחיקים שילוו אותו לאורך הדרך. אנחנו רוצים דם, אנחנו רוצים קרביים נשפכים ואנחנו רוצים אקשן-אימה עשוי היטב כמו שכבר הוכיחו שהם יודעים לעשות. לא כל דבר צריך להפוך לסרט של דיסני, גם אם הוא בדיסני+.

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• מדע בדיוני
• דיסני+

אחת הקללות של המדור היומי הזה היא שקשה מאוד להפתיע אותנו: כל סדרה שעולה עוברת תחת עיננו הצופייה, ומהר מאוד אפשר לגלות תבניות, הרגלים, העתקות ובאופן כללי, את קווי המתאר של הטלוויזיה. אולי זו היתה הסיבה שכל כך התלהבנו מהעונה הראשונה של "פרדייז" בדיסני+ – היא היתה טלוויזיה מפתיעה גם בסטנדרטים שלנו. ומכיוון שאנחנו עוד עדינים וזהירים וטובי לב, בפסקה הזו נימנע מספוילרים לעונה הראשונה, אבל אם עוד לא ראיתם, זה הזמן לכם לסגור את הכתבה הזו ולרוץ מהר לצפות לפחות בפרק הראשון, אם כי אחריו כנראה שלא תצליחו להפסיק.

למי שכן צפה ורוצה תזכורת, אז היצירה המותחת והממכרת של דן פוגלמן ("החיים עצמם") התחילה במסווה של מותחן פוליטי על שומר ראש של נשיא ארה"ב שנחשד ברציחתו, ומהר מאוד תופסת תפנית שהופכת אותה למעשה לסדרה פוסט-אפוקליפטית ותעלומת רצח באחד. מעבר לטוויסט המעולה הזה, הדמויות המעולות של ג'יימס מרסדן כנשיא פופוליסט ובעיקר סטרלינג קיי בראון כשומר הראש הקפדן-אך-פגוע הפכו את הצפייה לממתק בינג' ממכר במיוחד, שהגיע לשיא עם פרק אפוקליפטי פשוט מושלם, מהטובים שראינו באותה השנה. והנה, תוך בדיוק שנה (איזה כיף!), העונה השנייה והמצופה נחתה לנו בדיסני.

העונה מתחילה איפה שהקודמת נגמרה – ביציאה של אקסבייר מפרדייז, במטרה למצוא את משפחתו שנותרה מחוץ לבונקר (היי, זו גם העלילה של "פולאאוט", אבל לא נתקטנן), ולומד איך האנשים שבחוץ המשיכו לחיות. ובנתיים בגן העדן השקרי של הממשלה, סינטרה – האישה הכי עשירה בעולם, להזכירכם – מנסה להשתלט על הכאוס שנשאר אחרי הגילויים של סוף העונה. ביקורות שמגיעות מחו"ל כבר טוענות שפוגלמן הצליח להמשיך את הקסם של העונה הקודמת, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות לצלול שוב לבינג' של שלושת הפרקים הראשונים, שנחתו היום בדיסני+, ולחכות בקוצר רוח לפרקים הבאים מדי שבוע. עבורנו, זה גן עדן.
"פרדייז", עונה שנייה, 3 פרקים, עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• המסך
• דיסני+
• מדע בדיוני